הסתערות משיכות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
אמריקן יוניון בנק, ניו יורק, 26 באפריל 1932.

הסתערות משיכות, המכונה גם ריצה בנקאית (באנגלית: Bank run) מתרחשת כאשר לקוחות רבים מושכים את כספם מבנק מכיוון שהם מאמינים שהבנק עלול להפסיק לפעול בעתיד הקרוב. במילים אחרות הסתערות משיכות מתרחשת כאשר, במערכת בנקאית עם רזרבה חלקית (בה הבנקים בדרך כלל שומרים רק חלק קטן מנכסיהם כמזומן), לקוחות רבים מושכים מזומנים מחשבונות בנק במוסד פיננסי בו-זמנית מכיוון שהם מאמינים כי המוסד הפיננסי הוא, או עלול להפוך, לחדל פירעון. הם שומרים על המזומנים או מעבירים אותם לנכסים אחרים, כגון איגרות חוב ממשלתיות, מתכות יקרות או אבני חן. כאשר הם מעבירים כספים למוסד אחר, זה עשוי להתאפיין כבריחת הון. ככל שהסתערות המשיכות מתקדמת היא עשויה להפוך לנבואה המגשימה את עצמה: ככל שיותר אנשים מושכים מזומנים, הסבירות לקריסה עולה, מה שגורם למשיכות נוספות. זה יכול לערער את יציבות הבנק עד לנקודה בה נגמרים לו המזומנים ובכך הוא עומד בפני פשיטת רגל פתאומית.[1] כדי להילחם בהסתערות משיכות, בנק רשאי להגביל כמה מזומנים רשאי כל לקוח למשוך, להשעות משיכות כליל, או לרכוש מיידית יותר מזומנים מבנקים אחרים או מהבנק המרכזי.

פאניקה בנקאית (באנגלית: Banking panic) היא משבר כלכלי המתרחש כאשר בנקים רבים סובלים מהסתערויות בו-זמנית, כאשר אנשים מנסים לפתע להמיר את הפיקדונות המאוימים שלהם למזומן או מנסים לצאת לגמרי ממערכת הבנקאות המקומית שלהם. משבר בנקאי מערכתי הוא משבר בו כל או כמעט כל ההון הבנקאי במדינה נמחק. שרשרת פשיטות הרגל הנובעת מכך עלולה לגרום למיתון ארוך, כאשר עסקים מקומיים וצרכנים מורעבים מהון כאשר מערכת הבנקאות המקומית נסגרת.[2] לדברי יושב הראש לשעבר של הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארצות הברית, בן ברננקי, השפל הגדול נגרם על ידי מערכת הפדרל ריזרב[3] וחלק ניכר מהנזק הכלכלי נגרם ישירות על ידי הסתערויות משיכות.[4] העלות של תיקון משבר בנקאי מערכתי יכולה להיות עצומה, עם עלויות פיסקליות ממוצעות של 13% מהתמ"ג והפסדי תפוקה כלכליים של 20% מהתמ"ג בממוצע, עבור משברים גדולים מ-1970 עד 2007.

נעשה שימוש במספר טכניקות כדי לנסות למנוע הסתערויות משיכות או למתן את השפעותיהן. טכניקות כאלו הן יחס רזרבה גבוה יותר (המחייב את הבנקים לשמור יותר מהעתודות שלהם כמזומן), חילוץ ממשלתי לבנקים, פיקוח ורגולציה של בנקים מסחריים, יצירת בנק מרכזי הפועל כמלווה של מוצא אחרון, הגנה על פיקדונות באמצעות מערכות ביטוח כמו התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות בארצות הברית,[1] ולאחר שהחלה ההסתערות, השעיה זמנית של משיכות.[5] טכניקות אלה לא תמיד עובדות: למשל, אפילו עם ביטוח פיקדונות, המפקידים עדיין עשויים להיות מונעים מאמונות שהם עשויים להישאר ללא גישה מיידית לפיקדונות במהלך ארגון מחדש של הבנק.[6]

היסטוריה

קובץ:10 livres tournois banknote issued by Banque Royale, France, 1720. On display at the British Museum.jpg
שטר של 10 לירות טורנואה שהונפקו על ידי בנק רויאל, צרפת, 1720. בשנת 1720 דרשו בעלי המניות תשלום במזומן, מה שהוביל להסתערות משיכות ולכאוס כלכלי בצרפת. מוצג במוזיאון הבריטי.
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
הסתערות על בנק החיסכון בעיר ובמחוז מונטריאול, כשראש העירייה פונה לקהל. נדפס בשנת 1872 ב-Canadian Illustrated News.

