מרואה
 | |
| אתר הפירמידות בעיר מרואה | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2011, לפי קריטריונים 2, 3, 4, 5 | |
| מדינה |
 סודאן |
|---|---|
  | |
מרואה (יוונית עתיקה: Μερόη, מרואיטית: Medewi או Bedewi, ערבית: مرواه, مروى) היא עיר עתיקה השוכנת על הגדה המזרחית של הנילוס במרחק 200 קילומטרים צפונית-מזרחית לחרטום, בירת סודאן.
העיר שימשה בירתה של ממלכת כוש במשך מאות שנים. היא שכנה בקצה אזור בוטאנה, בו היו שתי ערים מרואיטיות נוספות: מוסאוואראט אס-סופרא ונאקה. אתר העיר מרואה ידוע בשל למעלה מ-200 פירמידות המקובצות בשלוש קבוצות, שחלק ניכר מהן ספגו נזקים רבים לאורך השנים. הן זוהו כפירמידות נוביות לאור גודלן ויחסי הגודל בין חלקיהן השונים.
בשנת 2011 הוכרזה מרואה כאתר מורשת עולמית בשם "האתרים הארכאולוגיים של האי מרואה". בהכרזה של אונסק"ו נכללו האתרים הבאים: אתר העיר (מרואה 1) - משתרע על פני כ-6.12 קמ"ר, בית הקברות הנמצא מזרחית לכביש המהיר (מרואה 2) - משתרע על פני 6749 דונם, אזור חיץ המקיף את שני האתרים - 17.18 קמ"ר, מוסאוואראט אס-סופרא (8.36 קמ"ר) ואזור החיץ שלה (26.53 קמ"ר), ונאקה (2.31 קמ"ר) ואזור החיץ שלה (95.09 קמ"ר).
מרואה
היסטוריה
מוקד הפעילות השלטונית של ממלכת כוש עבר לאי מרואה במאה ה-4 לפנה"ס, ובמאה ה-3 לפנה"ס כבר נבנו במקום ראשוני הקברים המלכותיים. קודם לתחילת השימוש במרואה נקברו שליטי הממלכה באל-קורו, שהוא אתר קבורה השוכן במרחק קילומטרים אחדים במורד הזרם מג'בל ברקל, ולאחר מכן בנורי ובאתרי קבורה נוספים. מומחים שונים לתולדות ממלכת כוש משערים כי המעבר למרואה היה תגובה לפלישתו של הפרעה פסמתיך השני (השושלת ה-26) לנפאטה בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס.
בערך באמצע המאה ה-4 לספירת הנוצרים קרסה כוש כתוצאה מפלישת צבא קיסרות אקסום ופלישות של שבטים זרים נוספים. הנצרות הפכה לדת השלטת באזור במאה ה-6, ובאזור הוקמו שלוש ממלכות נוצריות. בית הקברות המערבי במרואה פעל בערך בתחילת התקופה הנוצרית, אך לא נמצאו עדויות לכך שהאזור היה מיושב ונראה כי העיר המלכותית ננטשה בתקופה זו והתגלתה מחדש על ידי ג'יימס ברוס רק ב-1772. ב-1814 ביקר באתר המזרחן השווייצרי יוהאן לודוויג בורקהרדט והבחין בהריסות, שתוארו גם בכתבים מאוחרים יותר. עשרים שנים לאחר ביקורו של בורקהרדט ביקר באתר ההרפתקן האיטלקי ג'וזפה פרליני, שבניסיונו לחפש אוצרות פגע בחלק מהפירמידות באתר.
בין 1842 ל-1844 נערך במרואה המחקר האקדמי הראשון, על ידי אקדמאים פרוסים בראשותו של האגיפטולוג קארל ריכרד לפסיוס. בין 1910 ל-1914 נחפר האתר על ידי הארכאולוג הבריטי ג'ון גרסטנג, שתמך בטענתו של ברוס כי מדובר במרואה. גרסטנג הצליח במהלך חפירותיו לחשוף חלקים ניכרים מהעיר המלכותית, וכן חלקים מבית הקברות המערבי. עשר שנים לאחר מכן המשיך ג'ורג' רייזנר את עבודתו, וגילה שלושה שדות פירמידות נוספים באתר. בשנים שלאחר מכן ביקרו באתר ארכאולוגים ונוסעים נוספים, שהצליחו לחשוף את מוסאוואראט אס-סופרא ואת נאקה.
