מערכת הכבישים הבין-מדינתיים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מערכת כבישי החירום והכבישים הבין-מדינתיים הלאומית על שם דוויט ד. אייזנהאואר
Dwight D. Eisenhower National System of Interstate and Defense Highways
מידע כללי
סיווג כביש ארצי
כביש מהיר כן
כביש אגרה בחלקם
אורך 75,932 ק"מ
הקמה
תקופת הבנייה ? – 14 באוקטובר 1992
מערכת הכבישים הבין-מדינתיים ב-48 המדינות הרציפות של ארצות הברית
כביש בין-מדינתי 80 הוא כביש עירוני ראשי באזור המפרץ של סן פרנסיסקו. בתמונה: החלק של הבין-מדינתי 80 העובר בעיר ברקלי (קליפורניה), נחשב לאחד הכבישים העמוסים במדינה, עם ממוצע של כ-300,000 כלי רכב ביום

מערכת כבישי החירום והכבישים הבין-מדינתיים הלאומית על שם דוויט ד. אייזנהאואר (באנגלית: Dwight D. Eisenhower National System of Interstate and Defense Highways; ידועה בשם מערכת הכבישים הבין-מדינתיים או פשוט הבין-מדינתיים) היא מערכת כבישים מהירים המהווה חלק ממערכת הכבישים המהירים הלאומית של ארצות הברית. המערכת נקראת על שמו של דווייט דייוויד אייזנהאואר, הנשיא ה-34 של ארצות הברית.

היסטוריה

תכנון

הנשיא אייזנהאואר הצהיר פעמים רבות על הצורך ב"מערכת כבישים מהירים גדולה חדשה". אחת מהן הייתה ב-19 באוקטובר 1954 במהלך נאום שנשא בקאדילק סקוואר, דטרויט, מישיגן, לטובת המועמדים הרפובליקניים לקונגרס. נאום זה נישא כ-3 שנים לפני הקמת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. (לחצו כאן לטקסט באנגלית)

מאמציה של ממשלת ארצות הברית לבניית רשת לאומית של כבישים מהירים החלו בשנת 1916, אז עבר חוק סבסוד הכבישים (Federal Aid Road Act). חוק זה, שהוא חוק המימון הפדרלי הראשון לכבישים מהירים בארצות הברית ומהווה אבן דרך, נחתם על ידי הנשיא וודרו וילסון, והעניק 75 מיליון דולר לתקופה בת 5 שנים לצורך בנייה ופיתוח כבישים מהירים[1]. מלחמת העולם הראשונה גרמה לכך שהחוק, שתוקפו פג ב-1921, לא יושם בצורה משמעותית.

לאחר שפג תוקפו של חוק הסבסוד של 1916, עבר חוק חדש - חוק סבסוד הכבישים המהירים (1921) (חוק פיפס). מטרת החוק הייתה בנייה ופיתוח של כבישים מהירים, והוא יועד ל-13 המדינות המערביות של ארצות הברית (כולל אלסקה והוואי). עד סוף 1921, הועברו למעלה מ-75 מיליון דולר לטובת התוכנית[1]. הייחודיות של חוק זה נעוצה בעובדה שכאן החל התכנון הראשוני לבנייה של רשת לאומית של "כבישים מהירים ראשיים" ("primary highways"), שיהיו מקושרים ביניהם ברחבי המדינות השונות[1].

לשכת הכבישים הציבוריים (Bureau of Public Roads) ביקשה מהצבא להכין רשימה של כבישים החיוניים לביטחון הלאומי[2]. בשנת 1922 הכין הגנרל ג'ון פרשינג, לשעבר מפקד חיל המשלוח האמריקאי במלחמת העולם הראשונה, מפה מפורטת של 200,000 מיל של כבישים ראשיים מקושרים (הנקראת "מפת פרשינג")[1].

בשנת 1938 נתן הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט לתומאס מקדונלנד, ראש לשכת הכבישים הציבוריים, מפה של ארצות הברית, בה סומנו 8 מסלולי אוטוסטרדות עיקריים[2]. ב-1939, כתב ראש מחלקת המידע של לשכת הכבישים הציבוריים, הרברט ס. פיירבנק, דו"ח הנקרא "כבישי אגרה וכבישים חינמיים" (Toll Roads and Free Roads), מסמך שהיה "התיאור הפורמלי הראשון למה שהפך לאחר מכן למערכת הכבישים הבין-מדינתיים". מסמך חשוב נוסף חובר בשנת 1944, ונקרא "הכבישים המהירים הבין-אזוריים" (Interregional Highways)[3][4].

התכנון של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים צבר תאוצה בתקופתו של הנשיא דוויט ד. אייזנהאואר. אייזנהואר רחש הערכה לרשת הכבישים המהירים של גרמניה הנאצית (Reichsautobahn), בה פגש בעת שעמד בראש המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, וראה בה מרכיב חיוני למערכת הביטחון הלאומי[5]. אייזנהאואר הבין שהמערכת המוצעת תיצור רשת כבישי תחבורה יבשתיים לאספקה צבאית ולפריסת כוחות צבא במקרה חרום של פלישה לארצות הברית.

בשנת 1955 יצא לאור הספר - "המיקום הכללי של רשת הכבישים הבין-מדינתיים הלאומית" (General Location of National System of Interstate Highways), שבאופן בלתי רשמי מכונה "הספר הצהוב", ובו הופיע התכנון של המערכת העתידה להיות מערכת הכבישים הבין-מדינתיים[6]. לתכנון סייע צ'ארלס ארווין וילסון, שעוד עמד בראש חברת "ג'נרל מוטורס" כשהנשיא אייזנהאור מינה אותו למזכיר ההגנה בינואר 1953.

