יחסי הממלכה המאוחדת – רוסיה

יחסי הממלכה המאוחדת – רוסיה
הממלכה המאוחדת	רוסיה
שטח (בקילומטר רבוע)
243,610	17,098,242
אוכלוסייה
69,311,072	144,474,856
תמ"ג (במיליוני דולרים)
3,340,032	2,021,421
תמ"ג לנפש (בדולרים)
48,189	13,992
משטר
מונרכיה חוקתית	רפובליקה פדרלית נשיאותית

היחסים בין הממלכה המאוחדת לרוסיה קיימים כבר מאות שנים, וקיים ביניהם שיתוף פעולה נרחב במגוון תחומים. היחסים בין מוסקבה ולונדון ראשיתם בשנת 1553. רוסיה ובריטניה היו בעלי ברית נגד נפוליאון בתחילת המאה ה-19, אויבים במהלך מלחמת קרים, יריבים במהלך המשחק הגדול על השליטה באסיה המרכזית במחצית השנייה של המאה ה-19. שוב בעלי ברית במלחמות העולם הראשונה והשנייה, למרות שהיחסים נהיו מתוחים בעקבות המהפכה הרוסית (1917), ושוב נהיו מתוחים במהלך המלחמה הקרה. בעלי העסקים הגדולים והטייקונים של רוסיה פיתחו קשרים חזקים עם המוסדות הפיננסיים של בריטניה בשנות ה-90, לאחר פירוק ברית המועצות בשנת 1991. המדינות חולקות היסטוריה של פעילות ריגול אינטנסיבית אחת נגד השנייה, עם הצטרפותה של ברית המועצות לחדירה לצמרת המודיעין ושירותי הביטחון הבריטיים במהלך שנות ה-30 עד שנות ה-50. מאז המאה ה-19 אנגליה הייתה יעד פופולרי עבור גולים פוליטיים ופליטים רוסים, אשר כמה מהם מתו בסופו של דבר בנסיבות עכורות. בשנות ה-2000 היחסים חזרו להיות מתוחים, ומאז 2014 החמיר המצב, בשל המשבר באוקראינה ופעילויות אחרות של רוסיה, שהתקבלו בצורה עוינת על ידי בריטניה.

היסטוריה

ממלכת אנגליה ורוסיה הצארית

ממלכת אנגליה ורוסיה הצארית קשרו קשרים בשנת 1553, כאשר הנווט האנגלי ריצ'רד צ'נסלור הגיע לארכנגלסק בשליחות מרי הראשונה, מלכת אנגליה, וכונן קשרים עם איוואן האיום שליט רוסיה. לאחר מכן הוא חזר לאנגליה ונשלח חזרה לרוסיה בשנת 1555, ובאותה שנה הוקמה חברת מוסקובי, אשר החזיקה במונופול על הסחר בין אנגליה לרוסיה עד 1698.

בשנים 1697–1698 ביקר פיוטר הגדול באנגליה במשך שלושה חודשים, ולמד את הטכנולוגיה החדישה הטובה ביותר במיוחד לגבי ספינות וניווט.

ממלכת בריטניה הגדולה והאימפריה הרוסית

ממלכת בריטניה הגדולה, ומאוחר יותר הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד כוננה קשרים חשובים יותר ויותר עם האימפריה הרוסית. לאחר שהצאר פיוטר הראשון הכריז על הקמת האימפריה ומינה עצמו לקיסר בשנת 1721, הוא הזמין את המהנדסים הבריטים לסנקט פטרבורג, מה שהוביל להקמת קהילת סוחרים גולים אנגלו-רוסים קטנה אך בעלי השפעה מסחרית. במהלך המלחמות אירופה באירופה במאה ה-18, שתי האימפריות מצאו את עצמן לעיתים בעלות ברית, ולעיתים אויבות. למשל, שתי המדינות נלחמו באותו צד במהלך מלחמת הירושה האוסטרית, אך היו משני צדי המתרס במהלך מלחמת שבע השנים.

