מתקפת טט
| מלחמה: מלחמת וייטנאם | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 30 בינואר 1968 – 23 בספטמבר 1968 (34 שבועות) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | דרום וייטנאם | |||||||||||||||||||||
| תוצאה |
| |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||||||
מתקפת טט (בוייטנאמית: Sự kiện Tết Mậu Thân, באנגלית: Tet Offensive) הייתה המערכה הצבאית המשולבת אשר ערך הוייטקונג (החזית הלאומית לשחרור וייטנאם) בשיתוף עם "צבא העם" בצפון וייטנאם, כנגד רפובליקת וייטנאם בדרום, ארצות הברית ובעלות בריתן, במהלך מלחמת וייטנאם (1959-1975). תכלית המתקפה הייתה לפגוע במטרות צבאיות ומוקדי בקרה אזרחיים בדרום המדינה, ולהצית התקוממות כללית בקרב האוכלוסייה אשר תפיל את הממשלה בסייגון, בניסיון לסיים את המלחמה במהלומה אחת כבדה והרסנית. מתקפת טט התרחשה בשלושה גלים ולאורך כשבעה חודשים, וגבתה רבבות קורבנות משני הצדדים.
המתקפה החלה ב-30 בינואר 1968, ביומה הראשון של תחילת השנה הירחית. זהו היום החשוב ביותר בלוח השנה הווייטנאמי, והוכרזו בו יומיים של הפסקת אש לכבוד חג הטט, אשר נקרא גם "חג האביב". ב-31 בינואר, כ-80,000 חיילי הכוחות הקומוניסטים תקפו למעלה ממאה יישובים וערים ברחבי המדינה, במבצע צבאי רחב היקף והגדול ביותר במלחמת וייטנאם עד לאותה עת. מעורבותה של ארצות הברית הגיעה לשיאה בעקבות מתקפה זו, אשר עצם פריצתה והיקפה הגיעו כהפתעה גמורה לכוחות הברית שהאמינו כי הכוחות הלוחמים חלשים, נחשלים ועל סף כניעה. ארצות הברית, תחת לינדון ג'ונסון, אמנם הגיבה במהירות והצליחה לעצור בעד הלוחמים, אך למתקפה הייתה השפעה עצומה על דעת הקהל האמריקנית, והיא הייתה הגורם המרכזי להטייתה ולהגברת השיח האנטי-מלחמתי בעולם בכלל ובאמריקה בפרט.
מהלך המתקפה
הגל הראשון
כשלושים דקות לאחר חצות של ה-30 בינואר, החלו ההתקפות המשולבות של הוייט קונג בחמש מתוך שש הערים המרכזיות ברחבי המדינה, ובכללן עיר הבירה. הראשונה להיפגע הייתה המפקדה הראשית האמריקנית נה טראנג (Nha Trang), ובעקבותיה הותקפו שבע נוספות. הכוחות הלוחמים פעלו בכל פעם על-פי אותה שיטה: הפגזה במרגמות או רקטות, ומיד לאחריה כניסה של כוח מסיבי של לוחמים, בדרך כלל בסדר גודל של גדוד, ולפעמים בגיבוי של כוחות צבא הצפון. עם הפריצה לערים התחברו הכוחות עם לוחמים מקומיים אשר הובילו אותם אל המפקדות הראשיות ואל תחנות הרדיו. במקרים רבים התיאום עם הלוחמים המקומיים לא פעל כמתוכנן, ועם שחר מצאו עצמם חלק מן הכוחות רחוקים ממטרות היעד שלהם. אל הגנרל ויליאם וסטמורלנד, אשר עמד בראש הכוחות האמריקניים בווייטנאם, הגיעו ידיעות מן השטח כי המתקפות עשויות להתפשט ברחבי המדינה במהלך היום, והוא העלה את רמת כוננות הצבא למרבית. ב-3 בבוקר של אותו היום הגיעו המתקפות אל סייגון הבירה ובסיסים צבאיים אמריקנים רבים נוספים בכ-27 מוקדי התקפה עיקריים, ושדות התעופה אשר סייעו לכוחות הברית הופגזו ברקטות ב-64 מחוזות. הבסיס האחרון שנפגע במסגרת הגל הראשון של המתקפות היה בבק לו (Bac Lieu) ב-10 בפברואר. ההערכה היא כי כ-84,000 לוחמים קומוניסטים לקחו חלק במערכה וכי אלפים רבים נוספים שיתפו עימם פעולה, הן כגיבוי בשעת לחימה והן בחסימת דרכים.
ברוב המקרים, המגננה כנגד מתקפות הפתע נערכה על ידי צבא הרפובליקה בדרום וייטנאם. המיליציות המקומיות, בסיוע כוחות המשטרה, הצליחו לרוב לדחוק את הלוחמים לאחר יומיים-שלושה, לעיתים אף בתוך כמה שעות, אך במקומות מסוימים המשיכה הלחימה ימים ארוכים. ההכרעה הייתה תלויה במידה רבה ביכולותיהם ורמת מוכנותם של הכוחות המקומיים, אשר התגלו כלא עקביים - בעוד חלק התגברו בקלות על הלוחמים, אחרים לא עמדו בפרץ ואף נכנעו במהירות יחסית. שלא כפי שקיוו הקומוניסטים ועל-אף ניסיונות שידול מצידם, שום יחידה של צבא הדרום לא ערקה והצטרפה ללחימה לטובתם.