בנייה

מערכת הכבישים הבין-מדינתיים אושרה בחוק סבסוד הכבישים המהירים (1956)[7], הידוע בשם "חוק כבישי החירום והכבישים הבין-מדינתיים הלאומיים של 1956", ב-29 ביוני.

2 מדינות טענו לתואר "הכביש הבין-מדינתי הראשון". מדינת מיזורי טענה שההסכמים הראשונים של התוכנית החדשה נחתמו במיזורי: ההסכם הראשון נחתם ב-2 באוגוסט ונגע לפיתוח כביש 66 (כיום כביש בין-מדינתי 44) במחוז לקלייד. ברגע שההסכם נחתם, ביקש מהנדס המחוז של לשכת הכבישים הציבוריים מהממונים עליו בוושינגטון, להכריז על ההסכם כראשון מסוגו בארצות הברית; ההסכם השני, נחתם גם הוא ב-2 באוגוסט, נגע לפיתוח חלק מכביש 40 (כיום כביש בין-מדינתי 70) במחוז סיינט צ'ארלס. פרויקט זה היה הראשון שהחלו בבנייתו לאחר חתימת חוק 1956[8].

גם מדינת קנזס טענה לבכורה; ב-31 באוגוסט חתמה ועדת כבישי המדינה של קנזס על הסכם לפיתוח רצף ממשי של מקטע דו-נתיבי מכביש 40 (הבין-מדינתי 70), קילומטרים ספורים מערבית לעיר הבירה טופיקה. אמנם הבנייה החלה עוד לפני שחוק 1956 נחקק, אך פיתוח הכביש הרצוף נעשה תחת הסכם שנחתם ב-26 בספטמבר 1956. ב-14 בנובמבר נפתח הכביש לתנועה, ומדינת קנזס הציבה שלט עליו נכתב "הפרויקט הראשון בארצות הברית שהושלם תחת הוראת חוק סבסוד הכבישים המהירים החדש של 1956"[8].

על פי ריצ'רד וינגרוף מה-FHWA, גם הפנסילבניה טרנפייק יוכל להיחשב כאחד מהכבישים הבין-מדינתיים הראשונים. ב-1 באוקטובר 1940, 261 הקילומטרים של הכביש (כיום הבין-מדינתי 70 והבין-מדינתי 76) נפתחו לתנועה בין הערים אירווין וקרלייל, ויכלו לתת מושג על הכבישים הבין-מדינתיים העתידיים. בפנסילבניה נהוג לכנות את הכביש - "הסבא של כבישי האגרה" (Granddaddy of the Pikes)[8].

אבני דרך עיקריות בבניית מערכת הכבישים הבין-מדינתיים:

כביש בין-מדינתי 55 (מיסיסיפי) בבנייה. תמונה ממאי 1972.

הסכום הראשוני שהושקע במערכת נאמד ב-25 מיליארד דולרים ל-12 שנים; עד הסיום שלו נאמד הסכום ב-114 מיליארד דולרים (425 מיליארד דולרים, על פי מדד הדולר ב-2006[14]), ובניית המערכת נמשכה 35 שנים[15].

מ-1992 ואילך

ישנם כבישי עזר שעודם בבנייה, כמו למשל כביש בין-מדינתי 485 בקרוליינה הצפונית שנותר בתהליכי בנייה מאז שנות ה-80. כבישים נוספים, שלא נכללו בתוכנית המקורית, גם הם בבנייה, למשל כביש בין-מדינתי 22 במדינות טנסי, מיסיסיפי ואלבמה, וכן ההרחבה של כביש בין-מדינתי 69 מאינדיאנה לטקסס. פקידי FHWA הגדירו מספר פרוזדורי תנועה שאינם משתייכים למערכת, לצורך הכללה עתידית במערכת, בין אם על ידי בניית נתיבים בין-מדינתיים חדשים ובין אם על ידי שיפור הכבישים הקיימים והתאמתם לתקנים של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים.

תקנים

ההתאחדות האמריקאית של פקידי התחבורה וכבישי המדינות (AASHTO) הגדירה מערכת תקנים המחייבות את כל הכבישים הבין-מדינתיים החדשים, אלא אם כן קיבלו כתב ויתור ממנהל הכבישים המהירים הפדרלי (FHWA). החשוב שבהם הוא העיקרון שעל הכבישים הבין-מדינתיים להיות כבישים מהירים, ולכן, לבד ממספר מקומות החורגים מכלל זה, הרמזורים מוגבלים אך ורק לביתני אגרה.

רשימת התקנים מגוונת ונוגעת לנושאים שונים, בהם למשל: מספר הנתיבים המינימלי בכביש בין-מדינתי הוא לכל הפחות 2 נתיבים בכל כיוון; הרוחב המינימלי המותר של השול הימני (החיצוני) הוא 3.05 מטר, ושל השול השמאלי (הפנימי) - 1.22 מטר. בשטח הררי, רוחב השול הימני צריך להיות לפחות 2.44 מטר, ורוחב השול השמאלי - 1.22 מטר, ובאם הכביש הוא בעל 4 נתיבים באותו הכיוון, על השול הימני להיות גם הוא ברוחב של 2.44 מטר; רמת השיפוע המקסימלית - עד 6% באזורים הררים; רמת השיפוע המינמלית לרוחב הכביש לצורך ניקוז מים היא 1.5%, אך עדיף 2%. באזורים גשומים במיוחד תהיה רמת השיפוע 2.5%; הגובה מקסימלי של אבני שפה הוא 100 מ"מ, ועל פי התקנים של ה-FHWA, אבני שפה אנכיים אסורים בכבישים הבין-מדינתיים. כמו כן, ישנם תקנים למנהרות, גשרים ולכבישי הכניסה והיציאה לכבישים הבין-מדינתיים.