ראש ממשלת בריטניה ויליאם פיט הצעיר נבהל מההתרחבות הרוסית בחצי האי קרים בשנות ה-80 של המאה ה-18 על חשבון האימפריה העות'מאנית, וניסה לקבל תמיכה פרלמנטרית כדי להחזיר את המצב לקדמותו. בשיחות שלום עם העות'מאנים סירבה רוסיה להחזיר את מצודת אוצ'קוב, ובעקבות כך איים פיט על פעולה צבאית. עם זאת, שגריר רוסיה סמיון וורונטסוב פתח בתעמולה להשיג את דעת הקהל, ואכן פיט זכה בהצבעה כה צרה שהוא ויתר, וורונטסוב הבטיח את חידוש ההסכם המסחרי בין בריטניה לרוסיה.

בעקבות המהפכה הצרפתית והמלחמות הנלוות אליה, התאחדו זמנית בריטניה החוקתית ורוסיה האוטוקרטית בברית אידאולוגית נגד הרפובליקניזם הצרפתי. בריטניה ורוסיה ניסו לעצור את הצרפתים, אך כישלון פלישתם המשותפת להולנד בשנת 1799 גרם לשינוי בעמדתם.

בשנת 1800 כבשה בריטניה את מלטה, ואילו פאבל הראשון, קיסר רוסיה היה נגיד מסדר ההוספיטלרים, ובעקבות כך תוכננה המשלחת ההודית של פאבל, אשר הייתה פרויקט סודי של משלחת רוסו-צרפתית כנגד הנחלות הבריטיות בהודו.

שתי המדינות נלחמו זה בזה (אם כי היה בה רק קצת לחימה ימית מאוד מוגבלת) במהלך המלחמה האנגלו-רוסית (1807–1812), ולאחר מכן בריטניה ורוסיה הפכו לבעלות ברית נגד נפוליאון במהלך המלחמות הנפוליאוניות, ושיתפו פעולה במהלך הבסתו ובקונגרס וינה בשנים 1814–1815.

המאה ה-19

בין השנים 1820–1907 האליטה הבריטית הפכה עוינת יותר ויותר לרוסיה, עם מידה רבה של חרדה לביטחונה של הודו, מחשש שרוסיה תתפשט דרומה דרך אפגניסטן. התוצאה הייתה יריבות ארוכת שנים במרכז אסיה. נוסף על כך, גבר והלך חשש שרוסיה תערער את מזרח אירופה על ידי התקפותיה על האימפריה העות'מאנית המתפוררת. פחד זה נקרא "השאלה המזרחית". בנוסף, רוסיה רצתה במיוחד בנמל שאינו קופא לצורך הצי שלה. היציאה מן הים השחור אל הים התיכון הייתה מטרה רוסית, שפירושה גישה דרך הדרדנלים שבשליטת העות'מאנים.

הסתערות הבריגדה הקלה בקרב בלקלווה

שתי המדינות התערבו במלחמת העצמאות היוונית, ולאחר מכן כפו על שני הצדדים את תנאי הסכם לונדון (1827). בשנת 1851 התקיימה התערוכה הגדולה של התעשייה של כל האומות בלונדון, כולל מעל 100,000 תערוכות מ-40 מדינות. זו הייתה התצוגה הבינלאומית הראשונה בעולם. רוסיה ניצלה את ההזדמנות כדי להפיג את הרוסופוביה הגוברת על ידי הפרכת סטריאוטיפים של רוסיה כעריצות מיליטריסטית מדכאת, אולם תערוכותיה המפוארות של מוצרי מותרות ו"יצירות אמנות" גדולות, עם מעט מאוד טכנולוגיה מתקדמת, לא שינו את המוניטין שלה. בריטניה ראתה בצי הרוסי חלש מכדי לעורר דאגה, אולם ראתה את הצבא הרוסי הגדול כאיום גדול.

הלחצים הרוסיים על האימפריה העות'מאנית נמשכו, והותירו את בריטניה וצרפת בברית עם העות'מאנים, מה שהביא לפרוץ מלחמת קרים, שבה לחמו שתי המדינות זו בזו. האליטות בבריטניה, במיוחד בקרב הליברלים, תמכה בפולנים נגד השלטון הרוסי, לאחר מרד נובמבר בשנת 1830. ממשלת בריטניה התבוננה בעצבנות כשרוסיה דיכאה את ההתקוממות הפולנית שאירעה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19, אך סירבה להתערב.