על הגנרל וסטמורלנד העידה פמלייתו, כי למרות הכרזותיו האופטימיות וחזותו הבטוחה בהמשך הלחימה, היה מוכה אלם ותדהמה עם הגעת הידיעות הראשונות. על-פי קלארק מ' קליפורד, שר ההגנה האמריקאי אשר נכנס לתפקיד כחודש לאחר פרוץ המתקפה, תגובת הדרג הצבאי במקום הייתה על סף פאניקה. ב-12 בפברואר עוד החזיק וסטמורלנד בדעה כי מטרתם האמיתית של הוייט קונג היא קה סאן (Khe Sanh), בה ישבו כוחות המארינס, וכי "84,000 הלוחמים ושאר הפעולות ברחבי המדינה הם הסחה ותו לא", ובכך נתפס בעיני שאר הסגל כלא רציונלי ויש שפקפקו ביכולתו להתגבר על המשבר.
סייגון
למרות שסייגון הייתה המטרה החשובה ביותר, כוחות הוייט קונג לא שאפו לכבוש ולהחזיק בה אלא בחרו להתמקד בחמישה יעדים מרכזיים: המפקדה הראשית של צבא הדרום, "ארמון העצמאות", שגרירות ארצות הברית, מפקדת הצי הימי האמריקאי והנחתים, ותחנת הרדיו הממלכתית. במסגרת תוכנית הפעולה תפסו הכוחות הראשוניים בעמדות היעד והחזיקו בהן כ-48 שעות עד לבואם של כוחות נוספים. מודיעין כושל ויכולת תיאום ירודה בין הכוחות המקומיים חיבלו במשימה אשר הגדירה כי ישתלטו על טנקים וארטילריה שהיו אמורים להימצא במקום, אך למעשה כבר הועתקו למיקום אחר חודשיים קודם לכן, או לא היו שמישים.
אחד היעדים העיקריים היה תחנת הרדיו הממלכתית. הלוחמים הביאו עימם הקלטה של הו צ'י מין המכריז על שחרור סייגון וקורא להתקוממות אזרחית כנגד הממשל המכהן בראשותו של ת'יו (Thieu). אמנם עלה בידם להשתלט על התחנה ולהחזיק בה כשש שעות, אך קווי התקשורת נחתכו על ידי אנשי הסטודיו (שהיה מרוחק מהתחנה) ברגע הפלישה, והקלטת לא שודרה.
הקמתו של בניין שגרירות ארצות הברית בסייגון, מבנה מאסיבי בן 6 קומות הממוקם במרכז מתחם רחב ידיים, הושלמה חודשים ספורים קודם לכן. ב-2:45 לפנות בוקר החלו הכוחות בניסיונות להטמין פצצות מסביב למבנה על-מנת לפרוץ אליו, אך מותו של מפקדם בתחילת הפעולה ומאמצים כושלים חוזרים ונשנים לחדור לבניין הובילו את הכוחות לחוג את המתחם הלוך ושוב ללא הצלחת חדירה. בינתיים הגיעה תגבורת לשגרירות, הלוחמים נוצחו וב-9:20 בבוקר הייתה השגרירות בטוחה שוב.
ברחבי העיר בינתיים קבוצות קטנות של הוייט קונג תקפו בתים של קצינים, מבנים ציבוריים ותחנות משטרה. מצוידים ב"רשימות שחורות" של קצינים ואנשי ציבור, הם הוציאו להורג את כל מי שעלה בידם למצוא. הברוטליות מצד הוייט קונג גררה ברוטליות דומה מהצד השני, וב-1 בפברואר לכד ראש המשטרה המקומית איש וייט קונג שהיה בבגדים אזרחיים והוציאו להורג ביריה מול קהל ומצלמות. הן צילום הווידאו והן תמונת הסטילס שצילם אדי אדמס התפרסמו ברחבי העולם והם מוכרים ומזוהים עם מלחמת וייטנאם עד היום. רק זמן מה לאחר פרסומם הסתבר שהחשוד היה מעורב ברציחתו של קצין משטרה וכל משפחתו.
עם עליית השחר שככו הקרבות במרכז העיר, אך המשיכו ביתר שאת ברבעים הסיניים ובעיקר בצ'ולון (היום הו צ'י מין סיטי), אשר שימשה כמרכז פיקודי של צבא הדרום וכוחות הברית. הקרבות נמשכו מבית לבית, עד אשר יצאה ההוראה לכלל האזרחים לפנות את בתיהם והאזור הוכרז כשטח ללא-אש. הלחימה הופסקה לבסוף ב-7 במרץ הודות ליחידות תיגבורת שהגיעו מהדרום.
