קרב יוטלנד
 | ||||||||||||||||||
| אוניות הצי הבריטי מפליגות במערך טורי | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 31 במאי 1916 – 1 ביוני 1916 (יומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הים הצפוני ליד חצי האי יוטלנד, דנמרק וביציאה מפתחו המערבי של מצר סקאגרק | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
56°42′0″N 5°52′0″E / 56.70000°N 5.86667°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון טקטי גרמני; ניצחון אסטרטגי בריטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב יוטלנד (באנגלית: Battle of Jutland; בגרמנית: Skagerrakschlacht, קרב מצר סקאגרק) היה הקרב הימי הגדול היחיד שהתחולל במלחמת העולם הראשונה. הקרב ניטש בים הצפוני, מצפון-מערב לחצי האי יוטלנד, ב-31 במאי 1916, בין הצי הקיסרי הגרמני לבין הצי המלכותי הבריטי. הוא נחשב לקרב המודרני הגדול ביותר בין אוניות שטח (להבדיל מנושאות מטוסים וצוללות), ולאחד מן הגדולים בהיסטוריה בכלל, הן בשל מספר כלי השיט שהשתתפו בו הן בשל עוצמת החימוש שלהם. הקרב סימן את תחילת הקץ של סיירת המערכה, והוא הקרב הימי הראשון בו נטלה חלק (אם כי זניח) נושאת מטוסים.
רקע
האסטרטגיה הימית של שני הצדדים
במלחמת העולם הראשונה היה הצי הבריטי הצי הגדול בעולם, ובמרכזו עמדו עשרים ושמונה אוניות מערכה מתקדמות ("דרדנוט"). מולו, לגרמנים היו שש עשרה אוניות מערכה חדישות. עם תחילת המלחמה הטילו הבריטים מצור ימי על גרמניה. הגרמנים היו מודעים לנחיתותם הימית מול הבריטים, ולכך שלא יוכלו לשבור את המצור באמצעות עימות ישיר בין הציים. אולם הם קיוו לשחוק את כוחו של הצי הבריטי באמצעות פגיעה באוניות בריטיות במוקשים ימיים ובטורפדות, וכן קיוו שהבריטים ינסו לתקוף את הצי הגרמני בנמליו המוגנים.
הבריטים הבינו את הסכנה הגדלה והולכת, והחליטו על אסטרטגיה אחרת. הצי הבריטי רוכז בצפון בריטניה, רובו במעגן סקפה פלו שבאיי אורקני מצפון לסקוטלנד (שייטת סיירות המערכה רוכזה בנמל לשון הים של פורת', במזרח סקוטלנד). כך חלש הצי הבריטי על כל היציאות מהים הצפוני צפונה ומנע את יציאת הצי הגרמני אל האוקיינוס האטלנטי דרך הים הצפוני. צי הים הגרמני הגדול מצא עצמו לכוד בבסיסיו, מנוטרל מפעילות. האסטרטגיה שהחלה להתגבש אצל הגרמנים הייתה לנסות ולשחוק את הצי הבריטי בדרך אחרת: הגרמנים תכננו פעולות שבהן יבודדו וישמידו יחידות קטנות של הצי הבריטי, כך שלאחר כמה התנגשויות כאלה יוכלו להגיע קרוב יותר לשוויון מול הצי הבריטי.[1]
מפקד הצי הגרמני החדש, אדמירל ריינהרד שר, שנכנס לתפקידו בתחילת 1916, החליט שיש לפרוץ את המבוי הסתום בזירה הימית; אם לא ניתן לעשות זאת בעזרת הצוללות (שר היה תומך נלהב במערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה) יש לעשות זאת על ידי צי הים הגדול.
יחד עם התסכול הגרמני, גם הבריטים מצאו עצמם בבעיה, תודעתית ומחשבתית בעיקר: הצי הבריטי, גאוות האומה הבריטית והצי החזק ביותר בעולם, מצא עצמו מנהל מדיניות הגנתית בעיקרה. בעוד הצבא הבריטי מעורב בלוחמה הקשה והעקובה מדם בחפירות צרפת, הרי שהצי הבריטי כמעט ולא יצא מנמליו בשנתיים הראשונות למלחמה. היה זה מצב מוזר ובעייתי מאוד לצי שהתחנך על המסורת האגרסיבית והתוקפנית של נלסון; הציבור הבריטי ציפה לקרב גדול והחלטי שבו ישמיד הצי הבריטי את צי האויב, קרב בסגנון קרב טרפלגר.
השליטה בים הייתה קריטית לבריטים. שליטה זו איפשרה לבריטים להעביר לצרפת ציוד וחיילים מבריטניה, וכן להעביר תגבורות ואספקה ממדינות האימפריה הבריטית ברחבי העולם, כמו גם מארצות הברית וממדינות נייטרליות, אל הלחימה באירופה. תבוסה של הצי הבריטי משמעותה הייתה אובדן השליטה בים, ותבוסה במלחמה.
סדר הכוחות
ערך מורחב – קרב יוטלנד: סדר הכוחות
.jpg)
הצי הגרמני בים הצפוני, שהיווה את עיקרו של הצי הגרמני כולו, נקרא "צי הים הפתוח" (High Seas Fleet, בגרמנית: Hochseeflotte). בראשו עמד תת-אדמירל ריינהרד שר (Reinhard Scheer). הצי הבריטי שהתבסס במעגן סקפה פלו עם תחילת המלחמה, נקרא "הצי הגדול" (Grand Fleet). מפקד הצי הגדול היה אדמירל ג'ון ג'ליקו. בקרב יוטלנד השתתפו כ-150 אוניות מלחמה בריטיות, בהדחק כולל של יותר ממיליון טון, ובהן כ-65,000 איש, וכ-100 אוניות מלחמה גרמניות, בהדחק כולל של כ-900,000 טון, ובהן כ-45,000 איש.
שני הציים היו מחולקים לשני כוחות עיקריים: צי אוניות המערכה (דרדנוט), שהיה בפיקודו הישיר של אדמירל ג'ון ג'ליקו בצד הבריטי, ובפיקודו של אדמירל ריינהרד שר בצד הגרמני, וצי משני, שייטת סיירות המערכה, בפיקודו של אדמירל דייוויד ביטי בצד הבריטי ואדמירל פרנץ פון היפר בצד הגרמני. לבריטים היו 28 אוניות מערכה מול שש עשרה אוניות מערכה גרמניות.
קוטר התותחים הבריטיים היה גדול יותר מזה של הצי הגרמני, ומספרם היה רב יותר; האוניות הגרמניות היו בנויות טוב יותר ובצורה בטוחה יותר. לחלק גדול מן האוניות בשני הצדדים הייתה גם יכולת לשגר טורפדו. שייטת אוניות המערכה פרה-דרדנוט, שנלוותה לצי הגרמני, הייתה איטית וחימושה היה נחות יחסית, דבר שהכביד על הצי הגרמני. שייטת הסיירות המשוריינות הבריטיות הייתה גם היא איטית ופגיעה; שתי השייטות המיושנות היו פגיעות מאוד לכלי השיט המודרניים יותר משני הצדדים.
-
אדמירל ג'ון ג'ליקו, מפקד הצי הגדול -
תת אדמירל דייוויד ביטי, מפקד שייטת סיירות המערכה -
אדמירל ריינהרד שר
התוכנית הגרמנית
שר החליט לחזור לתוכנית הפעולה שהפעיל הצי הגרמני בעת הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי. על פי התוכנית, אמורה הייתה שייטת סיירות המערכה בפיקודו של היפר להפגיז את העיירה סנדרלנד, הנמצאת בצפון מזרח אנגליה, ליד ניוקאסל על נהר טיין. שר קיווה, שעם קבלת הידיעה על ההפגזה, תצא ממעגנה שייטת סיירות המערכה הבריטית, בפיקודו של ביטי, בניסיון ללכוד את הכוח הגרמני. השייטת של ביטי הייתה ממוקמת במפרץ לשון הים של פורת', כמאה קילומטרים מצפון לשם; ביטי, אדמירל אגרסיבי ואימפולסיבי, לא יבליג על התגרות כזו וימהר לצאת בניסיון ללכוד את הגרמנים, כך קיווה שר. כאשר ייצאו הבריטים, ימשוך אותם היפר לכיוון מארב של צי הים הפתוח כולו, שימתין כ-50 קילומטר ממזרח לשם, והשייטת הבריטית תושמד. שר הניח מלכודת נוספת: מכיוון שמערכת הצוללות הופסקה, עמדו לרשות הצי כעת מספר רב של צוללות. שר תכנן להציב כמה צוללות ביציאה מן המעגן הבריטי, בתקווה שאלה יצליחו להטביע אחת או שתיים מסיירות המערכה הבריטיות, וכך להחליש עוד יותר את האויב. במקביל, הוצבו מארבי צוללות ליד מעגנים נוספים של הצי הבריטי, בתקווה לפגוע באוניות נוספות, כאשר אלה ייצאו מנמליהן כדי לסייע לביטי.
