נחלת שבט אפרים

מפת חלוקת הארץ לשבטים - נחלת שבט אפרים בצהוב בהיר - בשדרת ההרים - צפונית מירושלים

נַחֲלַת שֵׁבֶט אֶפְרָיִם נקבעה על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. הנחלות של בית יוסף, אפרים ומנשה, הן גדולות ביחס לשאר השבטים. שבט אפרים התנחל בתחום בין נחל ירקון לבין נהר הירדן ושבט מנשה על שני חלקיו מהים התיכון עד הגלעד והר החרמון. ברכת משה התקיימה בהם: "וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי-קֶדֶם; וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם (ספר דברים ל"ג, ט"ו).

התאמת השטח לבית יוסף

עקרון חלוקת ארץ ישראל לשבטים היה היכולת הכלכלית של חבל הארץ לפרנס את האוכלוסייה אותה הוא יישא. הנחלות הגדולות של מנשה ואפרים היו בעלי אופי ייחודי ויהושע בן נון מציין מדוע דווקא שני שבטים אלו מתאימים לחיות באותם האזורים. בתחומי השבטים אלה, על פני שטח רחב, עדיין יושבים עמים זרים: הַפְּרִזִּי, הָרְפָאִים והַכְּנַעֲנִי, אלו הם עמים חזקים שרק שבטים חזקים יכולים להתמודד עימם. כמו כן, בהר אפרים ובהר מנשה נטועים יערות, שאינם מאפשרים את עיבוד האדמה, ורק שבט חזק יכול לברא אותם.

העובדה כי מדובר באזורים בעלי פוטנציאל כלכלי נמוך באה לידי ביטוי בדלילות האוכלוסייה בהם. בכתבי אל-עמארנה, המתארים את שמות הערים שנכבשו בארץ ישראל, לא מופיעות ערים מהר שומרון. מיעוט האוכלוסייה באזור איפשר ל"שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ" ולחמור אביו לומר לאנשי עירם בבואם לבקש את דינה: "וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם, לִפְנֵיהֶם". ואכן בני יעקב מוצאים את המרחב נוח למרעה ורועים בו את צאנם בשכם: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם" (שם, ל"ז, י"ב).

גם הממצאים הארכאולוגיים בסקר ארכאולוגי בשנת תשכ"ח שנערך בשומרון אחרי מלחמת ששת הימים, הראו כי מעט שרידים ארכאולוגיים התגלו מהתקופות שקדמו לתקופת התנחלות בני ישראל.

היתרון לגודל

בית יוסף אינו סבור כי די לו בנחלות הגדולות שעלו בגורלו והוא פונה בטענות כלפי יהושע בן נון: "וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה, גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד, וַאֲנִי עַם רָב, עַד אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי ה'".

יהושע משיב כי דווקא היותם "עם רב" נותן להם את היתרון להתנחל בהרים: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ, אִם-עַם-רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה, וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם, בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים: כִּי-אָץ לְךָ, הַר-אֶפְרָיִם". השבטים מבקשים דווקא שטחים חקלאיים במישור: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, לֹא-יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר; וְרֶכֶב בַּרְזֶל, בְּכָל-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בְּאֶרֶץ-הָעֵמֶק, לַאֲשֶׁר בְּבֵית-שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ, וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל"

יהושע מסכם, כי בעזרת כוחם יתגברו על כך: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-בֵּית יוֹסֵף, לְאֶפְרַיִם וְלִמְנַשֶּׁה לֵאמֹר: עַם רַב אַתָּה, וְכֹחַ גָּדוֹל לָךְ לֹא יִהְיֶה לְךָ, גּוֹרָל אֶחָד. כִּי הַר יִהְיֶה לָּךְ, כִּי יַעַר הוּא, וּבֵרֵאתוֹ, וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו: כִּי-תוֹרִישׁ אֶת-הַכְּנַעֲנִי, כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ כִּי חָזָק, הוּא". מסתבר כי בשטח הרחב שניתן לשבטי בית יוסף היה עליהם להתגבר על העמים הזרים ועל היערות בהרים.

מאימתי החלה התנחלות בית יוסף

לפי ספר דברי הימים א' לשבט אפרים, כמו לשבט מנשה, היו נחלות בארץ ישראל לפני כיבוש הארץ. וכך נאמר: "וּבְנֵי אֶפְרַיִם, ... הֲרָגוּם, אַנְשֵׁי-גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ, כִּי יָרְדוּ, לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם. "רק בִתּוֹ שֶׁאֱרָה, וַתִּבֶן אֶת-בֵּית-חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת-הָעֶלְיוֹן, וְאֵת, אֻזֵּן שֶׁאֱרָה" (ז' ,י"ד-כ"ט). כלומר שארה בונה את ערי בית חורון והעיר השלישית "אזן שארה", אולי נשמר שמה בכפר הערבי בית סירא, שמזרחית למכבים.

