מאבד עצמו לדעת (הלכה)

מאבד עצמו לדעת הוא כינוי הלכתי לאדם המבקש להרוג את עצמו. מעשה כזה נחשב לאיסור חמור, עליו נכתב באחרונים "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא". האיסור על התאבדות הוא תוצאה הכרחית מן העובדה שהאדם נברא על ידי ה', ושחייו הופקדו בידיו. על פי ראייה זו, האדם אינו שליט יחיד על חייו, לעשות בהם כראות עיניו, בניגוד לגישה המודרנית הדוגלת באוטונומיה מלאה לבחירת האדם.

מקור האיסור

רש"י והרמב"ם למדו את האיסור מהפסוק: ”וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם” (ספר בראשית, פרק ט', פסוק ה') רש"י בפירושו על הפסוק כתב: "אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו".

האיסור כה חמור עד שהרמב"ם פסק כי אפילו מי שמביא עצמו לידי סכנה ללא צורך ראוי לעונש: ”הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר 'הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך' או 'איני מקפיד על כך' – מכין אותו מכת מרדות”. אף לדעות שמותר לאדם לחבול בעצמו, אסור להרוג את עצמו.

לא תרצח

ישנן דעות שונות לגבי השאלה האם מאבד עצמו לדעת הוא בכלל לא תרצח או לא. יש טוענים כי המתאבד נחשב "שופך דמים" אבל אינו רוצח, ועוונו אינו נכלל בצו התורה "לא תרצח" (שמות כ, יג): ממה שאסור להרוג אחרים, אין ללמוד שאסור להרוג את עצמו. לפיכך אם שבר כלים בשעת מעשה זה אינו נפטר כדין רוצח בקם ליה בדרבה מיניה. אולם ישנה דרשה בספרות הגאונים לפיה: "לא תרצח – לא תתרצח".

אין נחשב מאבד עצמו אלא בהורג את עצמו בידים ולא במניח לאחרים להרגו. משום כך רשאי אדם, לדעת התוספות, להחמיר ולמסור עצמו למיתה על עבירה שנאמר בה יעבור ואל יהרג.

השלכות הלכתיות

חיוב הצלה למאבד עצמו לדעת

ישנה דעה באחרונים שהמאבד עצמו לדעת אין חובה להצילו מדין השבת גופו שכן אין חובת השבה על אבידה מדעת, וכן אין בו משום לא תעמוד על דם רעך ויש שכתבו שחייבים להצילו שאין אדם בעלים להפקיר את גופו, וגם כדי להפרישו מאיסור.

אבלות על מאבד עצמו לדעת

החומרה המיוחדת של התאבדות נלמדת בברייתא, הקובעת כי אין להתאבל על המתאבד:

המאבד את עצמו בדעת – אין מתעסקין עמו בכל דבר. רבי ישמעאל אומר: קורין עליו 'הוי נשלחה, הוי נשלה'. אמר לו רבי עקיבא: הנח לו בסתמו, אל תברכהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים. כללו של דבר: כל שהוא לכבוד החיים, הרבים מתעסקין בו; וכל שאינו לכבוד החיים, אין הרבים מתעסקין בו.

ישנה שיטה שגם במאבד עצמו מוטלת חובת אבלות על הקרובים, מפני שלא יצא במעשה זה מכלל "עמיתך". לדעתם הברייתא מדברת ברחוקים הרוצים לקרוע לכבודו, אך דעת הרמב"ם שאין עליו אבלות כלל, כשם שאין מתאבלים על רשע הנהרג בבית דין.   שיטת הרמב"ם בפירוש הברייתא נפסקה להלכה בשולחן ערוך, אמנם למעשה במקום שאיננו יודעים בוודאות שמדובר במקרה התאבדות, נוהגים דיני אבלות על המת. דוגמה לכך היא במקום שישנו ספק אם ההתאבדות נבעה מתוך מצב נפשי מעורער, אפילו זמני. הפוסקים נוקטים שרוב המתאבדים כלולים בהגדרה זו.

בעניין אמירת קדיש, פסק החתם סופר כי אפילו אם הוגדר אדם באופן מובהק כ"מאבד עצמו לדעת" עדיין על בנו לומר עליו קדיש כרגיל (וכן פסקו המהר"י^{[דרושה הבהרה]} והשדי חמד). בפתח הדביר פסק עוד כי גם יעלה למפטיר כשם שנוהגים אבלים.