התקנים שונו במהלך השנים, כיוון שכבישים בין-מדינתיים ותיקים רבים לא התאימו לתקנים החדשים, ומאידך לא נבנו כבישים בין-מדינתיים חדשים המתאימים לתקנים בגלל יוקר העלויות או בעיות סביבתיות. מספר כבישים הוסבו לכבישים בין-מדינתיים, בעיקר כבישי אגרה שנבנו לפני הקמת מערכת הכבישים בין-מדינתיים, או שהיו בבנייה כשהנשיא אייזנהאואר חתם על חוק סבסוד הכבישים המהירים ב-1956. דוגמה בולטת היא הפנסילבניה טרנפייק (Pennsylvania Turnpike; כביש האגרה של פנסילבניה), שבמקור היה בעל מפרדה צרה מאוד, אך לאחר שהוסב לכביש בין-מדינתי, נדרשה התקנת מחסומי ג'רזי בגלל עומסי תנועה כבדים.

הגבלת מהירות

בהיותם כבישים מהירים, נהנים הכבישים הבין-מדינתיים לרוב מהגבלת מהירות גבוהה. הגבלות המהירות משתנות מאזור לאזור, והן נקבעות על ידי המדינות השונות בארצות הברית. בין השנים 1974-1987, הייתה הגבלת המהירות המקסימלית המותרת בכל הכבישים הבין-מדינתיים בארצות הברית 88.5 קמ"ש, בהתאם לחוק הפדרלי[16]. כיום, הגבלת המהירות המקסימלית הנהוגה בדרך כלל באזורים הכפריים נעה בין 105 ל-121 קמ"ש. במספר חלקים של כביש בין-מדינתי 10 וכביש בין-מדינתי 20 באזור הכפרי של מערב טקסס, וכן בחלקים של כביש בין-מדינתי 15 באזור הכפרי של מרכז יוטה, הגבלת המהירות המקסימלית היא 129 קמ"ש, והיא הגבוהה ביותר במערכת הכבישים הבין-מדינתיים של ארצות הברית.

בצורה אופיינית, הגבלת מהירות נמוכה יותר קיימת בצפון-מזרח ארצות הברית, ואילו בדרום ארצות הברית ובמערבה קיימת הגבלת מהירות גבוהה יותר[17]. לדוגמה, המהירות המקסימלית המותרת בצפון מיין היא 121 קמ"ש, מדרום מיין לניו ג'רזי 105 קמ"ש ובוושינגטון די. סי. 80 קמ"ש[17]. הגבלת המהירות בכבישים הבין-מדינתיים יכולה להיות נמוכה בצורה משמעותית באזורים בהם הכבישים חוצים מקומות מסוכנים מאוד. למשל, המהירות המקסימלית המותרת בכביש בין-מדינתי 90 בחלק העובר בדאונטאון של קליבלנד היא 80 קמ"ש, זאת עקב שני עיקולים חדים באזור דחוס מאוד, בהם הגבלת המהירות המוצעת היא 56 קמ"ש; כמו כן, בכביש בין-מדינתי 70 העובר דרך העיר וילינג, וירג'יניה המערבית, המהירות המקסימלית המותרת בקטע העובר במנהרת וילינג וברוב הדאונטאון של וילינג היא 72 קמ"ש; ובכביש בין-מדינתי 68, המהירות המקסימלית המותרת בחלק העובר בעיר קמברלנד, מרילנד היא 64 קמ"ש, זאת בגלל גורמי סיכון רבים בהם סיבובים חדים ונתיבים צרים.

במספר מקומות, הגבלת מהירות נמוכה נקבעה כתוצאה מתביעות משפטיות ודרישות התושבים. לדוגמה, לאחר שהשלמת כביש בין-מדינתי 35E העובר דרך העיר סיינט פול, מינסוטה, הופסקה במשך קרוב ל-30 שנה, הצליחו התושבים המתגוררים בין הדאונטאון לדרום העיר ליצור לובי להחלטה כי המהירות המקסימלית המותרת בכביש תהיה 72 קמ"ש.

יישומים נוספים

כחלק ממערכת הכבישים המהירים הלאומית, מערכת הכבישים הבין-מדינתיים משפרת את יכולת הניידות של יחידות צבאיות מ/אל שדות תעופה, בסיסים ימיים, מסופי רכבת ובסיסים צבאיים. בנוסף, מערכת הכבישים הבין-מדינתיים מקשרת לכבישים אחרים המהווים חלק מרשת הכבישים המהירים האסטרטגיים, מערכת של כבישים שהוגדרו כ"חיוניים" על ידי מחלקת ההגנה של ארצות הברית[18].

כמו כן, המערכת סייעה בפינוי תושבים המתגוררים בחזית ההוריקנים ואסונות טבע נוספים. הדרך למקסם את הספק התנועה היוצא ממקום מסוים הוא להפוך את כיוון הזרם בנתיבים הנכנסים לכיוון יציאה, כך שהנתיבים כולם יהיו בכיוון יציאה. נוהל זה, הנקרא "היפוך הנתיב הנגדי" (Contraflow lane reversal), הופעל מספר פעמים בעת סופות הוריקן. לאחר המחאה הציבורית על חוסר היעילות בפינוי התושבים מדרום לואיזיאנה קודם להתקרבותו של הוריקן ג'ורג' בספטמבר 1998, הוחלט על נוהל זה. בשנת 1999, הופעל הנוהל בכביש בין-מדינתי 16 העובר בעיר סוואנה, ג'ורג'יה, ובכביש בין-מדינתי 26 העובר בעיר צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, לפני התקרבותו של הוריקן פלויד, והניב תוצאות מעורבות[19].