לאחר החפירות הארכאולוגיות בתחילת המאה ה-20 צמחו באתר עצי ושיחי שיטה רבים. באתר העתיקות לא נערכו חפירות עד לאלו של האוניברסיטאות של קלגרי ושל חרטום בשנות ה-60, ופעם נוספת עד לראשית שנות ה-90 כאשר אוניברסיטת הומבולדט בברלין שלחה למקום משלחת. חול נודד המוזז על ידי הרוח גורם לנזקים הדרגתיים לפירמידות מזה עשרות שנים. עד 1999 שוקמו 14 קפלות, וכוסו בחומרים מקוריים או בתחליפים זהים.
תיאור
כאמור, במאה ה-4 לפנה"ס העבירה ממלכת כוש את המרכז השלטוני ואת הקברים המלכותיים שלה לאזור מרואה. הכושיתים פיתחו ציוויליזציה במרואה ובמקומות הסמוך לה, שהייתה בעלת מאפיינים של אזור שמדרום לסהרה ומאפיינים מזרח תיכוניים. מרואה הייתה אחד מהיישובים האורבניים שהוקמו על ידם (והחשובה מביניהם ביחד עם נמל ואד בן נאקה). הכושיתים המשיכו להתרחק מעמק הנילוס והקימו מרכזים דתיים במוסאוואראט אס-סופרא ובנאקה, וזאת הודות לכמויות המשקעים ואדמת הסחף שהספיקו לצרכיהם. בנוסף הוקמו ברחבי הממלכה מרכזים דתיים קטנים רבים שבכל אחד מהם היה מקדש ומאגר מים ששימשו רועים שהיו נוודים למחצה. מרכזים אלו שמשו גם אמצעי של הממשל המרכזי לאכיפת סמכותו. מרכזים אלו אינם כלולים באתר המורשת.
מרואה שכנה בצומת של נתיבי מסחר שחיברו בין נמלי הים האדום במזרח לבין אגם צ'אד במערב, ועברו לאורך הנילוס הלבן והנילוס הכחול. הסוחרים שעברו בנתיבים אלה עסקו במגוון רחב של תחומי התמחות.
רוב המבנים ששרדו במרואה הם מקדשים וקברים בצורת פירמידות שנבנו מחומרים עמידים, ומספר מאגרי מים. בחלק ניכר מהמקדשים היו שערי כניסה מונומנטליים, חומות שתחמו את שטחם, ושלושה חדרים ומעלה. למקדשים אין סגנון אדריכלי אחיד, אך ככל שמרואה המשיכה להתפתח ניכרו השפעותיהן של האדריכלות ההלניסטית והאדריכלות הרומית. המקדשים היו מקושטים בפאר רב, היו סמוכים למאגר מים ושימשו נוסעים, נוודים ומאמינים.
האתר שבו נבנתה העיר המלכותית שכן באזור סוואנה בדרום מדבר סהרה. אזור זה צחיח מאוד כיום, וכמות הגשמים השנתית היא כ-100 מילימטרים בממוצע. העיר שגשגה לאורך כל שנות קיומה בזכות קרבתה לנילוס, אך כיום חלקים ממנה מאוכלסים על ידי שני כפרים סודאניים. באתר יש שרידים של עיר מוקפת חומה בצורה דמוית טרפז, בתי קברות מלכותיים במזרח, מקדשים, חפיר, בתי קברות של פשוטי העם. כיום חוצים את העיר מסילת הרכבת אטבארה-חרטום (הקצה המזרחי) והכביש המהיר חרטום-פורט סודאן (דרך מרכז העיר). לחומת העיר היו ארבעה שערי כניסה, ובתוכה היו ארבעה מקדשים וכן מרחצאות מלכותיים. בחומה נתגלו מספר כתובות ביוונית, המתוארכות לתקופה בת 500 שנים החל מאמצע המאה ה-3 לפנה"ס. בתי המרחץ קושטו בלוחות פאיינס עם דמויות אבן של אריות ושוורים, פסלים וציורים של נחשים. אספקת המים לבתי המרחץ הייתה דרך אקוודוקט, והייתה תלויה בגובה פני המים בנילוס. חלקם הפנימי של המקדשים קושט בציורים המתארים אלילים ואלילות הניצבים ביחד וכן אסירים.
