המתת חסד בהלכה

המתת חסד בהלכה הוא נושא הלכתי סבוך אשר עיקרו הוא הגישה ההלכתית להמתת חסד.  

רקע

נושא המתת החסד הינו מהקשים והסבוכים עימם מתמודדת האתיקה הרפואית, עמדת ההלכה בנושא המתת החסד היא מורכבת: ההלכה שוללת לחלוטין נקיטת פעולות שיש בהן כדי להביא למותו של אדם באופן אקטיבי; אך סלחנית יותר לגבי פעולות בעלות אופי פסיבי. רוב הפוסקים אינם תומכים בפעולות שמטרתן להאריך הארכה חסרת תוחלת של חיים שיש בהם ייסורים. בכך דומה הגישה ההלכתית לגישה האתית-רפואית הנהוגה מכוח החוק ברוב המוחלט של מדינות המערב.

המתת חסד אקטיבית

המתת חסד אקטיבית של אדם, גם אם הוא סובל מייסורים קשים, אסורה כמעט בכל מדינות העולם. גם ההלכה רואה אותה בחומרה רבה. כבר בתנ"ך ניתן למצוא דוגמה לכך: הנער העמלקי סיפר שהרג את שאול המלך כדי להקל על ייסורי גסיסתו, אך כעונש נידון למוות על ידי דוד. במעשה זה מביע דוד את הכבוד הרב שרחש כלפי שאול בהיותו משיח הקל, אך חז"ל דרשו מהסיפור שגם המתת חסד כזו נחשבת כרצח, ודינה מוות.^{[דרוש מקור]} אומנם מאותו סיפור תנ"כי עצמו יש שהסיקו שהאדם עצמו רשאי לאבד עצמו לדעת במצב של ייסורים קשים כפי ששאול עשה. לדעתם ייתכנו מצבים לפיהם יהיה אדם רשאי להמית עצמו במו ידיו, אולם דעתם דעת מיעוט.

את ההשקפה הבסיסית של ההלכה על המתת חסד מנסח הרב ישראל מאיר לאו:

"המושג המתת חסד אינו מובן על פי השקפת תורת ישראל. כלומר, אם יש בפעולה המסוימת משום המתה אין כל היתר בעולם לעשותה, ומי שעושה כן רוצח יקרא, ותהיה כוונתו לטובה כמה שתהיה"

כפי שעולה מדברי הרמ"א, האיסור על פעולה אקטיבית כדי להמית אינו איסור רק על מעשה הריגה ממש, אלא על כל פעולה מזרזת מוות:

"אסור לגרום למת שימות במהרה... אסור להשמיט הכר והכסת מתחתיו" (להשמיט הכר והכסת - מתוך תקווה שיהיה בכך לזרז המוות)

קיימת אף דעה בהלכה לפיה אסור כלל לגעת בגוסס, מחשש להחיש המוות.

כך נפסק בשולחן ערוך:

הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, אין קושרין לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו... ואין מעצמין את עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"ט)

המתת חסד פסיבית

כעיקרון תומכת ההלכה בהימנעות מהארכת חיים שאין בה תוחלת. הרמ"א מתיר להפסיק לחטוב עצים במקום שבו נמצא גוסס או להימנע מלשים מלח על לשונו, אף שהוא מניח שחטיבת עצים ומלח על הלשון מעכבים את צאת הנשמה.

חלוקים הפוסקים בשאלה מה נקרא הסרת דבר המונע מוות ומותר, ומה נקרא מעשה המזרז מוות ואסור.

קיימת דעה קיצונית שלפיה כל טיפול מאריך חיים, אף אם מתבצע נגד רצונו של החולה הסובל, הוא בגדר חובה. דעה זו התפשטה כהשקפתה של ההלכה, אף שלמעשה היא דעת מיעוט. הרב יעקב ישראל קניבסקי כתב על כך: "בעיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה (אפילו אינו אלא לחיי שעה) צריכים לעשות, אמת שגם אני שמעתי בילדותי מימרא זו, ולא ידעתי אם זהו מבר סמכא הוא, אבל בעיניי דבר זה צריך עיון גדול".

