לדלג לתוכן

מבצע יום הדין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

"מבצע יום הדין" או "תוכנית שמשון" הייתה תוכנית חירום חשאית שפותחה על ידי ישראל ערב מלחמת ששת הימים. מטרתה הייתה יצירת פיצוץ גרעיני הפגנתי בפסגת הר במדבר סיני. זאת כאמצעי הרתעה של מוצא אחרון, בתרחיש שבו ישראל תעמוד בפני סכנת תבוסה קיומית.

על פי התוכנית, כוח צנחנים קטן אמור היה להישלח כדי לבצע פעולת הסחה שתמשוך את תשומת ליבם של הכוחות המצריים. במקביל שני מסוקי סופר פרלון נועדו להנחית את מתקן גרעיני ("העכביש"), וצוות מסיירת מטכ"ל שירכיב אותו סמוך לאבו עגילה. לאחר מכן יקים עמדת פיקוד בנקיק הררי סמוך. במקרה מימוש התוכנית, הפיצוץ הגרעיני המתוכנן היה אמור לייצר הבזק המסנוור וענן הפטרייה שהיו נראים למרחקים במדבר סיני, הנגב, ואולי אף הרחק עד קהיר.

רקע

הכותרת הראשית ב"אל-אהראם" חושפת את הטיל הבליסטי "אל-קאהר" שפותח בעזרת מדענים גרמנים
נאצר והרמטכ"ל עאמר מתלוצצים בעת ביקור בבסיס חיל האוויר המצרי בסיני, בעת ההכרזה על הטלת מצור ימי במפרץ אילת

בתקופת ההמתנה, שקדמה למלחמת ששת הימים, שרר בישראל חשש כבד לגורל המדינה לנוכח ריכוזי הכוחות המצריים והאיומים מצד מדינות ערב. בשבועות שקדמו למלחמה, מיהרו גורמים ישראלים להשלים את הרכבת המתקן הגרעיני הראשון של ישראל. על רקע זה, פותחה תוכנית חירום שתספק למקבלי ההחלטות "אופציה אולטימטיבית" למקרה שהלחימה לא תתפתח לטובת ישראל. התוכנית כונתה "שמשון" על שם הגיבור המקראי שהפיל את עמודי מקדש "דגון" על עצמו ועל אויביו[1]. כינוי זה משקף גם את "ברירת שמשון" אסטרטגיית ההרתעה הגרעינית של ישראל, המשתמעת כשימוש בנשק גרעיני כמוצא אחרון במקרה של איום קיומי.

תהליך קבלת ההחלטות באותה תקופה הושפע באופן משמעותי מהאיום המצרי בנשק כימי, איום שגובה בניסיון שימוש קודם. המודיעין הצביע על כך שמצרים החזיקה בכמאה טילים משני סוגים, שפותחו בסיוע מדענים גרמנים, לצורך נשיאת ראשי נפץ כימיים ורדיואקטיביים. האיום נלקח ברצינות, על אף שההערכה קבעה כי ראשי הנפץ לא היו מתוחכמים ואמינות המערכת הייתה נמוכה. סימולציות שנערכו, כדוגמת תרחיש פגיעה אפשרית בכיכר דיזנגוף בתל אביב, הדגימו כי מתקפה כימית (כגון סארין) או רדיואקטיבית (כגון קובלט) עלולה להסב נזק "פרוהיביטיבי" ולגרום לפגיעה חמורה באוכלוסייה ובתשתיות המערכתיות. אף שימוש בראשי נפץ שלא הכילו חומרים פעילים, נתפס כמסבך באופן חמור את המערכת הצבאית והלוגיסטית, בשל הצורך בטיפול מיידי באירוע, סגירת צירי תנועה והפעלת כוחות חירום מרובים. עצם הכנסתו של איום זה למערך השיקולים המבצעיים סיבכה משמעותית את המציאות האסטרטגית.

