לדלג לתוכן

ניבים ביידיש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
מפת הניבים של היידיש

הניבים של היידיש הם צורות מקומיות של היידיש, שפתם של יהודי אשכנז, שהתפתחה מגרמנית תיכונה גבוהה (אנ'). מקובל לחלק את הניבים לשתי קבוצות עיקריות: יידיש מערבית (גר') ויידיש מזרחית (גר'). השימוש ביידיש מערבית דעך החל מהמאה ה-18 עד שנפסק כליל, ואילו ניבים מזרחיים שונים מדוברים כיום בקהילות יהודיות מסוימות. היידיש הסטנדרטית, המקובלת כיום בעיקר בהקשרים אקדמיים, נוצרה על בסיס סטנדרטיזציה של ניבים מזרחיים מסוימים.

תרגום: יום טוב יהא לנושא מחזור זה לבית הכנסת. המשפט היידישאי המתוארך העתיק ביותר, מתוך מחזור וורמייזא, 1272.

רקע

התיישבות היהודים בגרמניה

יהודים ישבו באזור חבל הריין לפחות למן המאה הרביעית. בתקופה הרומית ידוע על קהילות יהודיות בקלן, טריר, מיינץ, וורמס ושפייר. אמנם, לא ידוע באיזו שפה דיברו, ועל כל פנים לא הותירו חותם של ממש ביידיש, שהתפתחה מאות שנים מאוחר יותר[1].

במאות התשיעית והעשירית, לכל המאוחר, החלו היהודים להקים קהילות גדולות בשטחי האימפריה הרומית ה"קדושה". שפתם המדוברת אינה ידועה בוודאות. מאחר שככל הנראה רובם הגיעו מצפון צרפת או צפון איטליה, סביר להניח שהם דיברו ניבים רומאניים. היהודים, שהתיישבו בעיקר באלזס ובאזור חבל הריין, נתקלו בניבים (גר') של גרמנית עילית, ומהר מאוד החלו לדבר בניבים המקומיים עם אלמנטים לשוניים שהביאו לאזור, בעיקר ממקורות שמים ורומאנים. הניב היהודי התפתח בהתאם לצורכי התרבות האשכנזית הצעירה, וכפי שמאפיין התפתחויות רבות כאלה, הוא כלל טיפוח מודע של הבחנות לשוניות כדי להדגיש אוטונומיה תרבותית.

ההתפשטות מזרחה

למן המאה ה-13 החלה הגירה מאסיבית של יהודים ממרכז ומערב אירופה למזרחה. הסיבות העיקריות היו גירושי יהודים המוניים (כמו גירוש יהודי אנגליה בשנת 1290 וגירוש צרפת בשנת 1306) ופרעות ורדיפות (כמו גזירות תתנ"ו והאנטישמיות בימי המוות השחור). באופן טבעי, לאחר שאוכלוסייה מתפשטת באזור גאוגרפי גדול ונוצר נתק בין חלקיה השונים, מתפצלת שפת הדיבור שלהם לניבים שונים. כך, ככל שהאוכלוסייה האשכנזית הרחיקה יותר מזרחה השתנתה השפה יותר ויותר, ונוצר המצב הנוכחי, הנקרא 'רצף ניבים'.

חלוקה גאוגרפית של ניבי היידיש

יידיש מערבית

היידיש המערבית כוללת את הניבים שדוברו בחלקים המערביים והמרכזיים של מרכז אירופה. מבחינה גאוגרפית, הם תאמו בערך את אזור ההתיישבות של יהודי אשכנז שהתקיים לפני הגירתם למזרח בסוף ימי הביניים. מקובל לחלק אותה לשלושה ניבים:

הניבים המערביים, בניגוד לניבים המזרחיים, היו קרובים מאוד לניבים גרמניים שונים ונקיים מכל השפעה סלאבית, משום שנשארו בתחום השפות הגרמאניות. מאפיין ייחודי נוסף של הקבוצה הזאת הוא העקבות הרומאניים,[דרושה הבהרה] שרידים לשפה המקורית של המתיישבים היהודיים הראשונים בגרמניה, שנטשטשו מאוד בקבוצת הניבים המזרחיים.

