חומש (צדקה)

ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מכלול התורה" של המכלול. הערך הגיע לשלב הסופי של יצירתו, וכותבו מעוניין כעת בהערותיכם ובהשגותיכם בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!

חומש
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ' עמוד א' תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ז עמוד ב'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז', הלכה ה'
שולחן ערוך	שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ט, סעיף א'
מקורות נוספים	ארבעה טורים, יורה דעה, סימן רמ"ט; אהבת חסד פרק יט

חומש הוא השיעור והכמות המקסימלית למצוות צדקה ביהדות, כפי שנקבע בדברי חז״ל ונתקבל בספרות ההלכתית, והוא גם נחשב כמצווה מן המובחר למי שבאפשרותו לתת חמישית מהכנסותיו לצדקה. יש אומרים שבמקום שיש הרבה עניים, עיקר מצוות הצדקה היא בחומש.

חכמים הגדירו שלוש רמות בנתינת צדקה, המבטאות את רוחב ליבו של האדם: הרוצה לתת צדקה ב"עין יפה", צריך להפריש מנכסיו אחד מחמשה, בניגוד למידת מעשר שהיא נחשבת ל"מידה בינונית", ופחות מזה זוהי "עין רעה".

הגדרה

בתלמוד הודגש כי הגדרת החומש כגבול עליון נועדה למנוע מצב שבו הנותן עצמו יזדקק לבריות. רבי יחיאל אפשטיין הוסיף להסביר, שתקנה זו נתקנה בגלל הגלות, שהעניים נתרבו והעשירים נתמעטו, ולכן הוכרחו חכמים לתת גבול, כי אין אפשרות לתת לכל העניים די מחסורם בהתאם לכתוב במקרא ”כִּֽי פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת יָדְךָ֖ ל֑וֹ... דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ”. בהתאם לזאת, מרבית הפוסקים ראו בחומש גבול עליון לנתינה, ולא חיוב מחייב בכל מקרה. אולם בניגוד לגישה זו, הגאון מוילנא ייחס לחומש משקל הלכתי ורעיוני גדול יותר, הן ביחס למעמד המצווה כחובה גמורה, והן באשר לסגולת מצוות מעשרות וההבטחה לעשירות. כמו כן, לדבריו, דברי הנביא מלאכי אודות היחודיות של מצוות מעשר נאמר דווקא בחומש, שרק במצווה זו מותר לאדם "לנסות" את הבורא ולצפות לברכה כלכלית, כמו שנאמר: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".

”	ולמען השם תפריש את החומש כאשר ציותיך ולא תפחות כאשר הזהרתיך, כי בפחות מזה עוברים כל רגע על כמה לאוין ועשין, ושקול כאילו כפר בתורה חס ושלום	“
– הגאון מוילנא באיגרתו "עלים לתרופה"

מקור המצווה

הבסיס ההלכתי המוכר ביותר מופיע בתלמוד הבבלי, שם מתועדת תקנה מתקופת התנאים: ”באושא התקינו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות”. בהמשך מובא בדברי האמוראים שחכמים מצאו לכך רמז ואסמכתא במקרא, בנדרו של יעקב אבינו: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", כלומר, כפילות הלשון של "עשר אעשרנו" מרמזת על שני פעמים מעשר דהיינו חומש. יש לציין כי בתלמוד בבלי הניסוח מופיע בלשון של הגבלה ולא של חיוב, רק שאין לאין להוציא יותר מחומש. נוסח זה משקף תפיסה זהירה, הרואה בהגבלת הנתינה אמצעי למניעת פגיעה כלכלית בנותן עצמו. אך בתלמוד ירושלמי יש ניסוח אקטיבי שמורה על החובה שבנתינת חומש:”באושא נימנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו”. נוסח זה מצביע על תפיסה נורמטיבית של החומש כחובה רצויה ולא כהגבלה טכנית בלבד.

כפי שמבואר בתלמוד ירושלמי השיעור של חומש היה קיים עוד לפני תקופת אושא, אלא שהוא נשתכח ברבות הימים, והסנהדרין בתקופת אושא חזרו ותיקנוהו. לדעת רוב המפרשים, קביעת השיעור – הן בראשיתו והן בחידושו – נעשתה על ידי הסנהדרין. אולם הגאון מוילנא נוקט, שהשיעור של חומש נמסר למשה מסיני ודינו כדין דאורייתא. עמדה זו מייחדת את החומש משאר תקנות הצדקה המקובלות. בדומה לדברי הגאון מוילנא, נמצא בפירוש המשנה לרמב"ם שם נראה מדבריו שאם יש עניים לפניו חייב מן הדין להפריש ולתת חומש.

לפי הרב מאיר בן שמעון המעילי, חכמים ביססו את מצוות מעשר כספים על מצוות מעשר תבואה, שיש חובה בכל שנה לעשר שני מעשרות: מעשר ראשון ומעשר שני (ובשנה השלישית והשישית לשמיטה - מעשר עני), כך גם בכספים יש חובה לעשר שני מעשרות.

צורת המצווה

ה"חפץ חיים" בספרו 'אהבת חסד' מביא, על פי משמעות דברי התלמוד במסכת כתובות, שהדרך הנכונה לקיים את המצווה היא להפריש פעמיים מעשר בזה אחר זה, ולא את החומש כיחידה אחת בבת אחת. למרות שעדיף להפריש פעמיים מעשר ולא את כל החומש כיחידה אחת, נתינת החומש צריכה שתהיה 20% בסך הכל, ולא הפרשה של 10% ואחר כך עוד 10% מהנותר שהם בסך הכל 19% מהקרן המקורית.

