מוזיאון קימבל לאמנות

מוזיאון קימבל לאמנות (באנגלית: Kimbell Art Museum) בפורט וורת', טקסס, הוא מוזיאון לאמנות המחזיק באוסף נחשב לצד תערוכות אמנות נודדות. המוזיאון נקרא על שם קיי ולמה קימבל, שעל בסיס האוסף הפרטי שלהם הוקם המוזיאון לצד מימון הבניין מעיזבונם.

הבניין תוכנן על ידי האדריכל האמריקאי לואי קאהן והוא נחשב לאחת מיצירות האדריכלות המשמעותיות ביותר של האדריכל ושל התקופה. המבנה בולט במיוחד בזכות האור הטבעי על פני תקרות הגלריות המקומרות שלו.

היסטוריה

קיי קימבל הייה איש עסקים עשיר מפורט וורת' אשר בנה אימפריה של למעלה מ-70 חברות במגוון תעשיות. הוא נישא לוולמה פולר, שהציתה את התעניינותו באיסוף אמנות. הם הקימו את קרן קימבל לאמנות בשנת 1935, ועד מותו בשנת 1964, הזוג צבר את מה שנחשב למבחר הטוב ביותר בדרום מערב ארצות הברית של יצירות אמנות של הציירים הגדולים. קיי הוריש חלק ניכר מעיזבונו לקרן האמנות קימבל, וולמה הורישה גם היא את חלקה בעיזבונו לקרן, עם ההנחיה המרכזית "לבנות מוזיאון מהשורה הראשונה".^[1]^[2]^[3]

מועצת הנאמנים של הקרן מינה את ריצ'רד פארגו בראון, אז מנהל מוזיאון האמנות של מחוז לוס אנג'לס, כמנהל המייסד של המוזיאון, עם משימה לבנות בניין שיאכלס את אוסף האמנות של משפחת קימבל. עם קבלת התפקיד, הצהיר בראון כי הבניין החדש צריך להיות יצירת אמנות בפני עצמו, "פנינה ממש כמו אחת מציורי רמברנדט או ואן דייק השוכנים בו".^[3] המוזיאון המוצע קיבל שטח של 3.8 דונם ברובע התרבות של פורט וורת', שכבר אכלס ביתם מוזיאונים נוספים, ביניהם, מוזיאון האמנות המודרנית של פורט וורת', ומוזיאון אמון קרטר, המתמחה באמנות המערב האמריקאי.

בראון דן במטרות המוסד ובבניין החדש שלו עם הנאמנים וביוני 1966 סיכם אותן ב"הצהרת מדיניות" בת ארבעה עמודים וב"תוכנית קדם-אדריכלית" בת תשעה עשר עמודים. באוקטובר 1966 לאחר ראיונות עם מספר אדריכלים בולטים, בחר המוזיאון בלואי קאהן. בניית המוזיאון החלה בקיץ 1969. הבניין החדש נפתח באוקטובר 1972 וזכה עד מהרה למוניטין בינלאומי.^[4]

בשנת 1989, הודיע מנהל המוזיאון דאז, טד פילסברי על תוכנית להרחיב את בניין המוזיאון כדי להכיל את האוסף המוגדל שלו, אך התוכנית ננטשה עקב התנגדות עזה לכל שינוי משמעותי במבנה המקורי של לואי קאהן. בשנת 2007, משפחת קימבל פתרה את הבעיה והכריזה על תוכנית לבניית בניין נוסף ונפרד מעבר לרחוב. הדבר אמנם לא שינה את המבנה של קאהן, אך הוא כן שינה באופן משמעותי את כוונתו של קאהן, מכיוון שקאהן תכנן את הבניין כך שניתן יהיה לגשת אליו מהמדשאה, והמבנה החדש שינה את התוכנית הזו באופן משמעותי. המבנה החדש, שעוצב על ידי רנצו פיאנו, נפתח לציבור בנובמבר 2013.^[5]