מקדש אמון נבנה מבוץ ומלבנים אדומות בצדה החיצוני של החומה המזרחית. במקדש היו פילונים עם משקופי דלתות, ועמודים. החלל המרכזי של המקדש, בניגוד לשאר חלקיו, נבנה מאבן חול נובית. הגישה אל מקדש אמון הייתה דרך שורה של מקדשים משניים וקטנים יותר ודרך שני אילי ניגוח מאבן שניצבו משני צדדיו של הפילון. מלבד החלל המרכזי קיימים במקדש גם היפוסטיל (אולם עמודים), חדרים משניים וחצר חיצונית. המקדש פונה כיום לכיוון המדבר ובחפירות שנערכו מזרחית לו נמצאו כמויות רבות של טין שמקורו בנילוס. ממצאים אלו מרמזים על כך שבתקופה הסמוכה לבניית המקדש הערוץ המרכזי של הנילוס זרם מזרחית לעיר, שהייתה בנויה על אי.
מזרחית למקום שבו שכנה העיר המלכותית ממוקמת ערמת סייגי ברזל, שעליה ניצב מקדש המוקדש לאליל האריה אפדמק. מקדש זה נבנה מאבן חול, והוא מכיל שני חדרים מקושטים שהגישה אליהם היא דרך גרם מדרגות שמשני צדדיו ניצבו פסלי אריות. במרחק קילומטר מהעיר המלכותית שוכן מקדש השמש, שנבנה בשנת 600 לפנה"ס בקירוב על משטח מוגבה, ונבנה מחדש במאה ה-1. במקדש זה יש חדר מרכזי המוקף בקולונדה. מקדש השמש מקושט בתבליטים עם סצנות שונות כגון מלחמה ושבויי מלחמה, וטבח. בחפירה ארכאולוגית שנערכה בחזית המקדש נמצאה פרוטומה של אוגוסטוס, שמקורה ככל הנראה בשלל מלחמה שנערכה בין ממלכת כוש לבין מצרים הרומית במאה ה-1. עדות מאוחרת יותר לקשר בין ממלכת כוש לבין העולם הרומי-יווני היא סגנון הבנייה האדריכלי שהיה נהוג ביניהם של המלך נאטאקאמאני והמלכה אמאניטורה.
מזרחית לעיר שוכנים בית הקברות המערבי, בית הקברות הצפוני ובית הקברות הדרומי. בתי הקברות במרואה ידועים בשל הפירמידות הרבות השוכנות בשטחם, הדומות לאלו שנבנו במצרים העתיקה כ-800 שנים קודם לכן. הפירמידות נבנו מאבנים לבנייה או מלבני אש, צופו בתערובת של מלט ושל סיד, ונצבעו בצורה אחידה. הקברים עצמם נחצבו לתוך הסלע שמתחת למרואה. בבית הקברות המערבי, ששימש את המעמד העליון של מרואה, יש למעלה מ-500 קברים. בבית הקברות הצפוני נמצאים קבריהם של שליטי מרואה בלבד, והוא מכיל 44 פירמידות שב-36 מתוכם קבורים מונרכים. הקברים הקדומים ביותר נבנו עם ליבת חצץ המצופה באבן, והקברים המאוחרים יותר נבנו מחצץ מסותת או צופו בלבנים אדומות. בצד המזרחי של פירמידות הקברים ממוקמת קפלה מקושטת מאבן חול. בבית הקברות הדרומי נמצאים למעלה מ-200 קברים. סוג אחד מכיל מומיה בארון קבורה מעץ בסגנון דומה לזה שהיה מקובל במצרים, ובסוג הקברים השני הגופה אינה מומיה והיא ממוקמת על מיטת עץ. ראשוני הקברים בבית הקברות הדרומי מתוארכים לשנת 747 לפנה"ס. בבית הקברות הדרומי קיימים קברי מלכים אחדים מראשית תקופת הקבורה במקום במאה ה-3 לפנה"ס, והם מכוסים בפירמידות.
