הר דובדבן
![]() | |
כתף חרמון מכיוון חדר | |
מידע כללי | |
---|---|
על שם | דובדבן שרוע |
גובה מעל פני הים | 2,236 מטרים |
שטח | 70 קמ"ר |
מדינה |
![]() |
מיקום | הר החרמון, ישראל |
רכס הרים | מול הלבנון |
מסלול ההעפלה הקל | רכב |
הַר דובדבן (במובן הרחב יותר נקרא גם שלוחת דובדבן) היא שלוחה מערבית של הר החרמון בתחומי מדינת ישראל, המגיעה לגובה 2,236 מטר מעל פני הים, ופסגתו היא השלישית בגובהה במדינה, אחרי כתר החרמון והר שיאון.[1] ההר חולש על אזור נרחב בצפון הגליל, הגולן והבשן. בין הר דובדבן לבין הר דב זורם נחל שיאון, היורד מהר שיאון שמעליהם. קריאת שמו, הַר דובדבן, היא על-שם הצמח דובדבן שרוע, הגדל בחרמון מגבהים של 1,900 מטרים ולמעלה.
ההר תחום בשמורת החרמון, מזרחית לצומת הרכבל, אך הגישה אליו מוגבלת משום שהוא נמצא בשטח צבאי סגור.[2] האקלים בו מסווג כאקלים אלפיני ולא כאקלים ים-תיכוני כברוב שאר ישראל.[2]
על פסגת ההר נמצא מוצב דובדבן של צה"ל, המשקיף על פני סביבתו: אגן דמשק, מרחבי החורן בסוריה, הרי לבנון, הרי הגלעד, על שאר פסגות החרמון ומורדותיו, ובישראל על רמת הגולן, סביבת הכנרת והגליל, עד חוף הים התיכון.
מורדותיו מהווים את תחילתו של נחל שיאון. מצפון להר זה נמצא הר שיאון, ומדרום לו עמק בולען ואחריו הר מצפה חורן.
גאוגרפיה

פסגת ההר נמצאת בגובה 2,236 מטרים מעל פני הים. הפסגה הגבוהה אחריה היא מצפה שלגים (2,224 מטרים), המחוברת לפסגה הגבוהה ומובדלת ממנה באוכף. שלישית בגובהה מצפה חורן, עליה נמצא מוצב החרמון הישראלי. פסגות גבוהות נוספות באזור זה הן אלו של הר שקד ושל הר חבושית.
מהאזור של שלושת הפסגות, שנמצא במרכז ההר, נשלחות שלוש שלוחות. למזרח, נמתחת כֶּתֶּף שִׂריון, הקרויה על שם אחד משמותיו של החרמון בתנ"ך. בשלוחה זו כלולים הר ערער (1,730 מ'), הר נמנמן (1,640 מ'), הר שזיף (1,541 מ'), הר כחל (1,402 מ'), הר אלון (1,381 מ') והר סנאים (1,146 מ'). לדרום-מזרח, נמתחת שלוחת כֶּתֶּף חֶרְמוֹן. זו קרויה על שם הנחל המפריד אותה מכתף שריון, נחל גובתה, הנשפך בהמשך אל נחל חרמון. אין בה פסגות משמעותיות, ונמצא בה מעלה גולני. עליה נמצאת העיירה מג'דל שמס. למזרח יוצאת שלוחה נוספת, שעקב היותה מחוץ לשטחי ישראל הריבונית לא זכתה לשם עצמאי, אך היא מגיעה עד בית ג'ן ונהר פרפר.
ההר נתחם מצפון על ידי נחל שיאון, המפריד אותו מהר דב, ועל ידי נהר פרפר, המפריד אותו מהר שיאון ומכתר החרמון. מדרום נתחם ההר בתחילת מישורי הבשן, בחורן ובגולן, בערך בקו בית ג'ן–חדר–מג'דל שמס–בניאס. אורכו 18.5 קילומטרים ממזרח למערב ורוחבו 5 קילומטרים.
בהר נמצאים עמק בולען, סמוך לפסגתו, ובקעת מן, סמוך להר נמנמן.
ההר מנוקז על ידי נחל חבושית, נחל ערער ונחל סנאים, הנשפכים שלושתם אל נחל שיאון, שנשפך בהמשך לנחל חרמון. בנוסף מנקזים את ההר הנחלים נחל גובתה עם יובלו נחל חזורי, שנשפך גם הוא בהמשך לנחל חרמון. דרום ההר מנוקז על ידי נחל סער. מזרח ההר מנוקז על ידי נהר פרפר, שנשפך לכיוון דמשק, ומהווה את אחד הנהרות החשובים ביותר בע'וטה, נווה המדבר שמאפשר את קיום העיר.