שר חשש מאוד מהתערבותו של הצי הגדול הבריטי, אך קיווה שהמרחק הגדול מסקפה פלו, בסיסו של הצי הגדול, יקשה עליו להתערב בקרב בזמן. להערכתו של שר יעברו כשש או שבע שעות עד הגעתו של ג'ליקו עם הצי הגדול, וזמן זה יספיק לגרמנים לסגת. ואולם, כדי לוודא שהצי הגרמני לא ימצא את עצמו מתמודד עם הצי הבריטי העדיף, הכניס שר מרכיב נוסף לתוכנית. התוכנית הייתה אמורה להתבצע רק במזג אוויר טוב, כאשר צפלינים יוכלו לסייר מעל הבסיסים הבריטיים ולספק מידע בזמן אמת על יציאתם של הכוחות הבריטיים.[2]
שר קבע את תאריך המבצע ל-23 במאי 1916. בהתאם, יצאו הצוללות לדרכן ב-17 במאי. יציאתן של הצוללות החלה חלון זמן שבו ניתן היה לבצע את המבצע: הצוללות לא היו יכולות להישאר בים מעבר ל-30 במאי, בשל מלאי הדלק המצומצם שלהן. ואולם, תקלות שונות באוניות הגרמניות עיכבו את יציאת הצי הגרמני; בנוסף לכך, היה מזג האוויר קשה, ולא ניתן היה לבצע סיורים אוויריים. רק ב-30 במאי יצא הצי הגרמני סוף סוף לדרכו, ועד אז החליט שר על שינוי התוכנית: השייטת של היפר תפליג צפונה, לכיוון חצי האי יוטלנד, כדי לאיים על התעבורה הימית הבריטית לסקנדינביה. צי הים הפתוח יפליג בעקבותיו, כאשר המטרה נותרה אותה מטרה: לגרום לשייטת סיירות המערכה הבריטית לנסות וללכוד את היפר, וכך ליפול בעצמה במלכודת.[3]
ההיערכות הבריטית
למפקדי הצי הבריטי היה ברור שהקרב המכריע בין הצי הגרמני לצי הבריטי יתחיל ביוזמה גרמנית. ג'ליקו חשש לסכן את הצי שלו במתקפה יזומה על הצי הגרמני; כל עוד הצי הגרמני נמצא בנמליו לא היה הצי הבריטי יכול להצליח ללא סיכון משמעותי לאובדן כלי שיט רבים. ואולם לבריטים היה יתרון חשוב: כבר בראשית המלחמה הצליחו הבריטים להשיג את כל ספרי הצופן של הצי הגרמני, וכך היו יכולים לקרוא באורח שוטף את התשדורות הגרמניות. באדמירליות הבריטית הוקמה מחלקה מיוחדת שנקראה חדר 40, ובה עסקו מומחים בפענוח התשדורות הגרמניות. לקראת תחילת המבצע הגרמני קלטו הבריטים תשדורות רבות, וגם אם לא הצליחו לפענח את תוכנן, היה ברור לראשי הצי שהגרמנים מתכננים מבצע נרחב. בהתאם, החליט ג'ליקו שהצי הגדול ייצא כולו לים, במקביל ליציאת שייטת סיירות המערכה. ב-30 במאי יצאו גם האוניות הבריטיות; הבריטים היו בים 5 שעות לפני הצי הגרמני, הודות למודיעין שלהם.
הצוללות הגרמניות נכשלו לגמרי בתפקידן, ולא מסרו לשר את המידע החיוני על יציאת הצי הבריטי. שר היה משוכנע שהוא עומד מול שייטת סיירות המערכה, ולא היה לו מושג שהוא עומד להיתקל בצי הגדול. מאידך, גם ג'ליקו לא היה בטוח מה הכוח שיעמוד מולו.[4][5]
שלב ראשון: קרב סיירות המערכה
1. הצי של ג'ליקו מגיע מצפון, נמצא במרחק כ-60 ק"מ.
2. היפר מזהה את ביטי ופונה דרומה, כדי למשוך אותו אל צי הים הפתוח. ביטי מזהה גם הוא את הגרמנים ופונה דרומה כדי לרדוף אחריהם.
3. אוון תומאס מקבל מאוחר את הפקודה לפנות דרומה, פונה באיחור..
4. "אינדיפטיגבל" מתפוצצת.
5. "קווין מרי" מתפוצצת.
6. מתקפת משחתות וסיירות הדדית.
7. היפר רואה את צי הים הפתוח מגיע, ופונה צפונה.
8. ביטי מזהה את צי הים הגדול מגיע, פונה צפונה ומתרחק מטווח האש.
ג'ליקו הורה לביטי לנוע לנקודה הנמצאת כ-160 קילומטרים מצפון מערב לחוף חצי האי יוטלנד. כאשר יגיע לנקודה זו, בערך בשעה 14:00, עליו לפנות צפונה ולחבור לצי הגדול, שיהיה במרחק כ-100 קילומטרים מצפון לו. זאת, אם לא ייתקל בכוחות אויב לפני כן.[6] ג'ליקו לא ציפה להיתקלות; האווירה על סיפון האוניות הבריטית הייתה אווירת שגרה. ב-12:48 קיבל ג'ליקו הודעה ממפקדת הצי בלונדון; המסר שהועבר אליו היה שהצי הגרמני עדיין נמצא בנמליו. ההודעה הסתמכה על המודיעין הבריטי, שקלט את השידורים הגרמניים. ההודעה הייתה מוטעית, אך ג'ליקו לא ידע זאת. הטעות נבעה מ"קצר" בין המפענחים האזרחיים לבין הקצינים במטה הימייה, וכאשר הסתבר לג'ליקו מאוחר יותר שהמסר שקיבל היה טעות, איבד את אמונו בהודעות המודיעיניות שקיבל, ולכך הייתה השלכה משמעותית על המשך הקרב.[7]
ביטי הגיע לנקודת הפנייה בזמן, ללא שנתקל בכוחות האויב. במקביל, הגיע היפר לנקודה קרובה, במרחק כמה עשרות קילומטרים, גם הוא ללא מגע עדיין עם הבריטים. ביטי החל לפנות צפונה, כפי שהורה לו ג'ליקו, ואולם אחת הסיירות הקלות של ביטי שסיירה לפני השייטת הבריטית, זיהתה באופק עשן של אונייה. היא התקרבה אליה כדי לוודא את זהותה, וגילתה שזו אוניית סוחר דנית תמימה, בשם N J Fjord. ואולם, מעבר לאונייה הדנית התגלו שתי אוניות מלחמה, שבתוך דקות התבררו כמשחתות גרמניות; המשחתות הגרמניות התקרבו לאונייה הדנית לאותה מטרה. היריות הראשונות בקרב יוטלנד נורו על ידי שתי משחתות בריטיות בשעה 14:28, וביטי פנה במהירות כדי להגיע למגע עם האוניות הגרמניות.[8] ביטי נע בנתיב שנועד להביא אותו בין האוניות הגרמניות ובין דרך נסיגתן, כדי לחסום אותן ולהשמידן. ואולם, שייטת אוניות המערכה שהייתה מצורפת לסיירות המערכה של ביטי, בפיקודו של אדמירל משנה יו אוון-תומאס, לא קיבלה את ההוראה, והמשיכה בפנייה צפונה. רק שבע דקות לאחר מכן, כאשר הבין ביטי שאוניות המערכה אינן איתו, הוא אותת להן שוב, ורק אז הצטרפו אליו. ביטי לא האט, ואוניות המערכה פיגרו אחריו, במרחק של כ-16 קילומטרים. לו היה ביטי יודע שהמדובר לא רק בכוח של משחתות וסיירות, ייתכן והיה מאט, אך בשלב זה עדיין לא ידע ביטי שהכוח מולו הוא כוח סיירות המערכה של היפר. בכך ויתר ביטי על יתרון חשוב: אוניות המערכה של אוון תומאס היו מסדרת "קווין אליזבת", שהיו אוניות המערכה החזקות ביותר בעולם באותה עת, ותותחיהן הכבדים, בני 15 אינץ' (381 מ"מ) היו יכולים לשנות לגמרי את מהלך הקרב המתפתח.[9]
הריצה דרומה
