אד"ם הכהן

אד"ם הכהן

אברהם דב-בער מיכלישוקר (אד"ם) הכהן בן חיים לבּנזון

אד"ם הכהן הוא שם העט של אברהם דב-בער מיכלישוקר (אד"ם) הכהן בן חיים (לֶבֶּנזון) (בכתיב יידי: לעבענזאָהן; בגרמנית: Abraham Dob Bär Lebensohn; ברוסית: Аврахам Дов Лебенсон)‏ (1794 ה'תקנ"ד, וילנה – 19 בנובמבר 1878 כ"ג בחשוון ה'תרל"ט, שם), ראשון המשוררים העבריים בזמן תנועת ההשכלה ברוסיה, בלשן עברי ופרשן המקרא, מחלוצי הספרות העברית החדשה, וממנהיגיה הראשונים והבולטים של תנועת ההשכלה בליטא, ומראשי "בית המדרש לרבנים בווילנא" שעל ידי הממשלה הרוסית.

קורות חייו ויצירתו

לבנזון נולד ולמד בווילנה, בירת גוברניית וילנה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בירת ליטא). בגיל 13 בערך התחתן, כנהוג ביהדות ליטא של אותם ימים, ועבר להתגורר אצל חותנו בעיירה מִיכַלִישׁוֹק (מיכאַלישאָק; מכאן שמו - מיכלישוקר). בשנת 1819 (או 1820) חזר לווילנה, ועסק בה בהוראה. לאחר מכן עבר לעסוק בתיווך הלוואות. בשנת 1822 החל בכתיבת שירים שהוזמנו אצלו לרגל אירועים משפחתיים.

הכרך הראשון של שיריו, שנקרא שירי שפת הקודש, יצא לאור בלייפציג ב-1842. הוצאתו לאור היוותה ציון דרך חשוב בתהליך תחייתה של השפה העברית, והוא התקבל בהתלהבות עצומה בחוגי המשכילים שוחרי העברית. החלק השני של הספר יצא לאור בווילנה בשנת ה'תרט"ז, והחלק השלישי יצא לאור בשנת ה'תר"ל.

בשנת 1846 היה לראש משכילי וילנה^{[דרושה הבהרה]}.
בשנת ה'תרכ"ז פרסם את הדרמה אמת ואמונה, שאותה חיבר 25 שנה קודם לכן, ובה ביקורת על החרדים. כתגובה, פרסם המלבי"ם את הדראמה "משל ומליצה", להראות שיפה כח הרבנים מהמשכילים .
כמו כן, חיבר ספר נגד רבי וועלוול (זאב) המגיד מוילנא,זאת כנקמה על כך שכשנאלץ להספיד את הסופר מרדכי אהרן גינזבורג התחכם והספיד באופן ששם את המשכילים ללעג.

בשנת ה'תרנ"ה יצאו לאור בווילנה, בשישה כרכים, כל שיריו, וכן שירי בנו, מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), שהיה אף הוא משורר עברי, שנפטר בהיותו בן 24. בתו של אד"ם הכהן הייתה אשתו של הבלשן, המילונאי, איש החינוך והצנזור העברי יהושע שטיינברג.

הוא הצהיר שאינו מאמין בהישארות הנפש, וכשחווה התגלות של נפטר מעולם האמת תירץ זאת בתעתוע של עצביו. התפרסמו בשמו אמירות בעלות אופי מוסרי ירוד.

על שמו רחובות בחיפה, בתל אביב ובנתניה.

בראשות "בית המדרש לרבנים" בוילנה

חלק נכבד בפעילותו הציבורית של אד"ם נסב סביב "בית המדרש לרבנים" של חוגי המשכילים בוילנה שם לימד במשך כעשרים שנה. בשנת תר"ט 1847 הקימה הממשלה הרוסית שני בתי מדרש לרבנים: בוילנא ובזי'טומיר, בוגרי מוסדות אלו הוכרו כרבנים מטעם הממשלה. אד"ם מונה כמורה ראשי ללימודים עבריים במוסד שהוקם בוילנא והורה בו עברית, ארמית ותורת הנאום.

הממשלה הרוסית והמשכילים הציעו לרבי ישראל מסלנט לעמוד בראשות המוסד תמורת משכורת עתק, והפעילו עליו לחץ כבד לקבל על עצמו את המשרה, במטרה לתת למוסד מעמד וסמכות. רבי ישראל סלנטר שהבין כי מטרת המוסד היא לחולל שינויים ביהדות אמר כי "עת השמד היא, ועלינו כקטן כגדול ליהרג ולא לעבור". הוא סבר שגם הוא לא יוכל להעמיד את המוסד ברוח היהדות הנאמנה למסורת, ומאידך אם יכנע ללחץ השלטון לקבל את המשרה הוא ישמש כגושפנקא וכעלה תאנה לרוחותיו הזרות, ולפיכך הוא סרב להצעה וכדי להתחמק מלחץ הממשלה נמלט לקובנא.

