מבצע דני
 | ||||||||||||||
| נמל התעופה לוד לאחר כיבושו במבצע דני | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||
| תאריכים | 10 ביולי 1948 – 18 ביולי 1948 (9 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | חזית המרכז | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לכוחות צה"ל | |||||||||||||
| ||||||||||||||
 | ||||||||||||||
מבצע דני היה המבצע העיקרי של צה"ל בקרבות עשרת הימים במהלך מלחמת העצמאות. מבצע זה נערך מ-10 ביולי עד ל-18 ביולי 1948. המבצע נקרא בתחילה מבצע לרל"ר - ראשי תיבות של היעדים המרכזיים לכיבוש במבצע - לוד, רמלה, לטרון ורמאללה. על אף שהושגו רק שני היעדים הראשונים, המבצע נחשב להצלחה גדולה. כוחות הלגיון הירדני הורחקו במידה ניכרת ממרכז הארץ, ובעיקר מגוש דן. כמו כן הורחב במידה ניכרת פרוזדור ירושלים. מבצע זה היווה נקודת ציון בתולדות צה"ל משתי בחינות, הראשונה, היה זה, למעשה, המבצע האוגדתי הראשון, והשנייה, הייתה זו הפעם הראשונה בה הופעלו טנקים של צה"ל בקרב, אם כי באופן לא מוצלח.
המבצע נקרא על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה.
רקע
עם תחילת ההפוגה הראשונה היה החיבור בין ירושלים והשפלה רופף, שכן האספקה אליה עברה בדרך בורמה, שאף הגישה אליה הייתה בדרך עוקפת, העוברת באזור חולדה. האספקה בכביש הראשי הייתה תלויה בחסדי האו"ם ובחסדי הלגיון הערבי וסבלה מהפרעות קשות. אספקת מים שוטפת לעיר אף היא לא הוסדרה בשלב זה, בייחוד לאור זאת שהשליטה על מקורות המים בראש העין הייתה בידי הערבים. בנוסף, המשאבות בלטרון, אשר הזרימו את המים מראש העין לירושלים, היו תחת שליטת הלגיון הערבי. במרכז הארץ היו ערוכים כוחות הלגיון בלוד ורמלה, ומערבה משם עד יהודיה (עבאסיה), לימים יהוד, והיוו לכאורה איום על אזור תל אביב. ואכן, ב-11 ביוני 1948, ממש לפני כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף, תקפו כוחות הלגיון שבאזור לוד ורמלה, ונעצרו בקושי רב בכפר עאנה (נווה מונוסון בקירוב), ממש בפאתי גוש דן. עם זאת, הדבר הביא לפרישת יתר של כוחות הלגיון, דבר שהפכם לפגיעים יותר. יתרה מזו, בעת התפרשות זו, ירדו כוחות הלגיון משולי ההרים, שם היה מעמדם חזק יותר, אל השפלה, שם קל היה יותר להתקיפם. מצפון ללגיון, מראש העין ומגדל צדק והלאה, עמד בקו החזית צבא עיראק.
סדר הכוחות
צה"ל
לקראת מבצע זה, שהיה הגדול ביותר של צה"ל עד אז, רוכזו כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות, תחת מפקדה מבצעית אחת, למעשה כאוגדה, שהתמקמה ביאזור, בפיקודו של יגאל אלון. כך, צה"ל נהנה מיתרון מספרי גדול במבצע זה.
מבצע זה היה הראשון בו הפעיל צה"ל טנקים. כשירותם הלקויה של אלה האחרונים גרמה לכך שצה"ל לא מיצה את יכולתם בתוצאות המקוות, ובקרבות הסתבר כי הלגיון, המצויד בשיריוניות, עדיין נהנה מיתרון בתחום השריון.
הכוחות שרוכזו היו:
- חטיבת הראל בפיקודו של יוסף טבנקין. לחטיבה צורף גדוד מוריה מחטיבת עציוני.
- חטיבת יפתח בפיקודו של מולה כהן.
- חטיבה 8 (המשוריינת) בפיקודו של יצחק שדה, ובה גדוד טנקים 82 וגדוד ממונע 81 (לימים 89) בפיקודו של משה דיין. כן קיבלה חטיבה 8 לצורך המבצע את גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני.
