ויליאם נולנד

ויליאם נולנד
William F. Knowland

לידה	26 ביוני 1908 אלמידה, קליפורניה, ארצות הברית
פטירה	23 בפברואר 1974 (בגיל 65) גרנוויל, קליפורניה, ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות מאונטן ויו
מדינה
השכלה	אוניברסיטת קליפורניה בברקלי Alameda High School בית ספר יסודי
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
השקפה דתית	מתודיזם
ילדים	ג'ו נולנד
פרסים והוקרה	מדליית המערכה האמריקנית מדליית המערכה האירופית־אפריקאית־המזרח התיכון מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה מדליית צבא הכיבוש
סנאטור מטעם מדינת קליפורניה 26 באוגוסט 1945 – 3 בינואר 1959 (13 שנים) → היירם ג'ונסון קלייר אנגל ←
מנהיג הרוב בסנאט 4 באוגוסט 1953 – 3 בינואר 1955 (שנה) → רוברט טאפט לינדון ג'ונסון ←
מנהיג המיעוט בסנאט 3 בינואר 1955 – 3 בינואר 1959 (4 שנים) → לינדון ג'ונסון אוורט דירקסן ←
מנהיג הוועידה הרפובליקנית בסנאט של ארצות הברית 4 באוגוסט 1953 – 3 בינואר 1959 (5 שנים) → רוברט טאפט אוורט דירקסן ←

ויליאם פייף נולנד (באנגלית: William Fife Knowland‏; 26 ביוני 1908 – 23 בפברואר 1974) היה פוליטיקאי אמריקאי ומו"ל עיתונות. חבר המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כחבר הסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת קליפורניה בשנים 1945–1959. הוא היה מנהיג הרוב בסנאט בין אוגוסט 1953 לינואר 1955, לאחר מותו של רוברט טאפט, והיה הרפובליקני האחרון שכיהן בתפקיד זה עד הווארד בייקר בשנת 1981.

נולנד נחשב לאחד מבין האנשים החזקים ביותר בסנאט, ובעל השפעה רבה על מדיניות החוץ של ארצות הברית. הוא קבע סדרי עדיפויות ותקציבים למדיניות ארצות הברית במלחמה הקרה, לרבות עמדות כלפי וייטנאם, טאיוואן (פורמוזה), סין, קוריאה וברית נאט"ו. הוא התנגד לשליחת כוחות אמריקאיים להודו-סין הצרפתית וביקר בחריפות את סין הקומוניסטית בהנהגת מאו דזה-דונג. נואלנד ייצג את הזרם הימני של המפלגה הרפובליקנית, וסבר שחלק ממדיניותו של הנשיא דווייט אייזנהאואר הייתה ליברלית מדי.

לאחר שהרפובליקנים איבדו את הרוב בבחירות 1954, כיהן נואלנד כמנהיג המיעוט עד 1959. הוא הצביע בעד חוק זכויות האזרח של 1957. בשנת 1958 הפסיד בבחירות לתפקיד מושל קליפורניה. לאחר מכן ירש את אביו, ג'וזף נולנד , בתפקיד העורך הראשי והמו"ל של עיתון "אוקלנד טריביון".

ביוגרפיה

ראשית חייו

נואלנד נולד ב-26 ביוני 1908 בעיר אלמידה שבקליפורניה. אביו, ג'וזף נולנד , כיהן אז כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית. סבו, ג'וזף נולנד האב, עשה את הונו בתעשיית העץ. אמו, אלינור פייף נולנד, מתה כחודש לאחר לידתו, ואשתו השנייה של אביו, אמלין וסט, גידלה אותו כבנה.

כבר בגיל 12 נאם נולנד באירועי הבחירות של הרפובליקנים וערך קמפיין בעד וורן הרדינג וקלווין קולידג'. בגיל 19 התחתן, בגיל 25 נבחר לאספה המדינתית של קליפורניה, בגיל 37 נכנס לסנאט, ובגיל 41 כבר היה סב.

תחילת הקריירה הפוליטית

בשנת 1929 השלים נולנד תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. נולנד נכח בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1932. מהיציע הוא צפה במשלחת של קליפורניה שכללה את אביו, ארל וורן, לואי ב. מאייר ומרשל הייל. הנציגים בחרו מחדש את הנשיא הרברט הובר ואת סגן הנשיא צ'ארלס קרטיס.