בפירוש קדמון המיוחס לתלמיד רב סעדיה גאון מובא כי צאצאי בת אפרים לא החזיקו מעמד: "כשמת יוסף ואחיו, נתחזקו הגויים ותפשו את נחלותיהם". אבל זכר הבעלות של בני יוסף על הנחלות באזורי שכם רבתי ובגלעד ובבשן נשמרו, ועל כן נתנו לו בנחלה בתקופת ההתנחלות.

תרשים הנחלה

אתרי ערי הגבול: בכחול

גבולות הנחלה

נחלת שבט אפרים לפי ספר יהושע היא כדלקמן:

הגבול המזרחי הוא בשיפוע המזרחי של הר שומרון, בתוואי מִיָּנוֹחָה ותַּאֲנַת שִׁלֹה, דרך עֲטָרוֹת, נַעֲרָתָה וִּירִיחוֹ, ועד נהר הירדן.

הגבול הצפוני: מתפוח דרך נחל קנה עד הים התיכון

הגבול המערבי הוא קו העולה מבית חורון עד אזור נחל קנה -הירקון.

הגבול הדרומי נושק לנחלת שבט בנימין, וכולל את התחום שבין הערים עַטְרוֹת אַדָּר ובֵּית חוֹרֹן עֶלְיוֹן. ומבית חורון עד יריחו והירדן.

וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי-אֶפְרַיִם, לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, מִזְרָחָה, עַטְרוֹת אַדָּר, עַד-בֵּית חוֹרֹן עֶלְיוֹן. וְיָצָא הַגְּבוּל הַיָּמָּה, הַמִּכְמְתָת מִצָּפוֹן, וְנָסַב הַגְּבוּל מִזְרָחָה, תַּאֲנַת שִׁלֹה; וְעָבַר אוֹתוֹ, מִמִּזְרַח יָנוֹחָה. וְיָרַד מִיָּנוֹחָה, עֲטָרוֹת וְנַעֲרָתָה; וּפָגַע, בִּירִיחוֹ, וְיָצָא, הַיַּרְדֵּן. מִתַּפּוּחַ יֵלֵךְ הַגְּבוּל יָמָּה, נַחַל קָנָה, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו, הַיָּמָּה; זֹאת, נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם. וְהֶעָרִים, הַמִּבְדָּלוֹת לִבְנֵי אֶפְרַיִם, בְּתוֹךְ, נַחֲלַת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה--כָּל-הֶעָרִים, וְחַצְרֵיהֶן

— ספר יהושע, ט"ז,ה', ט'

.

ספר דברי הימים מתאר את נחלת השבט מנַעֲרָן במזרח ועד גֶּזֶר במערב.

הגבול הדרומי של שבט אפרים מוגדר בתור גבול "בית יוסף" ורק אחר כך הוא עובר לתאר את שאר גבולות השבט עצמו. הגורל נפל על בית יוסף ולא על שבט אפרים, כפי שאמור בספר יהושע:" וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל לִבְנֵי יוֹסֵף, מִיַּרְדֵּן יְרִיחוֹ, לְמֵי יְרִיחוֹ, מִזְרָחָה; הַמִּדְבָּר, עֹלֶה מִירִיחוֹ בָּהָר בֵּית-אֵל. וְיָצָא מִבֵּית-אֵל, לוּזָה; וְעָבַר אֶל-גְּבוּל הָאַרְכִּי, עֲטָרוֹת. וְיָרַד-יָמָּה אֶל-גְּבוּל הַיַּפְלֵטִי, עַד גְּבוּל בֵּית-חוֹרֹן תַּחְתּוֹן-וְעַד-גָּזֶר; וְהָיוּ תֹצְאֹתָו, יָמָּה. וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי-יוֹסֵף, מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם (ט"ז, א'-ה'). זכריה קלאי סבור כי הסיבה לכך היא שיהושע ראה את בית יוסף כחטיבה אחת.

למרות שגבולותיה של נחלת אפרים שכנו בעבר הירדן המערבי, בצידו המזרחי של הנהר היה יער בשם "יער אפרים" מאחר ושם היו נוהגים בני אפרים לרעות את צאנם.

ראו גם

• הר אפרים

לקריאה נוספת

• יהודה אליצור ויהודה קיל, אטלס דעת מקרא, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק, 1993 .
• זכריה קלאי, נחלות שבטי ישראל, ירושלים: מוסד ביאליק, 1967.

קישורים חיצוניים

• יהודה אליצור, ‏"ויצא מבית אל לוזה": למהלכו של גבול בנימין-אפרים, באתר "דעת"
• יהודה אליצור, בעריכת עמוס פרומקין, ‏גבולות נחלת אפרים, באתר "דעת"
• מפת נחלת שבט אפרים, פולר, 1650. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35920688נחלת שבט אפרים