- גדוד 42 של חטיבת קרייתי. כוחות אחרים של 'קרייתי' נועדו לתפקידי החזקת קו. בהמשך, נטלו חלק בקרבות גם יתר גדודי החטיבה: 43 ו-44.
- מחלקה אחת של חטיבת גבעתי (תש"ח), אשר הייתה מוצבת בכפר אוריה, הועמדה תחת פיקוד מטה 'דני'. בפועל, המחלקה לא נטלה חלק בקרבות.
נוסף לאלה עמדו לרשות המבצע כוחות אוויר, אשר פעילותם והשפעתם היו מצומצמים, תותחנים, כולל 20 תותחי 65 מ"מ (נפוליונצ'יקים), שני תותחי 20 מ"מ, ושש מרגמות כבדות, והנדסה. גדוד 32 של 'אלכסנדרוני' לא נועד להשתתף ישירות במבצע, ולא הועמד לרשות מפקדת המבצע, אולם פעל במסגרת מבצע בתק, ובכך אבטח את האגף הצפוני של הכוחות האחרים מפני התערבות העיראקים.
הלגיון וכוחות עזר
עיקר כוחו של הלגיון נערך באזור ירושלים ולטרון, כאשר בכל אחד מאזורים אלה נערכה חטיבה אחת, בקירוב. מערבה משם, באזור לוד ורמלה, נערכה פלוגה סדירה של הלגיון, ולה מספר שיריוניות ושני תותחי נ"ט. כן היה ללגיון גדוד ממונע אחד כעתודה. הירדנים הקצו לכל חטיבה סיוע ארטילרי של סוללה אחת ובה שישה עד שמונה תותחים. בנוסף לכוחות הסדירים, היו במרחב זה כ-450 לוחמי צבא הג'יהאד הקדוש וכן חמש פלוגות מתנדבים מעבר הירדן. אלה גם אלה הוכיחו קודם לכן כושר לחימה ניכר בקרבות האצ"ל ברמלה. הכוחות הבלתי סדירים, במידה שהיו כפופים מבצעית ללגיון, אורגנו כחטיבה נוספת, וכלל כוח הלגיון בארץ ישראל אורגן כאוגדה, אם כי, כמתואר, רק חלקה הוצב בגזרת הרלוונטית למבצע.
העבר ירדנים החזיקו כוחות קטנים גם באזור שמדרום לפרוזדור ירושלים, אם כי נראה שהדבר נעשה משיקולים פוליטיים, כמשקל נגד למצרים (ר' להלן), יותר מאשר משיקולים הקשורים ללחימה בצה"ל.
העיראקים ואחרים
הצבא העיראקי פרס גדוד בקו החזית שבין ראש העין ומגדל צדק ועד קלקיליה. בכך היווה איום פוטנציאלי על האגף הצפוני של גזרת מבצע 'דני'.
באזור שמדרום לפרוזדור ירושלים היה כוח מתנדבים מצרי, חברי האחים המוסלמים ואחרים, בעוצמה של גדוד. גם לאלה יכולים היו להצטרף במקרה הצורך לוחמים מקומיים. כן שהה באזור כוח של 'צבא הג'יהאד הקדוש', ובו כמה מאות לוחמים.
תוכנית המבצע
מטרות מבצע 'דני' היו:
- הרחקת האיום על גוש דן מצד כוחות הלגיון באזור לוד - רמלה.
- הרחבת הפרוזדור לירושלים על ידי כיבוש לטרון, ואבטחתו מדרום, על ידי כיבוש שטחים ערביים הסמוכים אליו מכיוון זה.
- מניעת לחץ הלגיון בירושלים על ידי העסקתו בחזית המרכז.
מטרה כללית יותר של המבצע הייתה נטילת היוזמה ההתקפית מן הלגיון בגזרה זו.
ברמה המדינית, עמד בראש מעייניה של ההנהגה הישראלית חיזוק החיבור של ירושלים למדינה היהודית, על ידי ביסוס ואבטחת דרך לאספקה שוטפת, כמו גם הובלת מים בלתי מופרעת.