בין השנים 1855–1865 פרסמו ניקולאי אוגריוב ואלכסנדר הרצן את העיתון קולוקול, שהיה העיתון הרוסי הראשון ללא צנזורה. השניים היו גולים פוליטיים, אשר נתמכו על ידי הענף הפריזאי של משפחת רוטשילד, וייצגו את הדעות הליברליות שהיו אסורות ברוסיה.

באמצע שנות ה-70 של המאה ה-19 נטו המשקיפים והתיירים הבריטיים להציג את רוסיה כאומה ברברית ומפגרת, והתקשורת האנגלית תיארה את הרוסים כבעלי אמונות תפלות, המשועבדים לצאר האוטוקרטי שלהם. לפיכך, "הברבריות" הרוסית עמדה בניגוד לבריטניה "התרבותית". בשנת 1874 המתח פחת עם חתונתם של אלפרד, דוכס אדינבורו, בנה השני של המלכה ויקטוריה עם מריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, בתו היחידה של הצאר אלכסנדר השני, ואחריו ביקור לבבי של הצאר בבריטניה. אולם, כעבור 3 שנים שוב התדרדרו היחסים בין המדינות, ואף הגיעו לסף מלחמה.

היריבות בין בריטניה לרוסיה התרחבה בהתמדה בשל המשחק הגדול על השליטה במרכז אסיה. רוסיה ביקשה להשיג נמל באוקיינוס ההודי, ואילו בריטניה רצתה למנוע מהצבא הרוסי להשיג נתיב פלישה פוטנציאלי להודו. בשנת 1885 סיפחה רוסיה חלק מאפגניסטן בתקרית פנג'דה, שגרמה לחשש למלחמה. עם זאת, שר החוץ של רוסיה ניקולאי גירס ושגרירו בלונדון, ברון סטאל, כוננו הסכם בשנת 1877, שהקים אזור חיץ במרכז אסיה. בעקבות כך זכתה הדיפלומטיה הרוסית בקבלת הסכמה בריטית להתפשטותה, עם זאת, פרס נותרה גם היא זירת מתח, אך לא גרמה לפריצת מלחמה. שתי המדינות שיתפו פעולה בדיכוי מרד הבוקסרים בסין בשנת 1900.

בריטניה הייתה בעלת ברית של יפן לאחר 1902, אך נותרה נייטרלית לחלוטין ולא השתתפה במלחמת רוסיה–יפן בשנים 1904–1905.

עם זאת, במהלך חודש אוקטובר 1905 התרחשה התקרית במצרי דוגר, כאשר הצי הרוסי, בדרכו להילחם ביפן, פגע בטעות במספר ספינות דיג בריטיות בערפל של הים הצפוני. הרוסים חשבו שהם סירות טורפדו יפניות, והרגו שלושה דייגים. הציבור הבריטי כעס, אבל רוסיה התנצלה והנזקים שולמו באמצעות בוררות.

אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת וניקולאי השני, קיסר רוסיה לצד צוות היאכטה "סטנדרט".

בשנת 1893 נחתמה הברית הצרפתית-רוסית, שחיזקה את הקשרים בין המדינות וערערה את מקומה של הקיסרות הגרמנית. בשנת 1904 נוצרה הסכמה מדינית בין בריטניה לצרפת, בעקבות חשש של בריטניה מהתעצמות הכוח הצבאי הגרמני, ובמיוחד מהתחזקות הצי הגרמני בצפון האוקיינוס האטלנטי ובים הצפוני, ושתי המדינות חתמו על ההסכמה הלבבית. הברית הצרפתית-רוסית, לצד ההסכמה הלבבית, יצרו בעקיפין את הקשר בין בריטניה לרוסיה, ובשנת 1907 חתמו ביניהן בריטניה, צרפת ורוסיה על ברית - "ההסכמה המשולשת". ההסכמה המשולשת הביאה לקצה באופן סופי את מדיניות ההתבדלות של בריטניה עד לאותה תקופה, מדיניות שכונתה "הבדידות המזהירה". במסגרת הברית הוסכם על שיתוף פעולה בין שלוש המדינות ונוצר איחוד הגנתי בין שלוש המעצמות האירופיות, איחוד שעמד מול הברית המשולשת שהייתה במרכז אירופה בין גרמניה, אוסטרו-הונגריה ואיטליה. ההסכמה המשולשת זכתה לתמיכה וחיזוק מצד מדינות נוספות בעולם, ובהן ארצות הברית, יפן, ספרד ופורטוגל.