למעט הקרבות בעיר הואא (Hue) והטיהורים בסייגון וסביבתה, עיקר הגל הראשון של המתקפות הסתיים בשבוע השני של פברואר. האמריקאים מעריכים כי במהלך הגל הראשון בכללותו נהרגו כ-45,000 איש, ומספר לא ידוע של פצועים. וסטמורלנד העריך כי באותה תקופה נהרגו 32,000 מן הלוחמים הקומוניסטים ו-5,800 נשבו. מצבא הדרום נהרגו כ-3,000, 8,000 נפצעו וכ-600 נעלמו. ארצות הברית וכוחות הברית דיווחו כי 1,536 מחייליהם נהרגו, 7,764 נפצעו ו-11 נעלמו.
הואא
ב-3:40 בבוקר ה-31 בינואר, הותקפו עמדות של כוחות הברית בהואא. חלק מן העמדות החזיקו מעמד, אך רובן נפלו לידי הקומוניסטים. הקרבות נמשכו 28 יום. כוחות הברית העריכו כי מספר ההרוגים בקרב הקומוניסטים נע בין 2,500-5,000. בקרב צבא הדרום נהרגו כ-400, ובקרב האמריקנים נהרגו 216 חיילי מארינס ו-1,609 נפצעו. למעלה מ-5,800 אזרחים נהרגו אף הם, וכ-116,000 איבדו את בתיהם מתוך אוכלוסייה של 140,000. עם שוך הקרבות נמצאו ברחבי העיר קברי אחים ובתוכם כ-2,800 גופות. הסיבה להוצאות להורג אלה נותרה עלומה.
קה סאן
המתקפה בקה סאן החלה בעצם ב-21 בינואר, וכוחות הברית העריכו כי היו לה שתי מטרות: האחת, ניסיון אמיתי לכבוש את המקום, והאחרת, כפעולת הסחה אשר נועדה להסב את תשומת לב האמריקאים משאר מוקדי הפורענות. וסטמורלנד גרס כי תכלית המתקפה הייתה ליצור פרובוקציה בקרב כוחות צבא הצפון ולגרור אותם לידי עימות ממושך באזור הקטן והלא מאוכלס יחסית, ולהביא את ארצות הברית לידי הפגזות אוויריות מאסיביות של המקום. וסטמורלנד, וכן התקשורת העולמית אשר סיקרה את אזור הקרבות הזה בצורה נרחבת, ערכו השוואה בלתי-נמנעת עם קרב דיין ביין פו, בו הותקף בסיס צבאי צרפתי ואז נכבש ונוהל על ידי כוחות הוייט-מין במלחמת הודו-סין הראשונה. הוא האמין כי זהו ניסיון לשחזר את הניצחון ההוא והכיר את חיבתו של מנהיג המורדים למבצעים גרנדיוזיים כגון זה (אך לא ידע על מותו של האחרון טרם ההתקפה).
קה סאן ו-6,000 לוחמי המארינס שבה היו מוקפים בכ-20,000 לוחמים של הוייט קונג וצבא הצפון. במהלך המצור, שנמשך עד 8 באפריל, ספגו כוחות הברית אינספור הפגזות של טילי קרקע-קרקע, ארטילריה ומרגמות, וכן מתקפות ארעיות של כוחות רגליים על העמדות הסובבות את הבסיסים. אך הקרבות היו בעיקר בין כוחות ארטילריים וכללו פחות עימותים ישירים, והאמריקאים הגיבו בהפגזות כבדות מן האוויר, בין השאר באמצעות מפציצי B-52 ועם רכבת אווירית אשר העבירה ציוד ותחמושת לבסיסים. עד לסוף המצור הופלו 39,179 טונות של תחמושת ממפציצים אמריקנים בהגנת הבסיס. האמריקאים מעריכים כי כ- 8,000 נהרגו מכוחות הדרום ורבים נוספים מכך נפצעו, וכי מצד כוחות הברית נהרגו 730 ונפצעו 2,642. מספרם של הרוגי לוחמי הצפון, כמו גם אזרחים, אינו ידוע ונאמד באלפים.
הגל השני והשלישי
על-מנת לחזק את מעמדם בשיחות בפריז, אשר יחלו ב-13 במאי, פתחו הוייט קונג בגל השני של המתקפות לקראת סוף אפריל. המודיעין האמריקני העריך כי בין החודשים פברואר-מאי גייס הו צ'י מין כ-50,000 לוחמים נוספים שיתגברו את הכוחות שנותרו מן הקרבות. אחד הקרבות הארוכים ביותר במתקפת טט התרחש במסגרת הגל השני, בין ה-29 באפריל וה-30 במאי, על הבסיס האמריקני ב-Dong Ha. הצפון-וייטנאמים איבדו כ-2,100 לוחמים, הרגו 290 אמריקאים ופצעו קרוב לאלף.