ביטי הורה לאוניית מטוסי הים, "אנגדין", לשגר מטוס ים לסיור. המטוס הבחין בכמה מן האוניות הגרמניות, אך נתקל באש נ"מ כבדה ונאלץ לשוב על עקבותיו. הייתה זו הפעולה האווירית היחידה בקרב. ואולם, זמן קצר לאחר מכן הבחינו סיירות המערכה אלו באלו. הגרמנים ראו ראשונים את הבריטים, והיפר הבחין שמדובר בסיירות המערכה הבריטיות. הוא הורה לסיירות הקלות ולמשחתות שלו להצטרף אליו, ואז החל בפנייה דרומה. להיפר היו שתי מטרות, משנית ועיקרית: הוא רצה למנוע מצב שבו יוכל ביטי לעקוף אותו ולחסום את דרכו בחזרה לבסיסו, אך חשוב מכך, היפר רצה למשוך את ביטי אל צי הים הפתוח, כדי לאפשר לשר להשמיד אותו. היפר לא ידע שג'ליקו נמצא בים, כ-100 ק"מ מצפון, כשהוא נע במהירות דרומה, בעקבות הדיווח של ביטי; שר והיפר היו משוכנעים בשלב זה שתוכניתם הצליחה. היפר ידע שטווח תותחיו קצר מזה של ביטי, ועליו לצמצם את הטווח כדי לפגוע; הבריטים טעו בהערכת הטווח וצמצמו אותו יותר מדי, וגם המתינו יותר מדי. שתי השייטות הפליגו כעת דרומה, בכיוון דרום מזרח, בטורים מקבילים, במרחק של כ-14 קילומטרים ביניהם. ב-15:48 פתחו שני הצדדים באש זה על זה. שלב זה נקרא "הריצה דרומה".(The run to the south)[10]
מערכות הירי הגרמניות היו טובות יותר, והגרמנים החלו להשיג פגיעות מדויקות באוניות הבריטיות. הראשונה להיפגע הייתה אוניית הדגל של ביטי, "לאיון". אחד מצריחי התותחים נפגע קשות, והיה צורך להציף אותו במים כדי שהתחמושת שבו לא תתפוצץ. דקות ספורות לאחר מכן, ספגו הבריטים אבדה קשה בהרבה: בשעה 16:00 נפגעה "אינדיפטיגבל" מפגז שנורה על ידי האונייה הגרמנית "פון דר טאן"; האונייה החלה לשקוע בירכתיים, ושלושים שניות לאחר מכן התפוצצה. מכל 1,037 אנשי צוותה שרדו שלושה בלבד.
דקות ספורות לאחר מכן הצטרפו לקרב אוניות המערכה של אוון-תומאס, והן פתחו באש מתותחיהן על סיירות המערכה הגרמניות שהיו בחלקו האחורי של הטור הגרמני, ואלו החלו להיפגע. במקביל, המשיכה האש הגרמנית היעילה על השייטת הבריטית: מכיוון ש"לאיון" יצאה מטווח האש בשל הפגיעה בה, התרכזו כעת שתי סיירות מערכה גרמניות, "זיידליץ" ו"דרפלינגר" בסיירת המערכה הבריטית "קווין מרי". בשעה 16:25 נפגעה האונייה הבריטית והתפוצצה; מ-1,266 אנשי צוותה נותרו בחיים 21.[11] מיד לאחר מכן פגע מטח גרמני במים משני צדדיה של "פרינסס רויאל"; מן הגשר של ה"לאיון" היה נראה כאילו האונייה התפוצצה, וכך דווח לביטי. השמועה אומרת שכאשר ראה ביטי את "קווין מרי" מתפוצצת, הוא הפטיר: "נראה שיש משהו לא בסדר עם האוניות הארורות שלנו היום" (There seems to be something wrong with our bloody ships today).[12] ואולם, שניות לאחר מכן יצאה "פרינסס רויאל" מתוך העשן ונדי המים העצומים ללא פגיעה[13]
במקביל לקרב בין סיירות המערכה, הורה ביטי ב-16:15 למשחתות שאיתו לבצע התקפות טורפדו על אוניות האויב, והיפר הורה במקביל למשחתות שהיו מצורפות אליו להגן על הצי העיקרי ולתקוף את האוניות הבריטיות. רוב הטורפדות החטיאו את מטרתם, למעט אחד שפגע ב"זיידליץ". כאן הוכיח תכנון האוניות הגרמני את עמידותו, ולמרות הפגיעה וחדירת מאות טונות של מים לתוך האונייה, המשיכה "זיידליץ" בתנועה ובאש. שתי משחתות בריטיות טובעו במהלך שלב זה, כמו גם שתי משחתות גרמניות. ב-16:43 הורה ביטי למשחתות להפסיק את המתקפה.[14]
באותו זמן, פחות או יותר, הבחין היפר באוניות הראשונות של צי הים הפתוח. מבחינתו, המשימה הצליחה: יחידה חזקה של הצי הבריטי, שכבר נפגעה קשות על ידיו, הובלה למלכודת וכעת עמדה ליפול אל תותחיו של שר. הוא פנה צפונה, כדי לתפוס את מקומו בראש טור המלחמה, כפי שהיה עליו לעשות. במקביל, הבחינו הסיירות של ביטי, שהפליגו לפניו, באוניות המערכה הגרמניות. בשעה 16:38 שלח מפקד שייטת הסיירות, קומודור ויליאם גודהינאף (Goodenough), הודעה דחופה לביטי ולג'ליקו, על גילוי צי המלחמה הגרמני. היפר ושר היו בטוחים שזוהי ההזדמנות הגדולה שלהם; במקביל, גם ביטי חשב שזוהי ההזדמנות שלו. הגרמנים לא ידעו על הימצאותו של הצי הבריטי מצפון להם. אם יצליח ביטי למשוך את האוניות הגרמניות אל תותחיו של ג'ליקו, יפלו הם במלכודת הבריטית. הוא הורה לאוניותיו לפנות צפונה.[15]
הריצה צפונה
השלב השני בקרב החל, שלב שאותו מכנים ההיסטוריונים "הריצה צפונה" (The run to the North). השלב הראשון הסתיים, ללא ספק, בניצחון גרמני: שתי סיירות מערכה ושתי משחתות בריטיות הוטבעו, במחיר של שתי משחתות גרמניות בלבד. גם כעת היה נראה לגרמנים שהם על סף ניצחון מוחץ. ביטי, לעומת זאת, ידע שהצי הגדול מתקרב במהירות מצפון; אם יצליח למשוך את הצי הגרמני, יתהפך לגמרי הגלגל.
ביטי הורה לסיירות המערכה לפנות מעט שמאלה (בעת התנועה צפונה משמעות הדבר היה לצפון-צפון-מערב) כדי שייצאו מטווח תותחי האויב. זאת, כדי לאפשר לצוותים המוכים מעט מנוחה. גם בעת התנועה צפונה היה קצר בתקשורת בין ביטי לבין השייטת של אוון-תומאס שנלוותה אליו; הפקודה לפנות צפונה ניתנה באיחור, וההוראה על ביצועה התעכבה עוד יותר.[16] כאשר בכל הזמן הזה מפליגה שייטת אוניות המערכה לכיוון הצי הגרמני. ביטי פנה צפונה ב-16:48, אך אוניות המערכה של אוון-תומאס החלו לפנות רק ב-16:54, כאשר היו בתוך הטווח של אוניות המערכה הגרמניות. הוראה נוספת של ביטי הכבידה עוד יותר על אוניות המערכה: הוא הורה להן לפנות בזו אחר זו, כלומר על כל אונייה לפנות בתורה צפונה, באותה נקודה. דבר זה איפשר לגרמנים למצוא את הטווח, ולירות בדייקנות אל נקודת הפנייה. האונייה הבריטית האחרונה, "מלאיה" ניצלה רק משום שמפקדה החליט לפנות מוקדם יותר, על דעת עצמו. אוניות המערכה ספגו אש כבדה מהגרמנים, אך אלו היו אוניות מערכה, ממוגנות טוב בהרבה מסיירות המערכה, ולפיכך לא היו הנזקים גדולים כפי שהיה בשלב הקודם (אם כי "מלאיה" ספגה פגיעה משמעותית, שגרמה לאש ולנפגעים רבים). אוניות המערכה שימשו כמשמר עורפי לאוניותיו של ביטי, והסבו נזקים משמעותיים לסיירות המערכה הגרמניות.