בקיץ 1914 נרצח יורש העצר האוסטרי - פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה בעת סיור בסרייבו על ידי מתנקשים סרביים. בתגובה, איימה אוסטריה על סרביה, רוסיה הבטיחה לסייע לסרביה, גרמניה הבטיחה לסייע לאוסטריה, ופרצה מלחמה בין רוסיה לגרמניה, תוך שצרפת תמכה ברוסיה. בריטניה הייתה נייטרלית בתחילה, אולם לאחר שגרמניה פלשה לבלגיה הנייטרלית, הצטרפה בריטניה לצרפת ולרוסיה, ולחמה לצידם במלחמת העולם הראשונה נגד גרמניה ואוסטריה.

בין שתי מלחמות העולם

בשנת 1918, כשהגרמנים התקדמו לעבר מוסקבה, קיבלו רוסיה תחת שלטונו של לנין את האולטימטום הגרמני וחתמו על חוזה ברסט-ליטובסק, מה שגרם למדינות ההסכמה להרגיש נבגדות. בתגובה, בריטניה שלחה כוחות לסייע לכוחות הצבא הלבן, כחלק מהתערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה, שנועדה להגביל את הסיוע הסובייטי למאמץ המלחמתי הגרמני.

בעקבות נסיגת הכוחות הבריטים מרוסיה החל משא ומתן על הסחר, וב-16 במרץ 1921 נחתם הסכם הסחר האנגלו-סובייטי בין שתי המדינות. המדיניות הכלכלית החדשה של לנין, קראה לקשרים עסקיים עם מדינות קפיטליסטיות, בניסיון להניע מחדש את הכלכלה הרוסית. בריטניה הייתה המדינה הראשונה שקיבלה את הצעתו של לנין להסכם סחר, ובעקבות כך הסתיים המצור הבריטי, ונמלים רוסיים נפתחו לאניות בריטיות. שני הצדדים הסכימו להימנע מתעמולה עוינת, ונוצרה הכרה דיפלומטית דה פקטו בין שתי המדינות.

לאורך שנות ה-20 של המאה ה-20, השפיעו אי-אמון ומחלוקת על היחסים האנגלו-סובייטים, והם הגיעו לשיאם בהפסקה הדיפלומטית בשנת 1927. ב-1 בפברואר 1924 הכירה בריטניה רשמית בברית המועצות. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות נותקו בסוף מאי 1927, לאחר פשיטה משטרתית על האגודה השיתופית הכלל-רוסית, שבה הציג ראש הממשלה סטנלי בולדווין בפני בית הנבחרים מברקים סובייטיים מפוענחים שהוכיחו את פעילות הריגול הסובייטי בבריטניה. בשנת 1929 כוננה מחדש ממשלת הלייבור הנכנסת יחסים דיפלומטיים קבועים עם ברית המועצות.

מלחמת העולם השנייה

חיילים בריטים וסובייטים על גופת דרקון צלב קרס

בשנת 1938 ניהלו בריטניה וצרפת משא ומתן עם גרמניה הנאצית, ובסופו נחתם הסכם מינכן, שבו הוחלט על סיפוח חבל הסודטים הצ'כוסלובקי לגרמניה, אולם סטלין התנגד להסכם. ב-23 באוגוסט 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב לתקופה של עשר שנים. ההסכם היה הסכם אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, ובחלקו החסוי קבע את חלוקתה של פולין בין שתי המדינות.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, ובכך פרצה מלחמת העולם השנייה. בהתאם להסכם לא הגיבה ברית המועצות על הפלישה, וב-17 בספטמבר פלשו כוחות הצבא האדום גם הם לפולין, וכבשו את חלקה המזרחי. במהלך מלחמת החורף העם הבריטי אהד את פינלנד, ובריטניה אף שקלה לשלוח כוחות לעזרת הצבא הפיני. בנוסף, ברית המועצות סיפקה נפט לגרמנים, שסייע ללופטוואפה במהלך הבליץ נגד בריטניה בשנת 1940.