לפי התוכנית המקורית היו כוחות צה"ל אמורים לכבוש תחילה את לוד ורמלה ולאחר מכן את לטרון ורמאללה. לכן נקרא המבצע בראשיתו מבצע לרל"ר. את לוד ורמלה תוכנן לכבוש על ידי תנועה מצפון ומדרום, כיתורן ופריצה אליהן ממזרח. הזרוע הצפונית נועדה לכבוש את שדה התעופה בלוד, את וילהלמה ואת קולה, משם נועדו הכוחות לכבוש את דיר טריף, בית נבאללה ולחבור עם הזרוע הדרומית בבן שמן, המנותקת מזה מספר חודשים. הזרוע הדרומית נועדה לצאת מאל ברייה (בית חשמונאי) לעינאבה (ליד מחלף ענבה בכביש 1), ואחר כך לג'מזו ולדאניאל (כפר דניאל), ולבסוף לחבור לזרוע הצפונית בבן שמן. כך יכותרו לוד ורמלה, לקראת כיבושן בשלב הבא.
חטיבת 'הראל' נועדה לפעול בשלב הראשון בפרוזדור ירושלים, כמעט במנותק, למעשה, מיתר הכוחות.
מהלך הקרב
החלק הראשון של המבצע
סגירת הטבעת על לוד ורמלה
אור ל-10 ביולי 1948 נכבש שדה התעופה בלוד על ידי גדוד השריון 82 ופלוגה מגדוד 42. כן נכבשו על ידי גדוד 33 של 'אלכסנדרוני', וגדוד 89, הכפרים וילהלמה, רנטיה (כיום רינתיה), קולה, לאחר קרב קשה, וטירה. בנוסף, יהודייה (עבאסייה) נתפסה, כמעט ללא לחימה, על ידי כוח חי"ם. גדוד 82 המשיך וכבש את דיר טריף אך נאלץ לסגת עקב התקפות קשות של הלגיון, והדבר עיכב את התקדמות הזרוע הצפונית לעבר בן שמן.
בהתאם לתוכנית, כוחות חטיבת יפתח שהיוו את הזרוע הדרומית כבשו את עינאבה, ג'מזו ודאניאל. הם הגיעו ב-10 ביולי 1948 לבן שמן, ואגב כך שחררו את המקום מניתוק בן כמה חודשים. בבן שמן הם עצרו, בהמתינם לזרוע הצפונית.
ב-11 ביולי 1948 ניסו שתי פלוגות גדוד הפלמ"ח השלישי, מחטיבת "יפתח", לפרוץ ללוד ממזרח אך נבלמו בכרמי הזיתים בגבולות העיר.
בזרוע הצפונית הצליח גדוד הפשיטה 89 להגיע לבן שמן ב-11 ביולי 1948 בשעה 16.00, לאחר קרבות קשים עם הלגיון בבודרוס ובדיר טריף.[1] גדוד 82 התעכב.
כיבוש לוד ורמלה
ב-10 ביולי כבש כוח של גדוד 42 את מפקדת חסן סלאמה, שבין רמלה לבאר יעקב, אך לא הצליח להתקדם הלאה לכיוון שכונת סכנת פאנוס שמצפון לרמלה, ואף לא הצליח לכבוש את המגדל הלבן.
בעוד כוח 'יפתח' ממתין לסיועו של גדוד 82, אשר בושש להגיע, משה דיין שהיה מפקדו של גדוד הפשיטה 89 של חטיבה 8 (גדוד הקומנדו), החליט לבצע פריצה מהירה ללוד ובמכת אש להמם את כוחות הלגיון בלוד ורמלה ולאפשר את כיבושן על ידי יחידות 'יפתח'.[2]
הכוח הפורץ נע כשבראשו משוריין שלל של הלגיון שבראשו צריח ותותח, שכונה "הנמר הנוראי", ואחריו ג'יפים וזחל"מים. במכת אש מכל הכלים פרץ הכוח את קו העמדות בלוד וחדר לעיר. המשוריין נשאר במרכז העיר תוך כשהוא יורה לכל הצדדים ובעיקר על בית המשטרה (היום בית הדין של מג"ב). שאר הכוח פנה דרומה עד למבואות הצפוניים של רמלה משם נסוג בחיפוי המשוריין.