ריצות בנקאיות הופיעו לראשונה כחלק ממחזורי הרחבת האשראי וההתכווצות שלו לאחר מכן. במאה ה-16 ואילך סבלו צורפים אנגלים שהנפיקו שטרות חוב מכשלים קשים עקב יבול גרוע, וגררו חלקים מהארץ לרעב ואי שקט. דוגמאות נוספות הן שיגעון הצבעונים ההולנדי (1634–1637), בועת הים הדרומי (אנ') הבריטית (1717–1719), חברת מיסיסיפי הצרפתית (1717–1720), השפל הפוסט-נפוליאוני (אנ') (1815–1830), והשפל הגדול (1929–1939).

הסתערויות משיכות שימשו גם כדי לסחוט אנשים וממשלות. בשנת 1832 הפילה הממשלה הבריטית תחת הדוכס מוולינגטון ממשלת רוב בהוראת המלך, ויליאם הרביעי, כדי למנוע את חוק הרפורמה של 1832. מעשיו של ולינגטון הכעיסו את הרפורמים, והם איימו להסתער על הבנקים תחת קריאת ההתכנסות "עצור את הדוכס, לך על זהב!" ("Stop the Duke, go for gold!").[7]

רבים מהמיתונים בארצות הברית נגרמו מפאניקה בנקאית. השפל הגדול הכיל כמה משברים בנקאיים שהורכבו מהסתערויות משיכות מ-1929 עד 1933. חלקם היו ספציפיים לאזורים בארצות הברית,[2] וההסתערויות היו נפוצות ביותר במדינות שחוקיהן אפשרו לבנקים להפעיל רק סניף בודד, מה שהגדיל באופן דרמטי את הסיכון בהשוואה לבנקים עם מספר סניפים, במיוחד כאשר בנקים עם סניף בודד היו ממוקמים באזורים תלויים כלכלית בענף אחד.[8]

הפאניקה הבנקאית החלה בדרום ארצות הברית בנובמבר 1930, שנה אחת לאחר קריסת וול סטריט 1929, ונגרמה בעקבות קריסת שורה של בנקים בטנסי וקנטקי, ובדצמבר חוותה ניו יורק הסתערויות מסיביות. פילדלפיה נפגעה שבוע לאחר מכן בשל הסתערויות משיכות שהשפיעו על מספר בנקים, אך נבלמו בהצלחה על ידי פעולה מהירה של הבנקים המובילים בעיר והבנק הפדרלי.[9] המשיכות החמירו לאחר שקונצרנים כלכליים בניו יורק ובלוס אנג'לס קרסו בשערוריות שסוקרו באופן בולט.[10] חלק ניכר מהנזק הכלכלי של השפל בארצות הברית נגרם ישירות על ידי הסתערויות משיכות,[4] אם כי בקנדה לא היו הסתערויות כאלו עקב תקנות בנקאיות שונות.[8]

אספקת הכסף ירדה באופן משמעותי בין קריסת וול סטריט 1929 למרץ 1933, כאשר היו הסתערויות משיכות מסיביות ברחבי ארצות הברית.

מילטון פרידמן ואנה שוורץ טענו כי משיכות קבועות מבנקים על ידי מפקידים עצבניים ("אגירה") נוצרו בהשראת החדשות על סתיו 1930 בהסתערויות המשיכות ואילצו בנקים לחסל הלוואות, מה שגרם ישירות לירידה בהיצע הכסף ולכיווץ הכלכלה.[11] ניהול הבנקים המשיכו להסעיר את ארצות הברית במהלך השנים הבאות. הסתערויות משיכות פגעו בין היתר בבוסטון (דצמבר 1931), שיקגו (יוני 1931 ויוני 1932), טולידו (יוני 1931), וסנט לואיס (ינואר 1933).[12] מוסדות שהוקמו במהלך השפל מנעו הסתערויות על בנקים מסחריים מאז שנות ה-30,[13] אפילו בתנאים כמו משבר החיסכון וההלוואות של שנות ה-80 וה-90.[14]

המשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-2007 התרכז סביב כשלי נזילות בשוק שהיו דומים להסתערות משיכות. המשבר הכיל גל של הלאמות בנקים, למשל Northern Rock בממלכה המאוחדת ואינדימק בארצות הברית. משבר זה נגרם על ידי שיעורי ריבית נמוכים המעוררים בועת מחירי נכסים.[15]

תאוריה

במסגרת בנקאות רזרבה חלקית (אנ'), המשמשת בימינו ברוב המדינות המפותחות, הבנקים שומרים רק חלק קטן מהפיקדונות הדרושים שלהם כמזומן. היתר מושקע בניירות ערך ובהלוואות, שתנאיהן ארוכים בדרך כלל מהפיקדונות הדרושים, וכתוצאה מכך חוסר התאמה בין נכסים והתחייבויות. לאף בנק אין מספיק רזרבות בהישג יד כדי להתמודד עם משיכות של כל ההפקדות בבת אחת.

דאגלס דיימונד ופיליפ דיבוויג פיתחו מודל כדי להסביר מדוע מתרחשות הסתערויות משיכות ומדוע בנקים מנפיקים פיקדונות נזילים יותר מהנכסים שלהם. לפי המודל, הבנק פועל כמתווך בין לווים המעדיפים הלוואות לתווך ארוך לבין מפקידים המעדיפים חשבונות נזילים.[1][13] מודל דיימונד-דיבוויג מספק דוגמה למשחק כלכלי עם יותר משיווי משקל נאש אחד, שבו הגיוני שמפקידים בודדים יעסקו בהסתערות משיכות ברגע שהם חושדים שאפשר להתחיל, אף על פי שהסתערות הזו תגרום לבנק לקרוס.[1]

לפי המודל, השקעה עסקית דורשת הוצאות בהווה כדי להשיג תשואות, להן לוקח זמן להגיע, למשל הוצאות על מכונות ומבנים כעת על מנת להגביר את הייצור בשנים הבאות. עסק או יזם שצריך ללוות כדי לממן השקעה ירצה לתת להשקעות זמן רב להניב תשואה לפני החזר מלא של ההלוואה, ויעדיף הלוואות לפדיון ארוך, המציעות מעט נזילות פיננסית למלווה. אותו עיקרון חל על יחידים ומשקי בית המבקשים מימון לרכישת פריטים בסכומים גדולים כגון בית מגורים או מכונית. ייתכן שלמשקי הבית ולחברות המלווים לעסקים אלה יהיו צרכים פתאומיים ובלתי צפויים במזומן, ולכן הם מוכנים לרוב להלוות רק בתנאי שתובטח להם גישה מיידית לכספם בצורה של חשבונות פיקדון נזילים לפי דרישה, כלומר חשבונות עם מועד הפירעון הקצר ביותר האפשרי. מאחר שלווים זקוקים לכסף והמפקידים חוששים להעמיד הלוואות אלו בנפרד, הבנקים מספקים שירות רב ערך על ידי צבירת כספים מפיקדונות בודדים רבים, חלקם להלוואות ללווים, ופיזור הסיכונים של דרישה פתאומית למזומן.[1] הבנקים גובים ריבית גבוהה בהרבה על ההלוואות לטווח ארוך מאשר הכסף שהם משלמים על פיקדונות לפי דרישה, מה שמאפשר להם להרוויח.

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
המפקידים קוראים למשוך את חסכונותיהם מבנק בברלין, 13 ביולי 1931

אם רק מפקידים בודדים ימשכו את כספם מהבנק בכל זמן נתון, הסדר זה עובד היטב. בהיעדר מצב חירום בקנה מידה התואם או חורג מאזור פעילותו הגאוגרפי של הבנק, לא סביר שהצרכים הבלתי צפויים של המפקידים במזומנים יתרחשו באותו זמן. כלומר, לפי חוק המספרים הגדולים, בנקים יכולים לצפות רק לאחוז קטן של חשבונות המושכים את כל כספם ביום אחד, משום שצורכי ההוצאה האישיים אינם מתואמים במידה רבה. בנק יכול לתת הלוואות על פני טווח זמן ארוך, תוך שהוא מחזיק רק כמויות קטנות יחסית של מזומן בהישג יד כדי לשלם לכל המפקידים שעלולים לדרוש את כספם.[1]