ענף אמצעים מיוחדים של מחלקת אמל"ח באגף המטה הכללי (אג"ם) טיפל בכל תחום הנשק הבלתי קונבנציונלי. נושא פיתוח הנשק הגרעיני שולב בתוכניות הרב-שנתיות של המחלקה והוצג לדיון שנתי בפורום המטכ"ל. התקיים תרגיל פיקוד ושליטה שארך כשעתיים לתרגול התהליך המלא, מרגע קבלת פקודה ועד ביצועה. בתרגיל השתתפו גופים מרכזיים כגון חיל האוויר, נציג מלשכת ראש הממשלה ישראל ליאור, ונציג "המכון" ("רפאל") יבגני רטנר. עד ראשית 1967 קצב ההתקדמות לא נתפס כ"מואץ". עיקר המאמץ הושקע בפיתוח ובניית ה"מתקן" (דימונה), אשר יועד בעיקרו לניסויים טכניים. לא הייתה התקדמות ממשית בתחום אמצעי השיגור, או בפיתוח פצצה נישאת מטוס. הפיתוח לא בוצע בשלב זה עקב חוסר בשלות טכנולוגית, ולא מסיבות פוליטיות. התפיסה אז הייתה שמדובר בנשק סופי, ששימוש בו יוביל לסיום המלחמה הקונבנציונלית, ולכן לא נחשב נשק שניתן לשימוש בזמן קרוב. חוסר הוודאות הטכנולוגית הוביל להערכה גסה של 5–10 שנים לסיום בניית ה"מתקן" (דימונה).

תכנון המבצע

עם תקופת ההמתנה במאי 1967 המצב השתנה באופן דרמטי, על רקע איום הטילים הבליסטיים ממצרים בעלי מערכת ניהוג אינרציאלית. באותה עת השלים יצחק יעקב (יצה) את לימודיו במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), שם אף צפה בשיגור טיל בליסטי. במהלך השתתפותו במשחק מלחמה במכון ראנד בקליפורניה, שהסתיים בשימוש גרעיני ישראלי, הוזעק יעקב לשוב לישראל על ידי עזר ויצמן. הוא הגיע לישראל בתקופה של חרדה ציבורית ופוליטית עמוקה, שבה אנשי ציבור ופוליטיקאים חששו כי המדינה ניצבת בפני סכנה קיומית. בתוך תחושת הלחץ הכללית, הרעיון להשתמש במתקן הגרעיני כפתרון לשעת חירום צץ במקביל במספר גורמים – ב"מכון" (רפא"ל), במטכ"ל ובקרב המפתחים. יעקב, יחד עם סגן-אלוף מוישה שחר, ניסח פקודה מבצעית בהנחייתו של אלוף רחבעם זאבי ("גנדי"). גנדי ערך אותה ולאחר מכן השניים ניסו להחתים על המסמך את הרמטכ"ל יצחק רבין, שהיה באותה תקופה במצב בריאותי ירוד.

מתכנן המבצע יצחק יעקב (יצה)

בניגוד לתחושה התכנונית המתונה, האירועים של 1967 היו ספונטניים במהותם. זאת מתוך תפיסתם כציבור המפתחים שיש לנקוט פעולה יזומה בתקופת מלחמה. יעקב ואנשיו פעלו להקים מערך ביצועי שנועד לקצר ככל האפשר את זמן התגובה בין קבלת הפקודה לבין ביצועה. בשלב זה נבחרה סיירת מטכ"ל כיחידה שתבצע את המשימה, ויעקב נפגש עם מפקד הסיירת דאז, דב תמרי, כדי להקים צוות ייעודי לכך. על פי עדותו של יעקב, רעיון השימוש במתקן גרעיני ככלי אסטרטגי עלה, אף שלא היה בטוח כי המתקן כבר ניתן לניסוי מבחינה טכנית באותה עת, והוא עצמו לא היה מעורב בבנייתו. עם זאת, הוא ואנשיו היוו את הכוח המניע מאחורי המהלך. יעקב וצוותו הם אלו שישבו וניסחו את הפקודה המבצעית הדרושה להפעלת התוכנית, והיוזמה לקדם אותה להנהגה באה מהם. היוזמים פעלו במהירות להקמת מערך ביצועי שנועד לקצר ככל האפשר את זמן התגובה בין קבלת הפקודה לבין ביצועה. יעקב ו"גנדי" דנו במי מתאים לבצע את המשימה, וסיירת מטכ"ל נבחרה. בעקבות ההחלטה, יעקב נפגש עם מפקד הסיירת דאז, דב תמרי, כדי להקים צוות ייעודי. התוכנית המבצעית, שכללה את ההכנות לביצוע ונועדה להבטיח מהירות תגובה מקסימלית, הייתה "מורכבת" וכללה תכנון מפורט. יעקב מציין כי היה ברור שפקודת ביצוע צריכה לבוא גם מראש הממשלה וגם מהרמטכ"ל.

