יחסי זורואסטריות-יהדות
במהלך ההיסטוריה התקיימו מגעים ממושכים בין היהדות לבין התרבות הפרסית־זורואסטרית, שהותירו חותם הדדי. שני מוקדים עיקריים לעיצוב זהות יהודית תחת שלטון פרסי־זורואסטרי ניכרים בתקופה הפרסית בארץ ישראל (המאות ה־6–4 לפנה"ס) ובתקופת האמוראים בבבל (המאות ה־3–6 לספירה).
בין הדתות ישנה מגמות פולמוס וביקורת הדדית. מגמות אלו ניכרות בתלמוד הבבלי ובספרות הקבלה; כמו גם בכתבים זורואסטריים כגון האווסטה, דין-כרד ושיכנד־גומאניכ ויצ'אר, שחלקם מתפלמסים עם עקרונות היהדות. מכלול זה מצביע על מערכת יחסים דינמית של השפעה, תגובה והתנגדות בין שתי הדתות לאורך למעלה מאלף שנה.
רקע
בשתי תקופות מרכזיות בהיסטוריה פעלו מרכזי הכובד של היהדות תחת שלטון פרסי-זורואסטרי: בתקופה הפרסית בארץ ישראל במאות השישית עד הרביעית לפנה"ס שבה נכתבו כמה מספרי התנ"ך תחת שלטון האימפריה האחמנית, ובתקופת האמוראים בבבל במאות השלישית עד השישית לספירה שבה התחבר התלמוד הבבלי תחת שלטון האימפריה הסאסאנית.
התרבות המסופוטמית השפיעה על היהדות, ודוגמאות לכך ניתן למצוא בשמות החודשים העבריים, באלפבית הארמי שבו נכתב התנ"ך[1] וגם בשפה הארמית שבה נמסר התלמוד, חלק מהתנ"ך ועוד.
בתלמוד הבבלי
הדת הזורואסטרית הייתה הדת הרשמית באימפריה הסאסאנית, שתחתיה התחבר התלמוד הבבלי. בתלמוד הובאה שורת אנקדוטות, מנהגים ופסקי הלכה הנוגעים ליחסי הדת הזורואסטרית עם היהודים. אלה באו לידי ביטוי בדיונים בין החכמים למלכי השושלת הססאנית ובמוטיבים דומים בשתי הדתות.
היחסים בין חכמי הדתות
מהעדויות בתלמוד עולה כי אמוראי בבל הכירו את כהני הדת הזורואסטרים, המכונים 'חַבָּרִים',[2] 'מגושים' או 'אמגושים'. האמורא רב פסק: ”הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה”, ונחלקו רב ושמואל אם הכהנים הזורואסטרים נחשבים מכשפים או כופרים.[3]
ניתן למצוא בתלמוד היכרות עם המיתולוגיה הזורואסטרית. התלמוד מזכיר את אהורה-מזדא כ"אהורמיז", ואהרימן כ"הורמיז",[4] או כ"הורמיז" וכ"הורמין".[5] התלמוד גם מזכיר את אשמדאי מלך השדים שמופיע גם בגאת'ות שבאווסטה, ומשמעות שמו בפרסית היא "שד הזעם" (אשמא-דיווה, Aeshma daeva).[6] אותו אשמדאי נזכר כבר בספר החיצוני טוביה מהמאה השלישית לפנה"ס.[7][8]
במסכת סוטה מצוטט פתגם עממי יהודי המשווה בין דקלומי הגאת'ות של הכהנים הזורואסטרים, לבין יהודים המשננים את המשנה ללא הבנה: ”רטין מגושא ולא ידע מאי אמר, תני תנא ולא ידע מאי אמר” (=רוטן המגוש ואינו יודע מה הוא אומר, שונה חוזר המשניות ואינו יודע מה הוא אומר).[9]
בדת הזורואסטרית יש חובה מיוחדת להתייעץ בחכמים בעת מתן צדקה. בהקשר זה הובאו אנקדוטות בתלמוד על המלכה איפרא הורמיז ששלחה כסף לחכמים היהודיים על מנת לחלקו.[10]
יחסי העוינות
בסוף תקופת האמוראים, בימי המלך הסאסאני פירוז הראשון (בין 459–484 לספירה) הופעלה רדיפה דתית כלפי היהודים, בתמיכת האליטה הזורואסטרית. המלך אסר והוציא להורג את החכמים אמימר בר מר ינוקא, רב משרשיא בר פקוד וראש הגולה הונא מרי בר מר זוטרא. היהודים חויבו להישפט בבתי המשפט הפרסיים, נאסרה פעילות של מוסדות דת וחינוך יהודיים כמו בתי כנסת ובתי מדרש, וילדים יהודים נמסרו לחינוך זורואסטרי.[11]
בעקבות תקרית שבה נהרגו שני כוהני דת זורואסטרים (או בעקבות עלילת שווא על הלקאתם, על פי דעה אחרת), ניתנה הוראה להרוג מחצית מיהודי אספהאן ולמסור את ילדיהם לעבדות או 'חינוך מחדש'. על מעשים אלו כונה המלך בפי היהודים "פירוז רשיעא".[12]
מרד מר זוטרא
בנו של פירוז, קבאד הראשון, המשיך את הקו רדיקלי של אביו ואף החריף אותו בהשפעת המגוש הזורואסטרי מזדק והכת המזדקית שהקים. השינויים הקיצוניים הביאו לבסוף להדחתו בידי השמרנים הזורואסטרים, וייתכן שעוררו גם את המרד שיזם מר זוטרא, ראש הגולה. בתום מספר שנים המרד נכשל ומר זוטרא הוצא להורג ונתלה על גשר מחוזא.