יידיש מזרחית

היידיש המזרחית כוללת את הניבים שדוברו במזרח ומזרח מרכז אירופה, ומתאפיינת בהשפעה סלאבית חזקה.

יש המחלקים את היידיש המזרחית לשני ניבים עיקריים, שההבדל ביניהם ברור: הניב הדרומי (לעיתים: ניב U) והניב הצפוני (לעיתים: ניב O). הניב הדרומי כולל את הניב התיכון והניב הדרום-מזרחי, והניב הצפוני כולל את הניב הצפון-מזרחי[3][4][5]. אמנם, החלוקה לשלושה ניבים מקובלת יותר בהקשרים רבים.

ניבים מלאכותיים

יידיש סטנדרטית

יידיש סטנדרטית היא צורה מוסכמת ומאוחדת של שפת היידיש, שפותחה על ידי ייווא בשנות ה-30 של המאה ה-20 במטרה לשמש כאמצעי תקשורת שייגשר על ההבדלים בין הניביים המרובים של היידיש המדוברת. משמשת בחינוך, באקדמיה, בספרות מודרנית ובתקשורת כללית. היא מורכבת מסטנדרטיזציה (אנ') של הניב הצפון-מזרחי בשילוב ניבים מזרחיים אחרים.

על אף שאומצה על ידי המוסדות האקדמיים והתרבותיים, לא השפיעה באופן משמעותי על ניבי היידיש המדוברים בקרב הקהילות החרדיות והחסידיות, ולאחר דעיכת היידישיזם משמשת בעיקר ככלי המרכזי ללמידת יידיש כשפה שנייה באוניברסיטאות ובמרכזי תרבות יידיש ברחבי העולם.

יידיש בימתית

יידיש בימתית הייתה צורה סטנדרטית של היידיש ששימשה בתיאטרון היידישאי. בשונה מהיידיש הקבועה, שנוצרה כצורה אחידה ואקדמית למטרות לימוד וכתיבה, היידיש הבימתית נועדה לשרת את צורכי התיאטרון – להיות מובנת לקהל גדול המורכב מדוברי יידיש מניבים שונים, ולאפשר העברת רגשות ומצבים בדרך חיה ומשכנעת על הבמה. עם דעיכת התיאטרון היידישאי הגדול לאחר השואה, לא נעשה עוד שימוש בניב.

הניבים המדוברים כיום

ניבי היידיש המזרחית

ניבי היידיש המדוברים כיום שייכים לקבוצה המזרחית. הכתיב המקובל של היידיש (אנ') מבוסס בעיקר על הגיית הניב הצפון מזרחי, ונמצא כיום בשימוש, בווריאציות שונות, בקרב רוב דוברי היידיש. הניבים העיקריים המדוברים כיום הם הניב התיכון והניב הצפון-מזרחי:

  • הניב התיכון: מכונה לעיתים 'יידיש חסידית', בעקבות העובדה שרוב דובריו כיום משתייכים לתנועת החסידות, אם כי מבחינה היסטורית אין לו שייכות לזרם דתי מסוים. בחסידויות מסוימות ישנה השפעה מועטת של הניב הדרום מזרחי, בעיקר אצל אלו שמוצאן מאזור הדיבור שלו.
  • הניב הצפון-מזרחי: מדובר כיום בעיקר בקהילות ההמשך של היישוב הישן בירושלים ובית שמש, כמו העדה החרדית, וכן בקרב יוצאי יהדות ליטא.

שאר הניבים ותתי-הניבים המזרחיים נכחדו לאחר מלחמת העולם השנייה.