עם זאת, אם מפקידים רבים ימשכו את כספם בבת אחת, הבנק עצמו (בניגוד למשקיעים בודדים) עלול להיכנס למשבר נזילות, מפקידים נוספים ימהרו למשוך את כספם, ויאלצו את הבנק למכור רבים מנכסיו בהפסד, ובסופו של דבר אף לקרוס. אם בנק כזה ינסה לגבות את הלוואותיו מוקדם, עסקים עלולים להיאלץ לשבש את הייצור שלהם, ואנשים פרטיים יצטרכו למכור את בתיהם או רכביהם, מה שיגרום להפסדים נוספים לכלכלה הגדולה יותר.[1] למרות זאת, רבים מהחייבים לא יוכלו לשלם לבנק במלואו את כל הסכום הדרוש וייאלצו להכריז על פשיטת רגל, מה שעלול להשפיע על נושים אחרים בתהליך.

הסתערות משיכות יכולה להתרחש גם כשהיא מתחילה על ידי סיפור שקרי. אפילו למפקידים שיודעים שהסיפור שקרי יהיה תמריץ למשוך, אם הם חושדים שמפקידים אחרים יאמינו לסיפור. כך הופך הסיפור לנבואה המגשימה את עצמה.[1] רוברט קינג מרטון, שטבע את המונח, אף הזכיר הסתערות משיכות כדוגמה למושג בספרו "תיאוריה חברתית ומבנה חברתי".[16] מרווין קינג, נגיד בנק אנגליה, ציין שאולי זה לא רציונלי להתחיל הסתערות משיכות, אך בהחלט רציונלי להשתתף באחת לאחר שהחלה.[17]

משבר בנקאי מערכתי

הסתערות משיכות במהלך השפל הגדול בארצות הברית, פברואר 1933.

הסתערות משיכות מציינת משיכה פתאומית של פיקדונות מבנק אחד בלבד. פאניקה בנקאית היא משבר כלכלי המתרחש כאשר בנקים רבים סובלים מהסתערויות בו זמנית. במשבר בנקאי מערכתי, כל או כמעט כל ההון הבנקאי במדינה נמחק. משבר כזה עלול להיגרם כאשר הרגולטורים מתעלמים מסיכונים מערכתיים ואפקט גלישה.

משברים בנקאיים מערכתיים כרוכים בעלויות פיסקליות משמעותיות והפסדי תפוקה גדולים. לעיתים קרובות נעשה שימוש בנזילות חירום ובערבויות גורפות על מנת להכיל משברים אלה, אם כי לא תמיד בהצלחה. בדרך כלל נעשה במשברים כאלו שימוש במדיניות פיסקלית מרחיבה. במשברי נזילות ופירעון יכול בנק מרכזי לספק נזילות כתמיכה בבנקים לא נזילים. הגנת המפקידים יכולה לעזור להחזיר את האמון, אם כי היא נוטה להיות יקרה ולא בהכרח מזרזת את ההתאוששות הכלכלית. ההתערבות מתעכבת לעיתים קרובות בתקווה שתתרחש התאוששות, ועיכוב זה מגביר את הלחץ על המשק.

חלק מהאמצעים יעילים יותר מאחרים בבלימת הנשורת הכלכלית ובשיקום המערכת הבנקאית לאחר משבר מערכתי.[18] אלה כוללים הערכת היקף הבעיה, תוכניות לסילוק חובות ללווים במצוקה, ארגון מחדש של חברות, הכרה בהפסדי בנקים והיוון נאות של בנקים. מהירות ההתערבות היא מכרעת: התערבות מתעכבת לעיתים קרובות בתקווה שבנקים חדלי פירעון יתאוששו אם יקבלו תמיכה בנזילות והקלה ברגולציה, ובסופו של דבר עיכוב זה מגביר את הלחץ על הכלכלה. תוכניות ממוקדות, המפרטות כללים ברורים הניתנים לכימות ומכילות סטנדרטים משמעותיים לרגולציית הון, לרוב מוצלחות יותר. לפי קרן המטבע הבין-לאומית, חברות ניהול נכסים בבעלות ממשלתית ("בנקים רעים" (אנ')) אינן יעילות במידה רבה בשל אילוצים פוליטיים.