בשנת 2004, הופעל נוהל זה באזור של טמפה, פלורידה, לפני התקרבותו של הוריקן צ'רלי, ובאזור חוף המפרץ לפני התקרבותו של הוריקן איוון[20]; אך למרות הנוהל, זמן משך הפינוי לא ירד לעומת פינויים קודמים, והחל תהליך של הסקת מסקנות ממבצעי הפינוי הקודמים בהם הופעל הנוהל. כתוצאה מכך, הפינוי של העיר ניו אורלינס, לואיזיאנה, בשנת 2005, לפני התקרבותו של הוריקן קתרינה התבצע בצורה יעילה יותר[21].

אגדה אורבנית נפוצה גורסת כי על כל מייל בודד מתוך 5 מיילים של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, להיות שטוח ובנוי ישר, על מנת שיוכל לשמש כמסלול המראה בעת מלחמה. אך בניגוד לאמונה רווחת זו, הכבישים הבין-מדינתיים אינם מתוכננים לשמש כמסלולי המראה[22][23].

שיטת המספור

כבישים ראשיים (במדינות הרציפות)

תוכנית המספור של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים פותחה בשנת 1957 על ידי ההתאחדות האמריקאית של פקידי התחבורה וכבישי המדינות (AASHTO). מדיניות המספור הנוכחית של ההתאחדות התקבלה ב-10 באוגוסט 1973[24]. בתוך ארצות הברית הקונטיננטלית, ב-48 המדינות הרציפות שלה, הכבישים הבין-מדינתיים הבסיסיים (primary Interstates, או הראשיים - main line Interstates) הם בעלי מספרים הקטנים מ-100[24].

על פי תוכנית המספור, כבישי הרוחב (מזרח-מערב) נושאים מספרים זוגיים, ואילו כבישי האורך (צפון-דרום) נושאים מספרים אי-זוגיים. נתיבים בעלי מספר אי-זוגי ממוספרים בסדר עולה ממערב למזרח, ונתיבים בעלי מספר זוגי ממוספרים בסדר עולה מדרום לצפון (כדי למנוע בלבול עם מערכת הכבישים המהירים של ארצות הברית, שהם ממוספרים ממזרח למערב ומצפון לדרום), על אף שישנם חריגים לשני הכללים במספר מקומות. נתיבים בעלי מספרים המתחלקים ב-5, יועדו להיות עורקי תנועה ראשיים למרחקים ארוכים[25][26]. כבישי האורך הבין-מדינתיים הראשיים (צפון-דרום) ממוספרים בסדר עולה מכביש בין-מדינתי 5 שבין קנדה ומקסיקו לאורך החוף המערבי ועד לכביש בין-מדינתי 95 שבין קנדה ומיאמי לאורך החוף המזרחי. כבישי הרוחב הבין-מדינתיים הראשיים (מערב-מזרח) ממוספרים בסדר עולה מכביש בין-מדינתי 10 המקשר בין סנטה מוניקה, קליפורניה וג'קסונוויל, פלורידה, ועד לכביש בין-מדינתי 90 המקשר בין סיאטל, וושינגטון ובוסטון, מסצ'וסטס, כאשר ישנם שני חריגים: אין כבישים בין-מדינתיים במספרים 50 ו-60, וזאת משום שכבישים בעלי מספרים אלו יעברו דרך מדינות בהן ישנם כבישים מהירים בעלי אותו המספר, דבר שאיננו אפשרי על פי קווי היסוד של מנהל הכבישים המהירים[24][27].

ישנם מספרים בעלי שתי ספרות הנחלקים בין מקטעי כבישים בקצוות שונים של המדינה (כבישים מספר 69, 74, 76, 84, 86 ו-88). הסיבה לכך, לפחות אצל חלקם, היא השינוי בשיטת המספור כתוצאה מאימוץ מדיניות חדשה בשנת 1973. קודם לכן, הייצוג של נתיבים בין-מדינתיים ארוכים כלל סיומת אות לאחר המספר; למשל, הכביש הבין-מדינתי המערבי 84 נקרא אז "כביש בין-מדינתי מספר 80N", זאת משום שהיה צפוני ("N" מייצג "North", צפון) לכביש בין-מדינתי מספר 80. אך המדיניות החדשה גורסת כי, "לא יאומצו מספרים חדשים מחולקים (כמו למשל, "כביש בין-מדינתי 35W" ו"כביש בין-מדינתי 35E" וכו')". בנוסף, המדיניות החדשה ממליצה להחליף את המספרים המחולקים הישנים מהר ככל האפשר; למרות זאת, הכבישים הבין-מדינתיים מספר 35W ו-35E עודם קיימים בטקסס, וכן הכבישים הבין-מדינתיים מספר 35W ו-35E במינסוטה[24]. בנוסף, על פי דרישות של הקונגרס, שלושה מקטעים של כביש בין-מדינתי מספר 69 בדרום טקסס ייחנכו בעתיד, 69E, 69W ו-69C (כאשר "C" מייצג "Central", מרכז)[28].

על פי המדיניות של AASHTO, ניתן לאפשר לכביש מסוים לשאת, בה בעת, מספרים שונים על מנת להבטיח את הרציפות בין נקודות שליטה ראשיות[24]. לדוגמה, כביש בין-מדינתי 75 וכביש בין-מדינתי 85 חולקים כביש משותף באטלנטה; קטע משותף זה, 11.9 ק"מ אורכו, הנקרא מחבר הדאונטאון (Downtown Connector) משמש הן את הכביש הבין-מדינתי מספר 75 והן את 85. כמו כן, על פי המדיניות של AASHTO, חפיפה בין הכבישים הבין-מדינתיים לבין מערכת הכבישים המהירים גם היא מותרת, אם אורכו של המקטע המשותף הוא סביר[24].

