אגם החולה
אורך מצפון לדרום: 5.5 ק"מ
רוחב: 4.5 ק"מ
שטח: 14 קמ"ר
עומק מקסימלי: 6 מטר
גובה פני המים: 68 מטר מעל פני הים
שטח הביצות: 30-60 קמ"ר
שטח עמק החולה: 175 קמ"ר
עומק שכבת הכבול: 35 מטר
.jpg)
_-_Working_in_the_Hule_Swamps.jpg)
אגם החולה (נודע גם בשם ים סומכי, ים סובכי או מי מרום) היה אגם מים מתוקים בדרום עמק החולה, שהיווה חלק ממערכת נהר הירדן ויובש בשנות ה-50 של המאה ה-20. האגם השתרע על שטח של כ-14 קמ"ר, ומצפון לו השתרעו ביצות בשטח של כ-30 קמ"ר, ושטחים נוספים שהוצפו בעונת החורף והרחיבו את שטחי הביצות.
שמות האגם
בתנ"ך אין אזכור מפורש של אגם החולה. מסורות יהודיות ונוצריות זיהו אותו עם מֵי מֵרוֹם, מקום המערכה בין יהושע בן נון לבין ברית מלכי כנען (יהושע י"א, ה'). אולם הארכאולוג ג'ון גרסטנג חלק על זיהוי זה ובניתוח מעמיק של השטח בהשוואה לתיאור המקראי הגיע למסקנה כי יש לזהות את מי מרום עם אזור מארון א-ראס שבלבנון.[2] זיהוי זה התקבל על רבים מחוקרי ארץ ישראל ופרשני המקרא, בהם יוסף ברסלבי, יחזקאל קויפמן ואחרים. אף על פי כן יש המשתמשים בשם זה גם כיום ככינוי לאגם החולה.
בכתבי יוסף בן מתתיהו נקרא האגם בשם Semachonites שתורגם ל"יאור סמך". בתלמוד מכונה האגם "ימה של סיבכי" (בבא בתרא ע"ד; בכורות נ"ה) ובנוסחים אחרים ים סבכו, ים סומכי או ים סמכו. פרשנים משערים כי השמות נגזרו מסבך צמחי הביצה או מעושר הדגה באגם (המילה "סמך" בערבית משמעותה "דג").
השם ימא דחולתא נזכר פעם אחת בתלמוד הירושלמי (כלאיים, ט, ג), ובתלמוד הבבלי נזכרת גם הגרסה ימה של חילת ו- ימה של חילתא (בבא בתרא, עד, ב). כמו כן, חבל "חולתא" מצוין כאחת הנחלות שנתן אוגוסטוס קיסר להורדוס (קדמוניות היהודים ט"ו, י'). סבורים כי מקור השם במילה "חילת", כנראה שם של מין צמח קנה, סוף או גומא. השם הערבי "בחירת אל-חולה" נגזר כנראה משם זה, ונזכר לראשונה בכתבי גאוגרפים ערביים מימי הביניים.[3] שמות נוספים שהיו לאגם בפי המוסלמים בימי הביניים היו "בחירת קדיס" (אגם קדש) על שם העיר הקדומה קדש הסמוכה ממערב, וכן "ימת בניס" ו"בחירת אל ח'יט". הצלבנים כינו אותו "ימת מלחה".[4] במספר מקורות, גם מודרניים, ניתן למצוא התייחסות אל האגם כ"ימה".
האגם בהיסטוריה
האגם והביצות היוו במשך ההיסטוריה מכשול בפני פיתוח, הן בשל תנאי השטח והן בשל המחלות שנפוצו סביבם. מסיבות אלו התקיימו רק יישובים מעטים וקטנים סמוך לאגם, וערים גדולות יותר קמו במרחק מה ממנו, ובשטחים גבוהים יותר, כגון חצור ופניאס. יוסף בן מתתיהו מתאר את האגם במידות דומות למידותיו במאה ה-20, ואת השטח הרחב של הביצות מצפון לו:
...ורוחב היאור הזה שלושים ריס ואורכו שישים, והאגמים אשר לו משתרעים עד דפני, ושם ארץ מעינות מים, אשר מהם יוצא הנהר המכונה הירדן הקטן
היישוב תֶּלָה, הנזכר כגבול הגליל העליון אצל יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים ג', ג', א'), מזוהה עם הכפר הערבי תליל ששכן סמוך ליסוד המעלה של ימינו, ונמצאו בו שרידים של יישוב יהודי מהתקופה הרומית. אולם מלבדו לא היו כנראה יישובים רבים בשטחים הסמוכים לאגם, אלא רק בצפון עמק החולה. מצב זה נמשך לאורך מאות שנים.
