צבים

צבּים
	צבים שונים
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
קבוצה:	זאורופסידה
מחלקה:	זוחלים
סדרה:	צבים
שם מדעי
	Testudines
תחום תפוצה

המונח "צב" מפנה לכאן. לערך העוסק בערכים אחרים ששמם צב, ראו צב (פירושונים).

עיינו גם בפורטל

פורטל זוחלים ודו-חיים הוא שער לכל ערכי הזוחלים ודו-חיים במכלול. הפורטל מציג מידע אודות סדרות הזוחלים והדו-חיים, תמונות וסרטונים, קטעי הידעת?, ערכים מומלצים ועוד.

צבּים (שם מדעי: Testudines) – סדרה של זוחלים דיאפסידים ובעלי שריון כבד החיים בסביבת מקווי מים מתוקים, בים וביבשה. קיימים כ-250 מינים שגודלם נע מ-8 סנטימטרים (3.1 אינץ') עד 2.74 מטרים (9.0 רגל) ומשקלים מקילוגרמים בודדים ועד ל-900 קילוגרם (2,000 ליברות). המאפיין הבולט שלהם הוא שריון כבד המכסה את הגב והגחון.

הצבים משויכים כיום לקבוצה הנכחדת ברובה Pantestudines.

אטימולוגיה

המילה "צָב" קיימת במספר שפות שמיות אחרות ובהן הארמית (צַבָּא) והערבית (ضَبّ, צַ'בּّ).

במקרא המילה מופיעה כמה פעמים. בפרשת נשא מופע הביטוי "עגלות צב"^[1], ובמדרש^[2] ובפירוש רש"י^[3] מופיע כי הכוונה היא לעגלה בעלת כיסוי המתנייד יחד איתה למקום שאליו היא נוסעת, כדוגמת הצב שביתו מתנייד איתו. מופע אחר הוא בספר ויקרא:

וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החלד והעכבר והצב למינהו

— ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ט

ייתכן כי במקור הפסוק מתייחס לחיה הדומה לחרדון ולא לחיה הנקראת בימינו "צב"^[4]. לכן, בעבר נעשה ניסיון לקרוא ליצור זה (המוכר בימינו כ"צב") בשם "שַלְחוּפָה" (מערבית: سُلَحْفَاة שֻׂלְחַפַה) אך המונח לא קנה אחיזה בשיח העברי. המילה נותרה מילה נרדפת^[5], אך מוכרת פחות.

באנגלית ובשפות הלטיניות יש מספר שמות לצבים, בהתאם לסביבת חייהם:

"Turtle" - שם כולל לצבים. לעיתים ניתן לצבי ים.
"Tortoise" - לצבי יבשה.
"Terrapin" - לצבי מים מתוקים (שאינם מהווים קבוצה טקסונומית).

מיון מדעי של צבים

סדרת צבּים (Testudines)
- - - משפחת מיאולניים (Meiolaniidae) - נכחדה.
- תת-סדרה צבים חבויי-צוואר (Cryptodira)
  - - משפחת צבים נשכניים (Chelydridae)
  - על-משפחת צבי ים (Chelonioidea)
    - משפחת צבים ימיים (Cheloniidae)
    - משפחת צבי ים גילדיים (Dermochelyidae) - בה סוג ומין יחיד צב גילדי (Dermochelys coriacea)
  - על-משפחת קינוסטרנויים (Kinosternoidea)
    - משפחת צבים מבאישים (Kinosternidae)
    - משפחת דרמטמיסיים (Dermatemydidae) - בה סוג ומין יחיד צב נהרות מרכז אמריקני (Dermatemys mawii)
  - על-משפחת צבי יבשה (Testudinoidea)
    - משפחת צבים יבשתיים (Testudinidae)
    - משפחת צבי בריכה (Geoemydidae)
    - משפחת צבים ראשתניים (Platysternidae) - בה סוג ומין יחיד צב ראשתני (Platysternon megacephalum)
    - משפחת צבים ביצתיים (Emydidae)
  - על-משפחת צבים רכים (Trionychia)
    - משפחת צבים רכים (Trionychidae)
    - משפחת קרטוכליים (Carettochelyidae) - בה סוג ומין יחיד צב אף-חזיר (Carettochelys insculpta)
- תת-סדרת צבים מצדדי-צוואר (Pleurodira)
  - - משפחת נטויי-צוואר (Chelidae)
    - משפחת פלומדוזיים (Pelomedusidae)
    - משפחת פודוקנמיים (Podocnemididae)

אנטומיה והתנהגות

לצבים שריון נוקשה וכבד על גבם וגחונם. שריון הגב ושריון הגחון מחוברים זה לזה כשבשריון מצויים פתחים לראש, לרגליים ולזנב. הזכר בעל שריון תחתון קעור וזנב ארוך יחסית לנקבה. הנקבה בעלת שריון תחתון שטוח וזנב קצר. ההבדל במבנה השריון התחתון מאפשר לצבים להזדווג ביציבות. בעת סכנה, חלק מהצבים מסוגלים להכניס את ראשם ורגליהם לתוך השריון כדי להתגונן.

מבחינה אנטומית, השריון של הצבים הוא התפתחות של כלוב הצלעות, ובנוסף לעצמות אלו וחוליות עמוד השדרה הוא כולל גם לוחות עצם המכוסים במגינים קרניים. דבר זה מרמז ששריון הצבים התפתח מאיחוי של אוסטאודרמים לשלד הצירי (צלעות ועמוד השדרה). מספר המגינים וצורתם משתנה בין הסוגים והמינים. השריון גדל עם הצב במשך חייו.

לסתות הצב מכוסות בחומר קרני קשה כדוגמת מקור עוף, ללא שיניים.