אוסף

בשנת 1966, עוד לפני שהמוזיאון בכלל נבנה, כלל המנהל המייסד בראון את ההנחיה הזו בהצהרת המדיניות שלו: "המטרה תהיה מצוינות מוחלטת, לא גודל האוסף." בהתאם לכך, אוסף המוזיאון כיום מורכב מכ-350 יצירות אמנות בלבד, אך באיכות גבוהה באופן יוצא דופן.^[6]

האוסף האירופי הוא הנרחב ביותר במוזיאון וכולל את ציורו הידוע הראשון של מיכלאנג'לו^[7] והיחיד המוצג בארצות הברית, "ייסורי הקדוש אנטוניוס".^[8] הוא כולל גם יצירות של דוצ'ו, פרה אנג'ליקו, אנדראה מנטניה, אל גרקו, אניבלה קראצ'י, קאראווג'ו, פטר פאול רובנס, גוארצ'ינו, ז'ורז' דה לה טור, ניקולא פוסין, דייגו ולאסקס, רמברנדט, פרנסואה בושה, תומאס גיינסבורו, אליזבט ויז'ה-לה ברן, קספר דויד פרידריך, קלוד מונה, גוסטב קייבוט, אנרי מאטיס, פייר בונאר,^[9] פיט מונדריאן, ז'ורז' בראק, ז'ואן מירו ופבלו פיקאסו.

יצירות מהתקופה הקלאסית כוללות עתיקות ממצרים העתיקה, אשור, יוון ורומא. האוסף האסייתי כולל פסלים, ציורים, פסלי ברונזה, קרמיקה ויצירות אמנות דקורטיביות מסין, קוריאה, יפן, הודו, נפאל, טיבט, קמבודיה ותאילנד. אמנות פרה-קולומביאנית מיוצגת על ידי עבודות מאיה בקרמיקה, אבן, צדף וירקן, פיסול אולמקי, זפוטקי ואצטקי, כמו גם יצירות מתרבות וארי. האוסף האפריקאי מורכב בעיקר מפסלי ברונזה, עץ וטרקוטה ממערב ומרכז אפריקה, כולל דוגמאות מניגריה, אנגולה וקונגו.

על מנת לשמור על גבולות גזרה עם המוזיאונים השכנים, המוזיאון לאמנות מודרנית של פורט ווסת' ומוזיאון אמון קרטר, המוזיאון מחזיק רק בכמה יצירות שנוצרו לאחר אמצע המאה ה-20, וכלל לא מחזיק באמנות אמריקאית.^[6]

המוזיאון מכיל גם ספרייה גדולה עם למעלה מ-59,000 ספרים, כתבי עת וקטלוגים של מכירות פומביות, הזמינים כמשאב להיסטוריונים וסטודנטים.^[10]

מבנה המוזיאון

לאחר חיפוש נרחב שכלל ראיונות עם אדריכלים ידועי שם כמו מרסל ברויאר, מיס ואן דר רוהה, פייר לואיג'י נרווי, גורדון בונשפט ועוד, הצעתו של לואי קאהן נבחרה. מנקודת מבטו של קאהן, בראון היה לקוח אידיאלי. בראון היה מעריץ של עבודתו של קאהן במשך זמן מה, והגישה שציין לבניין תאמה מאוד את זו של קאהן, ובמיוחד את הדגש על אור טבעי.^[11]

מכיוון שלקאהן היה מוניטין של חריגות משמעותיות בזמן ובעלויות, הוחלט כי קאהן יהיה אחראי רק על שלב התכנון אך על שלבי הבנייה והפיקוח יהיה אחראי אדריכל מקומי בשם פרסטון מ. גרן. ההחלטה הובילה לסכסוך בין קאהן להנהלת המוזיאון משום שקאהן סבר שתכנון לעולם אינו גמור עד שהבניין נבנה. קאהן אמר פעם, "הבניין נותן לך תשובות כשהוא גדל והופך לעצמו". נאמני המוזיאון יישבו את הסוגיה בכך שהחליטו שגרן ידווח ישירות אליהם במקום לקאהן, אך לקאהן שמורה המילה האחרונה על העיצוב.^[11]