הקרב בין סיירות המערכה של הוד לצי הגרמני
1. ג'ליקו עם צי הים הגדול מתקרב מצפון.
2. ביטי פונה מזרחה, כדי למנוע מהיפר זיהוי מוקדם של הצי הגדול. אוון תומאס בעקבותיו.
3. הוד, שמנסה למצוא את ביטי, נתקל במסך המשחתות של היפר (4).
5. היפר פונה בעקבות הלחץ של ביטי ואוון תומאס.
6. שר מתקרב מדרום.
סמוך לשעה 17:30 הבחינה הסיירת המשוריינת "בלק פרינס", שהייתה במסך הקדמי של ג'ליקו, בסיירת "פאלמות'", שהייתה חלק מכוח הסיור של ביטי. היה זה הקשר הראשון בין שני חלקי הצי הבריטי, שהלכו וקרבו זה לזה. הכוח הבריטי הראשון שיצר מגע עם הצי הגרמני היה שייטת סיירות המערכה של אדמירל משנה הוראס הוּד. ג'ליקו הורה להוד, עוד בתחילת הקרב, לצאת לעזרתו של ביטי, אך הוד לא הצליח למצוא אותו. כעת, בשעה 17:38, נתקלה הסיירת הבריטית "צ'סטר", שהייתה בכוח המיסוך של הסיירות הבריטיות והפליגה לפניהן, בכוח הסיור הקדמי הגרמני, בפיקודו של אדמירל משנה בדיקר. הראות הייתה גרועה, עקב ערפל ואובך, והבריטים לא היו בטוחים מי האוניות שמולם; הגרמנים, שזיהו את יריביהם נכונה, הטעו אותם על ידי איתות בריטי, ו"צ'סטר" התקרבה עוד יותר. אז פתחו הגרמנים באש על האונייה הבריטית, והסבו לה נזק כבד. ואולם, גם הגרמנים לא ידעו מי עומד מולם; מתוך האובך והערפל הגיחו סיירות המערכה של הוד, והמטירו אש כבדה על הסיירות והמשחתות הגרמניות. הסיירת הגרמנית "ויסבאדן" נפגעה קשות, ונעצרה במקומה, בעוד חברותיה נמלטות לכיוון הסיירות של היפר. היפר שלח לעזרתן כוח של משחתות וסיירות, ואלה הותקפו על ידי משחתות וסיירת בריטית. התפתח קרב מבולבל, שבו ניסו הגרמנים לגבור על התותחים הכבדים של הוד בעזרת טורפדו, אך הבריטים הצליחו לחמוק מהם, במחיר של משחתת אחת, "שארק" שהוטבעה.[17]
במקביל, חידשו ביטי ואוון תומאס את הקרב מול הגרמנים הקרבים, שעדיין לא היו מודעים לעובדה שהצי הגדול קרוב מאוד אליהם. ביטי החל לפנות לצפון מזרח, במטרה להטעות את הגרמנים ולמנוע מהם זיהוי מהיר של צי אוניות המערכה הבריטיות, והוד נע בכיוונו של ביטי, כדי לחבור אליו ולתפוס את מקומו בטור. שני הציים העיקריים היו קרובים מאוד זה לזה; השלב העיקרי של הקרב, קרב אוניות המערכה, עמד להתחיל.
שלב שני: קרב אוניות המערכה
ג'ליקו קיבל את ההודעה על איתורו של צי האויב יחד עם ביטי. הוא הורה לאוניותיו להגביר מהירות, והתקדם דרומה. כעת היה עליו לקבל החלטה גורלית: כיצד לפרוש את הצי שלו. הצי נע במבנה של טורים; כדי להיכנס לקרב, היה על הצי לעבור למבנה של טור ארוך, כדי שכל תותחי האוניות יוכלו לירות. השאלה הייתה לאן לפרוש את הטורים - לימין, כלומר מערבה, או לשמאל, מזרחה. ההכרעה הייתה גורלית, שכן פרישה לא נכונה של הצי הייתה עלולה להביא אותו למצב שבו הגרמנים יהיו אלה שיחצו את ה-T הבריטי, ולא להפך, כפי שרצה ג'ליקו. לרוע המזל, לא סיפק ביטי במשך השעה הקרובה כל נתונים על האויב: מיקומו, כיוון הפלגתו ומהירותו. כל אלה היו חשובים מאוד לג'ליקו כדי לקבל את ההחלטה. כאשר החל ביטי להעביר הודעות, בשעה 18:00 בערך, לא היו אלה ברורות. עם זאת, ג'ליקו קיבל את ההחלטה הנכונה, ובשעה 18:15 הורה לצי שלו להסתדר בטור שמאלה, מזרחה. שר הפליג ישירות, בניצב לקו הבריטי המתארגן.
הקרב של הוּד ושל הסיירות המשוריינות הבריטיות
_British_Battleship.jpg)
בנוסף לראות הגרועה, שמנעה ממנו לראות את הצי הבריטי ולחוסר המידע המודיעיני, הוסחה דעתו של שר גם בשל המשך ההיתקלות בין סיירות המערכה של הוד לסיירות הגרמניות. שתי סיירות משוריינות בריטיות, "ווריור" ו"דיפנס", שהיו במסך הקדמי של הבריטים, זיהו את הסיירת הגרמנית הפגועה, "ויסבאדן", אשר נפגעה, כזכור, על ידי סיירות המערכה של הוד. בתוך כל ההתארגנות של הצי הגדול, כאשר עשרות אוניות תמרנו כדי להיערך במיקומן המחודש, זינקו שתי הסיירות אל האונייה הגרמנית הפגועה. לרוע מזלן, גילו שתי האוניות הבריטיות שהן נמצאות תחת אש תותחי אוניות המערכה הגרמניות, שכבר היו קרובות מאוד למקום. "דיפנס" ספגה מיד שורת פגיעות, התפוצצה וטבעה על כל 903 אנשיה. ל"ווריור" היה יותר מזל; אף על פי שנפגעה, לא השלימו הגרמנים את המלאכה, מכיוון שנקרתה להם מטרה גדולה יותר.[18] אוניית המערכה "וורספייט", שהייתה בשייטת של אוון תומאס, נפגעה במערכת ההיגוי שלה, ולא ניתן היה לשלוט על תנועתה. האונייה החלה לנוע במעגל, ואוניות המערכה הגרמניות החלו לירות עליה. אף על פי ש"וורספייט" נפגעה משלושה עשר פגזים כבדים, שרדה האונייה הבריטית את הקרב והצליחה לחזור לנמל בכוחות עצמה.[19]
במקביל, חבר הוד לסיירות המערכה של ביטי, והכוח המשולב של סיירות המערכה הבריטיות החל להמטיר אש כבדה על אוניותיו של היפר, שהפליג כחלוץ לפני הצי הגרמני. בתחילה הצליחו הבריטים לפגוע בכמה מסיירות המערכה הגרמניות; "לוצוב", אוניית הדגל של היפר, נפגעה כה קשה עד שהיפר נאלץ לעבור ממנה למשחתת. ואולם, בשעה 18:33 נפגעה אוניית הדגל של הוד, "אינבינסיבל", ממטח פגזים שנורה מהסיירות הגרמניות "לוצוב" ו"דרפלינגר". "אינבינסיבל" התפוצצה וטבעה; מצוותה שרדו 6 אנשים בלבד, לעומת 1,020 שטבעו, בכללם אדמירל משנה הוד.[20]
קרב אוניות המערכה
1. ג'ליקו פורש את הצי הגדול בקו שמאלה, למזרח.
2. אוון תומאס מגיע ומצטרף לקו.
3. ביטי חובר להוד ונע קדימה לתפוס את מקומו בראש הקו.