התקיים מנגנון עבודה שכלל ארבע קבוצות עבודה נפרדות שהוקדשו לנושאי תקשורת, ביטחון, ובטיחות, לצד הטיפול בהודעות הרשמיות. לפי יעקב, היה צורך בפירוט עמוק, והשווה את הגישה לזו המיושמת במסגרת פקודת מבצע, בה מוגדרת אחריות ספציפית וברורה לכל יחידה בפני עצמה. הוא ציין כדוגמה את עבודתו של משה שחר עם כל הענף שלו שעסק בנושא. יצה חידד כי הפירוט היה רב, וכי לענף של משה היו כ-15 אנשים שהיו מעורבים ישירות בפרויקט. עם זאת, יצה ביקש למתן את הרושם של ארגון היררכי ומסועף מדי. בפועל, כל גורם היה אחראי להכין את חלקו באופן עצמאי. לאחר כניסתו של משה דיין לתפקיד שר הביטחון ונטילת הטיפול בפרויקט על ידי צבי צור (צ'רה), התקיימו מפגשים תכופים, כמעט יומיומיים. יצה ציין דיונים ארוכים עם צ'רה, וכי תרומתו העיקרית של האחרון הייתה הכנסת סדר לתהליך.

בסביבות התאריכים 24–25 במאי דוביק החל ברישומים שונים, וכחלק מההכנות, יצאו יצה ודוביק לסיור מוסק בסופר פרלון כדי לבחון ולבחור אתר מתאים לפעולה. לצורך תצפית, הם חצו את הגבול בטיסה נמוכה, וטסו לכיוון אבו עגילה. היעד הכללי היה ליד אבו עגילה בשל ריכוז הכוחות המצריים שם, כאשר האתר שנבחר היה בטווח של עד 20 קילומטרים מאבו עגילה. שם זיהו הר עם משטח בגובה משוער של כ-920 מטר, וקניון סמוך שיכול לשמש כמקום מסתור. האתר המדויק נבחר בפועל תוך כדי הטיסה, ולא הייתה החלטה מקדימה בנושא. גם לא בוצעה נחיתה, במה שהיה אז שטח אויב. בשלב מסוים קיבל הטייס התרעה על המראת מטוסי אויב, והם שבו על עקבותיהם.

לאחר הסיור, נערך דיון נוסף במשטרת גדרה. בדיון זה נקבעה התחנה כנקודת האיסוף עבור חוליית הפיקוד והסיירת, מיד לאחר שתתקבל פקודת ההתרעה לכוננות. מבחינה לוגיסטית, הוחלט כי מסוק הסופר פרלון יצטרך לנחות במקום אחר כדי לאסוף את ה"עכביש" (המתקן הגרעיני). עבור מתקן זה הוכן רכיב עזר ("אוכף") שנועד לשמש כמתקן תמיכה או מנגנון הרכבה חיוני, שהכרחי לצורך הצבה או הפעלה של ה"עכביש". מנגנון ה"אוכף" לא היה חלק מתוכנית מבצעית מוגדרת מראש, ופותח בחיפזון כפתרון מאולתר להתמודדות עם הצורך הבהול במעבר למצב כוננות. בנוסף, נדרש לאסוף את ה"ליבה" של המתקן במקום נפרד. בשל מספר המסוקים המוגבל, סוכם כי הליבה והעכביש יילקחו באותו המסוק יחד עם חוליית הפיקוד מנקודת האיסוף בגדרה. בניגוד לתפיסה של תכנון מבצעי מסורתי, לא היה מבצע במובן הצבאי המקובל, ולא התקיים תכנון מלא. למשל, לא בוצע תרגול הנחיתה על אתר מקביל ודומה בשטח המדינה.

אופן הפעולה המתוכנן

על איום משמעותי זה, גברו היוזמות הקשורות למבצע הגרעיני הישראלי. התכנון המבצעי כלל נחיתה בנקודת גובה ספציפית בפסגת הר במזרח מדבר סיני, במרחק של כ-19 ק"מ ממתחם צבאי מצרי הממוקם באבו עגילה. במקביל תבוצע פעולת הטעיה של הצנחנים. הצוות המבצעי נועד לפעול במהלך הלילה להרכבה והכנה של המתקן, ולהמתין לפקודת הפיצוץ. נקודת הפיצוץ עצמה תוכננה להיות ממוקמת כקילומטר וחצי מנקודת הנחיתה, בתוך נקיק סמוך. היה חשש מהותי בנוגע לבטיחות האישית של הצוות המבצעי עצמו. ההשלכות הבלתי ידועות של שהייה במרחק של 1.5 קילומטרים מפיצוץ גרעיני. בנוסף, חרדה משמעותית נבעה מהמשמעות הרחבה יותר של להיות הגורם הראשון שישתמש בנשק גרעיני טקטי במסגרת מלחמה במזרח התיכון, ומההשלכות הבלתי צפויות שעלולות לנבוע מכך.