מוסאוואראט אס-סופרא
העיר מוסאוואראט אס-סופרא שוכנת במרחק 35 קילומטרים מהנילוס ובמרחק 40 קילומטרים דרומית למרואה, באזור מוקף גבעות נמוכות על גדת הנילוס המזרחית הידוע כוואדי אל-באנאט. כלכלת העיר הייתה מבוססת בין היתר על נמל ואד-בן-נאקה ששכן על גדתו המזרחית של הנילוס. בהריסות העיר יש נקודות ציון אחדות והן שני המתחמים (גדול וקטן), מחצבות, מקדשים שהידוע מביניהם הוא מקדש האריה מהמאה ה-3 לפנה"ס, מאגרי מים שהגדול מביניהם ("החפיר") בקוטר 250 מטרים ובעומק 6.3 מטרים, ומבנים נוספים כגון מחסנים, סדנאות עבודה, ומטבחים. מרבית המבנים נבנו מאבן חול. אתר העיר משתרע על פני 55,000 מ"ר, והיא נבנתה שמונה פעמים מאז התקופה הנפטית. בעיר נמצא גם מבנה שככל הנראה שימש את מלכי העיר. במרבית החומות בעיר מצויות כתובות בתמונות ובכתב מרואיטי ויווני.
במרחק קצר מהעיר ממוקם המתחם הקטן, שבו יש 34 חדרים המקיפים חצר מרכזית אחת. שטח המתחם הוא 1,883 מ"ר, והוא נבנה מאבן חול ומלבנים אדומות. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במתחם נמצאו עדויות לכך שבעבר הוא שימש את מלכי כוש. מקדש האריה שוכן מזרחית למתחם הגדול, והוא כולל חדר מרכזי אחד ושישה עמודים. במקדש נמצאו כתובות בכתב הירוגליפי, ובהן גם התייחסות לאליל האריה אפדמק. בתחתית העמודים נמצאים תבליטים של אריות ושל גריפונים, ובמקומות אחרים במקדש נמצאים תבליטי אריות ופילים המסמלים את המלך שאותו ירש אפדמק. המקדש קרס לפני שנים רבות, אך כאשר בשנות ה-60 נערכו במקום חפירות התברר כי ניתן לשקמו ולבנותו מחדש בדיוק בצורה שבה היה בנוי בעבר. עם זאת, את הגג לא ניתן היה לשקם כלל והיה צורך להתקין אותו מחדש ולא בהכרח כפי שהיה בעבר.
מקדש האריה פורק ונבנה מחדש עם גדר מסביבו, כשהחלקים החסרים בקירותיו מוחלפים בלבנים שרופות, והפגמים באבן החול מחוזקים באמצעים כימיים. גם הגג של המקדש נבנה מחדש, אך פגמים שנוצרו במשך השנים גרמו לפגיעה בקירות ובקישוטים הפנימיים של המקדש. הגשם פגע במבנים שנחשפו בחפירות שנערכו באתר בשנות ה-60, ולאור זאת כוסה אזור החפירה במבנה מתכת. מבנה המתכת עצמו כוסה בצמחי קנה מצוי כהגנה מפני החול, ואלו מוחלפים בכל פעם שהם נובלים.