כל הפשיטה נמשכה 47 דקות. אבדות הגדוד היו תשעה הרוגים ו-17 פצועים. הפשיטה הממה את הלוחמים הערבים וכוחות 'יפתח' הצליחו להשתלט בלילה על העיר, נציגיה הודיעו על כניעתם, והוכרז עליה עוצר. עם זאת, הכוח שבתוך בניין המשטרה נותר להילחם. על חלקו של גדוד הקומנדו במבצע כותב מפקדו, משה דיין: "היחידה נעה קדימה בטור שבראשו משוריין של הלגיון, עם צריח ותותח שתי ליטראות שנפל בידי הגדוד בפעולת יום אתמול. נמצא לו תותחן שאומן מניה וביה ושם מתאים – "הנמר הנוראי" – ומיד הופעל בשורותינו...עם כל ירייה של ה"נמר" התמוטטו שקי העפר של העמדות ונראו ערבים בורחים מעמדותיהם."
בתום המבצע אבא פוקס מונה למושל צבאי של לוד.
ההתקוממות בלוד ופינוי לוד ורמלה
ב-12 ביולי 1948 בשעה 11:30 פרצו ללוד שלושה משוריינים של הלגיון, והחלו יורים לעבר הכוח הישראלי. מהאש נהרגו שני חיילי יפתח ו-12 נפצעו. ההתקלות ארכה 30 דקות ולאחר מכן הסתלקו המשוריינים. תושבי העיר, שהיו בטוחים כי הגיע הכוח הירדני שנשלח כתגבורת, החלו צולפים בישראלים מחלונות הבתים ומהגגות, ואף פרצו לרחובות ונשקם בידם למרות העוצר. ניתנה פקודה לירות בכל מי שייראה ברחובות.
לאחר אותה תקרית, התקיימה שיחה בין בן-גוריון למשה שרת, ובה הוסכם על המדיניות הבאה לגבי לוד ורמלה:
א. "יש להכריז ברבים בשתי הערים שכל מי שחפצו לצאתן - הרשות נתונה בידו".
ב. "יש להזהיר כי כל הנשאר יישאר על אחריותו מבחינת ההזנה ואין שלטונות ישראל מתחייבים לספק לו מזון".
ג. "אין בשום פנים להכריח נשים, ילדים, ישישים וחולים לצאת".
ד. "אין לפגוע במנזרים ובבתי כנסיות אלא אם יש צורך צבאי מכריע".
ה. "יש להקפיד בכל חומר הדין שהחיפושים לא יהיו מלווים מעשי חבלה והרס".
ו. "יש למנוע בכל האמצעים מעשי שוד".
ההנחיות הללו נשלחו לאלון באותו ערב, בגרסה מתוקנת של אג"ם, בה נאמר: "להזהיר שאיננו אחראים להגנת הנשארים".[3]
בעיר נותרו רק כמה מאות תושבים, רובם נוצרים, שבחרו להישאר. המפונים הורשו לקחת את כל רכושם הנייד, מלבד רכב ממונע. הם פנו צפונה לכיוון ברפיליה, שם עדיין נמצא הלגיון. ב-12 ביולי בבוקר תפס כוח של גדוד 42 את סכנת פאנוס, ובהמשך אותו יום חתמו נכבדי רמלה על הסכם כניעה מול מפקדי 'קרייתי'. מטה מבצע דני גייס 50 משאיות שהובילו את התושבים עד אל קובאב (כיום משמר איילון), ומשם עשו דרכם ברגל לקווי הלגיון בלטרון. תוך יומיים פונו 30,000 - 45,000 תושבים. בלילה שבין 12 ל-13 ביולי חמקו הלוחמים שבבניין המשטרה והושלם כיבוש לוד.
קרבות נוספים
מצפון לגזרת 'דני', ב-12 ביולי כבש גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני את מג'דל יאבא וראש העין מידי הכוחות העיראקים במבצע בתק. מתקן השאיבה במעיינות הירקון נפל בידי צה"ל במצב כמעט תקין.
חטיבת הראל פעלה בגזרה המזרחית של המבצע ומטרתה הייתה אבטחת הדרך לירושלים מפני ניתוק מצד דרום. הגדוד השישי של 'הראל' כבש בלילה שבין 12 ל-13 ביולי 1948 את הכפר סובא ובאותו זמן כבש הגדוד הרביעי את סרעה. בכיבושים אלה 'הראל' לא נתקלה בהתנגדות רבה.