דעיכת היידיש המערבית והיכחדותה

למן המאה ה-18 ואילך, פחת השימוש בניבים המערביים, שהוחלפו בעיקר בגרמנית והולנדית. בין היתר, תקופת הנאורות והתפשטות ההשכלה במערב אירופה הובילו לתפיסה שהיידיש היא שפה גרועה. לפיכך, עד לתחיית הלשון העברית כבר לא שימשה היידיש המערבית אלא רק כשפתם של "חוגי משפחה אינטימיים או קבוצות מסחר מגובשות"[11]. לעומת זאת, במזרח אירופה, שם המשיכו היהודים לחיות בנפרד ולא ניתן להם חופש רב, המשיכה היידיש להיות השפה הדומיננטית. כך, בערב מלחמת העולם השנייה, היו בין 11 ל-13 מיליון דוברי יידיש[12], אך רק חלק קטן מהם דיבר בניבים מערביים.

לפי דיווחים מסוימים יש כיום קצת יותר מ-5,000 דוברים ניבים מערביים[13], אך נתונים אלו אינם מאושרים בספרות המקצועית[14]. עם זאת, בתחילת המאה ה-21 נאמר כי ישנם מספר דוברי יידיש אלזסית (צורה של הניב הדרומי, שדוברה בעיקר באלזס-לורן)[15].

הגייה

ההבדלים בין הניבים

ישנם הבדלים בין הניבים השונים של היידיש לפי כל ההיבטים הלשוניים: לקסיקון, פונטיקה, מורפולוגיה ותחביר[3][5][16]. הבדל בולט נוסף הוא הרכב חלקי השפה: מרכיב סלאבי חזק בדיאלקטים המזרחיים, שכמעט נעדר בדיאלקטים מערביים, והעלייה הניכרת במילים שמקורן בשפות רומאניות במערב.

הבדלי הגייה בין הניבים המזרחיים
המילה ביידיש תרגום לעברית יידיש תיכונה ודרום מזרחית יידיש צפון מזרחית
דאָס, זאָגן זה, לומר dus, zugn dos, zogn
קוגל פשטידה kigl kugl
זיַין להיות zahn zain
קליין, צוויי קטן, שתיים klayn, tsvay kleyn, tsvey
ברויט לחם broyt breyt
שטעטטל עיירה shteytl shtetl

דיאפונמות של הניבים

להלן טבלת הדיאפונמות (אנ') של ניבי היידיש השונים[3][4][5][17][18]:

יידיש מערבית יידיש מזרחית
דרומית מרכזית צפונית תיכונה דרום-מזרחית צפון-מזרחית קורלנדית סטנדרטית בימתית
a a a a a/ɔ a a a a
ɛ ɛ ɛ ɛ ɛ ɛ ɛ ɛ ɛ
i i i/ɛ i ɨ/i i i i ɨ
ɔ ɔ ɔ ɔ ɔ ɔ ɔ ɔ ɔ
u u o i ɨ/i u u u ɨ
oː/ɔu oː/uː oː uː/u u ɔ oː ɔ u
ɛj eː ɛj aj ej ej ej ej ej
iː iː iː iː i i iː i i
ɔu oː ɔu ɔj ɔj ej/eu øy ɔj ɔj
uː/y/yː uː uː iː i u uː u i
aː aː oː uː u ɔ oː ɔ u
aː aː aː aj ej ej ej ej ej
aj əj ɛj aː a aj aj aj aj
aː aː aː ɔj ɔj ej/eu øy ɔj ɔj
ɔu əu ɔu oː/ou u/uj/ɔj ɔj/uj/eu au ɔj ɔj
eː/ɛj eː/iː eː ej ej/ɨ/i ɛ eː ɛ ej

