זיוף ספרותי
זיוף ספרותי הוא זיוף שבו יצירה ספרותית מוצגת על ידי מחברה כאילו נכתבה על ידי אדם אחר. לא מדובר בשם עט, שבו המחבר מסתיר את זהותו באמצעות בחירה בשם אחר, אלא בייחוס היצירה לאדם שחי בתקופה קודמת. זיוף ספרותי יכול להיות יצירה בדיונית (סיפורת או שירה) שהזיוף בה הוא רק ייחוסה לאדם אחר, ויכול להיות יצירה לא-בדיונית, כגון יומן או ספר זיכרונות, שבה גם העובדות המוצגות הן זיוף.
לשם יצירת זיוף ספרותי על הזייפן לחקות את סגנונו של האדם שלו הוא מייחס את הזיוף, ובין השאר להקפיד על אוצר מילים מתאים. להגברת המראה האותנטי של הזיוף יש להשתמש גם בחומרי גלם (נייר, דיו וכדומה) בני התקופה.
לזיוף ספרותי מתקיימים מניעים שונים, כפי שמלמדות הדוגמאות שבהמשך. מרכיב מרכזי בזיוף ספרותי הוא פסאודואפיגרפיה - יצירה ספרותית המיוחסת לתקופה קדומה יותר מכפי שהיא או לכותב אחר (נכבד ואמין יותר בדרך כלל) מאשר מחברה המקורי. בעיקר אמורים הדברים לגבי ספרים דתיים כמו המדרשים והספרים החיצוניים, המיוחסים לדמויות כמו חנוך (דמות מספר בראשית), אברהם, משה ועוד, אף על פי שנכתבו בימי בית שני. גם ספרות מימי הביניים, כגון ספר הזוהר, יוחסה פעמים רבות לדמויות קדומות. הסיבה הראשונית לכתיבה פסאודואפיגרפית היא לתת לקוראים סיבה ועניין לקרוא את הספר. איש לא יתעניין בנבואה או חזון של כותב פלוני ולא מוכר, אולם אם יספר הכותב כי "גילה" או "תרגם" חזון קדום של אישיות מוכרת ולרוב קדושה יעורר הדבר עניין.
דוגמאות
זיוף ספרותי התקיים כבר בעת העתיקה. במאה השלישית אדם בשם ספטימיוס הציג תרגום ללטינית של עדות ראייה במלחמת טרויה של אדם בשם דיקטיס מכרתים (Dictys Cretensis), וטען שהמקור ביוונית התגלה כאשר רעידת אדמה גרמה לפתיחת קברו של דיקטיס מכרתים ולגילוי המקור, שנמסר למושל כרתים, פובליוס רוטיליוס רופוס, וזה מסר אותו לנירון קיסר בעת ביקורו בכרתים.
הפרוטוקולים של זקני ציון הם זיוף שהוא המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם. הפרוטוקולים נכתבו לכאורה בתקופה של כ-35 שנה (1868–1903), ולפיהם התכנסו אבות האומה היהודית, שהיוו אגודת סתרים בשם "זקני ציון", במזימה להשתלט על אוצרות העולם ועל הנהגת עמים, בדרך מתוחכמת של השחתה מוסרית בתרבויות מפוארות, ניצול ממון לא שלהם וחרחור מלחמות בין מדינות ידידות, תוך שימוש בבונים החופשיים כזרוע לפעולה בקרב העמים. הזיוף נעשה על ידי האוכרנה, המשטרה החשאית שפעלה בשירות הצאר הרוסי, ופורסם לראשונה בעיתון "זנאמיה" (הדגל), בעריכתו של פאבל א. קרושוואן, שנודע כאנטישמי מיליטנטי, בסנט פטרבורג ב-1903. בשנת 1921 הוכיח העיתונאי הבריטי פיליפ גרייבס שמדובר בזיוף.
הסופר חורחה לואיס בורחס השתמש גם בטכניקה של זיוף ספרותי. בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר שימש כמבקר הספרותי של העיתון "אל אוגר", פרסם יצירות מקוריות שהיו בסגנונו של הסופר עמנואל סבידנבורג או בסגנון הספר "אלף לילה ולילה" כשהוא טוען שאלו תרגומים לסיפורים נדירים אותם מצא במסגרת קריאתו. חלק מסיפורים אלו התפרסמו בספרו "דברי ימי תועבת העולם". הוא המשיך בקו זה לאורך כל הקריירה שלו, ולמשל פרסם שלושה סיפורים קצרים שלו, המתחזים לתרגומים מסופרים אחרים, באנתולוגיה ספרותית שערך.
ספרי זיכרונות מזויפים
סוג אחר של זיוף ספרותי הוא ספר זיכרונות, שבו המחבר מציג מידע בדיוני על חייו כאירועים שהתרחשו. דוגמה לכך היא ספרו של ג'יימס פריי משנת 2003, "מיליון רסיסים קטנים", המספר את קורותיו של המחבר, שבגיל 23 נכנס לכאורה למוסד גמילה אחרי שהתמכר לאלכוהול וסמים קשים. בספר טען פריי כי ישב בכלא במשך 87 ימים, כאשר למעשה בילה רק מספר שעות בחדר ההמתנה של בית מעצר, לאחר שנמצא נוהג בשכרות. עוד התברר כי מסכת ההתנגשויות האלימה שלו עם אנשי חוק הייתה פרי דמיונו, כמו גם התיאור הגרפי המצמרר של טיפול שורש שהתבצע כביכול בשיניו הקדמיות ללא הרדמה. לאחר שהתגלתה התרמית רואיין פריי בתוכניתה של אופרה וינפרי, והודה ששיקר לקוראיו.
בתחילת 2009 עמד לצאת לאור בארצות הברית הספר "מלאך בגדר: סיפורה האמיתי של אהבה ששרדה" (Angel at the Fence: The True Story of a Love That Survived), ספר זיכרונות על תקופת השואה מאת הרמן רוזנבלט, אך התוכנית בוטלה לאחר שהתברר שהספר הוא ספר בדיוני.[1]
ראו גם
הערות שוליים
- ^ שערוריה: סיפור השואה האוטוביוגרפי היה בדיה, באתר ynet, 29 בדצמבר 2008
31784417זיוף ספרותי