אד"ם הכהן עצמו שלימד במוסד והיה אחראי על קבלת התלמידים, היה שותף למזימה אותה חרשו אנשי ההשכלה במשותף עם הממשלה הרוסית להשתמש במוסד החדש כדי לחתור תחת המסורת ותחת בתי המדרש מהטיפוס הישן הנאמנים לרוח היהדות. רוח "בית המדרש לרבנים" בוילנה היתה לערער אחר התורה שבעל פה ואחר סמכות חז"ל.

המוסד התנהל באופן שערורייתי, בין השאר כאשר אחד המורים התנצר הוא לא פוטר ממשרתו גם אחרי שמשך כמה תלמידים בעקבותיו.

התפרסמו מסמכים חסויים של הממשלה הרוסית בהם מפורט בהרחבה שהקמת מוסדות אלו היו מזימה של הצאר ניקולאי הראשון. כמה מאנשי ההשכלה שבתחילה פעלו לטובת המוסד, משכו את ידיהם ממנו, וחלקם אף יצאו להילחם בגלוי כנגד המוסד .

יחס גדולי הדור כלפיו

המגיד מקלם תלמידו של רבי ישראל מסלנט היה מראשי הלוחמים באדם הכהן, והיה אומר כי "אדם הכהן הוא אב הטומאה, בנו מיכה יוסף הוא ראשון לטומאה, אבל יהודה לייב גורדון הוא אבי אבות הטומאה".

רבי יעקב אדלשטיין היה מספר כי אדם הכהן ידע לבאר שיטות ראשונים בסוגיות התלמוד, אך רבני דורו הזהירו שלא להתקרב אליו, ורבים מהם היו מקללים אותו "ימח שמו וזכרו".
החפץ חיים העיד כי בהיותו נער צעיר ניסה אד"ם הכהן להתקרב אליו ולהשפיע עליו, אך משנודעה לו מהותו התרחק ממנו ונס מן העיירה. החפץ חיים היה רגיל להזכירו לגנאי בשיחותיו, וכאשר היו מזכירים את שמו בפניו היה מקללו ימח שמו וזכרו, את פשר הנהגה זו שלא היתה אופיינית לו הסביר החפץ חיים על פי ההלכה שאסור לשכוח את השנאה ל"מסית", והסביר שאין כאן איסור קללה באמרו "שמקללו ימח שמו מפני שאין אדם חוטא ולא לו וזה שמחזר להחטיא וודאי אינו סתם חוטא אלא הרע בעצמותו שעליו מתפללים וכל הרשעה כרגע תאבד". לאחר מותו של אד"ם הכהן היה החפץ חיים אומר "ימח שמו ושיהיה מקויים בו ונימח שמו, הוא כבר התפגר וגם בנו התפגר". יש אומרים שגם היה רוקק ורוקע ברגליו כאשר הזכירו את שמו בפניו.
רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן, הביא כאחד הנימוקים שלא לקרוא בשם "אדם", מאחר ואין לקרוא בשמו של רשע, ומאחר וכך כונה וכך התפרסם אדם הכהן, אין לקרוא בשם זה, אף על פי שלא היה זה שמו האמיתי.

לקריאה נוספת

• שמואל לייב גורדון, אברהם דוב הכהן לבנזון: תולדתו עם תמונתו, ורשה: תושיה, תרס"ז

קישורים חיצוניים

• שמואל ליב ציטרון, תולדות אד"ם הכהן בפרויקט בן-יהודה
• שמואל יוסף פין, הערך "אברהם דוב בער (בן חיים) לעבענזאהן", בתוך: כנסת ישראל, ורשה תרמ"ז, עמ' 36–37, באתר היברובוקס
• "לֶעבֶּענְזָאהְן, אברהם דוב בן חיים", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 55–56, באתר HebrewBooks
• "אברהם דב בר לבנזון", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• אד"ם הכהן, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
• אמציה פלד, רחוב אד"ם הכהן, בתוך "מדריך רחובות חיפה", באתר האינטרנט של עיריית חיפה

מיצירותיו

• שירי שפת קדש (וילנה, 1869): כרך א' מהדורה מקוונת בארכיון האינטרנט (אוניברסיטת טורונטו)
• כרך ב', מהדורה מקוונת בארכיון האינטרנט
• אמת ואמונה: שיר חזיון (דראמה) בשלש מערכות ובשנים עשר חזיונות, מהדורה מקוונת בארכיון האינטרנט
• הגיון אב, שיר שהקדיש אד"ם הכהן לבנו
• הקדמה של אד"ם הכהן לתרגום לעברית של הספר "מסתרי פריז", בפרויקט בן-יהודה

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] אד"ם הכהן26757453