עלות תיקון המשבר עלולה להיות גדולה מאוד. במשברים בנקאיים חשובים מבחינה מערכתית בעולם מ-1970 עד 2007, עלות הזרמת ההון הממשלתי הממוצעת הייתה 6% מהתמ"ג, העלויות הפיסקליות הקשורות לניהול משברים היו בממוצע 13% מהתמ"ג (16% מהתמ"ג אם מתעלמים מהחזרי הוצאות), והפסדי התפוקה הכלכליים היו בממוצע כ-20% מהתמ"ג בארבע השנים הראשונות של המשבר.

מניעה והפחתה

מספר שיטות משמשות על מנת למנוע או להפחית הסתערויות בנקאיות.

בנקים בודדים

כמה שיטות מניעה חלות על בנקים בודדים, בלי קשר לשאר המשק.

  • בנקים מקרינים לעיתים קרובות מראה של יציבות, עם מבנה מוצק ושמרני.[19]
  • בנק עשוי לנסות להסתיר מידע שעשוי לעורר הסתערות. למשל, בימים שלפני ביטוח פיקדונות, היה הגיוני שלמבנה הבנק תהיה מבואה גדולה ושירות מהיר על מנת למנוע היווצרות של שורת מפקידים המשתרעת החוצה אל הרחוב שעלולה לגרום לעוברים ושבים להסיק שמתרחשת הסתערות משיכות.[1]
  • בנק עשוי לנסות להאט את ניהול הבנק על ידי האטה מלאכותית של התהליך. שיטה אחת היא לגרום למספר רב של חברים וקרובי משפחה של עובדי הבנק לעמוד בתור ולבצע הרבה עסקאות קטנות ואיטיות.[19]
  • תזמון משלוחים בולטים של מזומנים יכול לשכנע את המשתתפים בהסתערות המשיכות שאין צורך למשוך פיקדונות בחופזה.[19]
  • בנקים יכולים לעודד לקוחות לבצע הפקדות לתקופה שלא ניתן למשוך לפי דרישה. אם פיקדונות לתקופות מהווים אחוז גבוה מספיק מההתחייבויות של הבנק, הפגיעות שלו להסתערות משיכות תפחת במידה ניכרת. החיסרון הוא שהבנקים צריכים לשלם ריבית גבוהה יותר על פיקדונות כאלו.
  • בנק יכול להשעות באופן זמני משיכות כדי לעצור הסתערות. במקרים רבים איום ההשעיה מונע את ההסתערות, כך שהאיום לא חייב להתממש.[1]
  • רכישת חירום של בנק פגיע על ידי מוסד אחר עם עתודות הון חזקות יותר. שיטה זו משמשת בדרך כלל את התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות בארצות הברית כדי להיפטר מבנקים חדלי פירעון במקום לשלם למפקידים ישירות מכספו.[20]
  • אם אין קונה פוטנציאלי מיידי למוסד כושל, רגולטור או מבטח פיקדונות רשאים להקים בנק גשר (אנ') הפועל באופן זמני עד שניתן יהיה לחסל או למכור את העסק.
  • כדי תקן קריסת בנק עשויה הממשלה להקים "בנק רע" (אנ'), שהוא תאגיד חדש לניהול נכסים בניהול ממשלתי שקונה נכסים בודדים מבנק פרטי אחד או יותר, מפחית את שיעור איגרות החוב, ולאחר מכן משמש כנושה במקרים של חדלות הפירעון שלאחר מכן. עם זאת, זה יוצר בעיה של סיכון מוסרי, שבעצם מסבסד פשיטת רגל: חייבים בעלי ביצועים נמוכים זמנית יכולים להיאלץ להגיש בקשה לפשיטת רגל כדי להפוך אותם לזכאים להימכר לבנק הרע.

שיטות מערכתיות

כמה שיטות מניעה חלות בכל המשק, אם כי הן עדיין עלולות לאפשר למוסדות בודדים לקרוס.