ב-4 במאי תקפו הכוחות הקומוניסטים 119 מטרות בדרום וייטנאם, ביניהן סייגון. הפעם יתרון ההפתעה לא היה לצידם, ורוב ההתקפות דוכאו, למעט חלק אשר צלחו והפיצו מהומות ופורענות בבירה. בבסיס מסוים אף נחלו האמריקאים מפלה ופינו את המקום. הקומוניסטים שבו לסייגון ב-25 במאי למתקפה נוספת, מבלי ניסיונות לפגוע במבנים אמריקנים. הם שגו והשתלטו על 6 פגודות במחשבה כי לא יופגזו מן האוויר, ונפגעו. הקרבות הקשים ביותר נערכו בצ'ולון, כאשר 87,000 אזרחים נותרו ללא קורת גג, 500 נהרגו ואלפים נפצעו. במהלך עיקר הגל השני (5 במאי - 30 במאי), האמריקאים סבלו 1,161 אבדות, ואלפי פצועים נוספים. כשש-מאות הרוגים היו לכוחות בריתם בצבא הדרום.
הגל השלישי של המתקפה החל ב-17 באוגוסט, ונפתח בקרבות על הגבולות, שנועדו ככל הנראה להוות הסחה מפני המתרחש בערים. צבא צפון וייטנאם היה הכוח הנלחם העיקרי בגל זה, בשל שינויים במדיניות ארצות הברית. סייגון שוב הותקפה, אך נשמרה בקלות יחסית. בחמישה שבועות של לחימה ולמרות מותם של כ-20,000 לוחמים, לא הושג יעד אחד בודד של המתקפה. אך, כפי שכתבו היסטוריונים מאז, מפלתם של הקומוניסטים כלל לא הייתה מוחלטת, ולא סופית. במהלך הגל השלישי נהרגו כ-700 חיילים אמריקנים. חוסר ההישגים מצד אחד והדם הרב שנשפך מצד שני היוו נקודת שפל עבור הקומוניסטים, והתחושה הייתה כי המחיר הכבד אינו מוצדק. במהלך המחצית הראשונה של 1969 למעלה מ-20,000 לוחמים קומוניסטים ערקו לכוחות הברית.
השלכות המתקפה
צפון וייטנאם
פיקוד הוייט קונג בהאנוי נאלץ להתמודד עם השלכות ההימור הגדול שלקחו, ותקוותם העיקרית והשאפתנית, ליצור התקוממות עממית גורפת כנגד הרפובליקה, הסתיימה בכישלון צורב. מתוך כ-85,000-100,000 לוחמים של הוייט קונג וצבא הצפון אשר השתתף במתקפה, כ-75,000 נהרגו. היום קל לראות מדוע נחלו הכוחות הקומוניסטים מפלה כה קשה: האנוי לא העריכה כראוי את כושר הניידות והיכולת האסטרטגית של כוחות צבא ארצות-הברית, אשר אפשרו זרימה מהירה של כוחות גיבוי אל האזורים המותקפים. כמו כן, תוכנית המתקפה הייתה מסובכת וקשה לביצוע ותיאום, כפי שהראו היטב ההתקפות של ה-30 בינואר. בחירתם במספר רב של יעדים מרוחקים על-פני התמקדות במטרות נבחרות, אשר אלצו אותם להתפזר במספרים קטנים יחסית בכל המדינה במקום להסתער כמסה, עמדה בעוכריהם אף היא, כמו גם שילוחם של גדודים שלמים אל תוך לוע האויב בעל תחמושת חדישה, יעילה וחזקה הרבה יותר. ולבסוף, ובעיקר, ההנחות המוטעות עימן יצאו ללחימה מלכתחילה בקשר ליכולת ורצון העם במתקפה.
העיד אחד הגנרלים של הוייט קונג, כי הם שגו הן בהערכת כוח האויב והן בהערכת כוחם שלהם, והודה כי היעדים שהציבו לפניהם היו שאפתניים מעבר ליכולתם. מאמצי הקומוניסטים להחזיר לידיהם את השליטה על פנים המדינה הצליח מעט יותר לתקופה. באזורים מסוימים חיזקו אחיזתם, ומזכירות המדינה האמריקנית הצהירה כי כל ניסיון הידברות עימם התגלה כבלתי אפשרי. אך גם הישגים אלה אבדו להם, שכן עם הזמן המשיכו פעולות תגובה אמריקאיות, נהרגו מורדים רבים נוספים והשטחים הוחזרו. ההתארגנות, המוטיבציה והתשתיות, במיוחד זו האנושית, אשר בנו לעצמם בשקידה במשך כ-10 שנים לא שבו עוד לקדמותם, והאנוי של אחרי המתקפה הצליחה להשלים את שורותיה מקרב חיילי הצפון ביחס הנמוך של כשליש לעבר. חלק מן הגנרלים הקומוניסטים, אשר הודו אמנם כי יעדם המקורי לעורר את ההמונים ללחום לצידם נכשל, ציינו כי ההשפעה שהייתה למתקפה על ארצות הברית ודעת הקהל העולמית, כמו גם גורם ההפתעה והמפלות הקטנות שנחל האויב, היוו נחמה ראויה. חלקם אף ראו בהם, למרות הכל, ניצחון.