במאה ה-19 התיישבו באזורי הביצות ושטחי ההצפה בני שבט הע'וארנה, שהתקיימו מרעיית עזים ותאויים (ג'מוסים), גידול אורז וחיטה וקליעת מחצלות גומא. באותה תקופה תיאר משה ריישר את האגם כך:
יאור ארוך מהלך ג' שעות ורחב שעה. על שפתו יערים רבים וגם חית השדה ירמושו. בקיץ יחרב ויבש לרוב המקום אשר הירדן יעבור בו. ובחודש ניסן ימלא מים משלג הלבנון מימיו עכורים מאד.
— שערי ירושלים, עמ' 31
למרות תנאי השטח הקשים החלו יהודי צפת וראש פינה להכיר בפוטנציאל הכלכלי של האגם והקרקעות סביבו. דוד שוב, ממייסדי ראש פינה, סיפר כי ”מי האגם דיים להשקות מהם את כל האדמה מסביב. ודגים ידגו באגם לרוב - רֵד המיימה ושָלֵה כאוות נפשך... האדמה מסביב לאגם דשנה ושמנה”.[5]
ההתעניינות הביאה את בני משפחת עבו מצפת לרכוש שטחים על שפתו הדרום-מערבית של האגם. אולם בשל מחלות המלריה וקדחת שחור השתן שנפוצו בקרבת האגם, עיבדו אנשי ראש פינה את הקרקעות אך נמנעו מלהתיישב בהן. רק עבור שנים אחדות, ב-1883, נוסדה במקום המושבה יסוד המעלה, אשר סבלה קשות מהמחלות והתנאים הקשים בשנותיה הראשונות.
ב-1936 נוסד מדרום ליסוד המעלה קיבוץ חולתה, שנשא את שם האגם וכלכלתו התבססה על דיג עד לייבושו. סמוך לדרדרה (אשמורה) שעל שפתו המזרחית של האגם, נוסד ב-1947 קיבוץ אייל. הגישה לקיבוץ הייתה באמצעות שיט באגם, מחולתה. לאחר שספג התקפות קשות של צבא סוריה במלחמת העצמאות, עזבו המייסדים את המקום בשנת 1949 ועברו להתיישב ליד כפר סבא.
חי וצומח
אגם החולה והביצות סביבו היו עשירים במגוון ביולוגי ייחודי: ישראל שוכנת בצומת חשוב, בין שלוש היבשות של העולם הישן – אסיה, אפריקה ואירופה. כתוצאה ממיקום מרכזי זה, הארץ מהווה מפגש למיני חי וצומח מאזורי תפוצה שונים בעולם. החולה הייתה גבול תפוצה דרומי לעולם החי והצומח של האזור האירו-סיבירי וגבול תפוצה צפוני לעולם החי והצומח של האזור הסהרו-ערבי והאזור הסודאני.
צמחיית האגם התאפיינה ב"חגורות צומח" שהשתנו בהתאם לעומק המים ולמרחק מהגדה, מצמחים צפים או טבולים שכל חלקיהם במים, דרך צמחים ששורשיהם בקרקעית האגם ותחתית גבעוליהם במים, ועד לצמחי גדה הגדלים באזור הלח מחוץ לאגם ולביצה. בשולי האגם צמחו קנה מצוי, סוף מצוי, אגמון, אירוס ענף ומיני עשבוניים נוספים. שטחים גדולים בביצה היו מכוסים בסבך של גומא פפירוס. בתוך המים הרדודים גדלו צמחים טבולים למחצה, כגון נימפאה לבנה ותכולה ונופר צהוב, ובמים עמוקים יותר צפו נאדיד המים, מיני נהרונית ועוד.
האגם היה עשיר מאד בבעלי חיים בזכות התנאים שבו: עושר בחמצן בזכות חדירה קלה של חמצן אטמוספירי לכל עומק המים הרדודים, שאליו נוסף חמצן שנוצר במשך שעות היום בתהליך הפוטוסינתזה של צמחי המים, וטמפרטורה נוחה של המים בזכות חדירת קרינת השמש לכל עומקם. תנאים אלו איפשרו התפתחות של אוכלוסיות פיטופלנקטון וזואופלנקטון, אליהם נוספו תוצרי הפירוק האורגני של צמחי הביצה, אשר יחד היוו בסיס יציב למארג המזון שתמך במערכת האקולוגית של האגם והביצה.