  • מערכות ביטוח פיקדונות (אנ') מבטחות כל מפקיד עד סכום מסוים, כך שחסכון המפקידים מוגן גם אם הבנק קורס. מנגנון זה מסיר את התמריץ למשיכת הפקדות של אדם רק מפי שאחרים מושכים את שלהם.[1] עם זאת, המפקידים עדיין עשויים להיות מונעים מחשש שהם עלולים לאבד גישה מיידית לפיקדונות במהלך ארגון מחדש של הבנק.[6] כדי למנוע חששות כאלו, התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות של ארצות הברית שומר את פעולות ההשתלטות שלו על בנק קורס בסוד, והוא פותח מחדש סניפים בבעלות חדשה ביום העסקים הבא.[20] תוכניות ביטוח פיקדונות ממשלתיות יכולות להיות לא יעילות אם הממשלה עצמה נתפסת כחסרת מזומנים.[19]
  • הלימות ההון של הבנק מפחיתה את האפשרות שבנק יהפוך לחדל פירעון. הסכם בזל III מחזק את הלימות ההון הבנקאיות ומציג דרישות רגולטוריות חדשות בנושא נזילות הבנקים ומינוף הבנקים.[דרוש מקור]
    • בנקאות ברזרבה מלאה היא המקרה ההיפותטי בו יחס הרזרבה נקבע ל-100%, והכספים המופקדים אינם מושאלים על ידי הבנק כל עוד נותרה בידי המפקיד הזכות החוקית למשוך את הכספים לפי דרישה. לפי גישה זו, הבנקים ייאלצו להתאים מועדים של הלוואות ופיקדונות, ובכך להפחית במידה ניכרת את הסיכון להסתערות משיכות.[21]
    • אלטרנטיבה פחות חמורה לבנקאות מלאה היא דרישת יחס רזרבה, המגבילה את שיעור הפיקדונות שבנק יכול להלוות, מה שמנמיך את הסיכוי שהסתערות המשיכות תתחיל מכיוון שיותר רזרבות יהיו זמינות כדי לספק את דרישות המפקידים.[5] שיטה זו קובעת מגבלה על בנקאות רזרבה חלקית.
  • שקיפות עשויה לסייע במניעת התפשטות משברים במערכת הבנקאית. המורכבות הגדולה של סוגים מסוימים של נכסים הקשתה על משתתפי השוק להעריך אילו מוסדות פיננסיים ישרדו, מה שהעצים את המשבר בכך שגרם לרוב המוסדות להסס מאוד מלהלוות זה לזה.[דרוש מקור]
  • הבנק המרכזי פועל כמלווה של מוצא אחרון. כדי למנוע הסתערות משיכות, הבנק המרכזי מבטיח שייתן הלוואות קצרות מועד לבנקים כדי להבטיח שאם הם יישארו כדאיים כלכלית, תמיד תהיה להם מספיק נזילות כדי לכבד את הפיקדונות שלהם.[1] ספרו של וולטר בג'ט "לומברד סטריט: תיאור שוק ההון" (אנ') מספק ניתוח מוקדם ומשפיע על תפקיד המלווה של מוצא אחרון.

קיומם של המלווה של מוצא אחרון וביטוח פיקדונות יוצרים שניהם סיכון מוסרי, שכן הם מפחיתים את התמריץ של הבנקים להימנע מהלוואות מסוכנות. עם זאת הם עדיין מקובלים, שכן מקובל להאמין שהיתרונות של מניעה קולקטיבית עולים על העלויות של לקיחת סיכונים מופרזת.[22]

שיטות להתמודדות עם פאניקה בנקאית כאשר המניעה נכשלה הן:

  • הכרזת חופשת חירום.
  • הודעות של הממשלה או הבנק המרכזי על הגדלת קווי אשראי, הלוואות או חילוץ לבנקים פגיעים.

תיאורים בספרות

הפאניקה הבנקאית של 1933 היא הרקע למחזה של ארצ'יבלד מקליש משנת 1935, "פאניקה" (אנ'). תיאורים בדיוניים אחרים של הסתערות משיכות כוללים את אלו ב"אלו חיים נפלאים" (1946, מתרחש ב-1932 בארצות הברית) ו"מרי פופינס" (1964, מתרחש ב-1910 בלונדון).