קאהן התבקש לבנות את מוזיאון קימבל בגובה של לא יותר מ-12 מטרים, כך שלא יפריע לנוף ממוזיאון אמון קרטר. בתחילה הציע בניין נמוך אך מרווח מאוד בגודל 137 מטר מרובע, אך בראון דחה את ההצעה והתעקש על מבנה קטן בהרבה, החלטה שהייתה לה השלכות מספר שנים מאוחר יותר, כאשר הצעה להרחבת הבניין עוררה סערה.^[12]

אדריכלות

המוזיאון מורכב מ-16 קמרונות מקבילים שאורכם 30.6 מטר, גובהם 6 מטר ורוחבם 6 מטר (מידות פנימיות).^[12] תעלות נמוכות מפרידות בין הקמרונות. הקמרונות מקובצים לשלושה אגפים. לכנף הצפונית והדרומית כל אחת שישה קמרונות, כאשר הקמרונות המערביים פתוחים כפורטיקו. בחלל המרכזי ארבעה קמרונות, כאשר המערבי פתוח כמרפסת כניסה הפונה לחצר.

הגלריות ממוקמות בקומה העליונה של המוזיאון כדי לאפשר גישה לאור טבעי. חללי שירות כספות וכן גלריה אחת בודדת תופסים את קומת הקרקע. לכל קמרון יש חריץ לאורך קודקודו כדי לאפשר חדירת אור טבעי.^[4]

קאהן השתמש במספר טכניקות כדי להעניק לגלריות אווירה מזמינה. קצות הקמרונות, העשויים מגושי בטון, מצופים טרוורטין מבפנים ומבחוץ.^[4] במוזיאון שלוש חצרות עם קירות זכוכית המכניסות אור טבעי לחללי הגלריה. אחת מהן חודרת דרך רצפת הגלריה ומכניסה אור טבעי לסטודיו לשימור בקומת הקרקע.^[11]

קאהן תכנן את החצר כך כשהמבקר מתקרב לכניסה הראשית, עובר על פני מדשאה מוקפת בבריכות עם מים זורמים, נכנס לחצר פנימית דרך חורשת עצים. קול הצעדים על שביל החצץ מהדהד מהקירות משני צידי החצר ומועצם מתחת לתקרה המעוקלת של מרפסת הכניסה. לאחר ההכנה העדינה הזו, המבקר נכנס למוזיאון השקט כשאור מתפשט על תקרתו.^[4]

קמרונות

העיצוב הראשוני של קאהן לגלריות התבסס על קמרונות חבית זוויתיים עשויים לוחות בטון עם חריצי אור בחלק העליון. בראון אהב את חריצי האור אך דחה את העיצוב הספציפי משום שהתקרות שלו היו בגובה 9 מטרים, גבוה מדי עבור המוזיאון שדמיין. מחקר נוסף שערך מרשל מאיירס, אדריכל הפרויקט של קאהן במוזיאון, גילה כי שימוש בעקומה ציקלואידית עבור קמרונות הגלריה יפחית את גובה התקרה. העקומה הציקלואידית השטוחה יחסית תיצור גלריות אלגנטיות שיהיו רחבות ביחס לגובהן, מה שיאפשר להוריד את גובה התקרה ל-6 מטרים, וחשוב מכך, עקומה זו תאפשר פיזור טוב יותר של האור טבעי על פני כל תקרת הגלריה.^[11]

קאהן הסכים לכך בלבד שהתאפשר לו לעצב את המוזיאון עם גלריות שדמו לקמרונות הרומיים העתיקים שהעריץ. הקליפות הדקות והמעוקלות שנדרשו לגג היו מאתגרות לבנייה, וקאהן זימן את המהנדס אוגוסט קומנדנט (אנ') שהיה מומחה לבטון. קאהן התייחס בדרך כלל לצורת הגג של המוזיאון כקמרון, אך קומנדנט סבר שמדובר למעשה במבנה קליפה שמשחקת את תפקידה של קורה.^[11] שני המונחים, קמרון וקליפה, משמשים בספרות מקצועית המתארת את המוזיאון.