פילדמרשל מונטגומרי מעטר את גנרל ז'וקוב הסובייטי בשער ברנדנבורג בברלין, גרמניה, 12 ביולי 1945

ביוני 1941 פתחה גרמניה במבצע ברברוסה נגד ברית המועצות, ובעקבות כך עברה ברית המועצות לצד בעלות הברית. ב-23 באוגוסט אותה שנה פלשו כוחות בריטים, הודים וסובייטים לאיראן, במטרה למנוע את חבירתה למדינות הציר, ולהשתלט על שדות הנפט החשובים שלה. בנוסף, במהלך המלחמה הפעילה בריטניה את השיירות הארקטיות, שבהם שלחה אספקה וציוד לברית המועצות.

בשנת 1944 הסכימה בריטניה לדרישת סטלין לקביעת הגבול הפולני במזרח כקו קרזון, ובתמורה הוחלט על מסירת שטחי פומרניה, שלזיה ופרוסיה הגרמניים לפולין.

באוקטובר 1944 נפגשו צ'רצ'יל ושר החוץ אנתוני אידן במוסקבה עם סטלין ועם ויאצ'סלב מולוטוב, ולאחר משא ומתן ממושך החליטו על חלוקת ההשפעה במזרח אירופה לאחר המלחמה. התוכנית הייתה לתת לבריטניה 90% מהשפעה ביוון, בעוד ברית המועצות תקבל 90% מההשפעה ברומניה. בבולגריה ובהונגריה הוחלט שברית המועצות תקבל 80% מההשפעה, ביוגוסלביה יקבלו שני הצדדים 50%, ואילו באיטליה לא תהיה השפעה לרוסים.

המלחמה הקרה

לאחר תום מלחמת העולם השנייה התדרדרו היחסים בין הסובייטים לגוש המערבי במהירות. ראש ממשלת בריטניה, צ'רצ'יל, טען כי הכיבוש הסובייטי במזרח אירופה לאחר המלחמה גרם ל"מסך הברזל לרדת על היבשת". היחסים היו מתוחים ברוב תקופת המלחמה הקרה, ואופיינו על ידי ריגול ופעילויות חשאיות אחרות. פרויקט וינונה הבריטי והאמריקני הוקם בשנת 1942 לצורך פענוח של מסרים שנשלחו על ידי המודיעין הסובייטי. מרגלים סובייטים התגלו מאוחר יותר בבריטניה, כגון קים פילבי ורשת קיימברידג', אשר פעלו באנגליה עד 1963.

סוכנות הריגול הסובייטית, הקג"ב, נחשדה ברצח גאורגי מרקוב בלונדון בשנת 1978, ואילו בשנת 1985 ערק לבריטניה אולג גורדייבסקי, שהיה פקיד בכיר בקג"ב.

ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, ניהלה מדיניות אנטי-קומוניסטית חזקה בתיאום עם רונלד רייגן בשנות ה-80, בניגוד למדיניות הדטאנט של שנות ה-70.

היחסים השתפרו במידה ניכרת לאחר שמיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון בברית המועצות בשנת 1985 והכריז על הפרסטרויקה. היחסים נותרו חמים יחסית לאחר קריסת ברית המועצות בשנת 1991, כאשר רוסיה תפסה את מקומה של ברית המועצות במעמד הבינלאומי.

באוקטובר 1994 ביקרה המלכה אליזבת השנייה בביקור ממלכתי ברוסיה, בפעם הראשונה שאי פעם מלך בריטי דרך על אדמת רוסיה.

שנות ה-2000

היחסים בין המדינות החלו להדרדר שוב זמן קצר לאחר שוולדימיר פוטין נבחר לנשיא רוסיה בשנת 2000, וזאת בשל סירובה של בריטניה להסגיר לרוסיה, את איש העסקים הגולה, בוריס ברזובסקי, ואת המנהיג הבדלני הצ'צ'ני, אחמד זאקייב, שבריטניה העניקה להם מקלט מדיני.