בין בעלי החיים באגם נמנו שבעה מינים שונים של דגי אמנוּן,[3] וכן מיני בינית (ברבוס), שפמנון ודגים נוספים. מלבד דגים, חיו באגם, בביצות ובסבך סביבם יונקים כגון לוטרה, תן, תאו, נמיה, חתול ביצות, חזיר בר ומכרסמים שונים, זוחלים כגון מיני צבים, ומיני דו-חיים, בהם המין האנדמי עגולשון שחור-גחון. שפע הדגה ושאר בעלי החיים היווה מוקד משיכה לעופות נודדים, שהפכו את החולה לתחנה חשובה בדרכם מאירופה לאפריקה ובחזרה. בין העופות בלטו הקורמורן, האגמית, הסופית, ומינים שונים של אנפתיים, חופמאים, טבלניים, ברווזיים ועוד. חלק מהעופות הנודדים אף נשארו לקנן במקום. בין אלו תועדו כעשרים זוגות של מרומית שחורה, מין עוף ממשפחת השחפיתיים, שאזור הקינון הדרומי ביותר שלו, מלבד החולה, היה שפך הדנובה לים השחור, ואשר קינן כאן על "איים" צפים שיצרו צמחי קרנן טבוע במים הרדודים בצפון האגם.[6] בסבך הגומא והקנים חיו ציפורי שיר רבות וכן דורסי יום כזרון הסוף והעיטם לבן-הזנב, שזה היה מקום תפוצתו היחיד בארץ ישראל.
שני אוספים משמרים מגוון של מינים מעולם החי העשיר של אגם החולה: אוסף האוניברסיטה העברית שנאסף על ידי משלחת זואולוגים בתחילת שנות ה-40, ואוסף פוחלצים במוזיאון בית אוסישקין שבקיבוץ דן.
דייג
זכיון על הדיג בימת החולה היה בידי סלאם ביי סלאט מביירות. בשנת 1934 שולם לו סכום של 200,000 לירות ארץ ישראליות תמורת הזיכיון[7] ובשנת 1936 עם הקמת קיבוץ חולתה היא התפרנסה מדיג במקום. ניסיונות של אנשי יסוד המעלה לדוג גם הם באגם נתקלו בפעילות אלימה של אנשי חולתה. לאחר קום מדינת ישראל קיבלו אנשי יסוד המעלה רישיון לדוג בחולה, אולם לאחר שנה הרישיון בוטל בלחץ אנשי חולתה. אנשי יסוד המעלה שהמשיכו לדוג במקום נדונו למאסר.[8] במרץ 1952 קבעה ועדה של משרד החקלאות שיש מספיק דגה באגם לדיג של אנשי יסוד המעלה לצד אנשי חולתה ובעקבות זאת חודש הרישיון של אנשי יסוד המעלה. אולם אנשי חולתה התנגדו לקביעה זאת בטענה שלאנשי יסוד המעלה די והותר אדמות חקלאיות לפרנסתם, בעוד 70-85% מפרנסתם היא מהדיג.[9] ניסיונם של אנשי יסוד המעלה לדוג נתקל בפעילות אלימה של אנשי חולתה אשר הטביעו את הסירה של אנשי יסוד המעלה.[10] הקרן הקיימת הציבה לקיבוץ חולתה אולטימטום שדרש ממנה למנוע פעילות אלימה נגד אנשי יסוד המעלה.[11] באוגוסט 1952, לאחר שאנשי חולתה נדונו למספר ימי מאסר[12] הושג הסדר בין הצדדים ואנשי חולתה הוציאו את הסירה הטבועה מהאגם, תיקנוה והחזירוה לאנשי יסוד המעלה.[13] בסוף שנת 1955 התעורר שוב הסכסוך כאשר אנשי חולתה התלוננו שאנשי יסוד המעלה מפעילים שתי סירות במקום סירה אחת, בהתאם להסכם.[14] ייבוש החולה הביא לסיום הדיג.
ייבוש האגם
ערך מורחב – ייבוש החולה
ההחלטה על ייבוש האגם והביצות נתקבלה על ידי רשויות המדינה, במטרה להרחיב את שטחי החקלאות של יישובי הגליל העליון. הייבוש נערך בין השנים 1951 ל-1958, ובסיומו הפך שטח האגם והביצות למישור רחב ידיים, המנוקז במערכת תעלות.
מבצע הייבוש עורר מאבק ציבורי נרחב שהוליד את החברה להגנת הטבע, ושבעקבותיו הושאר חלק קטן מהאגם והוקמה בו שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בישראל. אולם לא היה די בשמורה כדי לשמור על כל עושר המינים של סביבת האגם והביצה. בעקבות הייבוש נעלמו מנוף הארץ מיני חי וצומח ששכנו בחולה בלבד, ומינים אנדמיים, בהם הדגים בינון החולה, תת-המין טברנון חולתי, ותת המין לבנון החולה, נכחדו כליל. חלק ניכר מהמינים נעלם מהאזור ואוכלוסיותיהם של אחרים הצטמצמו מאד. עם זאת, בנובמבר 2011 דווח כי הצפרדע הנדירה עגולשון שחור-גחון, שעד כה סברו כי נכחדה לחלוטין, נצפתה שוב בשמורת החולה.[15]
במהלך השנים לאחר הייבוש הסתבר שחלק גדול מהקרקעות שיובשו אינו טוב לעיבוד, ובנוסף לכך מנע הייבוש שקיעת חומרים אורגניים רבים בביצה, וכעת זרמו חומרים אלו אל הכנרת וגרמו שם לזיהום ופגיעה בדגה ובאיכות המים. בעקבות זאת הוחל בראשית שנות ה-90 בהצפה מבוקרת של חלק משטחי הביצה לשעבר, ויצירת אגמון החולה, תהליך התורם לשובם של חלק מהעופות הנודדים לאזור.