לשם כך, תוכננה פעולה שתשפיע באופן ממשי על תפיסת המצב בנגב ובסיני. התכנון כלל שימוש במתקן גרעיני, שכונה "עכביש", אשר אמור היה להיות מושתל על ראש גבעה באבו עגילה ולפוצץ בהוראת ראש הממשלה. סדר הכוחות שהוקצה למשימה כלל כוח קטן מסיירת מטכ"ל, מחלקה או פחות מזה, ושני מסוקי סופר פרלון: אחד לאבטחה של כוח החדירה ואחד לנשיאת המערכת הגרעינית ("העכביש"). היו אלה המסוקים הגדולים ביותר שהיה לצה"ל באותה תקופה. נקבע כי הכוח יתפנה תוך חצי שעה לאחר הפיצוץ. פעולה זו הוגדרה כפעולת "יום הדין" – לא תוכננה נסיגה, ולא נלקחו בחשבון דרכי חילוץ או הצלה של הכוחות, מתוך הבנה כי מדובר במוצא אחרון כשכלו כל הקיצין. פקודת המבצע של צה"ל הייתה מעשית וממוקדת במטרה: לעצור את הצבא המצרי. לעצור הן את התקדמותו מעבר לקו מסוים, ולמנוע ממנו שימוש בטילים. אולם ההחלטה הייתה שהפעלת המבצע תהיה רק לאחר שכבר נעשה שימוש ראשוני בטילים, שכלל חדירה לשטח ישראל. הועלה קו אדום תאורטי להתקדמות האויב בסביבות אשדוד, אך הוא לא נקבע באופן סופי, והושאר לשיקול דעתו של ראש הממשלה לוי אשכול.

המטרה בהדגמת היכולות הגרעיניות לא הייתה עבור פעולה צבאית ישירה, אלא ככלי הרתעה שיפעיל לחץ מדיני. הפיצוץ הגרעיני נועד לחולל שינוי בתמונה האסטרטגית ולייצר מציאות חדשה בשטח. יצירת מצב שיחייב את המעצמות הגדולות להתערב בסכסוך, או לחלופין לגרום למצרים לעצור את הלחימה. הדבר נועד לשמש אות אזהרה כלפי מצרים, ופנייה למעצמות, המבהירה כי ברגע שכל המאמצים המדיניים ייכשלו וקיומה של המדינה יעמוד בסכנה, תהיה לישראל יכולת תגובה הרסנית[2]. ההנחה הייתה שהתצוגה תייצר לחץ פסיכולוגי על הצד הערבי ותרתיע מדינות כמו מצרים, סוריה, עיראק וירדן מלהמשיך במערכה, תמחיש להם את חוסר התכלית בניסיונותיהם החוזרים ונשנים לכבוש את מדינת ישראל, ובכך תקנה לה יתרון אסטרטגי.

בפועל התוכנית התייתרה ולא בוצעה בזכות הצלחת חיל האוויר הישראלי להשיג עליונות אווירית מוחלטת, בזכות השמדת מקבילו המצרי במבצע "מוקד". ההנחה הראשונית הייתה כי הצלחת חיל האוויר תאלץ את גמאל עבד אל נאצר לשגר את הטילים, אך בדיעבד התברר כי לא היו ברשותם יכולות טילים מתאימות, כפי שחששו בצה"ל תחילה. מכיוון שישראל ניצחה בקרבות במהירות ובאמצעות נשק קונבנציונלי, המתקן האטומי מעולם לא הועבר לסיני והתוכנית לא יצאה לפועל. אילו הפיצוץ היה מתבצע, זו הייתה הפעם הראשונה בה נעשה שימוש בפיצוץ גרעיני למטרות צבאיות מאז המתקפות האמריקאיות על הירושימה ונגסאקי במלחמת העולם השנייה[1]. על אף שהשלב האחרון בתהליך, חיבור החימוש בפצצות עצמם, לא בוצע, עבור המעורבים השלמת המתקנים היה רגע דרמטי: מבחינתם זה סימן שינוי מהותי שדחף את המדינה ממצב של מדינת סף גרעינית, למצב שבו היא מחזיקה ביכולת גרעינית, שממנו קשה לחזור לאחור[2].

