סטרומבולי

האיים הליפאריים

**אתר מורשת עולמית**
	ההתפרצות בשנת 1980
	ההתפרצות בשנת 1980
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעיים בשנת 2000, לפי קריטריונים 8
מדינה	איטליה

סטרומבולי
	האי סטרומבולי
	האי סטרומבולי
מידע כללי
סוג הר	הר געש פעיל
גובה	926 מטר
מיקום	האיים הליפאריים (איטליה)
מספר הר געש	=0101-04
התפרצות אחרונה	3 ביולי 2019
קואורדינטות	38°47′38″N 15°12′40″E / 38.79389°N 15.21111°E
	(למפת איטליה רגילה) בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה; והרצגובינה; מ. תוניסיה אלג'יריה הים; האדריאטי; הים הטירני הים; הליגורי; הים התיכון סטרומבוליהאי סטרומבולי בקבוצת האיים הליפאריים

שגיאות פרמטריות בתבנית:תבנית מידע/אתר מורשת
'סוג: טבעיים' אינו ערך חוקי

סטרומבולי (באיטלקית: Stromboli) הוא אי געשי איטלקי בקבוצת האיים הליפאריים, צפונית לסיציליה. הר הגעש מתנשא לגובה של כ-926 מטרים ומכונה "המגדלור של הים התיכון" משום פעילותו המתמדת עם הפסקות קצרות בלבד. הר הגעש סטרומבולי מהווה אב טיפוס לסוג מסוים של הרי געש בעלי עוצמת התפרצות מוגבלת הקרויה התפרצות סטרומבוליאנית. ההתפרצות הגדולה האחרונה של סטרומבולי התרחשה ב-3 ביולי 2019.

שטחו של האי הוא כ-13 קמ"ר, והוא האי הצפוני ביותר בקבוצת האיים הליפאריים. באי מתגוררים כ־400 תושבים.

גאולוגיה

סטרומבולי מתנשא לגובה של 926 מטר מעל פני הים, אך לעומת קרקע הים גובהו הוא כ-2,700 מטר.^[2] המקור לפעילות הגעשית של ההר הוא תנועת הלוח האפריקאי צפונה אל מתחת ללוח האירואסייתי באזור זה. תהליך הפחתה זה יוצר שורה של תופעות געשיות באזור, בדומה לגעשיות בשאר האיים בארכיפלג הליפארי. סטרומבולי הוא הר הגעש היחיד באיים הליפאריים שהתפרץ מאז 1890, אז אירעה ההתפרצות האחרונה של וולקנו.

תקופות של חוסר פעילות מוחלט של הר הגעש הן נדירות למדי. התקופה הארוכה ביותר של חוסר פעילות נמשכה כשנתיים, בשנים 1908–1910. תקופות שקט קצרות יותר שנמשכו מספר חודשים נרשמו מספר פעמים.

בפסגת ההר מצויים שלושה לועות המפיקים בשגרה אפר געשי, פצצות געשיות ולפילי העולים לגובה של כמה עשרות או מאות מטרים, בהתפוצציות קטנות יחסית מדי כמה דקות. אחת לכמה שנים מתרחשת תקופה של עליה בפעילות הגעשית וההתפוצציות עשויות להיות חזקות בהרבה. כמו כן ישנן תקופות בהם פולט ההר זרמי לבה. לפי העדויות ההיסטוריות הר הגעש פעיל באופן קבוע לפחות ב־2,000 השנים האחרונות.

בצידו הצפוני של ההר מצוי אזור הנקרא "Sciara del Fuoco" (זרם האש). מדובר באזור של ההר שהתמוטט במהלך אלפי השנים האחרונות. מרבית הפעילות הגעשית מתרחשת בצד זה של ההר ולכן חלק זה כוסה באפר געשי שחור. בתקופות של התפרצויות חזקות זורמים במורד זה זרמי לבה ופירוקלסטים, המעניקים לו את שמו.

סטרומבוליקיו

סטרומבוליקיו (Strombolicchio, "סטרומבולי הקטן" באיטלקית) הוא איון הנמצא כ-1.6 ק"מ מצפון מזרח לסטרומבולי, והוא נצפה היטב מחופיו. סטרומבוליקיו מורכב מגוש סלע בזלתי קשה ועמיד לבליה שגובהו 49 מטרים מעל פני הים. הים שבין סטרומבולי וסטרומבוליקיו הוא רדוד יחסית ועומקו אינו עולה על כמה עשרות מטרים.

על פסגתו של סטרומבוליקיו קיים מגדלור אשר נבנה בשנת 1926, ומדרגות מבטון מובילות אליו. המגדלור החל לפעול בשנת 1938.

