חתית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף חיתית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוח בשפה החתית. המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו

חִתִּית (נֶשִילִי, וגם נַשִיל, נֶשִיל או נֶשֻמְנִילִי) הייתה שפה הודו־אירופית ממשפחת השפות האנטוליות מקבוצת קנטום [1] (Centum) אשר חדלה להתקיים. הנשילי הייתה השפה הרשמית בממלכה החתית ודוברה בעיקר באזור חתושש. נשילי לא הייתה השפה היחידה בממלכה, ונמצאו עדויות לשימוש באכדית, חורית, לוּוִית ופַּלַאית (אנ') (הפלאית דוברה לתקופה קצרה באזור קטן בצפון-מרכז אנטוליה ונעלמה).[1]

השפה הובאה לאנטוליה לקראת 1900 לפנה"ס. משמעות שמה הוא "שפת נֶשַש", היא העיר כּנִיש. לעיר אנטולית זאת היה תפקיד מרכזי ברשת סחר אשורית אשר רשומותיה מעידות על ראשוני ההודו־אירופים באנטוליה, הם החִתים. נשש הייתה אחת מבירות החתים הקדומות, ושפתם נקראה על שמה. שימושה הרחב ביותר של השפה היה בימי הממלכה הקדומה והאימפריה החתית (1600 - 1200 לפנה"ס). הממלכות החתיות החדשות עשו שימוש בחתית ובלווית.

מחקר ופיענוח

הידיעה על קיום לוחות הכתובים בכתב בלתי מוכר, אשר נתגלה לימים כחתי, הייתה נפוצה בקרב תושבי אזורים עליהם שלטה האימפריה החתית בימי קדם. המקומיים יחסו לעיתים ללוחות כוחות מאגיים. במאה ה־19, ואולי אף לפניה, נתגלה כתב היתדות החתי על ידי תיירים מערביים. אף על פי כן, שום מחקר או ניסיון תיעוד לא נעשה עד לשנות השבעים של המאה ה־19, בהן תיעד ויליאם רייט מבחר מהכתובות. ארציבל'ד הנרי סייס קבע את השפה ל"שפת בני חת", וויליאם הייז וארד קבע כי הכתיבה היא כתיבת בוסטרופידון, כלומר השורה הראשונה נכתבת מכיוון א' לכיוון ב', השורה השנייה מכיוון ב' לכיוון א', השורה השלישית מכיוון א' לכיוון ב' וחוזר חלילה.

תהליך פיענוח השפה החתית החל במאה ה־20 המוקדמת. בשנת 1902, יורגן אלכסנדר קנודטזון, בלשן נורווגי, שיער כי שפה אשר הוא איתר בין מכתבי אל עמארנה הייתה הודו־אירופית, השפה זוהתה בשני מכתבים שפוענחו בשלב מאוחר יותר כתכתובת עם מלך ארזוה), אולם סברתו נדחתה. מאוחר יותר, הוגו וינקלר, ראשון חוקרי חתושש, הבין כי רבים מהלוחות אשר מצא נכתבו בכתב יתדות אכדי, אולם בשפה לא ידועה. עם זאת, היצוג ההברתי שניתן לטקסטים אפשר את קריאתם. בשנת 1916 סיווג הבלשן הצ'כי בדז'יך הרוזני את השפה כהודו־אירופית על סמך ממצאי וינקלר. את המשפט:

"נוּ נִינְדַה-אַנ אֶזַטֶנִי, וַאטַר-מַא אֶקוּטֶנִי"

השווה עם מגוון שפות (בהן אנגלית, גרמנית, יוונית, ולטינית) ותרגמו ל:

"עתה לחם אכול, אחר מים שתה"

למרות שחלק מפירושיו התבררו כשגויים, ואופן עבודתו רשלני, הרוזני ביסס את הטענה כי נשילי הייתה שפה הודו־אירופית. כמו כן, סיפק הרוזני את הדחף להמשך פעולת הפענוח והחפירות באתרים החתיים אשר התרחבו בשנים שלאחר מכן. עזרה רבה למחקר היו הלוחות שנכתבו הן באכדית והן בנשילי.

סיוע למחקר הגיע, עם גילויה בשנת 1946 של כתובת אזתוד, שהתגלתה בשלושה נוסחים בפיניקית, ושני נוסחים בכתב ההירוגליפי החתי. אשר אפשרו השוואה בין הכתובות.[2]

סיווג

נשילי היא שפה אנטולית העומדת במרכזו של דיון פילולוגי. מחקר השפה נקרא חיתיתולוגיה וחוקריה נקראים חיתיתולוגים. מחד, מרבית הבלשנים גורסים כי בגין מבנה הלשוני היא שפה הודו־אירופית, אך כזאת שנפרדה מהמשפחה ההודו־אירופית בשלב מוקדם. מאידך טוען מיעוט של חוקרים אחרים כי החתית איננה שפת בת של המשפחה ההודו־אירופית, אלא שפה־אחות, אשר מקורה במשפחה ההודו־חתית, כלומר פילוגה (יחד עם יתר השפות האנטוליות) התרחש כמה אלפי שנים לפני התאריך המקובל על תומכי הדעה הרווחת.

בין השפה הלוּוִית (גם לוּבִית) לשפה החתית נמצא דמיון רב. הלווית הייתה שפה שכיחה בימי הממלכה העתיקה, וכנראה ייצגה את שפתה של קבוצת פולשים הודו־אירופיים נוספת. בדומה ללווית, השפה הפלאית דמתה לחתית, אך לא הייתה בשימוש רחב. מאוחר יותר, בימי האימפריה החתית, החל מופיע כתיב חדש, כתב הירוגליפי חתי, לצד כתב היתדות הרגיל. צורת כתב זאת, שניחנה במראה לוגוגרפי, הייתה לכתיב מונומנטלי, ולמרות שלא נרשמה באכדית, חתית או פלאית, והיא חולקת מספר תכונות עם השפה הלווית, בלתי אפשרי להצביע על שפתה. המלומדים החתיים נחלקו, כפי הנראה, לאלו שרשמו על עץ בכתב ההירוגליפי, ואלו שרשמו על חרס בכתב היתדות. שפות אנטוליות מאוחרות דוגמת לוקית ולודית התפתחו מהחתית או מהלווית.

בשפות החתית ולווית מילים שאולות רבות, במיוחד כאלו הדנות בנושאים דתיים־פולחניים. מקורות השאילה העיקריים היו החורית והחַתילי אשר אינן נמנות עם השפות ההודו־אירופיות. החַתים, קודמי החתים באנטוליה, השתלבו בתרבות החִתית וכנראה נבלעו לתוכה בתהליך התבוללות. שפתם המשיכה לשמש כשפת קודש גם כשהפכה הנשילי לשפה השלטת.

כאחת מהשפות ההודו־אירופיות העתיקות ביותר, החתית מעניינת משום שחסרים בה מספר מאפיינים הנמצאים בשפות הודו־אירופיות עתיקות אחרות כמו ליטאית, סנסקריט ויוונית. בחתית שני מינים: מין משותף ומין סתמי. בהקשר לשם העצם, בחתית מספר יחסות: יחסת ישיר, יחסת קריאה, יחסת הפועל, יחסת הקניין, יחסת המושא, יחסת המקום ומספר יחסות נוספות.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חתית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ'11
  2. ^ אנציקלופדיה מקראית, כרך א, 1950, עמ' 376


22193831חתית