האזכורים המודרניים הראשונים למוסאוואראט אס-סופרא מופיעים בכתביהם מ-1822 של לינאן דה בלפונד ופרדריק קאיו. לפסיוס היה הראשון בעת המודרנית שתיאר את האתר באופן מעמיק, ורק בשלהי שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 נערכו במקום החפירות הארכאולוגיות הראשונות, מטעם אוניברסיטת הומבולדט. מאז חפירות אלה ממשיכה האוניברסיטה בפעילות המחקר והשימור במקום. למרות מאמצי השימור ספג האתר נזקים כתוצאה מסופות חול, פעילות בעלי חיים, ותיירות לא מבוקרת. נעשו ניסיונות להשמיש מחדש את החפיר הגדול ששימש כמאגר מים, אך הם גרמו לחשיפה ולפגיעה בשרידים הארכאולוגיים. חומות המתחם הגדול חוזקו באמצעות שימוש באדמה, חול, סיד, מבני תמיכה או קירות מגן מפני השפעות החול.
נאקה
העיר נאקה שוכנת במרחק 35 קילומטרים מזרחית לנילוס, ובמרחק 15 קילומטרים דרומית למוסאוואראט אס-סופרא. שטח העיר הוא כ-600,000 מ"ר. בעיר יש נקודות ציון אחדות והן ארבעה מקדשים (מקדש אמון, מקדש האריה, מקדש המלך אמאנאהאחארם והמקדש הקטן), מחצבות במזרח, בית קברות עם רוגמים רבים בצפון, חפיר (מאגר מים גדול) במזרח, ובאר מים בעומק 60 מטרים שנחפרה ב-1904. מרבית אתר העיר טרם נחקר על ידי הארכאולוגים.
מקדש האריה שוכן בצדו המערבי של האתר, ומדובר במבנה בן חדר אחד מאבן חול מהמאה ה-1 שהשתמר באופן כמעט מלא. בצד אחד של המקדש התגלו תבליטים הקשורים לאליל אפדמק, ובצדו הנגדי התגלו תבליטים הקשורים לאליל אמון. פסלי האיילים המאגפים את הדרך למקדש שוקמו והוצבו מחדש על כנם, בדומה למזבח האבן הצבוע. במרחק קצר מזרחית למקדש האריה נמצא מבנה מלבני מאבן חול הידוע בכינוי "הקיוסק". מבנה זה השתמר אף הוא בצורה טובה. במחקרים שנערכו במקום התגלו השפעות מקומיות, הלניסטיות ומצריות, והארכאולוגים משערים כי בעבר שימש המקום כמקדש לאלילה המצרית חתחור.
מזרחית לקיוסק שוכן מקדש אמון המכיל שלושה חדרים, שבנוסף לאבן חול בנוי גם מלבני בוץ ולבנים אדומות. הגישה למקדש אמון היא דרך משטח הגבהה שכל אחד משני צדדיו מאוגף על ידי שישה איילים שבמרכזם קיוסק. לפני שלושת האולמות של המקדש נמצאים שני אולמות מוקפים בעמודים. ההירוגליפים המרואיטיים שהתגלו במקדש מתארים את אמון בארבע צורות שונות. בשני צדדיו של חדר המקדש הראשי נמצאים תבליטים המתארים את אלילי הנילוס עומדים מאחורי מלך ומלכת העיר, ובקיר האחורי של החדר נמצאים שני תבליטים המתארים את אמון בצורות שונות. מקדש המלכה שאנאקדאקהטה שוכן ליד ג'בל נאקה, ואף הוא הוקדש לאליל אמון. במרכז הקיר האחורי של המקדש נמצאת גומחה שבה כתובות מרואיטיות, שהן הקדומות ביותר באתר.
העיר נאקה זכתה לאזכורים בכתביהם של נוסעים וחוקרים שביקרו באזור במאה ה-19, המיפוי הטופוגרפי הראשון של העיר נערך על ידי לפסיוס. בתחילת שנות ה-80 הועתקו התבליטים והכתובות שבמקדש האריה על ידי חוקרים מאוניברסיטת טיבינגן, והחל מ-1996 נערכות בעיר פעולות מחקר ושימוש בניהולו של המוזיאון המצרי שבברלין.
ראו גם
קישורים חיצוניים
  | |
|---|---|
|
25572115מרואה