כבישי עזר (במדינות הרציפות)

כבישי העזר הבין-מדינתיים הם כבישים המופיעים ככבישי מעקף, כבישי טבעת או בצורת שלוחה, המשרתים בעיקר את האזורים העירוניים. סוגים אלה של כבישים בין-מדינתיים מצוינים במספרים בעלי שלוש ספרות, כאשר הספרה התחילית משתנה מכביש עזר אחד לכביש עזר אחר, ומחוברת לשתי הספרות של כביש האב הראשי אליו הן מחוברות. למשל, מכביש בין-מדינתי 10 המחבר בין פלורידה וקליפורניה יוצאים שמונה כבישי עזר, המצוינים במספרים 110, 210, 310 וכן הלאה (ראו תרשים). כבישי שלוחות יוצאים מכביש האב שלהם אך אינם חוזרים, כלומר מחוברים בצד אחד; כבישים אלו מקבלים ספרות תחיליות אי-זוגיות. כבישי טבעת וכבישי מעקף חוזרים לכביש האב שלהם, כלומר מחוברים אליו משני צדדים, ומקבלים ספרות תחיליות זוגיות. בגלל מספרם הגדול של נתיבים כאלו, ייתכן כי כבישי עזר שונים לאורך הכביש הבין-מדינתי הראשי, במדינות שונות, יקבלו את אותו המספר, אך לעולם לא ישמש אותו המספר לשני כבישים שונים (בין-מדינתיים) באותה המדינה[29]. לדוגמה, הן בטקסס והן בלואיזיאנה קיים כביש הנושא את השם כביש בין מדינתי 610.

דוגמות לשיטת המספור של כבישי העזר הבין-מדינתיים: ניתן לראות כי לעיר A כביש מעקף יחיד בעל ספרה תחילית זוגית (210). לעיר B כביש טבעת אחד בעל ספרה תחילית זוגית (610), וכן כביש שלוחה בודד בעל ספרה תחילית אי-זוגית (310). לעיר C כביש מעקף אחד בעל ספרה תחילית זוגית (810), וכן כביש שלוחה אחד בעל ספרה תחילית אי-זוגית (510). כיוון שהערים B ,A ו-C נמצאים באותה המדינה, כל אחד מכבישי העזר נושא מספר (בעל שלוש ספרות) שונה.

אלסקה, הוואי ופוארטו ריקו

כביש בין-מדינתי H-1 בהוואי מתעקל לכיוון הדאונטאון של הונולולו, צילום אווירי מנמל התעופה של הונולולו.

מערכת הכבישים הבין-מדינתיים קיימת גם באלסקה, הוואי ובפוארטו ריקו, על אף שאין קשרים יבשתיים ישירים בינם לבין שאר מדינות ארצות הברית.

הכבישים הבין-מדינתיים בהוואי מתרכזים כולם באי אואהו, שהוא האי המאוכלס ביותר בהוואי, ונושאים תחילית H. ישנם בהוואי שלושה נתיבים ראשיים, בעלי ספרה אחת (H-1, H-2 ו-H-3), וכן כביש עזר יחיד (H-201). כבישים אלו מקשרים בין מספר בסיסים של חיל האוויר והצי האמריקני, כמו גם בין הערים החשובות והעיירות הפזורות באואהו.

הכבישים הבין-מדינתיים של אלסקה ופוארטו ריקו נושאים תחיליות A ו-PR, בהתאמה. בפועל, הכבישים באלסקה ובפוארטו ריקו נקראים בכינויים המקומיים שלהם ולא במספרים של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. יתר על כן, כבישים אלו כלל לא תוכננו ונבנו בהתאם לתקנים הרשמיים של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים[30].

כבישי עסקים

AASHTO הגדירה קטגוריה נוספת של כבישים מיוחדים, הנבדלים מהכבישים הראשיים ומכבישי העזר. כבישים אלו אינם מחויבים בציות לתקנים של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, אך למרות זאת יכולים להיות מאושרים על ידי ההתאחדות. מדיניות סימון כבישי העסקים זהה הן במערכת הכבישים הבין-מדינתיים והן במערכת הכבישים המהירים של ארצות הברית.

קיימים שני סוגים של כבישי עסקים: "לולאות עסקים" (Business Loops; כבישי עסקים המחוברים בשני הקצוות לכביש האב) ושלוחות עסקים (Business Spurs; כבישי עסקים המחוברים בצד אחד בלבד לכביש האב). כביש העסקים חוצה לרוב את הדרך הראשית של הדאונטאון של העיר, או אזורי עסקים מרכזיים אחרים. ישנן ערים בהן קיימים מספר כבישי עסקים המחוברים לכביש הבין-מדינתי, והדבר תלוי במספר הכבישים הבין-מדינתיים העוברים בקרבת העיר ובמספר אזורי העסקים הקיימים בה[31].

מימון ואחזקה

הכבישים הבין-מדינתיים נמצאים בבעלות המדינה בה הם בנויים. החלק האחרון של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים שנכנס לבעלות פדרלית הוא גשר וודרו וילסון בכביש הטבעת של וושינגטון די. סי. (הבין-מדינתי 49). עבודת חידוש הגשר הושלמה ב-2009, והוא בבעלות משותפת של מדינות מרילנד ווירג'יניה[32]. באופן כללי, משרד התחבורה של כל מדינה הוא האחראי לתחזוקת הכבישים. אך יש גם מקטעי כביש המתוחזקים והנמצאים בבעלותן של רשויות מקומיות.

בערך 70% מעלויות הבנייה והאחזקה של הכבישים הבין-מדינתיים בארצות הברית משולמים ממיסים שמשלמים המשתמשים, בעיקר מהמס על הדלק הנגבה על ידי השלטונות המקומיים, שלטונות המדינה והשלטונות הפדרליים. חלק קטן בהרבה מהעלויות משולם מדמי אגרה הנגבים בכבישי האגרה ובגשרים. קרן הנאמנות לכבישים מהירים, שנוסדה לאחר חקיקת חוק מיסוי הכבישים המהירים (Highway Revenue Act) ב-1956, קבעה את המס על הדלק ל-3 סנט לגלון בנזין. בשנת 1993 כבר הגיע המס ל-18.4 סנט לגלון בנזין, ושיעור מס זה נשאר עד היום[33]. שאר העלויות ממומנות בעזרת אגרות חוב, מסי רכוש ייעודיים ומיסים אחרים.