האנוי לא צפתה כלל את ההשפעה הפוליטית והפסיכולוגית העצומה שהייתה למתקפה על אזרחי ארצות הברית. משראתה את תגובת התקשורת בארצות הברית, הכריזה במהרה על "ניצחון", וחשה כי הותירה חותם וחיזקה את מעמדה. הדיונים הדיפלומטיים בזירה הבינלאומית, מהם חששו הצפון-וייטנאמים יותר מכל טרם המתקפה, נהיו חלק בלתי נפרד מן המדיניות שלהם לאחריה, יחד עם הלחימה וההתנגדות העממית.
ב-5 במאי, בנאום אל מול הקונגרס, הטיח צ'ונג צ'ין (Truong Chinh), ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית, ביקורת קשה על דרכיה המיליטנטיות של המפלגה ועל רצונה ב"ניצחון מהיר ומיידי". ביקורתו הציתה ויכוח סוער בקונגרס לגבי כיוונה ועתידה של המפלגה שנמשך ארבעה חודשים. המפלגה התפצלה, והפלג המיליטנטי, בראשותו של לה דואן (Le Duan), השתתפה עצמאית בשיחות מעתה ואילך. שבע שנים לאחר מכן, תזכה מפלגתו לניצחון לו ייחלה.
דרום וייטנאם
דרום וייטנאם הייתה שרויה במצב של בלבול ותהפוכות הן לפני והן אחרי המתקפה. קשה במיוחד היה סבלם של יושבי הכפרים הלא מעורבים אשר הותקפו לראשונה מאז פרוץ המלחמה. צבא הדרום נשלח להגן בעיקר על האזורים העירוניים, והיה זה בלתי נמנע שאת החלל אשר נותר בכפרים ינצלו וימלאו הוייט קונג. האלימות וההרס שהיו מנת חלקה של דרום וייטנאם הותירו צלקות פסיכולוגיות עמוקות על אוכלוסייתה, והוכח להם כי גם עם תמיכה אמריקאית גורפת אין ביטחונם מובטח כלל.
המחיר האנושי והחומרי אשר שילמה דרום וייטנאם היה רב. הערכות של הממשלה לגבי אבדות בנפש בקרב האזרחים הגיעו ל-14,300, ועשרות אלפי פצועים. אל המספר העצום של 800,000 פליטים מאז פרוץ המלחמה נוספו עוד 630,000. עד לסוף 1968, אחד משנים עשר התגורר במחנה פליטים והתשתית הלאומית נהרסה כמעט כליל. צבא הדרום, אף על פי שעלה בהתנהלותו על ציפיות האמריקאים, סבל ירידה תלולה במורל חייליו, ורבים מהם נטשו.
ממשלתו של ת'יו גילתה נחישות ויעילות, במסגרת יכולותיה המצומצמות, וכבר ב-1 בפברואר הכריזה על ממשל צבאי ויצאו צווים לגיוסם של 200,000 חיילים חדשים, צעד אשר נדחה בהצבעות קודמות. בנוסף לשיפור הניידות והיכולות הצבאיות, קמו מגמות נוספות כמו מלחמה בשחיתות, קריאות לאיחוד פוליטי ורפורמות אדמיניסטרטיביות אשר זה מכבר הגיע זמנן. ת'יו הקים ועדות אשר יפקחו על קליטת הפליטים וחלוקת המזון. כמו כן, היו הממשלה והאמריקאים מעודדים מהתמורות באוכלוסייה. רבים אשר הביעו אמפתיה כלפי הקומוניסטים קודם, או שנותרו נייטרלים, פנו לתמוך ברפובליקה מתוך כעס על שהמתקפה נפתחה בראש שנת הטט, המייצגת עבורם שלום. עיתונאים רבים, כמו גם דמויות בכירות בפוליטיקה ובדת, הביעו תמיכה מחודשת בממשלה.