4. הוד וביטי יורים על סיירות המערכה הגרמניות.
5. "אינבינסיבל" נפגעת ומתפוצצת.
6. היפר נע בראש הטור הגרמני לצפון מזרח.
7. שר נע בעקבות היפר.
8. ג'ליקו חוצה את הטור של הצי הגרמני. שר פונה לאחור לאחר כמה דקות.
9. שר פונה שוב לכיוון הצי הגדול, שנע בינתיים דרומה.
10. ג'ליקו חוצה שוב את הטור של שר.
11. שר פונה שוב לאחור, מורה על מתקפה של סיירות המערכה ושל המשחתות ("דהרת המוות").
12. שר פונה לכיוון שונית הורנס, מאחורי הטור של ג'ליקו.
הראות בים הייתה גרועה, מה גם שהשמש החלה לשקוע מאחורי הצי הגרמני (שהפליג לצפון מזרח). אדמירל שר היה סבור שהבזקי האש שהוא רואה לפניו הם של סיירות המערכה היורות זו על זו; ואולם בשעה 18:25 הגיע אל שר מסר דחוף מאחת מן המשחתות המלוות: שבויים בריטיים, שנלכדו מאחת מהאוניות הבריטיות שטובעו, דיווחו שכוח של כעשרים אוניות מערכה בריטיות נמצא בסמוך.
דקות ספורות לאחר מכן, בשעה 18:30, זיהו אוניות הצי הגדול, שהיה עתה ברובו ערוך בטור קרבי, את האוניות הגרמניות, והחלו לירות עליהן. רק עשר אוניות בריטיות פתחו בפועל באש, אך הגרמנים באוניות המערכה הראשונות בטור גילו לחרדתם שהם עומדים מול הצי הגדול כולו שחצה את ה-T שלהן, ולא רק מול שייטת של סיירות מערכה. לשר לא היה ספק באשר למצבו הקשה; האש הכבדה שהנחיתו הבריטים על הצי הגרמני הביאו את שר, לאחר שלוש דקות בלבד, להורות לאוניותיו לבצע פנייה של 180° לאחור, ולסגת. התמרון, "פניית קרב לימין", בוצע במיומנות ובהצלחה, ושר ניתק מגע.
ג'ליקו החליט שלא לרדוף ישירות אחרי הצי הגרמני, שנע כעת לדרום מערב; הוא המשיך לנוע דרומה, במטרה להיות בין הצי הגרמני ובין בסיסיו, וכך - קיווה ג'ליקו - לכפות עליו קרב שבו יושמדו הגרמנים. שר היה מודע היטב לסכנה, והחליט לנקוט בתמרון נועז: הוא הורה לאוניותיו, בשעה 18:55, לפנות שוב 180°, הפעם צפונה, ולתקוף בשנית את הצי הבריטי. שר קיווה שיצליח להביך ולבלבל את הצי הבריטי, וכך לנתק מגע ולחזור לבסיסיו. ואולם, התמרון נכשל; הפנייה הביאה את שר שוב אל מול הצי הבריטי, ובפעם השנייה הצליח ג'ליקו לחצות את ה-T של הצי הגרמני. בפעם זו כבר היה הצי הבריטי פרוס באופן מלא, האש שהנחיתו אוניות המערכה הבריטיות על הצי הגרמני הייתה כבדה בהרבה, והאוניות הגרמניות ספגו פגיעות קשות, כמעט ללא יכולת להשיב אש יעילה. שר הורה, בפעם השלישית, על ביצוע פנייה לאחור. הפעם התבצעה הפנייה בצורה חלקה הרבה פחות מאשר בפעמים הקודמות: האוניות הגרמניות היו תחת מתקפה כבדה, ומערך הקרב של הצי הגרמני החל להתפורר.
"דהרת המוות", הגרמנים מנתקים מגע
שר הבין שהוא נמצא בסכנה גדולה מאוד. הבריטים היו כעת במצב שבו היו יכולים להשמיד את כל אוניות המערכה הגרמניות, גאוותה של גרמניה. צי אוניות המערכה הגרמניות לא היה קריטי לגרמניה כמו שהיו אוניות המערכה הבריטיות חשובות לבריטניה, אך המכה המורלית הייתה עלולה להיות חמורה. שר החליט ששימור אוניות המערכה הוא המטרה החשובה ביותר, גם במחיר אובדנן של אוניות אחרות. הוא הורה לסיירות המערכה הגרמניות לתקוף את הצי הבריטי, ובמקביל הורה שר לאוניות המערכה, בפעם השלישית באותו קרב, לפנות 180° ולנתק מגע. הפעם לא נעשתה הפנייה בצורה חלקה כל כך, בשל האש הבריטית הכבדה, אך אף על פי שהמבנה הקרבי של אוניות המערכה הגרמניות החל להתפורר, הצליח שר לנתק מגע.
סיירות המערכה הגרמניות הסתערו על הטור הבריטי, תחת אש כבדה, במה שנקרא לאחר מכן "דהרת המוות". האוניות הגרמניות היו כבר פגועות מהקרב עם הסיירות הבריטיות ומאש אוניות המערכה הבריטיות, וכעת היו נתונות לאש כבדה ביותר. הן ניצלו על ידי הוראה נוספת של שר: כמה דקות לאחר שהורה לסיירות המערכה שלו לתקוף את הבריטים, הורה שר לשייטות המשחתות להסתער אל הצי הבריטי ולתקוף אותו בטורפדות. סיירות המערכה הגרמניות הצליחו לחמוק, אך ניזוקו קשות.
ג'ליקו חזה מצב מעין זה לפני הקרב. הוא חשש שהטורפדות הגרמניים טובים יותר מאלה של הבריטים, ועלולים לגרום לנזק חמור לאוניותיו. לפיכך, הורה ג'ליקו לאוניותיו - כפי שתכנן מראש - לפנות לאחור, כדי לחמוק מהטורפדות הגרמניים. הוראה זו הייתה אחת ההוראות היותר שנויות במחלוקת לאחר הקרב, כפי שיורחב להלן. במשך כעשרים וחמש דקות, מ-19:16 עד 19:40, היו האוניות הבריטיות עסוקות בהתחמקות מ-31 טורפדות גרמניים, התחמקות שעלתה יפה, אם כי לעיתים רק בקושי; הסתערות זו עלתה לגרמנים בשתי משחתות שהוטבעו. זמן זה היה קריטי לשר, ובחסות המתקפה ומסכי עשן כבדים שהניחו אוניותיו הצליח לנתק מגע. היריות האחרונות שהחליפו ביניהם האוניות העיקריות היו בשעה 20:15, כאשר סיירות המערכה הבריטיות הגיעו שוב למגע עם מקבילותיהן הגרמניות. איש לא יכול היה לדעת שאלו המטחים האחרונים שיחליפו ביניהן אוניות שטח גדולות משני הצדדים עד לתום המלחמה.
קרב הלילה
שני הציים נעו עתה דרומה, כאשר נתיביהם הובילו אותם למפגש. ואולם, ג'ליקו החליט שלא לסכן את אוניותיו בקרב לילה, מכיוון שחשש שלגרמנים עדיפות בתחום זה (דבר שהסתבר כהחלטה נכונה, לאור המשך הקרב בלילה). ג'ליקו העריך ששר יפליג אל בסיסיו בפתח נהר אמס, ולפיכך הורה לאוניותיו להיערך במבנה הגנתי ללילה, ולנוע בכיוון זה, במטרה לחסום את דרך הנסיגה של שר חזרה לבסיסיו. ג'ליקו קיווה שיצליח למצוא שוב את הכוח הגרמני עם עלות השחר, ואז להנחיל לו תבוסה מוחצת. הייתה אפשרות נוספת, דחוקה יותר, והיא שהגרמנים ינסו לפנות לכיוון ריף הורנס (Horns Reef), שונית הנמצאת סמוך לחוף חצי האי יוטלנד,[21] ומשם ינועו לאורך החוף דרומה, כשהם מוגנים על ידי שדות המוקשים שהשתרעו לאורך החוף. כדי למנוע אפשרות כזו הורה ג'ליקו לכוחות הקלים יותר שבפיקודו, משחתות וסיירות, לסייר מצפון לו - כלומר, בחלקו האחורי של הטור הבריטי, ולדווח על פעילות כזו. ג'ליקו גם קיווה שאם אכן יחליטו הגרמנים לנוע בדרך זו, יוכלו המשחתות לבלום אותן באמצעות ירי טורפדות.