בסטרומבוליקיו חי מין הלטאה Podarcis raffonei (באיטלקית Lucertola delle Eolie). מין זה נמצא רק בשלושה איים נוספים באיים הליפאריים ושרוי בסכנת הכחדה חמורה. בנוסף, באי גדל פרח ממשפחת הירבוזיים אשר מלבד סטרומבוליקיו גדל רק באי קאפרי. כדי לשמר את המינים הייחודיים באי הוכרז סטרומבוליקיו כשמורת טבע ואישורים לעלות עליו ניתנים במשורה.

המרכז הפעיל של הר הגעש ובו שלושה לועות פעילים נמצא בפסגת Sciara del Fuoco, בגובה של כ-800 מטרים מעל פני הים, בעוד פסגת ההר נמצאת בגובה של יותר מ-900 מטרים.

התפרצויות

ההתפרצויות החזקות ביותר בהר אירעו בשנים 1919 ו-1930. בשניהם התרחשה חדירה של מי ים לתוך תא המגמה, דבר שהביא להתפוצצות חזקה בהרבה מהרגיל. ההתפרצות של שנת 1930 הייתה החזקה ביותר בהיסטוריה המתועדת של ההר ונהרגו בה מספר אנשים ונהרסו מבני מגורים. זרם הלבה הגיע עד ליישובים במזרח האי, ובנוסף, גרמה ההתפרצות לגלי צונאמי בגובה של כ-2 מטרים.^[3]

ב-28 בדצמבר 2002 החלה זרימת לבה מסדקים ב-Sciara del Fuoco, וזרם הלבה הגיע עד לים. יומיים מאוחר יותר, ב-30 בדצמבר אירעה התמוטטות גדולה באותו צד של ההר וכמות גדולה של חומר התגלגלה לים בבת אחת, יוצרת גלי צונאמי של כ-20 מטרים אשר גרמו לנזקים באי. ב־5 באפריל 2003 הייתה התפוצצות נוספת וכמה פצצות געשיות נפלו בכפר ג'ינוסטרה במערב האי, תוך שהן גורמות לנזקים למספר בתים. הפעילות הגעשית הרצופה נמשכה לאורך חודשים רבים והסתיימה ביולי 2003.

ב-27 בפברואר 2007 התרחשה התפרצות גדולה נוספת, אשר הסתיימה במאי באותה שנה. במהלך פרק זה של התפרצות נפערו מספר סדקים ב-Sciara del Fuoco בגבהים של בין 400 ל-600 מטרים מעל פני הים מהם נבעו זרמי לבה. במהלך ההתפרצויות נפערו שני לועות חדשים בפסגת ההר.^[4]

ב-3 ביולי 2019 התפרץ ההר שוב. עמוד האפר התמר לגובה של כשני קילומטרים. כתוצאה מההתפרצות נהרג אדם אחד ואדם נוסף נפצע.^[5]

ההתיישבות באי

עד סוף המאה ה-19 התגוררו באי כמה אלפי תושבים, וההתיישבות באי שגשגה. במאה ה-20 נפגעה כלכלת האי בעיקר כתוצאה מהתפרצויות עזות של ההר (ובמיוחד זו של 1930) ומהמצוקה הכלכלית במהלך מלחמות העולם. בעקבות אירועים אלו החלו גלי הגירה (בעיקר לאוסטרליה ואמריקה) שבסופם נותרו באי כמה מאות תושבים בלבד.

באי מתגוררים כ־400 תושבים, והם מתפרנסים מדיג, חקלאות ותיירות. מרבית התושבים מתגוררים ביישוב סאן-ויצ'נזו (הקרוי גם סטרומבולי) בצפון-מזרח האי, ומיעוטם (כשלושים איש) בג'ינוסטרה (Ginostra) הנמצאת במערב האי, ואליה ניתן להגיע דרך הים בלבד. האספקה לאי מגיעה מאיטליה, כולל מי שתייה. הקשר של האי עם היבשת הוא באמצעות מעבורת המגיעה לאי מספר פעמים ביום לאחר נסיעה של כשעתיים מסיציליה.

הטיפוס להר

הטיפוס לפסגת ההר מהווה אחת האטרקציות התיירותיות העיקריות באי. מפסגת ההר ניתן לראות את שלושת הלועות הפעילים הנמצאים בגובה נמוך יותר. הגישה להר מוגבלת מסיבות בטיחותיות, והשהייה בהר מותרת רק בשעות הערב. הטיפוס מותר בליווי מדריך מקומי.