לדרום ההר מתחילים קו התלים הישראלי בהר רם וקו התלים הסורי בתל אל-אחמר. הם אינם חלק מהרמון ומהווים הרים עצמאיים, כחלק ממערך הרי הגעש בבשן. הרים אלו נמוכים באופן ניכר מהרי שלוחת דובדבן, ונשלטים על ידיהם מהגובה.
התיישבות

על ההר עצמו אין התיישבות אנושית, למעט חלק מהעיירה מג'דל שמס העולה על קצהו התחתון. סביבות ההר, קיימים היישובים חדר, בית ג'ן ונווה אטי"ב.
על ההר עצמו נמצא אתר החרמון, אתר הסקי היחיד בישראל.
העלייה להר מדרום נעשית על ידי כביש 98, ומצפון על ידי כביש 999, שהכניסה לאזרחים אליו אסורה באופן מוחלט.
בפסגות ההר נמצאים מוצבים רבים של צה"ל. על הפסגה נמצא "מוצב דובדבן", שהוא ככל הנראה נטוש כיום.[1] בפסגה השנייה בגובהה, מצפה שלגים, נמצא בסיס מצפה שלגים. בפסגה השלישית בגובהה, מצפה חורן, נמצא מוצב החרמון הישראלי,[3] ועל הר ערער ממוקם בסיס נוסף.[4] בסיס נוסף על ההר הוא מחנה ערער, בו ישבה בעבר חטיבת החרמון וכיום יושבת בו חטיבת ההרים.[5]
החי והצומח
על ההר צומחים מספר מינים אנדמיים, בהם אירוס וסט – אירוס שפרחיו בצבע תכלת ומנומרים בכתמים חומים,[2] ואלון שסוע, שאינו קיים בעוד מקומות בישראל.
החי בהר כולל את הסנאי הזהוב ומספר פרטים נדירים נוספים.
צמחיית ההר כוללת פרטים נוספים, בהם הצומח אלון התולע, אלון מצוי, אלה ארצישראלית, אגס סורי, שזיף הדב, לבנה רפואי,[6] ער אציל, אדר סורי, כליל החורש, הרדוף הנחלים, דולב מזרחי, קיסוסית קוצנית וארנין ההרים. בפסגותיו הגבוהות צומח גם דובדבן שרוע.
היסטוריה
ההר נכבש על ידי ישראל בקרבות החזית הסורית במלחמת ששת הימים. על אחת מגבעותיו, המכונה כיום "מצפה חורן", הקים צה"ל בסיס ששימש לאיסוף מודיעין על ידי אמ"ן וחיל האוויר הישראלי, והוא מוצב החרמון.
במלחמת יום הכיפורים ב-1973 כבשה סוריה את ההר ואת המוצב שעליו. לאחר קרבות קשים, וניסיון כושל לכיבוש ההר מחדש, הצליחה ישראל להחזיר לידיה את השליטה עליו במבצע קינוח.
ההר היה הגבוה ביותר בשטחי מדינת ישראל לאורך 44 שנים, בין 1980, כאשר ביצעה ישראל את השלב הראשון של נסיגתה מחצי האי סיני (במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים), עת קיבל את התואר מידי ג'בל קתרינה שנמסר למצרים, ועד דצמבר 2024, עת ביצעה ישראל את מבצע חץ הבשן ב-2024, בו כבשה את כתר החרמון והר שיאון. משכך כונה ההר לעיתים "החרמון הישראלי", "החרמון הגבוה", ולעיתים אף "החרמון" עצמו.
מעט מתחת לפסגת ההר עובר הקו הסגול, קו הגבול הרשמי בין ישראל לסוריה.
גלריה
-
התחנה העליונה של הרכבל באתר החרמון, קרוב לפסגת ההר
-
אתר החרמון
-
ההר בקיץ
-
הכפר חדר, כפי שצולם מההר
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 הר דובדבן (הנקודה הגבוהה בישראל!), באתר עמוד ענן
- ^ 2.0 2.1 2.2 כרמלי, גלעד (2021-12-31). "שנה בתמונות: גם ב-2021 חרשתי את ישראל בכל הזדמנות שהייתה לי". Ynet. נבדק ב-2025-08-03.
- ↑ מוצב החרמון הישראלי - מצפה חורן, באתר עמוד ענן
- ↑ בסיס צהלי - עמוד ענן, באתר עמוד ענן
- ↑ מחנה ערער, באתר עמוד ענן
- ↑ מדריך ישראל החדש כרך 2, עמ' 175
הר דובדבן41595908Q122509012