הוא נבחר לאספה המדינתית של קליפורניה בשנת 1932 ולסנאט המדינתי בשנת 1934. הוא כיהן כיושב ראש הוועדה המבצעת של המפלגה הרפובליקנית הארצית בשנים 1940–1942, והיה פעיל בקמפיין לנשיאות של ונדל וילקי.

שירותו הצבאי

ב-1942 גויס לצבא ארצות הברית ושירת במלחמת העולם השנייה, תחילה כחייל פשוט ובהמשך כקצין בדרגת מייג'ור. הוא השתתף בפעילות צבאית בצרפת, בלגיה וגרמניה, ושירת בענייני מנהל אזרחי ויחסי ציבור.

הקריירה בסנאט

לאחר מותו של הסנאטור הוותיק היירם ג'ונסון, מינה המושל ארל וורן את נולנד במקומו באוגוסט 1945. נולנד נבחר מחדש בבחירות מיוחדות ולאחר מכן לתקופת כהונה מלאה.

בסנאט נודע כביקורתי כלפי ממשל הארי טרומן, במיוחד בעניין "אובדן סין" לקומוניזם ובמלחמת קוריאה. אף שהיה לעיתים חלוק על הנשיא אייזנהאואר, תמך ברוב יוזמותיו. בשל עמדתו התקיפה נגד סין הקומוניסטית, כונה לעיתים "הסנאטור מפורמוזה" (כינוי לטאיוואן).

בוועידה הלאומית של המפלגה הרפובליקנית בשנת 1948 נשא נולנד את נאום ההצגה של המועמד ארל וורן לתפקיד סגן הנשיא, ונראה על הבמה לצד מועמד המפלגה לנשיאות, תומאס דיואי.

בבחירות המקדימות ביוני 1952 נולנד נקט בשיטה הנקראת "רישום כפול", כלומר הוא התמודד בו־זמנית הן על מועמדות המפלגה הרפובליקנית והן על מועמדות המפלגה הדמוקרטית. הוא קיבל 2.5 מיליון קולות לעומת 750 אלף בלבד ליריבו הדמוקרטי, קלינטון מקינון , וזכה בשתי המועמדויות גם יחד. בבחירות הכלליות התמודד מול מועמד עצמאי אחד בלבד, שכינה את עצמו "פרוגרסיבי עצמאי", וניצח ניצחון סוחף עם 88% מהקולות, כשהוא מנצח ב־57 מתוך 58 מחוזות קליפורניה.

הוועידה הלאומית של המפלגה הרפובליקנית לשנת 1952 התכנסה בשיקגו. שני המועמדים המרכזיים היו הגנרל דווייט אייזנהאואר והסנאטור רוברט טאפט מאוהיו. ב־8 ביולי 1952 שאל טאפט את נולנד אם הוא מעוניין להיות מועמד לסגנות הנשיא. לבסוף זכה אייזנהאואר במועמדות לנשיאות, ובחר בריצ'רד ניקסון, שכיהן אז כסנאטור הזוטר מקליפורניה, כבן זוגו למרוץ.

ב־23 בספטמבר 1952 נשא ניקסון את "נאום הצ'קרס" (Checkers speech), שנועד להשיב על טענות כי החזיק קרן סודית של תרומות פוליטיות מאנשי עסקים. (לפי הדיווחים, נולנד העיר לאחר הנאום: "נאלצתי להצטלם עם הנבל המלוכלך הזה כשהוא בוכה על כתפי!") יועציו של אייזנהאואר פנו אז לנולנד ושכנעו אותו לטוס מהוואי ולהצטרף אליו, כדי שיוכל לשמש כמועמד חלופי לסגנות הנשיא במקרה הצורך. אולם לאחר שהתברר שאהדת הציבור נותרה עם ניקסון, החליט אייזנהאואר להשאיר את ניקסון במרוץ לצדו ברשימת הבחירות הרפובליקנית לשנת 1952.

בשנים 1953–1955 כיהן כמנהיג הרוב בסנאט (ולאחר מכן כמנהיג המיעוט עד 1959). יריבו הפוליטי הראשי היה מנהיג המפלגה הדמוקרטית בסנאט, לינדון ג'ונסון, אך ביניהם שררו יחסי עבודה טובים. שניהם ניסו להגביל את כוחו של הפיליבסטר בסנאט. יחד יזמו את חוק זכויות האזרח של 1957 – החוק הראשון מסוגו מאז תקופת השיקום – אולם נוסחו המרוכך גרם לנואלנד לבכות מרוב אכזבה לאחר אישורו.