אחרים סבורים שמותר להימנע מלהאריך חיי חולה סופני סובל (ביניהם הרב יוסף שלום אלישיב), ויש הסבורים שזהו אינו רק היתר אלא חובה. הרב משה פיינשטיין אף סובר שגם אם החולה אינו סובל לדעת הרופאים, חל איסור להאריך את חייו, משום שאין הרופאים יכולים לדעת מה טיבם של הייסורים הכרוכים בעיכוב צאת הנפש.

הדעה המקובלת בין הפוסקים היא שבחולה סופני שאפסה תקוותו אין צורך לבצע פעולות כגון החייאה, הנשמה, ניתוחים, דיאליזה, כימותרפיה ועוד. מצד שני, אסור לחדול מלתת מזון ונוזלים.

שאלה שנויה במחלוקת היא מה הדין במקרה שבו חובר חולה סופני למכשיר הנשמה. האם מותר לנתקו ממנו. הרב חיים דוד הלוי ואחרים התירו זאת, אך רוב הפוסקים אסרו. "פטנט הלכתי" שמגשר בין הדעות ושנעשה בו שימוש הוא חיבור מכשיר ההנשמה לשעון, כך שיפסיק מעצמו לכמה שניות מפעם לפעם. ניתוק המכונה במצב שבו היא שובתת לרגע יכול להיחשב לפעולה פסיבית מותרת (הימנעות מחידוש פעולתה אינה כהפסקת פעילותה).

תפילה על חולה שימות

פוסקי ההלכה דנים האם מותר להתפלל על חולה שימות. הר"ן כתב שאם החולה מתייסר ואין תקווה שיתרפא מותר להתפלל עליו שימות, כמו שמסופר בתלמוד על אמתא דבי רבי שהתפללה על רבי יהודה הנשיא שימות.

בתלמוד בבלי ישנם דוגמאות נוספות של תפילה על אדם שימות, כגון חוני המעגל אחרי שישן שבעים שנה לא האמינו לו החכמים שהוא חוני המעגל, ומרוב צערו התפלל על עצמו שימות ומת. וכן רבי יוחנן אחרי פטירתו של ריש לקיש נשתבשה דעתו מרוב צער על חסרונו, והתפללו עליו חכמים שימות ומת.

בעידן המודרני דנו הפוסקים האחרונים בענין זה מבחינה מעשית. הרב משה שטרנבוך כתב, שהתפילה תהיה בלשון: "שהקב“ה יגאל את החולה מייסוריו זאת מבלי לציין איך וכיצד"; וכן שאין לבקש במפורש שימות. גם לדעת הרב אליהו בקשי דורון יש להמנע מכך אולם אחרים העירו שיש להתפלל בנוסח מפורט, וכי תפילה כללית אינה נענית<ref>הרב שמואל אליעזר שטרן, שיח תפילה, עמ' תשיט.

ראו גם

• אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים

קישורים חיצוניים

• אברהם שטינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, בהוצאת מכון שלזינגר כרך ה', הערך נוטה למות
• ישעיהו ליבוביץ, בין מדע לפילוסופיה, הוצאת אקדמון, ירושלים תשמ"ז, עמ' 286: על "המתת חסד"
• מאמרים מתוך אסיא - מאמרים, תמציות וסקירות בענייני רפואה והלכה בהוצאת מכון שלזינגר בנושא המתת חסד(הקישור אינו פעיל)
• סודי נמיר, הארכת חיי החולה הסופני-רשות או חובה?, אתר דעת
• אורי פז, צינור לחיים ולמוות, באתר פאזל
• אליעזר מלמד, הלכות הנוטה למות, באתר "ישיבה"
• רצון ערוסי, המתת חסד, באתר הידברות
• עירית עופר שטרק, ‏מותר לבצע המתת חסד על פי ההלכה?, באתר ישראל היום, 4 בפברואר 2018
• פסק דין יעל שפר נגד מדינת ישראל (ערעור אזרחי מס' 506/88).

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29525408המתת חסד בהלכה