גם בפרטי הפירוק לא התקיים תכנון מלא. כולל תהליך הביצוע, זהות המנחים, וזהות הנפשות הפועלות. לאחר קבלת ההחלטה שלא לצאת לפועל, לא היה הליך פירוק נרחב. הליבה, שהייתה המרכיב המרכזי בפרויקט, נותרה במיקומה המקורי ולאחר מכן רק עברה למקום אחר. הפעולה היחידה שנדרשה בפועל הייתה התזוזה של הליבה, מה שצמצם משמעותית את המורכבות המבצעית.

חשיפת המבצע והמעצר

התוכנית נשמרה בסוד במשך עשרות שנים כחלק ממדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. אולם יעקב חשף את פרטי התוכנית, אותה תיאר כ"סוד האחרון של מלחמת 1967"[3], בשיחות עם חוקר הגרעין הישראלי ד"ר אבנר כהן בשנים 1999 ו-2000, וכן בפני העיתונאי רונן ברגמן. ברגמן הכין כתבה גדולה ל"ידיעות אחרונות'" על הסיפור של המבצע וסיפורים נוספים, וסרט דוקומנטרי שהיה אמור להיות מוקרן בערוץ 10[4]. לאחר שהראיונות הועברו לצנזורה, הצנזורית רחל דולב העבירה את הכתבה והסרט ליחיאל חורב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון[4]. חורב איים על ברגמן ויעקב שאם לא יחתמו על הודאה בביצוע של עבירת ריגול, הם יעצרו, ייחקרו בשב"כ ויעמדו לדין בעוון ריגול. במקביל נעצר גם ד"ר אבנר כהן, שבשנת 1998 פרסם את ספרו "ישראל והפצצה" בחו"ל, לאחר שהצנזורה מנעה את פרסומו בישראל. הספר עוסק במדיניות הגרעין הישראלית וקורא לבחון מחדש את מדיניות העמימות. מערכת הביטחון טענה כי כהן חשף בו סודות מדינה, אך כהן טען שכל מקורותיו היו פומביים ומותרים לפרסום. כהן נחקר ושוחרר בערבות[5].

בעקבות החשיפה, נעצר בשנת 2001 תא"ל (במיל') יצחק יעקב, שהיה אז יזם הון סיכון בן 75, באשמת "ריגול חמור"[6]. בהמשך, המעצר התגלגל לכדי כתב אישום, בגין שיחותיו על התוכנית עם ברגמן. לבסוף הוא הורשע בעבירה פחותה של מסירת מידע סודי ללא אישור, ונידון לשנתיים מאסר על תנאי[7]. בדעת מיעוט היה השופט אברהם טל, שתמך בגזירת מאסר בפועל על יעקב. נימוקו העיקרי היה שהתנהגותו של יעקב מלמדת על נחישותו לפרסם את מעשיו, ועל חוסר הבנה לחומרת מעשיו, כיוון שהמשיך להתעקש כי הידיעות שחשף אינן סודיות כלל. טל קבע כי בשל כך "הטלת עונש מופלג בקולתו תעביר מסר לא נכון לנאשם ולא תרתיע אותו מלחזור על מעשיו". לאחר מכן, יעקב המשיך לטעון גם לאחר מכן כי ישראל הייתה צריכה לבצע את ההדגמה האטומית, כדי להבהיר את מעמדה הגרעיני.

לקריאה נוספת

ראו גם

קישורים חיצוניים

המעצרים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 חזקי גולדמן, ‏תכנית שמשון: ישראל תכננה פיצוץ גרעיני בסיני כאמצעי הרתעה, באתר JDN‏
  2. ^ 2.0 2.1 נועם שיזף, ד"ר אבנר כהן, חוקר הגרעין הישראלי מציג: פרקים חדשים בפרויקט העמום ביותר בישראל, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2010
  3. ↑ סוכנויות הידיעות, ישראל תכננה ב-1967 להטיל פצצת אטום על סיני, באתר nrg‏, 3 ביוני 2017
  4. ^ 4.0 4.1 "קול העין", "יש פה הזדמנות נדירה לבחון את ההערכה של הצנזורה ושל גורמי הביטחון הרלבנטיים", באתר העין השביעית, 13 ביוני 2017
  5. ↑ מחבר "ישראל והפצצה" נחקר בחשד שפגע בביטחון, באתר ynet, 13 במרץ 2001
  6. ↑ תא\"ל במילואים יצחק יעקב חשוד בריגול נגד ישראל, באתר ערוץ 7, 22 באפריל 2001
  7. ↑ ורד לוביץ', שנתיים מאסר על תנאי ליצחק יעקב, באתר ynet, 20 ביוני 2002

מבצע יום הדין42107825

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מבצע_יום_הדין&oldid=3497092"