נולנד גם נודע באיפוקו כלפי ג'וזף מקארתי, אך לבסוף גינה אותו כשזה תקף את מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס.

התמודדות לתפקיד המושל

ב-1958 החליט נולנד לא להתמודד שוב לסנאט, אלא להתמודד למשרת מושל קליפורניה. הוא התמודד מול המושל המכהן גודווין נייט , ובמהלך הבחירות יזמו השניים "החלפה גדולה" – נולנד יתמודד לתפקיד המושל ואילו נייט יתמודד על מושב הסנאט. מהלך זה התברר ככישלון: נולנד הובס בבחירות בידי התובע הכללי הדמוקרטי אדמונד "פאט" בראון ביותר ממיליון קולות, מה שסיים את הקריירה הפוליטית שלו.

תבוסתו של נוולנד כמעט מחקה לחלוטין את סיכויי הבחירות שלו להיות מועמד מפלגתו בבחירות לנשיאות ב-1960.

לאחר הפרישה

הוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית בשנת 1964, שנערכה שוב ב־Cow Palace שבסן פרנסיסקו, בחרה את בארי גולדווטר למועמד לנשיאות. נולנד תמך בצמד גולדווטר־מילר ונאם בשמו של הסנאטור מאריזונה ברחבי המדינה.

נולנד היה ראש המפלגה הרפובליקנית בקליפורניה באופן רשמי משנת 1959 ועד 1967, אז העביר את ההנהגה למושל החדש, רונלד רייגן. בבחירות למשרת מושל קליפורניה בשנת 1966 רץ רייגן על בסיס מסר של "חוק וסדר", בעוד שנולנד ויריבו הוותיק במפלגה, ריצ'רד ניקסון, פעלו מאחורי הקלעים ללא ליאות. מאמציהם סייעו לרייגן לזכות בשני שלישים מקולות הבוחרים בבחירות המקדימות, שבהן התמודד מול ג'ורג' כריסטופר, ראש העיר המתון לשעבר של סן פרנסיסקו. התנופה מניצחונו של רייגן בבחירות המקדימות נמשכה גם לבחירות הכלליות, שבהן הביס את המושל הדמוקרטי המכהן, פט בראון , בניצחון סוחף.

לאחר תבוסתו חזר נולנד לעיתון "אוקלנד טריביון", שהיה בבעלות משפחתו. בשנת 1966, לאחר מות אביו, הפך לנשיא, עורך ומו"ל העיתון. הוא שמר על קו מערכת רפובליקני מובהק, אך ניסה להוסיף איזון מסוים בעמודי החדשות. בתקופתו התמודד העיתון עם ירידה בתפוצה ועם שינויים חברתיים דרמטיים באזור המפרץ, ובהם תנועת זכויות האזרח והפנתרים השחורים.

בשנת 1973 הציע פרס של 100,000 דולר על לכידת רוצחי מרכוס פוסטר, מעשה שעורר פחד לחייו לאחר אירועים של חטיפות ורציחות מצד קבוצת ה-SLA.

ביום השנה ה-100 לעיתון "אוקלנד טריביון", בפברואר 1974, נשא נולנד נאום חגיגי שבו אמר:

במשך מאה שנים השתתף עיתון זה בצמיחתם של מחוזות אלמידה וקונטרה קוסטה. כעת, כשאנו מביטים לעתיד, חשוב מתמיד שעיתונים כאן ובמקומות אחרים ישמרו את הציבור מעודכן כראוי.

חייו האישיים ומותו

נולנד היה נשוי להלן דייוויס הריק משנת 1926 עד 1972, ונולדו להם שלושה ילדים. לאחר גירושיהם נישא לאן דיקסון, אך הנישואים הסתיימו במהרה.

ב-23 בפברואר 1974 נמצא מת בבית הקיץ שלו ליד גורנוויל, קליפורניה, לאחר שירה בעצמו. הוא היה שקוע בחובות הימורים עצומים שהסתכמו בכמעט מיליון דולר (בערכים של ימינו – מעל 5.7 מיליון דולר).

שרידיו נטמנו בבית העלמין מאונטיין וויו באוקלנד, קליפורניה, לצד אשתו הראשונה ובני משפחתה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם נולנד בוויקישיתוף

• ויליאם נולנד באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• ויליאם נולנד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ויליאם נולנד42122726Q5915564