ההפרשה של החומש בשתי פעימות, נועדה לשמר את מבנה שני המעשרות ולייחד כל חלק לייעודו ההלכתי. מעשר אחד צריך לתת דווקא לעניים, בדומה למעשר עני שנתנו לעניים ובדומה למעשר ראשון שנתנו לכהנים והלויים (ומזה התפרנסו), והמעשר השני מותר להוציאו לכל דבר מצווה ואפילו לצורך עצמו ובניו ובני ביתו כגון שיכתוב מהם ספרים ללמוד בהם הוא ובניו ולהשאילן לאחרים, בדומה למעשר שני שהיה נאכל לו ולבניו ולבני ביתו בירושלים. לפי רבי רפאל שלמה לניאדו, מהעשירית השניה מותר אפילו לקנות לעצמו אתרוג או להוצאות בניו לתלמוד תורה וכדומה.

אין זמן קבוע להפרשת החומש, אך נהוג לעשות כן בסוף כל חודש או שנה, בהתאם לזמן קבלת הכנסות. חשוב להפריש את הסכום לפני השימוש ברווח, כדי שלא יבוא לידי ערבוב או שכחה.

מעלות המצווה

רבי חיים מוולוז'ין העיד שלפי רבו הגאון מווילנא, הנותן חומש מובטח לו שיתעשר. אך הנותן מעשר בלבד, מובטח לו שלא יבוא לידי היזק אמנם, בגמרא במסכת תענית נראה שגם על מעשר נאמרה הבטחת העושר, שהרי אמרו "עשר בשביל שתתעשר". מכל מקום, יתכן שההסבר הוא, שדרשת חכמים אודות העושר מבוססת על כפילות המילים ״עשר תעשר״ ובאותה כפילות רמוז גם חובת החומש, שהיא העשירית השניה. גם במקורות קדומים יש רמז לכך לעשירות בנתינת חומש, כמו בשיטה מקובצת במסכת כתובות, שבעניין החומש הוא מסיים את דבריו כך: ״וכל המדקדק בזה מובטח לו שיצליח בנכסיו״.

יותר מחומש

אף שהחומש מהווה גבול עקרוני, הוזכרו בספרות ההלכתית מקרים שבהם מותר ואף ראוי לתת יותר מחומש:

• לאחר מותו של אדם, בצוואתו, יכול לתת יותר מחומש, כי לאחר מיתה אין חשש שיצטרך לבריות על ידי ריבוי הצדקה.אמנם, אם בניו או יורשיו הם עניים, אין לו לצוות לחלק את נכסיו לעניים אחרים.
• אם יש חשש של פיקוח נפש.
• לצורך פדיון שבויים.
• אם הנותן הוא עשיר מופלג. יש שהגדירו "עשיר מופלג", שלאחר שיתן ישאר בידו כדי להתפרנס כל ימי חייו.
• יש אומרים שאדם שהגיע לידו מציאה או ירושה או זכייה בהגרלה, דינו כעשיר מופלג לעניין זה, ויכול לתת ממנה יותר מחומש.

חומש בחסידות

בספר וצִוָּה הכהן מובאת מסורת בשם המגיד ממעזריטש, אשר ייחסהּ לבעל שם טוב, העוסקת בגדרי ההלכה הקובעת שאין לתת לצדקה יותר מחומש מן הנכסים. לפי המסופר, נשאל הבעל שם טוב מדוע הוא עצמו נוהג לפזר יותר מחומש, לכאורה בניגוד לדברי חז״ל: „המבזבז אל יבזבז יותר מחומש”. בתשובתו ביאר כי לשון „מבזבז” שבמאמר חז״ל מכוונת לנתינה הנעשית מתוך תחושת הפסד וכפייה פנימית, כמי ש״בוזז״ מעצמו את ממונו ואינו נותן אלא מתוך הכרח לקיים את מצוות בוראו. ביחס לנתינה מעין זו, קבעו חכמים שיעור מוגבל, כדי שלא יבוא האדם לידי פגיעה כלכלית. אולם כאשר הנתינה נעשית ברצון שלם, בשמחה ובתחושת תענוג רוחני, אין היא נכללת בגדר „ביזבוז”, ולפיכך אין לה שיעור קבוע, ואף נתינה העולה על חומש אינה בכלל האיסור האמור.

בעל התניא קובע כי הכלל ההלכתי האוסר לבזבז יותר מחומש מן הממון למצוות נאמר דווקא למי שלא חטא, או שכבר תיקן את חטאיו כראוי באמצעות סיגופים ותעניות. אולם מי שעדיין נדרש לתקן את נפשו — עליו חלה עדיפות אחרת: רפואת הנפש אינה נופלת מרפואת הגוף, ולשם כך אין הגבלה על כמות הממון שאדם רשאי להוציא, שהרי נאמר בכתוב “וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ” (איוב ב, ד).

ראו גם

• מעשר כספים
• צדקה (יהדות)

לקריאה נוספת

• הרב אברהם מרדכי אלברט, מעשר כספים, ירושלים תשל"ז

קישורים חיצוניים

• חומש באתר עולמות
• חומש (צדקה), ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• חומש באתר ישיבה
• חומש באתר "מנחת אשר" (רבי אשר וייס)
• חומש בפורטל הדף היומי