יוצאים מן הכלל

אנוס כשאול המלך

ערך מורחב – המלחמה בגלבוע

בספר שמואל כתוב: ”וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ” (ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק ד') והסיפור מובא גם בספר דברי הימים א', פרק י', פסוק ד'.

בשולחן ערוך נפסק: ”קטן המאבד עצמו לדעת, חשוב כשלא לדעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר.” ומכאן שלהתאבדות של שאול המלך אין דין של מאבד עצמו לדעת. בספרות חז"ל לא רק שלא מבקרים את מעשה ההתאבדות של שאול, אלא אף ניתן למצוא במפורש שלא היה במעשה זה איסור.     הראשונים תמהו על מעשהו של שאול מן המעשה המסופר על רבי חנינא בן תרדיון המלמד שגם מפחד של עינויים ויסורים אין לאדם ליטול את חייו.

הספר "ים של שלמה" הציע שני הסברים: האחד הוא ששאול עשה מעשה זה מפני שדאג שמא ישראל יצאו בהתקפה חסרת תקווה של האויב ומכיוון שהדבר יגרום לאבדות גדולות בנפש, היה מותר לו ליטול את נפשו כפי שנהג. הצעה שנייה היא שנפילת מלך ישראל ביד אויב, והתעללות הפלשתים בו, הייתה גורמת לחילול השם; וכדי שלא יתחלל שם שמים ברבים, נפל שאול על חרבו, ונטל את נפשו. ביאור דומה ניתן על ידי מפרשים למיתת שמשון, שאף הוא נטל את נפשו, תוך גרימת קידוש השם גדול.

התאבדות כדי להינצל מהמרת דת בכפייה

רבינו תם נתן הסבר אחר למעשה שאול המלך, שהעריך שהפלשתים יכפוהו להעבירו על דתו ובאופן זה מותר להרוג את עצמו כדי שלא יכשל באיסור. רבינו תם מסתמך גם על המעשה מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון המופיע באחת מאגדות החורבן, המספר על 400 ילדים וילדות שהובלו בשבי באוניה, והתאבדו בקפיצה לים כדי להימנע מגורל של עבירות חמורות.   הסברו של רבינו תם נותן צידוק הלכתי למעשיהם של חסידי אשכנז בזמן מסעי הצלב ששחטו את ילדיהם כדי שלא יבואו לידי המרה באונס, ויש שחלקו על כך.

התאבדות מתשובה או מתוך צער

נושא התאבדות מתוך תשובה נידון בראשונים ואחרונים וישנן כמה דעות.

בשו"ת מהר"י וייל כתב שהמתאבד לשם כפרה על עוונותיו אינו נקרא חוטא, ומביא לכך ראיה מיקום איש צרורות שקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין וזכה לעולם הבא. יש שהביאו לכך ראיה מרב חייא בר אשי שחשב שעבר עבירה חמורה וקפץ לתוך תנור בוער כדי להרוג את עצמו.

בתשובות רבי יהודה החסיד בעניני תשובה כתב שראוי לבעל תשובה להמית עצמו לשם כפרה ומביא ראיה מר"א בן דורדיא שמסר עצמו למיתה ומיקום איש צרורות. בסמ"ק מביא על כך מעשה מרבי יהודה החסיד.

יש שכתבו שהמתאבד מתוך צער ומאיסת חייו אינו נחשב מאבד עצמו לדעת ובבית אפרים הביא לכך ראיות מהכובס שלא היה בהלויתו של רבי קפץ מן הגג ומת וזכה לעולם הבא ומחנה שהפילה עצמה מן הגג אחר מיתת בניה.

ראו גם

• שמירת הנפש
• ייהרג ואל יעבור

קישורים חיצוניים

• מתניה יוסף בן גדליה, חכמי שפייר בימי גזרות תתנ"ו ואחריהם, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
• שלמה גורן, גבורת מצדה לאור ההלכה, מתוך במחניים חלק פז, באתר אוצר החכמה
• הרב משה צבי נריה, "התאבדות לדעת" גבורי מצדה לאור ההלכה, תגובה לרב שלמה גורן, בתוך אור המזרח חלק ח, באתר אוצר החכמה
• הרב יאיר וייץ, האם מותר היה לשאול להתאבד, באתר ישיבת הר ברכה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32869470מאבד עצמו לדעת (הלכה)