ת'יו ראה במצב החדש שנוצר הזדמנות לבסס את מעמדו, והוא מיהר לנצל אותה. יריבו העיקרי היה סגנו, קי (Ky), מפקד חיל האוויר לשעבר, אשר התמודד מולו בבחירות 1967. לאחר מתקפת טט, תומכיו של קי בין שורות הצבא והממשלה הודחו, נעצרו והוגלו. הופעלה צנזורה על התקשורת, ורבים היו מודאגים מחזרתם של מקורבים למפלגתו של הנשיא הקודם, אשר התאפיינה בריכוזיות ונפוטיזם, למוקדי כוח. בקיץ 1968 זכה הנשיא בקרב אזרחיו לכינוי "הדיקטטור הקטן". ת'יו הביא עליו גם את חשדנות ארצות הברית, מאחר שהוסיף להחזיק בדעה כי לא ייתכן שלא ידעה על המתקפה הממשמשת. בשיחות עם אנשיו של לינדון ג'ונסון הביע את אמונתו כי ארצות הברית מעוניינת לנטוש את דרום וייטנאם, וכי לא עשתה כל שיכלה כנגד הוייט קונג. מספר חודשים לתוך השיחות, אמר לשר ההגנה האמריקני, "עכשיו כשאנחנו אחרי, תודו שידעתם שזה הולך לקרות"; הוא התקשה להאמין שארצות הברית, על שלוחותיה המודיעיניות והמבצעיות הרבות באזור, כשלה בצורה כה משמעותית. אך ההיסטוריה מראה כי בדיוק כך היה. מבחינתו של ת'יו, הניסיונות הדיפלומטיים של האמריקאים עם צפון וייטנאם "לא היוו תקווה לסוף הלחימה, אלא חשש מפני שלום". בשיחות פרטיות עם הנשיא ג'ונסון בהונולולו, הובטח לו כי ארצות הברית לא תנטוש את דרום וייטנאם, וכי שום הסכם או קואליציה משותפת לא ייכפו עליו ללא הסכמתו.
ארצות הברית
מתקפת טט גרמה למשבר כבד בקרב הממשל האמריקני, ונוצר מצב בו קשה היה מאוד לשכנע שוב את אזרחי ארצות הברית כי הקומוניסטים נפגעו והוחלשו בצורה משמעותית. ההצהרות האופטימיות אשר יצאו מן הממשל והפנטגון ערב המתקפה לגבי המצב בווייטנאם עמדו בפני ביקורת נוקבת ואף הושמו ללעג. אמינותה של ממשלת ג'ונסון נפגעה קשות ועמדה במבחן מתמיד מאותה נקודה ואילך.
תחושות ההלם והכעס אשר חשו האמריקאים הדהדו בכל. ב-18 בפברואר נהרגו הכי הרבה חיילים אמריקנים ביום אחד מאז תחילת המלחמה: 543, ואלפים נוספים נפצעו. בשבוע של ה-23 בפברואר יצאו צווים לגיוסם של 48,000 חיילים, הגיוס השני בגודלו במלחמה. ב-28 של אותו החודש, רוברט מקנמארה, שר ההגנה אשר גם פיקח על ההסלמה בווייטנאם בין השנים 1964-5, וכבר התנגד למלחמה באותה העת, התפטר מתפקידו. סה"כ ההרוגים האמריקאים בזמן מתקפת טט הגיע ל-7,000 - מספר אשר אמנם היה נמוך ביחס לאבדות הקומוניסטים, אך היה גבוה ביותר עבור אזרחי ארצות הברית.
הדרישה לגיוס
במהלך השבועיים הראשונים ללחימה, דיווח וסטמורלנד כי הוא זקוק רק לכוחות שכבר היו אמורים להתווסף בכל מקרה, ולא הבין את הבהילות לגייס חיילים נוספים. רק לאחר שנרמז לו כי גיוס נרחב עשוי להביא עמו "התרה של המגבלות" ואישור לפעולות צבאיות נרחבות בלאוס וקמבודיה, או אפילו בצפון וייטנאם עצמה, הצטרף לדרישה "אם יותר לו לתקוף בלאוס". קולות אחרים קמו, מהבולטים בהם גנרל וילר (Wheeler), אשר קראו להבאתם של כוחות רבים נוספים בלי קשר לתקיפות חיצוניות, והביעו מורת רוח מהתנהלותו של וסטמורלנד בשטח. וילר ראה צורך דחוף בהדלדלות כוחות המילואים והבטחותיו לסייגון לעזרה, ודחק בוסטמורלנד לקרוא לגיוס משמעותי. עם התקדמות הלחימה, כבר ב-12 בפברואר, שלח וסטמורלנד שדר לוושינגטון בנימה בהולה, ואף נואשת, לשליחתם של 10,500 חיילים במהירות האפשרית. החיילים הגיעו יום לאחר מכן. בהמשך נקראו כ-1,234,001 אנשי מילואים מקרב המארינס והחי"ר להתייצב לשירות. ב-20 בפברואר שלח ג'ונסון את וילר לסייגון עם המשימה לאמוד את המצב ואת צורכי הצבא. גם וילר וגם וסטמורלנד היו מרוצים מאוד מהתפטרותו של מקנמרה והחלפתו בקלרק קליפורד, הניצי יותר. הם ראו בכך הזדמנות פז להרחיב את יעדי המלחמה לכלל האזור. הדו"ח אשר שלח וילר, עם זאת, לא הציע אסטרטגיות חדשות אלא רק ציין כי שליחתם של כ-200,000 חיילים נוספים הוא צעד הכרחי. בזכרונותיו כתב וסטמורלנד, כי וילר הסתיר את כוונותיו האמיתיות בכוונה, על-מנת לכפות אותן לאחר מכן על וושינגטון, כאשר הכוחות כבר יהיו בשטח.