קמרונות אמיתיים, כדוגמת הקמרונות הרומיים, יקרסו אם לא יתמכו בהם לכל אורכו של כל צד. קאהן, שלא הבין במלואן את יכולותיהם של קליפות בטון מודרניות, תכנן בתחילה לכלול עמודי תמיכה רבים יותר ממה שהיה נחוץ לגגות הגלריה. אך קומנדנט הצליח להשתמש בבטון דרוך שעוביו היה רק חמישה סנטימטרים כדי ליצור "קמרונות" הזקוקים לעמודי תמיכה רק בארבע פינותיהם.^[13]

קאהן הציב אחד מהקליפות הללו בחזית כל אחד משלושת האגפים כמרפסת או פורטיקו, כלומר בלי מילוי הקירות בין העמודים) כדי להמחיש כיצד נבנה הבניין. האפקט היה, במילותיו, "כמו פיסת פסל מחוץ לבניין."^[13]

להכנת התקרות נבנו תבניות בעלות צורה ציקלואידית עשויות מדיקט, משוחות בשמן ונפתחות באמצעות צירים, כך שניתן יהיה לעשות בהן שימוש חוזר ובכך להבטיח עקביות.^[13]

כדי למנוע מהקליפות להתמוטט בחריצי האור הארוכים בקודקודיהן, הוכנסו מוטות בטון במרווחים של 3 מטרים. קשת בטון עבה יחסית נוספה לכל קצה של הקליפות כדי להקשיח אותן עוד יותר. כדי להבהיר שהקונכיות המעוקלות נתמכות רק בארבע פינותיהן ולא על ידי הקירות שבקצוות הקמרונות, הוכנסו קשתות דקות מחומר שקוף בין הקשתות לדפנות הקצה המייצרות ניתוק בין היקר לתקרה. בנוסף, רצועה שקופה ארוכה הונחה בין התחתית הישרה של הקליפות לבין הקירות החיצוניים לכל אורכן של הגלריות גם כאן כדי להראות שהקליפות אינן נתמכות על ידי קירות אלה. בנוסף לחשיפת אופי המבנה, מאפיינים אלה מכניסים אור טבעי נוסף לגלריות באופן בטוח לציורים.^[11]

גגות הקמרונות מבחוץ, כוסו בציפוי עופרת בהשראת ציפוי העופרת של הגגות המעוקלים המורכבים של ארמון הדוג'ה ובזיליקת בזיליקת סן מרקו בוונציה, איטליה.^[4]

חלונות תקרה

מערכת חלונות התקרה במוזיאון זכתה לשבחים רבים. היא הוגדרה כ"מערכת חלונות גג שאין שני לה בהיסטוריה של האדריכלות",^[12] "אחד החללים היפים ביותר שנבנו אי פעם"... עם אורו הכסוף המדהים והאתרי",^[4] עוד נכתב "האור בגלריית קימבל קיבל איכות כמעט אתרית, והוא הגורם המבדיל את תהילתה מאז".^[11]

קאהן יחד עם מעצב התאורה ריצ'רד קלי חקרו למעלה מ-100 גישות בחיפושם אחר מערכת חלונות גג מתאימה. המטרה הייתה להאיר את הגלריות באור טבעי עקיף תוך מניעת כל אור שמש ישיר, אשר עלול לפגוע ביצירות האמנות.^[13] קלי קבע כי ניתן להשתמש במסך מחזיר אור עשוי אלגון מחורר בעל עקומה ספציפית כדי לפזר אור טבעי באופן שווה על פני העקומה הציקלואידית של התקרה. מומחה מחשבים נשכר כדי לקבוע את הצורה המדויקת של עקומת המסך, מה שהפך אותו לאחד האלמנטים האדריכליים הראשונים שעוצבו בטכנולוגיית מחשב.^[11]

באזורים בהם לא מוצגים יצירות, כמו הלובי, הקפיטריה והספרייה, כל החלון מחורר, מה שמאפשר לאנשים שעומדים מתחת להציץ בעננים חולפים. בחללי הגלריה, החלק המרכזי של החלון, הנמצא ישירות מתחת לשמש, הוא מוצק, בעוד שהשאר מחורר.^[4] משטחי הבטון של התקרה קיבלו גימור מיוחד כדי לסייע עוד יותר בהחזרת האור.^[11] התוצאה היא שהשמש הטקסנית החזקה נכנסת לחריץ צר בחלק העליון של כל קמרון ומוחזרת באופן שווה ממסך מעוקל על פני כל תקרת הבטון המלוטשת.