כאשר התרחבו הפרוורים בארצות הברית, העלויות הכרוכות באחזקת התשתיות של הכבישים המהירים גדלו אף הם, והותירו מעט מאוד יכולת לבניית כבישים בין-מדינתיים חדשים[34]. הדבר הוביל לשגשוג מהיר של כבישי האגרה כשיטה החדשה של בניית כבישים מהירים באזורים הפרוורים. כמו כן, ישנם כבישים בין-מדינתיים המתוחזקים באופן פרטי (לדוגמה, חברת VMS היא האחראית על אחזקת כביש בין-מדינתי 35 בטקסס[35]) במטרה להפחית את עלויות האחזקה וכך לאפשר למשרדי התחבורה במדינות השונות להתרכז באזורים בעלי צמיחה מהירה. חלקים ממערכת הכבישים הבין-מדינתיים יהפכו לכבישי אגרה בעתיד, במטרה להפחית את עלויות האחזקה.

כבישי אגרה בין-מדינתיים

כביש בין-מדינתי 376 בפנסילבניה הוא הכביש הראשון מבין הכבישים הבין-מדינתיים, בו הוצב שלט האגרה (TOLL).

4,700 ק"מ (בקירוב) של כבישי אגרה כלולים במערכת הכבישים הבין-מדינתיים[36]. רבים מכבישי האגרה כבר היו קיימים או בבנייה בעת שנוסדה מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, ובתחילה החוק הפדרלי אסר את גביית האגרה בכבישים הבין-מדינתיים. מאחר שכבישים מהירים אלו קישרו ביעילות חלקים שונים של המערכת, הם הוכרזו ככבישים בין-מדינתיים. הקונגרס החליט שיהיה זה יקר מדי לבנות כבישים בין-מדינתיים חינמיים במקביל לכבישי האגרה הקיימים, אך גם לא רצה להפוך אותם לכבישים חינמיים, מאותה הסיבה - יהיה זה יקר מדי לתגמל את בעלי אגרות החוב שמימנו את כבישי האגרה הללו. כך, כבישי האגרה הצטרפו למערכת הכבישים הבין-מדינתיים והמשיכו לשמש כבישי אגרה, בעוד האיסור על כבישים בין-מדינתיים אחרים לגבות אגרה ממשיך לחול[37].

כבישי אגרה בין-מדינתיים הורשו להמשיך ולגבות אגרה על השימוש בהם, אך נפסלו מלקבל מימון פדרלי לאחזקתם ופיתוחם. המדיניות לגבי גביית אגרה בכבישים בין-מדינתיים שונתה מאז, ומנהל הכבישים המהירים הפדרלי התיר למספר מדינות לגבות אגרה בכבישים בין-מדינתיים קיימים. סעיף חדש שהוכנס ב-2009 למדריך התקני השליטה התעבורתיים האחידים (Manual on Uniform Traffic Control Devices), מסמך המונפק על ידי מנהל הכבישים המהירים הפדרלי ומפרט את התקנים המחייבים של תמרורים, סימוני תנועה בכביש ורמזורים, קובע כי שלט האגרה בכביש הבין-מדינתי יהיה שחור-על-גבי-צהוב, כאשר הכיתוב "אגרה" (TOLL) בשחור יהיה על רקע צהוב, וכי על שלט האגרה להיות ממוקם מעל סימון מספר הכביש הבין-מדינתי[38].

בשנת 2005 עבר בקונגרס חוק הידוע בשם SAFETEA-LU, שנחתם על ידי הנשיא ג'ורג' בוש, המעודד את המדינות השונות לבנות כבישים בין-מדינתיים חדשים באמצעות "שיטות מימון חדשניות". החוק הקל על המדינות בבניית כבישים בין-מדינתיים ככבישי אגרה למרות המגבלות שנקבעו, או באמצעות משרדים ממשלתיים או באמצעות שותפויות ציבוריות-פרטיות. מכל מקום, החוק פינה את מקומו לחוק MAP-21, שנחתם על ידי הנשיא ברק אובמה ב-6 ביולי 2012, האוסר על גביית אגרה בכבישים בין-מדינתיים חינמיים קיימים, ומתיר את הגבייה רק בכבישים חדשים[39].

שילוט

הסימון של כביש בין-מדינתי 80.
הסימון של כביש (לולאה) העסקים 80, המחובר לכביש בין-מדינתי 80 משני קצותיו.
הסימון של כביש (שלוחה) העסקים 196, המחובר לכביש בין-מדינתי 196 בקצה אחד בלבד.

הכבישים הבין-מדינתיים מסומנים במספר המופיע על תמרור בצבע אדום, לבן וכחול. צבעים אלו נבחרו במכוון, משום שהם הצבעים המרכיבים את דגל ארצות הברית. בעיצוב המקורי, שם המדינה הופיע מעל מספר הכביש, אבל במדינות רבות נותר שטח זה ריק כיום. בדרך כלל גובהו של השלט עצמו הוא 91 ס"מ, ורוחבו: לשלטי הכבישים הראשיים - 91 ס"מ, לכבישי העזר - 110 ס"מ[40].