שר בחר בדיוק באפשרות זו, והחליט לנוע לכיוון שונית הורנס. למזלו של שר, רוב האוניות הבריטיות שנתקלו בו לא דיווחו לג'ליקו על המתרחש. הדיווחים הבודדים בקשר רדיו שאכן היו לא נקלטו באוניית הדגל של ג'ליקו; ייתכן והדבר נגרם בשל חסימות קשר שהגרמנים הפעילו. המשחתות גם לא הצליחו לנצל את רוב ההזדמנויות שנקרו בפניהן כדי לתקוף את האוניות הגרמניות, למרות ציפיותיו של ג'ליקו. האדמירל הבריטי ואנשי צוותו גם לא הבינו שמטחי הירי וההתפוצצויות שהם רואים מצפון להם הם לחימה של המשחתות באוניות המערכה הגרמניות; הם סברו שהמדובר בקרב בין ספינות הטורפדות הגרמניות והמשחתות הבריטיות. גם אוניותיו של אוון תומאס, שהיו בחלקו האחורי של הצי הבריטי, הבחינו באוניות המערכה הגרמניות החומקות, אך רב החובל של אוניית המערכה "אה"מ מלאיה" החליט, על דעת אוון תומאס, שלא לפתוח באש; שניהם לא דיווחו על כך לג'ליקו, מתוך הנחה שהוא מודע למצב ומתוך חשש שדיווח בקשר רדיו יחשוף את מיקומם.
כישלון המודיעין הבריטי
כבר בשלב מוקדם של הקרב התערער אמונו של ג'ליקו באמינות המסרים המודיעיניים שהועברו אליו על ידי האדמירליות, זאת לאחר שגילה שהצי הגרמני יצא לים, בניגוד למסר המודיעיני שקיבל על פיו נמצאים הגרמנים בנמל. המפענחים בחדר 40 המשיכו בפיענוח מסרים במשך הקרב, אך הקצינים האחראים עליהם טיפלו בהם ברשלנות, ומנעו מג'ליקו מידע חיוני.
בשעה 21:58 קיבל מסר מהאדמירליות, על פיו האויב נמצא מדרום מערב לו. לג'ליקו היה ברור שהמסר מוטעה, שכן האויב נצפה מצפון מערב לו. אמונו של ג'ליקו בידיעות המודיעיניות התערער עוד יותר, וכעת חש שאינו יכול יותר לסמוך על המודיעין. לפיכך, בשעה 22:41, כאשר קיבל ג'ליקו את המסר שהגרמנים החלו לנוע לכיוון שונית הורנס, לא האמין לו. ואולם, מסרים שהיו יכולים להחזיר את אמונו של ג'ליקו בידיעות המודיעיניות, ולתת לו את המידע הנכון, לא הועברו לג'ליקו: ידיעה שעל פיה דרש שר סיור של צפלינים מעל שונית הורנס עם שחר לא נשלחה אליו, וכך גם פענוח המסר של שר לשייטות המשחתות להתאסף ליד שונית הורנס עד השעה 2:00 - גם פענוח זה לא הועבר לג'ליקו. בסך הכל לא הועברו לו שמונה הודעות מעין אלו; הקצין באדמירליות שהיה אחראי על מחדל זה תייק אותן בצורה מסודרת בתיק המתאים, אך לא חשב להעביר אותן הלאה.[22]
ההיתקלויות במהלך קרב הלילה
למרות העליונות הגרמנית בקרב הלילה, היה מהלכו מבולבל ולא ברור כמו בקרב היום. ההיתקלות הראשונה הייתה בין שייטות של סיירות; הסיירת הבריטית "סאות'האמפטון" נפגעה מאש כבדה של הגרמנים, אך הצליחה לשגר טורפדו ולהטביע את הסיירת הגרמנית "פראונלוב" על כל צוותה, למעט חמישה ניצולים.
מן השעה 23:20, ועד לשעה 2:15 בערך, תקפו משחתות בריטיות את צי המערכה הגרמני, באמצעות טורפדות. המתקפות היו בטווח קצר מאוד, לעיתים לא יותר מקילומטר אחד, ובהן טובעו חמש משחתות בריטיות ואחרות ניזוקו. מאידך, הסיירת הקלה הגרמנית "רוסטוק" נפגעה קשות וטבעה לאחר כמה שעות, ואוניית המערכה פרה-דרדנוט "פּוֹמֶרן" נפגעה מטורפדו, התפוצצה וטבעה, ועמה כל אנשי צוותה (844 קצינים ומלחים). הקרב התנהל במהומה ובחוסר סדר, בשל הלילה שסביב, וחוסר הוודאות של כל צד לגבי זהות האוניות שמולו. בתוך המהומה התנגשו שלוש משחתות בריטיות זו בזו, ואוניית המערכה הגרמנית "נאסאו" התנגשה במשחתת הבריטית "ספיטפייר"; "נאסאו" לא הייתה יכולה לירות ישירות במשחתת הבריטית מתותחיה הכבדים מכיוון שלא ניתן היה להנמיך אותם די הצורך, אך ההדף מעצם הירי כאשר שתי האוניות צמודות זו לזו גרם לאונייה הבריטית נזק רב. למרות הנזק הצליחה "ספיטפייר" לשוב לבסיסה. קטע באורך שלושה מטרים נפער בצידה של "נאסאו", ובשל כך נאלצה להנמיך את מהירותה ל-15 קשר. לוחות הצד של האונייה הגרמנית נותרו על סיפון האונייה הבריטית.
סיירת גרמנית נוספת, "אלבינג", התנגשה באוניית המערכה "פוזן". "אלבינג", שכבר נפגעה לפני כן בקרב, נפגעה קשות בהתנגשות, וטבעה בשעות הבוקר המוקדמות.
זמן קצר לאחר חצות הטביעו אוניות מערכה גרמניות את הסיירת הבריטית "בלק פרינס" מטווח קרוב; כל אנשי צוותה (857 איש) נספו. הייתה זו האונייה השלישית משייטת הסיירות הראשונה שנפגעה; כזכור, הסיירת "דיפנס" התפוצצה ו-"ווריור" נפגעה קשות. במקביל, מצאו את עצמן סיירות המערכה הגרמניות "מולטקה" ו"זיידליץ" בטווח קצר מאוניות המערכה הבריטיות, אך אלה לא פתחו באש כדי לא לחשוף את מיקומן.
בשעה 1:45 הסתבר לגרמנים שלא ניתן יהיה לחלץ את סיירת המערכה "לוצוב", שנפגעה קשות במהלך הקרב, ולפיכך נטש אותה צוותה והאונייה הוטבעה בידי ספינת הטורפדו G38. בשעה 2:15 חלה לפתע התפוצצות בחרטום ספינת הטורפדו הגרמנית V4; צוותה נטש אותה והאונייה הוטבעה בידי חברותיה. לא הייתה אוניית אויב בסביבה, והפיצוץ נגרם כנראה ממוקש.
לבסוף, בשעה 5:20, כאשר הצי הגרמני הצליח כבר להגיע לאזור בטוח מבחינתו, נפגעה אוניית המערכה הגרמנית "אוסטפריזלנד" ממוקש בצדה הימני. למרות הפגיעה, הצליחה האונייה לשוב לבסיסה. סיירת המערכה הגרמנית "זיידליץ", שנפגעה קשות, נגררה במשך היום והצליחה להגיע לנמל למחרת, 2 ביוני, כאשר היא נגררת מן הירכתיים.
סיום והכרעת הקרב
- ערך מורחב – קרב יוטלנד: סטטיסטיקה של הקרב וסיכום אבדות
בשעה 6:15 היה כבר רוב הצי הגרמני סמוך לחוף הדני, מוגן מאחורי שדות מוקשים ימיים, ועד לשעות הצהריים הגיעו רוב האוניות הגרמניות לנמליהן. ג'ליקו גילה בבוקר ים ריק; הוא הפנה את הצי לאחור כדי לסרוק אחר אוניות גרמניות שאולי נותרו בים, ומשהבין שהצי הגרמני חמק, הורה לצי הבריטי לשוב לבסיסיו. בשעות הערב של אותו יום כבר עגנו רוב האוניות הבריטיות בנמליהן.