החלק השני של המבצע
ב-13 ביולי נעצרה תנופת ההתקפה של צה"ל, עקב תשישות וצורך בהתארגנות. כמו כן החל לחץ בינלאומי אשר סימן אפשרות להפוגה קרובה. נוסף לכך, בגלל החמרת המצב בחזית הדרום, הועבר לשם גדוד הפשיטה 81. בשל כל אלה, בוטלה המשימה לכבוש את רמאללה, והוחלט להסתפק בלטרון, ולכבשה על ידי התקפות ממזרח וממערב כאחד. כן הוחלט כי גדוד 33 יישאר בתפקיד אבטחה בגזרתו, ועל הפסקת כפיפותו המבצעית לחטיבה 8.
לחלק זה של המבצע קרא יגאל אלון "מבצע מיקי", לזכרו של האלוף דוד מרכוס (שכונה מיקי סטון).[4]
הגזרה המערבית
כוחות 'יפתח' התקדמו מזרחה וכבשו את ברפיליה, סלבית (שעלבים), אל בורג' (גבעת התיתורה) וביר מעין (רעות). הם עמדו בהצלחה בהתקפות משוריינות של הלגיון בקרב אל בורג'. לעומת זאת, כוח 'יפתח' לא הצליח לכבוש את צומת בית סירא. גדוד 82 התקדם לעבר בודרוס, אך נסוג עקב התקפות נגד של הלגיון.
ב-16 ביולי בבוקר, כוחות גדוד 32 של 'אלכסנדרוני' נסוגו מול התקפות קשות של הלגיון בקולה. בהתקפת נגד, גדוד 82 ושתי פלוגות מגדוד 33 כבשו מחדש את המקום. למחרת שוב כבשו הערבים את קולה, ושוב, בהתקפת נגד של 'אלכסנדרוני', צה"ל כבש את המקום, לאחר שעבר מיד ליד חמש פעמים בסך הכל.
במאמץ לכתר את לטרון תפסו כוחות מחטיבות 'יפתח' ו'הראל', בלילה שבין 17–18 ביולי 1948, את משלטי בית נובא ממזרח ללטרון. בכך כמעט הושלם כיתור לטרון ונותר פער של שלושה ק"מ בין שתי זרועות המבצע. הכוחות בבית נובא עמדו בפני התקפות נגד קשות, וכוח מ'עציוני' שניסה להיחלץ לעזרתם נאלץ לסגת. לאחר זמן התברר שהלגיון מצא דרך עוקפת לכביש לטרון-רמאללה, המחברת את לטרון למשלטי הרדאר שליד מעלה החמישה.
בלילה שבין 17 ו-18 ביולי, כוחות מהגדוד הראשון של 'יפתח' כבשו את שילתא ותפסו את גבעה 318 החולשת על הכביש ללטרון, אך נאלצו לסגת באבדות כבדות, 45 הרוגים, בקרב חירבת כוריכור.
הגזרה המזרחית
אור ל-16 ביולי 1948 החלו הגדוד השישי של חטיבת 'הראל' בהתקפה על רכס התותחים בלטרון. להתקפה קדמה הרעשת תותחים על הרכס. חלק של הרכס נכבש אבל הלגיון החזיק במקום גדוד משוריין ופתח בהתקפה על חיילי חטיבת הראל שלא הספיקו להתחפר. כוחות חטיבת הראל נאלצו לסגת כשהם משאירים במקום 19 הרוגים ופצועים שנרצחו על ידי חיילי הלגיון. סך כל אבדות ההתקפה בגזרה המזרחית: חמישה חיילים מהגדוד הרביעי של החטיבה; 20 הרוגים מהגדוד השישי, ושבעה הרוגים מגדוד 61 (מחטיבת עציוני).
ב-16 ביולי 1948 נכבשו על ידי גדוד 4 מחטיבת 'הראל' הכפרים אישוע, עיסלין (כיום חלק מאשתאול), דיר עמר, וכסלא (כסלון) בלילה שבין 17 ו-18 לחודש, נכבשו דיר ראפאת, על ידי מחלקה מגדוד 43, והר-טוב, כולל בניין המשטרה הסמוך, על ידי הגדוד הרביעי של 'הראל', ועל ידי כך נפתחה דרך חלופית לירושלים. יחידות מ'עציוני', אשר היו אמורות לכבוש באותו לילה את בתיר, כפר בו עוברת מסילת הברזל יפו-ירושלים, לא ביצעו את משימתן, והמסילה נותרה מנותקת.