הרחבה

בשנת 1989, הודיע מנהל המוזיאון טד פילסברי, יורשו של בראון, על תוכניות להוסיף שני אגפים לקצה הצפוני והדרומי של הבניין וכי בחר באדריכל רומלדו ג'ורגולה לתכנן אותם. ההודעה עוררה סערה וגל מחאות. מבקרים ציטטו את "תוכנית הקדם-אדריכלות" של בראון הקובעת כי "צורת הבניין צריכה להיות כה שלמה ביופייה שתוספות יפגעו בצורה זו".^[11]

קבוצת אדריכלים בולטים חתמה על מכתב המכיר בצורך בשטח נוסף, אך טוען כי התוספת המוצעת תפגע בפרופורציות של המקור. הם ציינו שכאשר קאהן עצמו נשאל על אפשרות של הרחבה עתידית, הוא אמר כי היא צריכה "להתרחש כמבנה חדש ולהיות ממוקם הרחק מהמבנה הנוכחי מעבר למדשאה".^[14] אלמנתו של קאהן, אסתר קאהן, פרסמה מכתב ובו הביעה רגשות דומים, וציינה כי "יש מקום באתר לבניין נפרד, שניתן לחבר אותו למוזיאון הנוכחי".^[15] ההצעה נגנזה כעבור מספר חודשים.

ביתן רנצו פיאנו

בשנת 2006, רעיון ההרחבה עלה שוב בפגישה של חבר הנאמנים, מנהלי המוזיאון וסו אן קאהן, בתו של לואי קאהן ומתנגדת קולנית לתוכנית ההרחבה המקורית. ההצעה החדשה תאמה בדיוק את מחשבותיו של לואי קאהן וכיוונה לבניין נפרד.

באפריל 2007 הודיע המוזיאון כי רנצו פיאנו נבחר לתכנן את הבניין החדש.^[16] פיאנו עבד בצעירותו במשרדו של קאהן לפני שביסס לעצמו מוניטין כאחד מאדריכלי המוזיאונים המובילים בעולם.^[17]

תוכניות המבנה החדש פורסמו במאי 2010. המבנה, ששטחו 7,900 מטרים רבועים, ישלים את הבניין המקורי אך לא יחקה אותו. בניגוד למקור, הקווים שלו יהיו ישרים אך גם הוא יהיה מורכב מנפחים דומים, גלריות ארוכות, חומרי בנייה דומים, וגם בו יושם דגש על תאורה טבעית איכותית. עם זאת, היו לו שלושה מפרצים כאשר המפרץ האמצעי מרוחק מהשניים האחרים.^[18] הבניין החדש, שנקראה ביתן רנצו פיאנו, נחנך רשמית ב-27 בנובמבר 2013.^[19]

קאהן שהוטרד באופן עקרוני מהשפעת המכוניות על העיר והתנגד לרעיון של העמדת מבנים כלפי מגרשי החנייה, הציב את מגרש החניה הראשי בחלקו האחורי של הבניין, מתוך כוונה שהמבקרים יוכלו להסתובב סביב הבניין ולהיכנס דרך גינון מתוכנן בקפידה. רוב המבקרים, לעומת זאת, נכנסו דרך הדלת האחורית בקומת הקרקע, והחמיצו את חוויית הכניסה שקאהן תכנן.^[11] לשם כל תכנן פיאנו בבניין החדש חניון תת-קרקעי, לאחר שהמבקרים עולים לקומת הגלריה של הבניין החדש, הם יכולים לצאת ממנה וללכת על פני הדשא והחצר בכדי להיכנס לבניין המקורי כפי שתכנן קאהן.