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הסתערות משיכות בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 Diamond, D. W. (2007). "Banks and liquidity creation: a simple exposition of the Diamond-Dybvig model" (PDF). Federal Reserve Bank of Richmond Economic Quarterly. 93 (2): 189–200. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-05-13. נבדק ב-2008-10-17.
  2. ^ 2.0 2.1 Wicker, E. (1996). The Banking Panics of the Great Depression. Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-66346-5.
  3. ^ "Remarks by Governor Ben S. Bernanke At the Conference to Honor Milton Friedman, University of Chicago, Chicago, Illinois". Federalreserve.gov. 8 בנובמבר 2002. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ 4.0 4.1 Bernanke, B. S. (1983). "Nonmonetary effects of the financial crisis in the propagation of the Great Depression". American Economic Review. 73 (3): 257–76.
  5. ^ 5.0 5.1 Heffernan, S. (2003). "The causes of bank failures". In Mullineux AW, Murinde V (eds.). Handbook of international banking. Edward Elgar. pp. 366–402. ISBN 978-1-84064-093-9.
  6. ^ 6.0 6.1 Reckard, E. S.; Hsu, T. (2008-09-26). "U.S. engineers sale of WaMu to JPMorgan". Los Angeles Times. נבדק ב-2008-09-26.
  7. ^ Gross, David M. (2014). 99 Tactics of Successful Tax Resistance Campaigns. Picket Line Press. p. 176. ISBN 978-1490572741.
  8. ^ 8.0 8.1 Sowell, Thomas (2010). The Housing Boom and Bust (Revised ed.). Basic Books. ISBN 978-0465019861.
  9. ^ Fuller, Robert L. (2011). Phantom of Fear: The Banking Panic of 1933. pp. 16–22.
  10. ^ Richardson, G. (2007). "The collapse of the United States banking system during the Great Depression, 1929 to 1933, new archival evidence". Australas Account Bus Finance J. 1 (1): 39–50. doi:10.14453/aabfj.v1i1.4.
  11. ^ Friedman, Milton; Schwartz, Anna J. (1993). A Monetary History of the United States. pp. 301–305, 342–346, 351–52.
  12. ^ Fuller 2011, pp. 28–31, 66–67, 97–98
  13. ^ 13.0 13.1 Diamond, D. W.; Dybvig, P. H. (1983). "Bank runs, deposit insurance, and liquidity" (PDF). J Political Econ. 91 (3): 401–19. CiteSeerX 10.1.1.434.6020. doi:10.1086/261155. Reprinted (2000) in Federal Reserve Bank of Minneapolis Quarterly Review 24 (1), 14–23.
  14. ^ Cooper, R.; Ross, T. W. (2002). "Bank runs: deposit insurance and capital requirements". International Economic Review. 43 (1): 55–72. doi:10.1111/1468-2354.t01-1-00003.
  15. ^ Barrell, R.; Davis, E. P. (2008). "The evolution of the financial crisis of 2007–8". National Institute Economic Review. 206 (1): 5–14. doi:10.1177/0027950108099838.
  16. ^ Merton, R. K. (1968). Social Theory and Social Structure (enlarged ed.). New York: Free Press. p. 477. ISBN 978-0-02-921130-4. OCLC 253949.
  17. ^ "The only way to stop a eurozone bank run". Financial Times. 2012-05-20. ארכיון מ-2022-12-11.
  18. ^ Lietaer, B.; Ulanowicz, R.; Goerner, S. (2008). "Options for managing a systemic bank crisis". S.A.P.I.EN.S. 1 (2).
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 Zoe Chase (2012-06-11). "Three Ways To Stop A Bank Run". NPR.
  20. ^ 20.0 20.1 Chana Joffe-Walt (2009-03-26). "Anatomy Of A Bank Takeover". NPR.
  21. ^ Allen, W. R. (1993). "Irving Fisher and the 100 percent reserve proposal". J Law Econ. 36 (2): 703–17. doi:10.1086/467295.
  22. ^ Brusco, S.; Castiglionesi, F. (2007). "Liquidity coinsurance, moral hazard, and financial contagion". J Finance. 62 (5): 2275–302. CiteSeerX 10.1.1.410.8538. doi:10.1111/j.1540-6261.2007.01275.x.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36427348הסתערות משיכות

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הסתערות_משיכות&oldid=2469314"