במהלך 18 ביולי עמדו הכוחות במתקפת נגד של הלגיון, בסיוע של פלוגה מהגדוד הרביעי בפיקודו של דוד אלעזר. אולם כוח של גדוד מוריה נסוג, תוך ספיגת אבדות, בקרב חירבת אבו לאחם.[5] תפיסת משלטי בית נובא לא הספיקה לצורך כיתור לטרון והדרך של הלגיון ללטרון נשארה פתוחה.
ב-18 ביולי 1948, מספר שעות לפני כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, נעשה ניסיון אחרון לכבוש את לטרון, זו הפעם בהתקפה ישירה. שני טנקים מחטיבה 8 ופלוגת חי"ר מחטיבת יפתח נעו מאל קובאב ללטרון. הטנק הראשון ירה לעבר תחנת המשטרה בלטרון אבל הפגז השלישי נתקע בקנה והטנק נאלץ לסגת ובעקבותיו חיילי יפתח.
תוצאות המבצע
המבצע הרחיק את כוחות הלגיון ממרחב תל אביב. עשרות כפרים נפלו בידי צה"ל. מרכזי תחבורה חשובים, כמו שדה התעופה בלוד ותחנת הרכבת בלוד, נכבשו ונפתחה דרך חלופית לירושלים. המבצע נטל את היוזמה מהלגיון ופתר את בעיית האיום הקיומי בירושלים. למעשה, במבצע זה כמעט תמו קרבות התנועה בין צה"ל ללגיון במלחמה זו. למרות שלטרון לא נכבשה והכביש הראשי לירושלים נשאר חסום, הרי לאחר המבצע לטרון היא שעמדה בפני סכנת ניתוק, שכן צה"ל חלש על כביש לטרון-רמאללה.
תוצאות מבצע 'דני' ייצבו את חזית המרכז, שמצפון לירושלים, עד סוף המלחמה.
אבדות צה"ל במבצע (כולל מבצע 'בתק') כללו 179 הרוגים. אבדות הערבים (כולל 'בתק') מוערכות בכ-80 הרוגים ללגיון, 18 לעיראקים, כ-370 לוחמים מקומיים, ומספר בלתי ידוע של מצרים.
הנצחה
ברחוב דני מס ברמלה, הוקם אתר הנצחה ל"מבצע דני" ובו שלטי הסבר ופסלים של מפקדי המבצע.
ראו גם
לקריאה נוספת
- סא"ל ד"ר אלחנן אורן, בדרך אל העיר - מבצע "דני", הוצאת מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשל"ו.
- תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, 1959
קישורים חיצוניים
- אוסף תצלומים ממבצעי דני ויואב (אשכול בפורום "פרֶש")
- מהלך הקרבות במבצע "דני"
- משה דיין, גדוד הקומנדו עולה על לוד, מערכות 63-62, יולי 1950, עמ' 34–40.
- שי קלפר, מנהיגות המג"ד בשדה הקרב בעבר, בהווה ובעתיד (אורכב 27.09.2013 בארכיון Wayback Machine), מערכות 434, דצמבר 2010, עמ' 26–37.
- בועז זלמנוביץ, כיבוש לוד והשפעתו על צה"ל, מערכות 383, מאי 2002, עמ' 92–97.
- אורי מילשטיין, בחזרה ל"מבצע דני": האם ניתן היה למנוע את מחיר הדמים?, באתר מעריב אונליין, 30 ביוני 2018
הערות שוליים
- ^ משה דיין, "אבני דרך, אוטוביוגרפיה", הוצאת עידנים: ירושלים, 1976, עמודים 60-66.
- ^ משה דיין, "אבני דרך, אוטוביוגרפיה", הוצאת עידנים: ירושלים, 1976, עמודים 67-71.
- ^ אניטה שפירא, אביב חלדו, 374-372.
- ^ בני מיכלסון, האלוף הראשון בצה"ל, מערכות 477, אפריל 2018, עמ' 11
- ^ ההתקפה על משלטי בית נובה, באתר הפלמ"ח
| מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות | |
|---|---|
|
37216799מבצע דני