ניסן בלומנטל

ניסן בלומנטל
לידה	1805; ברדיטשוב
פטירה	9 בפברואר 1902 (בגיל 97 בערך); אודסה, האימפריה הרוסית
תקופת פעילות	1826–1892 (כ־66 שנים)
עיסוק	חזן

ניסן הכהן בלומנטל (ביידיש: בלומענטאהל; ה'תקס"ה, 1805 – ב' באדר א' ה'תרס"ב, 9 בפברואר 1902) היה חזן, מלחין ומעבד מוזיקלי יהודי, מחשובי מחיי הליטורגיה היהודית במאה ה-19. החזן המודרני הראשון ברוסיה, ומי שהנהיג את סגנון החזנות המקהלתי ("חזנות מודרנית") בבית הכנסת ברודי באודסה 50 שנה.

ביוגרפיה

בלומנטל נולד בברדיטשוב בשנת 1805, למשפחה מסורתית שדאגה לחינוכו התורני. וכשנתייתם גדל ביאסי^[1] שברומניה. הוא היה אוטודידקט שלמד בכוחות עצמו מוזיקה, ספרות גרמנית קלאסית וליטורגיה יהודית. בגיל 21 מונה לראשונה לחזן בעיר ברדיצ'ב, בה זכה לפרסום רחב ברחבי האימפריה הרוסית כשליח ציבור וכמלחין. וכיהן גם בפלך יקטרינוסלב.

בשנת 1841 מונה לחזן הראשי של בית הכנסת ברודי (אנ') באודסה^[2], שנקרא כך על שם מייסדיו שהיגרו מעיר ברודי שבגליציה. הוא שימש בתפקיד זה עד לפרישתו בשנת 1892.

עלייתו לארץ ישראל

במלאת חמישים שנה לכהונתו של החזן ניסן בלומנטל בבית הכנסת הברודי באודסה, העניקה לו הנהלת בית הכנסת כרטיס נסיעה לירושלים. וביקר שם את קברו של ידידו מאודסה בצלאל שולזינגר. לאחר שהות של מספר חודשים בעיר, בשובו לאודסה אמר כי עליו לחדש את יצירותיו, שכן ביקור בירושלים שינה את דרכו בתפילה ובשירה^[3].

פועלו המוזיקלי

בלומנטל היה הראשון שהכניס שירה מקהלתית בארבעה קולות לשימוש קבוע בתפילה היהודית במזרח אירופה, רעיון שנחשב באותה תקופה לחדשני ושנוי במחלוקת. הוא ייסד באודסה את בית הספר הראשון למקהלות חזנות, בו שילב ילדים וגברים ששרו יחד בעיבודים קלאסיים.

בהשפעת מלחינים גרמנים כגון היידן, כרוביני, הנדל ומנדלסון, עיבד בלומנטל מנגינות לתפילות יהודיות, תוך ניסיון לסנתז בין המסורת האשכנזית לבין המוזיקה הקלאסית האירופית. על אף התנגדות מצד חוגים שמרניים, הצליח להשפיע רבות על התפתחות החזנות המודרנית.

בשנת 1870 מינה את דוד נובקובסקי למנהל המקהלה, בזכות שליטתו בהרמוניה, קונטרפונקט ויכולת עיבוד מתקדמת – מה שתרם לשכלול המקהלות ולחיזוק הממד המוזיקלי בבית הכנסת.

אף על פי שמעט מיצירותיו פורסמו בדפוס, רבות מהן נשמרו על ידי דורות של חזנים והן מושרות עד היום בבתי כנסת אשכנזיים ברחבי העולם.

סגנון חזני

בלומנטל ניחן בקול טנור לירי ונעים, ושאף לצמצם את ה"רוקנות הווקאלית" של החזנות האקראית והמרגשת יתר על המידה שהייתה מקובלת בזמנו. הוא ביקש להעניק לתפילה עומק פנימי יותר, תוך שימוש במבנים מוזיקליים ברורים והרמוניים.

כאשר העירו לו כי הוא משתמש בנגונים של אחרים, השיב בלומנטל: "העכביש יוצר ושוזר את קוריו מחומר שכולו שלו, ואינם שווים דבר. אך הדבורה אוספת את עסיס הפרחים וניזונה משל אחרים, ובסופו של דבר היא מביאה ברכה לעולם ביצירת דבש ונופת צופים"^[4].

פטירתו והעברת עצמותיו

חלה כמה שנים קודם פטירתו, ונפטר באודסה ב-ב' באדר א' ה'תרס"ב, 9 בפברואר 1902, בגיל 97. לאחר שחלפו שנתיים מאז קבורתו, החליטו גבאי בית הכנסת כי הוא לא קבור במקום הראוי לו, ופנו לרב דוד שלמה סלושץ כדי לשאול אם יש מקום להוציאו ולקברו במקום ראוי יותר. הרב סלושץ השיב על השאלה והדפיס "קונטרס מנוחת שלום" שבו התיר את הוצאת הקבר והעברתו למקום הראוי^[5].