רבא
מסופר בתלמוד כי רבא היה בקשר עם איפרא הורמיז, מלכת האימפריה הפרסית, והיא שלחה לו עגל להקרבה "לשם שמים" (לאלוהי ישראל). רבא הורה להקריב אותו על ידי נכרים בשל איסור ההקרבה בבמות.
למעשה רבא התיר לחכמים להצהיר לשלטונות הפרסיים שהם עובדי האש, כדי לקבל פטור ממסים: ”שרי ליה לצורבא מרבנן למימר: "עבדא דנורא אנא, לא יהיבנא אכרגא"”.[13] הוא גם הציג כדבר שגור ומותר מתן כלי פולחן שנקראו "קוואקי ודימוניקי" למקדשי האש.[14] בדומה, גם רב אשי מכר עצים למקדשי האש הזורואסטרים וטען שאין בכך איסור משום שרובם לא משמשים לפולחן.[13]
.jpg)
היהדות בספרות הזורואסטרית
הספרות הפהלווית התגבשה בקירוב מהמאה השלישית עד המאה העשירית לספירה, ומוקדשת בעיקר לתאולוגיה זורואסטרית. לפיכך, בפולמוסיה היא מזכירה ומבקרת דתות אחרות, במיוחד יהדות, נצרות, מניכאיזם, ובאופן מרומז מאוד גם את האסלאם (שהייתה הדת השולטת החל מהמאה ה-7). אך גם בספרות ההיסטורית והגאוגרפית קיימות התייחסויות מעטות ליהודים. בעוד שחלק מההתייחסויות דלות, אחרות הן בעלות חשיבות ניכרת. במיוחד האזכורים ב"דין-כרד" (אנ') וב"שיכנד-גומאניכ ויצ'אר" (אנ') בספרות הדתית.[15]
דין-כרד
הספר דין-כרד (מילולית: מעשי הדת) משמש כעין אנציקלופדיה והוא היצירה הארוכה והחשובה ביותר מבחינה דתית בכל הספרות הפהלווית. הוא מתוארך למאה התשיעית, בין תקופת הח'ליפה אל-מאמון ובין שנת 881. בספר זה הזורואסטרים מוזהרים להתרחק מהיהדות, שהמצוות והאמונות שלה נועדו, לטענתם, להחריב את העולם.[16]
.jpg)
לפי אגדה המובאת בספר, מי שכתב את עשרת הדיברות התנ"כיות היה דמות/ישות מיתולוגית בשם צ'חאק (אנ') (בפרסית: ضحاک) המוזכרת כבר באווסטה ומזוהה עם אהרימן וכוחות הרשע. הספר מפרט את עשרת הדיברות המקראיות באופן מעוות ומציג אותן כניגוד לעשרת הדיברות שנתן יימה, המזוהה עם כוחות הטוב.[17] כך, לדוגמה הוא מייחס לעשרת הדיברות את ההוראות להמית גדי בינקותו ולהקריב קורבן אדם (ראו גם: עלילת קורבן האדם). חוקרים שיערו שאולי מדובר בציווי המקראי על הקרבת חטאת נשיא והוצאה מהקשר של סיפור בת יפתח. אך ברוב ההוראות לא נמצאו הקשרים מתקבלים על הדעת למצוות ביהדות.[15]
שיכנד-גומאניכ ויצ'אר
הספר שיכנד-גומאניכ ויצ'אר (משמעותו: ספר הרחקת הספקות) הוא יצירה פולמוסית של סוף המאה התשיעית, מאת המחבר הזורואסטרי מרדאן פרוך. בספר זה שישה עשר פרקים, ושניים מתוכם מוקדשים לטענות נגד היהדות. פרק 13 מעביר ביקורת על סיפורי בריאת העולם וחטא עץ הדעת בתורה.[18]
בפרק 14 המחבר מלקט פסוקים מהמקרא בשיטת קטיף דובדבנים, ויוצר בכך דמוניזציה של אלוקים. לדוגמה הוא מצטט את הפסוק בספר נחום: ”אֵ-ל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה. נֹקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה. נֹקֵם ה' לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו” (ספר נחום, פרק א', פסוק ב') ופסוקים דומים. בנוסף הוא מצטט (באופן לא מאוד נאמן למקור) ארבעה מדרשים יהודיים מספרות חז"ל, התומכים לכאורה בתמונה הדמונית של האל היהודי.[19]
הערות שוליים
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמוד ב', תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א', הלכה ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"ז עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ב עמוד א'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ה עמוד א'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ט עמוד א', ופירוש רש"י לתלמוד שם. ראו גם תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ג עמוד א'.
- ↑ ראו גרסת רבנו תם בתוספות על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ט עמוד א', ד"ה דהורמיז.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס"ח עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"י עמוד א'. מוזכר במזמור 30:6 בגאת'ות ובמקומות נוספים באווסטה.
- ↑ שגיאת בהערת שוליים: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם:1 - ↑ מעשה טוביה, ג ד; ו ה; ח א.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ב עמוד א'. תרגום הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
- ↑ רב יוסף בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח' עמוד א', רב אמי ורבא במסכת בבא בתרא, דף י' עמוד ב'
- ↑ אגרת רב שרירא גאון
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס"ב עמוד ב'
- ^ 13.0 13.1 תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ס"ב עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד עמוד ב'
- ^ 15.0 15.1 The 1901 Jewish Encyclopedia, Jews in Pahlavi Literature
- ↑ דין-כרד, ספר 3, פרק 310 טקסט מתורגם לאנגלית
- ↑ דין-כרד, ספר 3 פרק 288
- ↑ שיכנד-גומאניכ ויצ'אר, פרק 13, מתורגם לאנגלית
- ↑ שיכנד-גומאניכ ויצ'אר, פרק 14, מתורגם לאנגלית
יחסי זורואסטריות-יהדות42467316