מבחינת ההצלחה הטקטית והחומרית, לא היה ספק שהגרמנים ניצחו בקרב. להלן השוואת האבדות של שני הצדדים:
הצי הגדול  |
צי הים הפתוח .svg){kind=small}
| |
|---|---|---|
| אוניות מערכה | 0 | 0 |
| סיירות מערכה | 3 | 1 |
| אוניות מערכה פרה-דרדנוט | 0 | 1 |
| סיירות משוריינות | 3 | 0 |
| סיירות קלות | 0 | 4 |
| משחתות/ספינות טורפדו | 8 | 5 |
| אבדות בנפש | 6,097 | 2,551 |
| סה"כ הדחק האוניות שטובעו | 115,000 טון | 62,000 טון |
תוצאה זו הלהיבה מאוד את הציבור בגרמניה. הקייזר וילהלם כינה את הקרב "קרב ה-1 ביוני של הים הצפוני", על שם "קרב ה-1 ביוני המהולל" (Gloriuos First of June), הקרב הימי הראשון בין בריטניה וצרפת במלחמות הנפוליאוניות.[23] הקייזר אמר לפקודיו:[24]
...הארמדה הבריטית החזקה הופיעה לבסוף, והצי שלנו היה מוכן לקרב. מה קרה? הבריטים הובסו. אתם פתחתם פרק חדש בהיסטוריה העולמית.
הקרב נודע בגרמניה כ"קרב סקאגראק" (Skagerrakschlacht), על פי השם הדני של המצר המחבר בין הים הצפוני לים הבלטי, שבסמוך לו נערך הקרב.
הבריטים, לעומת זאת, היו מאוכזבים קשות מתוצאת הקרב. הציבור הבריטי קיווה לקרב שבו יושמד הצי הגרמני כולו, בסגנון קרב טרפלגר; תוצאות הקרב היו רחוקות מלהיות מכריעות, במקרה הטוב, ולא היה שום סימן להשמדת הצי הגרמני. האשמה הוטלה על ג'ליקו, שנתפס כזהיר והססן יתר על המידה, ובשל כך כמי שהחמיץ הזדמנות חד פעמית להשמיד את אויבו; וזאת, למרות העדיפות המכרעת שממנה נהנה.
למרות זאת, בטווח הרחוק יותר החלו תוצאות הקרב להיראות באופן שונה. אף על פי שהבריטים לא הצליחו להשמיד את הצי הגרמני, ואף על פי שספגו אבדות כבדות יותר, הרי הצי הבריטי היה זה ששלט בשדה המערכה בסיום הקרב, ואילו הצי הגרמני נסוג לבסיסו. הצי הגרמני לא העז יותר לצאת לקרב נגד הצי הבריטי, למעט שתי גיחות קצרות וכושלות באוגוסט ובאוקטובר, גיחות שהסתיימו תוך כמה שעות כאשר הסתבר לגרמנים שצי הים הגדול יוצא לקראתם, ואז נסוגו במהירות לבסיסם. מטרת המבצע הגרמני בקרב יוטלנד, להשמיד יחידה משמעותית מן הצי הבריטי, לא הושגה.
יתר על כן, למרות האבדות הבריטיות הרבות יותר, לא הצליחו הגרמנים לשנות את מאזן הכוחות ביניהם ובין הבריטים. אף על פי שכמה מן האוניות הבריטיות נזקקו לתיקונים, הרי שתגבורות הגיעו תוך ימים ספורים; עדיין היו לבריטים 24 אוניות מערכה מול 10 גרמניות. אפילו שייטת סיירות המערכה הבריטית, שספגה אבדות ניכרות, עדיין הייתה חזקה מזו הגרמנית. בסופו של דבר, לא הצליח הצי הגרמני לפרוץ את המצור הבריטי. כדברי מאמר מערכת בעיתון בארצות הברית[25]:
הצי הגרמני תקף את סוהרו, אך עודנו בכלא.
מסקנות טכניות וטקטיות
הגרמנים הוכיחו בקרב יוטלנד מיומנות גבוהה, כישורי ימאות מעולים, וכישורי לחימה בלילה שהיו טובים מאלה של הבריטים. מערכות רכישת הטווח שלהם היו טובות יותר, אם כי מערכות ניהול האש הבריטיות היו טובות מאלה של הגרמנים. דיוק הירי הגרמני היה טוב יותר, וקצב האש גבוה מעט יותר. שני הצדדים שיפרו את ציוד בקרת האש שלהם לאחר הקרב. הגרמנים השקיעו בשיפור יכולת ההגבהה של תותחיהם, כדי שיוכלו לירות לטווח רחוק יותר ולצמצם את היתרון הבריטי. אחת הסיבות שהאבידות הבריטיות היו גבוהות יותר היא דיוק התותחנים הגרמניים. הגרמנים ירו 3,597 פגזים מהם 122 פגעו, שיעור דיוק של 3.4%. הבריטים ירו 4,534 פגזים מהם 123 פגעו, שיעור דיוק של 2.7%.
הבריטים גילו כמה וכמה בעיות טקטיות ופיזיות בצי שלהם. כאמור לעיל, המיומנות הבריטית בקרב לילה לקתה בחסר, וכך גם טקטיקת הפעלת המשחתות. גרוע מכל היו הדיווחים הבריטיים ונוהל העברת המידע; כך למשל, נודע לג'ליקו על אובדן "אינבינסיבל" ו"קווין מרי" רק למחרת טביעתן; מידע חיוני לא הועבר לג'ליקו ומנע ממנו ניצחון אפשרי. הפגזים הבריטיים לא הצליחו לחדור את השריון הגרמני, ולא גרמו נזק מהותי. לאחר הקרב פיתחו הבריטים פגזים משופרים, אך אלה לא נכנסו לשירות עד 1918. החולשה העיקרית בציוד הבריטי היה הקורדיט, שהוא אבק שרפה נטול עשן המשמש כחומר הודף בתותחים. הקורדיט שבו השתמשו הבריטים היה פחות יציב מזה של הגרמנים, וכאשר הייתה פגיעה בצריח של התותח התלקח הקורדיט, והאש עברה מטה אל מחסני התחמושת, וגם לצריחי תותחים נוספים. הבעיה הוחמרה עוד יותר בשל נוהגם של צוותי התותחנים הבריטיים לשמור כמות רבה יחסית של קורדיט בצריח (במקום לשמור את עיקר הכמות במחסני התחמושת, המוגנים הרבה יותר, ולהחזיק בצריח רק את הכמות המינימלית הדרושה). הם עשו זאת כדי לשמור על קצב אש גבוה ככל האפשר, אך הימצאותו של הקורדיט בכמות גדולה בצריח הביאה לאסונות שפקדו את סיירות המערכה הבריטיות.[26]
הוויכוח בבריטניה
ג'ליקו ספג ביקורת קשה בבריטניה בשל זהירותו ובשל כך שהצי הגרמני הצליח לחמוק, בסופו של דבר. השני בסדר הפיקוד, אדמירל ביטי, היה משוכנע שג'ליקו היה יכול להשיג ניצחון מוחץ ולהשמיד את הצי הגרמני. ג'ליקו קודם לתפקיד לורד הים הראשון, המפקד העליון של הצי, אך בכך הורחק מפיקוד ימי פעיל. ביטי קיבל את תפקידו כמפקד הצי הגדול.
הוויכוח בתוך הצי הבריטי נמשך עוד כעשר שנים לאחר המלחמה. הביקורת העיקרית שהוטחה בג'ליקו הייתה על תגובתו למתקפת הסיירות וספינות הטורפדו הגרמניות על הצי הגדול בשעה 19:15, שבחסותה הצליח שר לחמוק. ג'ליקו הורה לאוניותיו לפנות לאחור, כדי לחמוק מהטורפדות; בפנייה זו התרחק ג'ליקו מהקרב, ועד שחזר הצליחו הגרמנים לנתק מגע. מבקריו של ג'ליקו טענו שהיה עליו לפנות אל הטורפדות, לכיוון הצי הגרמני; לו היה נוהג כך, ייתכן שהיה מאבד כמה מאוניותיו, אך היה מצליח להגיע למגע עם הצי הגרמני ומשמיד אותו.