ב-27 בפברואר דנו ג'ונסון ומקנמרה בדרישתו של וילר. תוספת כוח-אדם זו תדרוש גיוס של 400,000 חיילים נוספים ותוספת של 10 מיליארד דולר לתקציב השנה, ועוד 15 מיליארד לתקציב של 1969. המדינה עמדה בפני משבר כלכלי עוד טרם המתקפה, ודעת הקהל האמריקאית כבר התנגדה למלחמה בשלב זה. קליפורד, אשר חשש גם הוא מתגובת האוכלוסייה לאור ההסלמה, שאל "כיצד נוכל לחמוק מן התחושה הקיימת כי אנו מבקשים אנשים נוספים רק כדי לשלוח אותם הישר אל לוע הארי?"
היה ברור כי ארצות הברית נמצאת בצומת דרכים חשוב ביותר: הסכמה לדרישתו של וילר משמעותה התחייבות מלאה כלפי דרום וייטנאם וקבלת אחריות על עתיד המדינה. מתן תשובה שלילית תהווה בריחה והצהרה כי ארצות הברית הגיעה לשיא יכולתה באזור, ותבטל את השקעותיה הרבות במלחמה עד לאותה נקודה.
היערכות מחדש
ב-28 בפברואר כינס ג'ונסון את "ועדת קליפורד" להערכת המצב הלחימתי והפוליטי בווייטנאם ומתן מסקנות. חלק גרסו כי המתקפה מהווה הזדמנות לניצחון בצפון וייטנאם בתנאים אמריקאים. אחרים טענו כי שום צד אינו יכול לנצח צבאית בתנאים אלו, כי הוייט קונג יוכל תמיד לגייס מספר חיילים זהה לשלהם, שצריך לעצור את ההפגזות האוויריות וכי יש לחדול מאסטרטגיית הלחימה והשאיפה לניצחון ולהתמקד במאמצים דיפלומטיים. המשמעות הייתה להפסיק להגן על אוכלוסיית דרום וייטנאם. ב-4 במרץ הודתה הוועדה כי היא חצויה, שההזדמנות לשנות כיוון כנראה כבר אבדה, וכי מסקנותיה הן "בלית ברירה להמשיך באותה דרך". בנקודה זו כבר החליף קליפורד את מקנמרה כשר ההגנה. במהלך חודש מרץ, קליפורד, אשר נכנס לתפקיד מתוך עמדה התומכת במלחמה ונוגדת את דרכו המתונה של קודמו, שינה את דעתו לגמרי ונהיה ממתנגדי המלחמה. לדבריו, "האמת הפשוטה היא שהצבא כשל, וכי לא ניתן עוד להצדיק את עמדתו". מעתה ואילך תמך ברגיעה ולא בהסלמה, וניסה לשכנע את הנשיא בעזרת בכירים בקונגרס כי שליחת כוחות נוספים רק ירעו את המצב, והמליץ להעביר את האחריות ללחימה לידי דרום וייטנאם. מזכיר המדינה, דין ראסק, הציע לחדול זמנית מההפגזות בצפון ולהתחיל בשיחות עם האנוי בהקדם האפשרי. ראסק ציין גם כי העונה הגשומה בצפון וייטנאם גורעת מיעילות ההפגזות בכל מקרה. הייתה זו תחבולה פוליטית, מאחר שצפון וייטנאם הייתה צפויה לסרב לשיחות, ובכך "הכדור יהיה במגרש שלהם", בעוד ארצות הברית תצטייר כשוחרת שלום.
בינתיים דלפה הידיעה בנוגע לבקשה לגיוס כוחות נוספים לתקשורת, והמחלוקת שהתגלעה בממשלה, כמו גם הוויכוח לגבי הצורך והסיכוי של המלחמה, נגלו לציבור. מאמר מקיף בניו יורק טיימס הביא ציטוטים והערכות שלא נחשפו עד אז. היסטוריונים רבים כתבו על תפקידה של התקשורת בשינוי דעת הקהל האמריקנית בעקבות מתקפת טט, ועל הסערה שעוררה. ב-27 בפברואר טבע את מילותיו המפורסמות וולטר קרונקייט, השדר המפורסם ברשת CBS:
We have been too often disappointed by the optimism of the American leaders, both in Vietnam and Washington, to have faith any longer in the silver linings they find in the darkest clouds. ... we are mired in a stalemate that could only be ended by negotiation, not victory
אחוזי התמיכה בנשיא ובמדיניות ארצות הברית בווייטנאם ירדו מדי יום. אם בתחילה עוד התייצבו אזרחי המדינה לצד הנשיא, כצפוי בשעת חירום, שהרי המחלוקות בוושינגטון ואי התייחסותו של ג'ונסון בפומבי למשבר השרו את התחושה כי הממשל איבד את כיוונו, ויש שפקפקו האם היה כיוון זה אמיתי מלכתחילה.