בשלהי 2006, קצין שירות הביטחון הפדרלי לשעבר, אלכסנדר ליטוויננקו הורעל בלונדון על ידי פולוניום 210, ומת כעבור שלושה שבועות. בריטניה ביקשה את הסגרתו של אנדריי לוגובוי מרוסיה על מנת להעמידו לדין על רצח ליטוויננקו, אולם רוסיה סירבה, וקבעה כי החוקה שלהם אינה מאפשרת הסגרת אזרחיה למדינות זרות. בתגובה, גירשה בריטניה ארבעה דיפלומטים רוסים, וזמן קצר לאחר מכן גירשה רוסיה ארבעה דיפלומטים בריטים. באוגוסט 2007 חידשה רוסיה את הסיורים האוויריים ארוכי הטווח של מטוסי טופולב Tu-95, אשר התקרבו למרחב האווירי הבריטי, מה שגרם למטוסי קרב של חיל האוויר המלכותי ליירט אותם. בינואר 2008 הורו הרוסים על סגירת שני משרדים של המועצה הבריטית ברוסיה, והאשימו אותם בהפרות מס. עם זאת, בהמשך השנה בית משפט במוסקבה ביטל את רוב אישומי המס שנעשו כנגד המועצה הבריטית.

במהלך מלחמת גאורגיה–רוסיה בשנת 2008, ביקר שר החוץ הבריטי, דייוויד מיליבנד, בעיר הבירה הגיאורגית - טביליסי, כדי להיפגש עם הנשיא, ואמר כי ממשלת בריטניה ואנשיה "עומדים בסולידריות" לצד העם הגאורגי. בנובמבר 2009 ביקר מיליבנד ברוסיה, ותיאר את מצב היחסים הנוכחיים כ"מחלוקת מכובדת".

העשור השני של המאה ה-21

בשנת 2014 היחסים בין המדינות הדרדרו באופן דרסטי בעקבות המשבר האוקראיני, וממשלת בריטניה, יחד עם ארצות הברית והאיחוד האירופי, הטילו סנקציות עונשין על רוסיה. במרץ 2014, בריטניה השעתה את כל שיתוף הפעולה הצבאי עם רוסיה ועצרה את כל הרישיונות הקיימים ליצוא צבאי ישיר לרוסיה. בספטמבר 2014, הוחמרו הסנקציות שהוטלו על ידי האיחוד האירופי, ונוספו גם תחומי הבנקאות ותעשיות הנפט, וכן פקידים גבוהים. רוסיה הגיבה בקיצוץ ביבוא מזון מבריטניה וממדינות אחרות שהטילו סנקציות. דייוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה (2010-2016), ונשיא ארצות הברית ברק אובמה התראיינו במשותף ל"טיימס" בתחילת ספטמבר: "רוסיה עברה על החוק הבינלאומי עם הסיפוח הבלתי חוקי של חצי האי קרים, ושהיית חייליה על אדמת אוקראינה מאיימת לערער את היציבות של מדינה ריבונית".

בתחילת 2017, במהלך פגישתה עם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, החליטה ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי להחמיר עוד יותר את הסנקציות על רוסיה.

באפריל 2017, אמר שגריר מוסקבה בבריטניה, אלכסנדר יקובנקו, כי היחסים בין בריטניה לרוסיה הם ברמה נמוכה.

בדצמבר 2017 ביקר בוריס ג'ונסון שר החוץ הבריטי ברוסיה, לאחר חמש שנים שלא היו שם ביקורים רשמיים של שרים בריטים.

במרץ 2018 הורעל בבריטניה מרגל רוסי לשעבר, סרגיי סקריפאל, עם בתו יוליה, באמצעות גז עצבים נדיר. תרזה מיי הודיעה כי בריטניה תעשה מה שראוי ומה שנכון אם יוכח שמוסקבה אחראית להרעלה. מאוחר יותר הסבירה מיי כי החומר הכימי שבאמצעותו הורעלו סקריפל ובתו הוא חומר מסוג נוביצ'וק שפותח על ידי רוסיה ופוגע במערכת העצבים, ורמזה למעורבות רוסית בעניין. בעקבות כך הודיעה מיי כי תגרש משטחה 23 דיפלומטים רוסים. בתגובה הודיעו הרוסים על גירוש 23 דיפלומטים בריטים משטחם.

יחסים דיפלומטיים

בריטניה מחזיקה ברוסיה שגרירות במוסקבה וחמש קונסוליות בערים נובורוסיסק, סנקט פטרבורג, ולדיווסטוק, יקטרינבורג, ויוז'נו-סחלינסק. רוסיה מחזיקה בבריטניה שגרירות בלונדון ושתי קונסוליות באדינבורו, ובדרי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יחסי הממלכה המאוחדת – רוסיה בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32765288יחסי הממלכה המאוחדת – רוסיה