תומכיו של ג'ליקו טענו מנגד, שמטרתו העליונה של ג'ליקו הייתה שמירה על כוחו של הצי הבריטי. השמדת הצי הגרמני הייתה מטרה משנית בחשיבותה. לג'ליקו כבר הייתה שליטה בשדה הקרב, והגרמנים החלו לסגת ממנו; לא היה כל היגיון בנטילת סיכון של השמדת מספר רב של אוניות בריטיות, כאשר הצי הבריטי נמצא ביתרון מספרי וטקטי. ג'ליקו עצמו כתב לאדמירליות זמן רב לפני הקרב מכתב, ובו הציג את תפיסתו, כי כדי לחמוק ממתקפת טורפדו בקרב עתידי הוא יפנה את הצי לאחור; האדמירליות אישרה את תפיסתו של ג'ליקו, שהייתה מקובלת בכל הציים הגדולים באותה תקופה. ג'ליקו גם חשש שפנייה של האויב לאחור נועדה לפתות אותו לנוע לכיוון מארב של צוללות ומוקשים; מפקדיו באדמירליות קיבלו גם תפיסה זו. תומכיו של ג'ליקו הזכירו עוד, שכישלון של ג'ליקו היה עלול לגרום לתבוסה של בריטניה במלחמה; כפי שאמר וינסטון צ'רצ'יל, ג'ליקו היה האדם היחיד, משני הצדדים, שיכול היה להפסיד במלחמה באחר צהריים אחד. ג'ליקו לא היה יכול לקחת שום סיכון במצב זה.
תומכיו ומעריציו של ביטי ראו בו מעין נלסון חדש, שהיה ראוי לנצח בקרב, לולא המשגים שעשה ג'ליקו. ביטי, כך טענו תומכיו, הוביל את הצי הגרמני למלכודת, אך ג'ליקו לא ידע לנצל את המצב. מנגד, ביקרו תומכיו של ג'ליקו את ביטי בחריפות. לטענתם, רשלנותו של ביטי היא זו שהביאה לכישלון בקרב. ביטי היה אחד מהאדמירלים הנערצים בצי הבריטי, אדם אמיץ לב ומנהיג כריזמטי, אך הוא כשל בעימות בשלב הראשון של הקרב מול סיירות המערכה של היפר, ובכך איבד יתרון אפשרי. כישלונו הגדול ביותר היה בכך שלא סיפק לג'ליקו את המידע על מיקומו, מהירותו וכיוונו של האויב.
בנוסף, נכשל ביטי בהפעלת שייטת אוניות המערכה של אוון תומאס, שהייתה מסופחת אליו, ושכללה את אוניות המערכה הטובות ביותר בעולם אז. ביטי לא וידא שאוון תומאס צמוד אליו, ונכנס לקרב נגד היפר עם שש אוניות מול חמש, במקום להתחיל עם עשר אוניות. סיירות המערכה של ביטי היו בעלות תותחים בקוטר גדול יותר מזה של היפר (13.5 אינץ', 343 מ"מ, מול 11 אינץ', 280 מ"מ ו-12 אינץ', 305 מ"מ), ולפיכך בעלות טווח גדול יותר; ביטי יכול היה לירות על הגרמנים מבלי שאלה יוכלו להשיב אליו אש, אך הוא התקרב יתר על המידה ואיפשר לגרמנים לבטא את יתרונם בתותחנות. רוב האבדות בקרב היו מהשייטת של ביטי.
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל גרמניה | ||
לקריאה נוספת
- Bennett, Geoffrey (2005). Naval Battles of the First World War. London: Pen & Sword Military Classics.
- Brooks, John (2005). Dreadnought Gunnery at the Battle of Jutland: The Question of Fire Control. London: Frank Cass Publishers.
- Campbell, John (1998). Jutland: An Analysis of the Fighting. Lyons Press.
- English, Major J.A. (1979). "The Trafalgar Syndrome: Jutland and the Indecisiveness of Naval Warfare". Naval War College Review XXXII (3).
- Keegan, John (1998). The Price Of Admiralty: The Evolution of Naval Warfare. Penguin Books.
- Kennedy, Paul M. (1983). The Rise and Fall of British Naval Mastery. London.
- Lambert, Nicholas A (January 1998). ""Our Bloody Ships" or "Our Bloody System"? Jutland and the Loss of the Battle Cruisers, 1916". The Journal of Military History 61: 29–55.
- Marder, Arthur J. (1966). Volume III: Jutland and after, May 1916 – December 1916. From the Dreadnought to Scapa Flow. Oxford University Press.
- Massie, Robert K. (2003). Castles of Steel: Britain, Germany, and the Winning of the Great War at Sea. Random House.
- Massie, Robert K. (1991). Dreadnought: Britain, Germany and the coming of the great war. Random House.
- Tarrant, V.E.. Jutland: The German Perspective — A New View of the Great Battle. Weidenfeld & Nicolson.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- אתר מפורט עם מפות טובות על קרב יוטלנד
- תיאור טוב של הקרב, עם מפות סכמתיות אך טובות וברורות
- תיאור מפורט של אוניות צי הים הפתוח הגרמני במלחמת העולם הראשונה
- פירוט מלא של האבדות בקרב (מן הצד הבריטי), סטטיסטיקה של הקרב ומקורות בנושא
- תיאור של הקרב לפי זיכרונותיו של ג'ליקו
יובל מלחי, פרק 59: המלחמה הגדולה - יוטלנד, באתר "קטעים בהיסטוריה", 22 בספטמבר 2012- אתר שמוקדש לקרב (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- חיים ה. הכוהן, מערכת יוטלנד 'מערכות ים כ"ז' ינואר 1956, עמ' 3–15.
- אריה רונה, מערפל אופרטיבי לניצחון פסיבי - קרב יוטלנד 2016, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, פברואר 2021.
הערות שוליים
- ^ John Keegan: The Price of Admirality: The Evolution of Naval Warfare. Penguin Books, 1988, pp. 113 - 116; 124 - 125.
- ^ Massie, pp. 560-561/
- ^ The Battle of Jutland, Background
- ^ Battle of Jutland - Background
- ^ http://www.battle-of-jutland.com/background-battle-jutland.htm The Battle of Jutland: Background to the Battle]
- ^ Massie, p. 577 - 578.
- ^ על פי Massie, ראש אגף המבצעים באדמירליות שאל את המפענחים היכן נמצא אות הקריאה של מפקד הצי הגרמני, שר; הם ענו שאות הקריאה עדיין משודר בנמל. ג'קסון לא הסביר את פשר שאלתו, והמפענחים לא שאלו; לו היה שואל, היו מסבירים המפענחים שלשר אות קריאה שונה כאשר הוא בים, כדי להטעות האזנה אפשרית. המודיעין הבריטי ידע על הטעיה זו, אך לא נשאל על כך. ראו שם, עמ' 580.
- ^ Keegan, p. 143.
- ^ Massie, p. 584 - 585
- ^ Massie, pp.588 - 590; Keegan, p. 143 - 144.
- ^ Battle of Jutland: the Battlecruiser Battle
- ^ על פי ויקיציטוט.
- ^ Massie, p. 596.
- ^ Massie, p. 597.
- ^ Massie, p.598 - 599.
- ^ ההוראות ניתנו, כאמור, באמצעות איתות דגלים, כאשר ביצוע הפקודה היה אמור להיות עם הורדת דגל האיתות. קצין האיתות של ביטי שכח להוריד את הדגל, ואוון תומאס התעכב במשך שש דקות עד שבאוניית הדגל נזכרו להורות על ביצוע הפקודה.
- ^ Massie, pp. 607 - 609.
- ^ "ווריור" החלה לחזור לנמל הבית שלה, ובשלב מסוים גם נגררה. לאחר כמה עשרות שעות של מאבק, לא הצליחו אנשי צוותה להצילה, והיא טבעה.
- ^ "וורספייט" תוקנה וחזרה לשירות; הקריירה שלה נמשכה עד 1950, והיא שירתה לאורך כל מלחמת העולם השנייה, והייתה האונייה שזכתה למספר הרב ביותר של עיטורי קרב מכל אוניות הצי המלכותי אי פעם.
- ^ Massie, pp. 617 - 618.
- ^ 55°31′47″N 7°54′22″E / 55.52972°N 7.90611°E
- ^ Massie, p. 641 - 642.
- ^ Keegan, p. 176.
- ^ The Battle of Jutland: Short Term Consequences
- ^ The Battle of Jutland: Long Term Consequences
- ^ Battle of Jutland Outcome
31194769קרב יוטלנד