מזונם של הצבים מגוון, ומיני צבים שונים ניזונים מצמחייה, חסרי חוליות, פגרים, וצבי מים מתוקים מסוימים אף ניזונים מטרף חי^[6]. צבי ים ניזונים בעיקר מאצות אך גם ממדוזות ואפילו מדגים^[7].

רביית כל מיני הצבים נעשית ביבשה. הביצים מוטלות בגומחה שהנקבה חופרת בקרקע. נקבת הצב מכסה את הביצים בחול ועוזבת אותן. לאחר מספר שבועות בוקעים אבקועי הצבים מביציהם ומרביתם לא מגיעים לבגרות.

בניגוד לאמונה העממית, לא ניתן לקבוע את גילם של הצבים בעזרת ספירת מגִני הקרן הערוכים על שריון הגב שלהם. מספר המגנים ייחודי לכל מין של צב ואינו משתנה במהלך חייו. את גילו של הצב ניתן להעריך בעזרת טבעות הגדילה שעל שריונו, שבדומה לטבעות העץ, מתווספות לו מדי שנה, אלא ששיטה זו איננה יעילה עבור פרטים בוגרים שטבעות הגדילה שלהם בדרך כלל מטושטשות.

אריכות ימים

למרות הסכנות והטורפים האורבים להם, הצבים ידועים בתוחלת חייהם הארוכה. כמה מן המינים מאריכים חיים יותר מכל החולייתנים האחרים, לעיתים אף עד מאות שנים. על פי מדור המדע של הניו יורק טיימס, במיני צבים מסוימים חלק מאיברי גופם כגון הריאות, הכבד והכליות אינם מזדקנים. ב-22 במרץ 2006 מת בגן החיות של קולקטה, הודו, פרט מסוג צב אלדברה ענק בשם אדוויטה אשר גילו מוערך בכ-255 שנים; זאת על פי בדיקת פחמן-14 שבוצעה על שריונו. על פי תוצאות הבדיקה הוערך התאריך בו בקע מן הביצה בסביבות שנת 1750. מחקרים מסוימים מציעים שצבים למעשה לא מתים מזקנה, ובהיעדר מחלה או פציעה, למעשה אין מגבלה לאורך חייהם האפשרי, ותאורטית, הם יכולים לחיות לעד^[8].

מיני צבים בישראל

בישראל קיימים באופן טבעי שמונה מינים מסדרה זו. רק אחד מהם לא מוגדר כמין בסיכון. לחופי ישראל מזדמנים 4 מיני צבי ים, ובשטחה מצויים שני מיני צב יבשה ושני מיני צבי מים מתוקים:

צב יבשה מצוי - הצב הנפוץ והמוכר בישראל. נפוץ בכל החבל הים התיכוני. מוגדר כמין שעתידו בסכנה.
צב יבשה מדברי - מין אנדמי לחבל קטן באזור הנגב ומישור ימין. מוגדר כמין בסכנת הכחדה.
צב ביצה מצוי - נפוץ במקווי מים בכל רחבי הארץ. עמיד לזיהומים ומסוגל לחיות גם במי ביוב ובריכות חמצון.
צב רך מצוי - צב מים מתוקים גדול ממדים שנמצא כיום רק בנחלים אלכסנדר ותנינים במישור החוף. מוגדר כמין בסכנת הכחדה חמורה.
צב ים ירוק - צב ים הנצפה באופן קבוע בחופי ישראל. לעיתים נקבות ממין זה מטילות ביצים בחופי ישראל. מוגדר בישראל כמין בסכנת הכחדה חמורה.
צב ים חום - צב ים המצוי בחופי ישראל. קיימים מקרים נדירים יחסית של הטלות ביצים של נקבות מין זה בחופי ישראל. מוגדר בישראל כמין בסכנת הכחדה חמורה.
צב ים קרני - צב ים הנצפה לעיתים נדירות בחופי אילת. מוגדר כמין בסכנת הכחדה חמורה.
צב ים גלדי - צב ים גדול ממדים אשר נצפה פעמים בודדות בחופי ישראל. מוגדר כמין בסכנת הכחדה חמורה.

כמו כן, בישראל נמצא באופן לא טבעי צבגון אדום-האוזן הנפוץ בירקון ומגיע במעלה נחל האיילון לכל הפחות עד לוד. מוגדר בישראל כמין פולש.

הצב בתרבות האנושית

הצב הוא סמל לאיטיות.
הצב הוא אחד מגיבורי פרדוקס אכילס והצב, אחד מהפרדוקסים של זנון שמטרתם להראות שתנועה איננה אפשרית.
שריונו של הצב לא הגן עליו מפני האדם: הוא שימש חומר גלם לייצור תכשיטים, מסרקות, מניפות וככלי תהודה בכלי נגינה עתיקים, כגון הלירה. בשרו של הצב נחשב מעדן, בייחוד ידוע מרק הצב. ימאים היו נוהגים להצטייד בצבים בתור בשר טרי לספינה, למשל באיי גלאפגוס.
בתרבות הילדים, שריונו של הצב נחשב לביתו ולכן יש סיפורים רבים על הצב שלוקח את ביתו איתו לכל מקום.
אחד ממערכי הלחימה של הלגיון הרומאי נקרא "טסטודו" ("צב" בלטינית). במערך זה החיילים היו מסודרים בדבוקה צפופה כאשר מגיני הסקוטום הגדולים פנו החוצה הן כלפי החזית והאגפים והן כיסו על החיילים מלמעלה (כדי להגן מפני חיצים, אבני קלע ונשק אחר המושלך מלמעלה).
צב עומד בראש סמל איי קיימן.
מיתוס הינדי ידוע טוען שכדור הארץ ניצב על גבו של צב ענק, העומד על ארבעה פילים.