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מאַקס וויַינריַיך, געשיכטע פון דער יידישע שפראך: באגריפן, פאקטן, מעטאדן, ייווא, ניו יורק 1973 (4 בענדער) (ביידיש).
  • שמואל היַילע, איבערן אָנהייב פֿון אַשכנז און יידיש. אין: הירשע-דוד קאַץ (רעדאַקטאָר), אָקספֿארדער יידיש, האַרוואוד אַקאַדעמישער פֿאַרלאַג, 1: 107-114 (ביידיש).
  • אריקה טיים, לשונה של גליקל. בתוך: חוה טורניאנסקי, גליקל: זיכרונות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשס"ו, עמ' סא-פד.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ ווײַנרײַך, געשיכטע, 1: 5, 2§
  2. ↑ Alexander Beider, Origins of Yiddish Dialects, Oxford University Press, 2015. עמ' 62–65.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Jacobs NG (2005) Yiddish: a Linguistic Introduction. Cambridge University Press, xx+327 pp
  4. ^ 4.0 4.1 Katz D (1983) Zur Dialektologie des Jiddischen. In: W Besch et al (eds) Dialektologie. Ein Handbuch zur deutschen und allgemeinen Dialektforschung: 1018–1041
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Birnbaum SA (1979) Yiddish: a Survey and a Grammar. University of Toronto Press, 400 pp
  6. ↑ S. A. Birnbaum (1979) Yiddish: a Survey and a Grammar. University of Toronto Press, 400 ff
  7. ↑ N. Jacobs (1994) Structure, standardization and diglossia: the case of Courland Yiddish. In: D. C. G. Lorenz und G. Weinberger (Hrsg.) Insiders and Outsiders: Jewish and Gentile Culture in Germany and Austria: 89–99
  8. ↑ D. Katz (1983) Zur Dialektologie des Jiddischen. In: W. Besch u. a. (Hrsg.) Dialektologie. Ein Handbuch zur deutschen und allgemeinen Dialektforschung: 1018–1041
  9. ↑ מאקס וויינייך (1923) שטאַפּלען. פיר עטיודן צו דער יידישער שפּראַכוויסנשאַפט און ליטעראַטורגעשיכטע. פֿאַרלאַג "װאָסטאָק", בערלין, 260 זז׳
  10. ↑ שפת יהודי אירלנד, באתר J-Wire
  11. ↑ Sol Liptzin: A History of Yiddish Literature. Jonathan David Publishers, Middle Village, NY, 1972, ISBN 0-8246-0124-6.
  12. ↑ Neil G. Jacobs: Yiddish. A Linguistic Introduction. Cambridge University Press, Cambridge 2005, ISBN 0-521-77215-X.
  13. ↑ יידיש מערבית, באתר אתנולוג
  14. ↑ Lea Schäfer: Die jiddischen Varietäten in der Autobiographie A. H. Heymanns: eine Analyse ausgewählter grammatischer Phänomene. Masterarbeit im Fach Germanistische Linguistik, Philipps-Universität Marburg 2010, S. 2; וראה. auch Jürg Fleischer: Western Yiddish and Judeo-German. In: Benjamin Hary, Sarah Bunin Benor (Hrsg.): Languages in Jewish Communities, Past and Present (= Contributions to the Sociology of Language. Band 112). De Gruyter Mouton, Berlin/Boston 2018, S. 239–275.
  15. ↑ ראה Jürg Fleischer: Westjiddisch in der Schweiz und Südwestdeutschland. Tonaufnahmen und Texte zum Surbtaler und Hegauer Jiddisch. Niemeyer, Tübingen 2005 (Beihefte zum Language and Culture Atlas of Ashkenazic Jewry 4), S. 1 f., 16 f.
  16. ↑ King RD (1998) On the uses of Yiddish language geography. Shofar 17: 81–89
  17. ↑ Jacobs N (1994) Structure, standardization and diglossia: the case of Courland Yiddish. In: DCG Lorenz and G Weinberger (eds) Insiders and Outsiders: Jewish and Gentile Culture in Germany and Austria: 89–99
  18. ↑ קאַץ ד (1979) די אינעווייניקסטע קלאסיפיקאציע פון די מערב יידישע דיאלעקטן. 53סטע יערלעכע ייוואָ קאָנפערענץ, 10-13 נאָוועמבער 1979

ניבים ביידיש42772270Q515419

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ניבים_ביידיש&oldid=3638836"