ב-22 במרץ בישר הנשיא לוילר כי עליו "לשכוח מהתוספת שביקש" (200,000 חיילים נוספים), ושלח כ-13,000 חיילים בלבד. על-פי הצעת קליפורד, כינס הנשיא את מי שכונו "מועצת החכמים" ("Wise Men"), קבוצת בכירים אשר הייתה כמעט ברובה המוחלט נצית בעמדתה כלפי מלחמת וייטנאם טרם מתקפת טט. המועצה כללה בין השאר את וילר, ראסק וקליפורד עצמו. מסקנותיה של המועצה, על פי עדותו שלו, ערערו את הנשיא ג'ונסון מאוד: למעט בודדים, המליצו חבריה כי על ארצות הברית למשוך ידיה לגמרי מצפון וייטנאם, ולחדול מן ההפגזות לאלתר. דברי המועצה ביחד עם ההתפתחויות האחרונות הביאו את ג'ונסון לידי דכדוך וייאוש. פרסומו של המאמר בניו יורק טיימס, בו הייתה ההדלפה לגבי המחלוקת בממשל, הגיע ימים ספורים לפני הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, במהלכה כמעט הפסיד ג'ונסון לסנטור מקארתי. ההכרזה על הצטרפותו של קנדי למירוץ הדגישה אף יותר את הידרדרות מעמדו של ג'ונסון.
ב-31 במרץ עלה הנשיא לראשונה לשידור ונשא דברים לאומה בהתייחסו למתרחש בווייטנאם. ג'ונסון ציין כי ארצות הברית, באופן חד-צדדי, אם חלקי, מפסיקה את ההפגזות בצפון וייטנאם. אז הדהים את שומעיו עם ההצהרה כי שוב לא ירוץ בבחירות הקרובות לראשות המפלגה הדמוקרטית ולכהונה נוספת. ב-3 באפריל הפתיעה צפון וייטנאם בהכרזתה כי תצטרף לשיחות שנקבעו ל-13 במאי. ב-9 ביוני העביר ג'ונסון את וסטמורלנד מתפקידו ומינה תחתיו את הגנרל קרייטון אברמס. למרות שווסטמורלנד התמנה לרמטכ"ל, נתפס הדבר כהטלת אחריות עליו על עסק הביש בווייטנאם. לשינויים שערך אברמס הייתה השפעה מידית, עם סגירת חלק מן הבסיסים בווייטנאם, הפסקת המבצעים המיוחדים שם ושימת הקץ על שיח ה"ניצחון בצפון וייטנאם". מעתה התמקדו האמריקאים על העברת נטל הלחימה לידי דרום וייטנאם, החזרת השלום באזורים הכפריים ותקיפת הלוגיסטיקה הקומוניסטית על ידי עבודת מודיעין.
בזמן כניסתה של הממשלה החדשה ב-1969, תחת ריצ'רד ניקסון, עוד נהרגו בממוצע כ-300 חיילים אמריקאים בשבוע בווייטנאם. לאחר מספר פעולות שנויות במחלוקת בצפון וייטנאם וקמבודיה, כמו גם המשך פעילות ענפה מצד ה-CIA בשטח עד לשנת 1972 (מוכר כמבצע פניקס, במהלכו נהרגו כ-21,000 מאזרחי וייטנאם), תביא הממשלה לתחילת ההסגה של הכוחות האמריקאים מווייטנאם, ותנקוט במדיניות להמשך במגעים הדיפלומטיים.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מתקפת טט |
- Vietnam War Tet Offensive, Google Videos
- The Tet Offensive, by Steven Hayward
- טל טובי, ניצחו בקרב - הפסידו במלחמה, מערכות 431, יוני 2010, עמודים 40-47.
- אלעד אדרי, הונאה בראש השנה, מערכות 456, אוגוסט 2014, עמודים 28-33.
- סבר פלוצקר, מתקפת הטט של חיזבאללה, באתר ynet, 21 באוגוסט 2006.
- יוסי גורביץ, היום בהיסטוריה: 30 בינואר - מתקפת הטט, באתר של "רשת 13", 30 בינואר 2005 (במקור, מאתר "nana10").
- הארץ, 41 שנה אחרי מתקפת הטט, קברי אנשי הקומנדו הקומוניסטיים נחשפו, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2009.
- מתקפת טט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ון טולסון, פגסוס - הקרב על קא סאן: מבצע משולב בויאט-נאם, מערכות 226, נובמבר 1972, עמודים 2-8.
- אלעד אדרי, הערכת החסר המודיעינית של ארגון הווייטקונג והשפעתה על ההפתעה האמריקנית במתקפת טט, מערכות 480-481, נובמבר 2018
- סרן רום פלומו, עקרונות ההתקפה בקרב על הואה, הוצאת מערכות 485- 486, נובמבר 2019
- סגן אלוף גדעון שרב וד"ר טל טובי, מתקפת טט - הכישלון הצבאי והניצחון התעמולתי (פודקאסט), המלט"ק, 5 באפריל 2020
33091226מתקפת טט