כבישי עסקים בין-מדינתיים (מחוברים בשני הקצוות לכביש האב) ושלוחות עסקים (מחוברים בצד אחד בלבד לכביש האב) משתמשים במגן מיוחד, כאשר הצבע הירוק מחליף את הצבעים כחול ואדום, המילה "עסקים" (BUSINESS) באה במקום המילה "הבין-מדינתי" (INTERSTATE), והמילה "שלוחה" (SPUR) או "לולאה" (LOOP; "לולאת עסקים") ממוקמים לרוב מעל המספר[40]. המגן הירוק משמש לסימון הנתיב הראשי העובר דרך אזור העסקים המרכזי של העיר, ומחבר את כביש הבין-מדינתי בקצה אחד (שלוחה) או בשני הקצוות (לולאה) של כביש העסקים[41].

במהלך השנים השתנה עיצוב המגן של הכבישים הבין-מדינתיים. בשנת 1957, בסיום תחרות בה הוצעו 100 עיצובים שונים, התקבל המגן שעוצב על ידי ריצ'רד אוליבר ממחלקת התחבורה של טקסס[42][43]; באותו הזמן, צבע המגן היה כחול כהה, ורוחבו היה רק 43 ס"מ[44]. תקני סימון הכבישים הבין-מדינתיים במדריך התקני השליטה התעבורתיים האחידים (MUTCD) שינו את עיצוב המגן שוב במהדורות של 1961, 1971 ו-1978.

סטטיסטיקה

  • גובה:
  • אורך:
  • נפח תנועה:
  • מדינות:

לקריאה נוספת

  • Browning, Edgar A (2011). Roadbuilding Construction Equipment at Work: Building the Interstate Highways through New England's Green Mountains. Icongrafix. מסת"ב 978-1-58388-277-1.
  • Friedlaender, Ann Fetter (1965). The Interstate Highway System. A Study in Public Investment. Amsterdam: North-Holland Publishing. OCLC 498010.
  • Hanlon, Martin D. (1997). You Can Get There from Here: How the Interstate Highways Transformed America. New York: Basingstoke. מסת"ב 978-0-312-12909-5.
  • Lewis, Tom (1997). Divided Highways: Building the Interstate Highways, Transforming American Life. Viking. מסת"ב 978-0-670-86627-4.
  • Lichter, Daniel T.; Fuguitt, Glenn V. (December 1980). "Demographic Response to Transportation Innovation: The Case of the Interstate Highway". Social Forces 59 (2): 492–512. JSTOR 2578033.
  • McNichol, Dan (2006). The Roads that Built America: The Incredible Story of the U.S. Interstate System. New York : Sterling Publishers. מסת"ב 978-1-4027-3468-7.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מערכת הכבישים הבין-מדינתיים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Schwantes, Carlos Arnaldo (2003). Going Places: Transportation Redefines the Twentieth-Century West. Bloomington, IN: Indiana University Press. pp. 152–3. מסת"ב 9780253342027.
  2. ^ 2.0 2.1 McNichol, Dan (2006). The Roads that Built America: The Incredible Story of the U.S. Interstate System. New York: Sterling Publishing. מסת"ב 9781402734687.
  3. ^ Weingroff, Richard F. (Summer 1996). "The Federal-State Partnership at Work: The Concept Man". Public Roads (Washington, DC: Federal Highway Administration) 60 (1). ISSN 0033-3735. Retrieved March 16, 2012.
  4. ^ 1"Interregional Highways". Roadfan.com
  5. ^ Petroski, Henry (2006). "On the Road". American Scientist 94 (5): 396–9. ISSN 0003-0996.
  6. ^ Norton, Peter (1996). "Fighting Traffic: U.S. Transportation Policy and Urban Congestion, 1955–1970". Essays in History. Corcoran Department of History at the University of Virginia. Retrieved January 17. 2008.
  7. ^ "The Cracks are Showing". The Economist. June 26, 2008.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Weingroff, Richard F. (Summer 1996). "Three States Claim First Interstate Highway". ublic Roads (Washington, DC: Federal Highway Administration) 60 (1). Retrieved February 16, 2008.
  9. ^ Staff. "I-80 50th Anniversary Page". Nebraska Department of Roads. Retrieved August 23, 2009.
  10. ^ "America Celebrates 30th Anniversary of the Interstate System". U.S. Highways (Washington, DC: Federal Highway Administration). Fall 1986. Retrieved March 10, 2012.
  11. ^ 11.0 11.1 Weingroff, Richard F. (January 2006). "The Year of the Interstate". Public Roads (Washington, DC: Federal Highway Administration) 69 (4).
  12. ^ 1Staff (May 31, 2006). "Celebrating 50 years of Idaho's Interstates". . Idaho Transportation Department. Retrieved March 10, 2012.
  13. ^ Staff. "CDOT Fun Facts". Colorado Department of Transportation. Retrieved February 15, 2008.
  14. ^ Neuharth, Al (June 22, 2006). "Traveling Interstates is our Sixth Freedom". USA Today. Retrieved May 9, 2012.
  15. ^ Staff (2006)."Mn/DOT celebrates Interstate Highway System's 50th Anniversary". Minnesota Department of Transportation. Archived from the original on December 4, 2007. Retrieved January 17, 2008.
  16. ^ "Nixon Approves Limit of 55 M.P.H.". The New York Times. January 3, 1974. pp. 1, 24. Retrieved July 27, 2008.
  17. ^ 17.0 17.1 Carr, John (October 11, 2007). "State traffic and speed laws". Massachusetts Institute of Technology. Retrieved January 10, 2008.
  18. ^ Slater, Rodney E. (Spring 1996). "The National Highway System: A Commitment to America's Future". ublic Roads (Washington, DC: Federal Highway Administration) 59 (4). ISSN 0033-3735. Retrieved January 10, 2008.
  19. ^ Wolshon, PE, Brian (August 2001). ""One-Way-Out": Contraflow Freeway Operation for Hurricane Evacuation" (PDF).. National Hazards Review 2 (3): 105–12.
  20. ^ Faquir, Tahira. "Contraflow Implementation Experiences in the Southern Coastal States" (PDF). Florida Department of Transportation. Archived from the original on October 25, 2007. Retrieved September 27, 2007.
  21. ^ McNichol, Dan (December 2006). "Contra Productive". Roads & Bridges. Archived from the original on July 15, 2011. Retrieved January 10, 2008.
  22. ^ "Landing of Hope and Glory". snopes.com. Retrieved December 30, 2007.
  23. ^ Weingroff, Richard F. (May–June 2000). "One Mile in Five: Debunking the Myth". Public Roads (Washington, DC: Federal Highway Administration) 63 (6). Retrieved December 14, 2010.
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 24.5 Staff (January 2000). "Establishment of a Marking System of the Routes Comprising the National System of Interstate and Defense Highways" (PDF). American Association of State Highway and Transportation Officials. Retrieved January 23, 2008.
  25. ^ McNichol, Dan (2006). The Roads that Built America: The Incredible Story of the U.S. Interstate System. New York: Sterling Publishing. מסת"ב 9781402734687
  26. ^ Weingroff, Richard F. (January 18, 2005). "Was I-76 Numbered to Honor Philadelphia for Independence Day, 1776?". Ask the Rambler. Federal Highway Administration. Retrieved January 17, 2008.
  27. ^ Staff. "Interstate FAQ". Federal Highway Administration. Retrieved June 26, 2009.
  28. ^ Essex, Allen (May 2013). "State adds I-69 to Interstate System". The Brownsville Herald.
  29. ^ Staff (March 22, 2007). "FHWA Route Log and Finder List". Federal Highway Administration. Retrieved January 23, 2008.
  30. ^ DeSimone, Tony (March 22, 2007). "FHWA Route Log and Finder List: Additional Designations". Federal Highway Administration. Retrieved January 4, 2010.
  31. ^ Michigan Department of Transportation (2011). State Transportation Map (Map). 1 in:3.5 mi / 1 cm:2 km. Lansing inset.
  32. ^ [1], Federal Highway Administration.
  33. ^ Weingroff, Richard M. (April 7, 2011). "When did the Federal Government begin collecting the gas tax?". Ask the Rambler. Federal Highway Administration. Retrieved June 29, 2011.
  34. ^ Field, David (July 29, 1996). "On 40th birthday, Interstates Face Expensive Midlife Crisis". Insight on the News. pp. 40–42. ISSN 1051-4880.
  35. ^ Staff. "Projects by Type: Interstates". VMS, Inc. Retrieved January 10, 2008.
  36. ^ Weiss, Martin H. (April 7, 2011). "How Many Interstate Programs Were There?". Highway History. Federal Highway Administration. Retrieved March 10, 2012.
  37. ^ Weingroff, Richard F. (August 2, 2011). "Why Does The Interstate System Include Toll Facilities?". Ask the Rambler. Federal Highway Administration. Retrieved March 10, 2012.
  38. ^ Staff (November 16, 2011). "Interim Releases for New and Revised Signs". Standard Highway Signs and Markings. Federal Highway Administration. Retrieved March 10, 2012.
  39. ^ Kessler, Fred. Tolling for the Next Generation Interstate System, POSTED ON SEPTEMBER 19, 2013.
  40. ^ 40.0 40.1 Staff (May 10, 2005) [2004]. "Guide Signs" (PDF). Standard Highway Signs (2004 English ed.). Washington, DC: Federal Highway Administration. pp. 3–1–3–3. OCLC 69678912. Retrieved February 22, 2012.
  41. ^ Staff (December 2009). "Chaper 2D. Guide Signs: Conventional Roads" (PDF). Manual on Uniform Traffic Control Devices (2009 ed.). Washington, DC: Federal Highway Administration. p. 142. OCLC 496147812.
  42. ^ Staff (Q4 2005). "Ties to Texas" (PDF). Texas Transportation Researcher 41 (4): 20–1. Archived from the original on August 20, 2010.
  43. ^ Staff (2006). "Image Gallery". The Interstate is 50. American Association of State Highway and Transportation Officials. Retrieved February 22, 2012.
  44. ^ Staff (1958). Manual for Signing and Pavement Marking of the National System of Interstate and Defense Highways. Washington, DC: American Association of State Highway Officials. . OCLC 3332302.
  45. ^ Staff. "Interstate Highway Fact Sheet" (PDF). American Association of State Highway and Transportation Officials. Archived from the original n October 10, 2008. Retrieved February 22, 2012.
  46. ^ Hall, Jerry & Hall, Loretta (July 1, 2009). "The Adobe Tower: Interesting Items about the Interstate System". Westernite. Western District of the Institute of Transportation Engineers. Retrieved July 23, 2013.
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 47.3 47.4 Obenberger, Jon; DeSimone, Tony (April 7, 2011). "Interstate System Facts". Route Log and Finder List. Federal Highway Administration. Retrieved February 22, 2012.
  48. ^ 48.0 48.1 "Miscellaneous Interstate System Facts". Federal Highway Administration. April 6, 2011. Retrieved February 22, 2012.
  49. ^ DeSimone, Tony (October 31, 2002). "Table 1: Main Routes of the Dwight D. Eisenhower National System Of Interstate and Defense Highways as of October 31, 2002". Route Log and Finder List. Federal Highway Administration. Retrieved September 13, 2009.
  50. ^ Office of Highway Policy Information (July 27, 2010). Most Travelled Urban Highways Average Annual Daily Traffic (AADT) > 250,000 (Report). 2008 Highway Performance Monitoring System (HPMS). Federal Highway Administration. Retrieved May 9, 2012.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28377260מערכת הכבישים הבין-מדינתיים

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מערכת_הכבישים_הבין-מדינתיים&oldid=2740293"