פרויקט ייבוש החולה נחשב כיום על ידי רבים כמשגה היסטורי ומשמש כדוגמה לתוצאות התערבות האדם בטבע ללא תכנון מוקדם, שהשלכותיה עלולות לגרום לנזקים בלתי צפויים העולים על שיעור התועלת המתקבלת ממנה. על אף זאת, במבט לאחור, המטרה להכשרת קרקע להתיישבות על חשבון הביצות הוגשם, ואכן עד היום את מרבית השטח מעבדים הקיבוצים והמושבים באזור.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אגם החולה |
- החולה, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- "היה היה אגם" : חלק א' וחלק ב' - פודקאסט בנושא אגם החולה, במסגרת התוכנית: "פה ושם בארץ ישראל", בהגשת יפתח מזור
- יוסי נחמיאס, אנשי אגם החולה, באתר ynet, 9 באוגוסט 2007
- עדי חשמונאי, התגלית המרתקת על אגם החולה, באתר וואלה!, 27 בספטמבר 2014
- אוסף זלמן גיחון, הווי תושבי ביצת החולה, המרכז למדיה דיגיטלית, ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
- חמישים שנה לרשות הטבע והגנים ולשמורת אגם החולה בלוג-מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט
- החולה: ממי מנוחות למי מריבה, סקירה היסטורית. באתר דוגרינט
הערות שוליים
- ^ יהודה קרמון, עמק חולה הצפוני, הוצאת י"ל מאגנס, 1956, עמ' 37-39
- ^ John Garstang, The Foundation of Bible History: Joshua, Judges. London: Constable & Co. 1931, pp. 192-197
- ^ 3.0 3.1 יוסף ברסלבסקי, הידעת את הארץ, כרך א' - הגליל ועמקי הצפון. הוצאת הקבוץ המאוחד תש"ז
- ^ עמנואל הראובני, קום והתהלך בארץ, מדריך שמורות טבע בישראל, "שמורת החולה", הוצאת משרד הבטחון, מאי 1986
- ^ מזכרונות דוד שוב, בקובץ זכרונות ארץ ישראל בעריכת אברהם יערי, תש"ז, כרך א', פרק מ"ז, עמ' 535
- ^ עזי פז, "דיוקנה של שמורה: שמורת החולה", טבע וארץ י"א/ב', 1969, עמ' 60-65
- ^ א. בן יוסף, קיבוץ ומושבה נצים על דגי ה"חולה", מעריב, 14 במרץ 1952
- ^ דייגים - למאסר, מעריב, 6 במרץ 1952
- ^ עזריאל קרליבך, סכסוך החולה, מעריב, 31 במרץ 1952
- ^ מ. טננבוים, הסכסוך על גדות החולה, מעריב, 16 ביולי 1952
- ^ הפוגה בחולה, מעריב, 13 ביולי 1952
- ^ אנשי חולתא נידונו למאסר, חרות, 1 באוגוסט 1952
- ^ י. לימור, הדיג בחולה בהתאם להסכם, מעריב, 18 באוגוסט 1952
- ^ נתחדש סכסוך הדיג באגם החולה, מעריב, 13 בדצמבר 1955
- ^ ארז ארליכמן, תגלית: נמצאה צפרדע שנכחדה בשנות ה-50, באתר ynet, 16 בנובמבר 2011
| אגמי הבקע הסורי-אפריקני | ||
|---|---|---|
| אגמי מערב אסיה | אגם החולה • הכנרת • ים המלח | 
|
| אגמי צפון אתיופיה | אגם עסל • אגם אבה | |
| אגמי מזרח הבקע האפריקני | אגם טורקאנה • אגם לוגיפי • אגם ברינגו • אגם בוגוריה • אגם נקורו • אגם אלמנטייטה • אגם נאיוואשה • אגם מגאדי • אגם נטרון • אגם אייסי • אגם מניארה | |
| אגמי מערב הבקע האפריקני | אגם אלברט • אגם אדוארד • אגם קיוו • אגם טנגניקה • (אגם ויקטוריה, אגם קיוגה) | |
| אגמי דרום הבקע האפריקני | אגם רוקווה • אגם מלאווי • אגם מלומבה • אגם צ'ילווה | |
| אגמים אחרים | אגם מ'וורו • אגם מ'וורו וונטיפה | |
23965451אגם החולה