המשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי

מפת המשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי

נוף אנטארקטי

טרקטורי פרגוסון TE20 מותאמים ששימשו את צוותו של אדמונד הילארי במשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים

המשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים (באנגלית: Commonwealth Trans-Antarctic Expedition) הייתה משלחת שיצאה לאנטארקטיקה בין השנים 1955‏-1958 בחסות חבר העמים הבריטי, במטרה להגיע לקוטב הדרומי. המשלחת הייתה הראשונה בהיסטוריה שהשלימה בהצלחה חצייה יבשתית של אנטארקטיקה דרך הקוטב הדרומי, והייתה השלישית שהגיעה לקוטב הדרומי, 46 שנים לאחר שעשו זאת משלחת הקוטב הדרומי של רואלד אמונדסן ומשלחת טרה נובה של רוברט פלקון סקוט, בשנים 1911 ו-1912.

סר ויוויאן פוקס וסר אדמונד הילארי, 1958

בראש המשלחת עמד החוקר הבריטי ד"ר ויוויאן פוקס, ואת צוות הסיוע של ים רוס שהורכב מניו זילנדים הנהיג סר אדמונד הילארי, שהתפרסם כשכבש את פסגת האוורסט. הקבוצה הניו זילנדית כללה מדענים שהשתתפו במחקר של השנה הגאופיזית הבינלאומית (IGY), ואילו צוות IGY אנגלי פעל בנפרד מבסיסו שבמפרץ היילי.

בהתאם למסורת של משלחות קוטב מן "העידן ההרואי", גם משלחת חבר העמים הייתה יוזמה פרטית, אם כי נתמכה במימון ממשלתי של הממלכה המאוחדת, ניו זילנד, אוסטרליה ודרום אפריקה, לצד מספר רב של תרומות מחברות ומאנשים פרטיים, בחסותה של המלכה אליזבת השנייה.

פוקס עוטר בתואר אבירות על הישגו. החצייה השנייה של היבשת התרחשה רק בשנת 1981, במשלחת טראנס-גלוב בראשות ראנולף פינז.

תוכניות ראשוניות

הרעיון הראשוני לתכנון משלחת שתחצה את יבשת אנטארקטיקה מצד אל צד, במקום לחזור על עקבותיה לנקודת המוצא, נולד בדצמבר 1949 בראשו של סר ויוויאן פוקס, כאשר המתין עם חבריו למשלחת הגאולוגית לשוך סופת השלג, שעיכבה אותם במסעם בארץ אלכסנדר. המשלחת שחזה בעיני רוחו, הייתה עתידה לצאת מן המחוזות הכפופים לממשל איי פוקלנד ולעבור דרך חלקי אנטארקטיקה הכפופים לניו זילנד ולאוסטרליה, עד הַגיעהּ לים רוס. לכן, סבר שאפשר יהיה לעניין את ראשי המדינות הללו בביצוע תוכנית המשלחת, ויחד עמן גם את דרום אפריקה, שתגלה אולי עניין בחקר האזור המשפיע על מזג האוויר בכל היבשות בחצי הכדור הדרומי, בו שוכנת דרום אפריקה.

פעולתו הראשונה של פוקס הייתה לשלוח מברק אל ג'יימס וורדי, נשיא סנט ג'ון קולג' באוניברסיטת קיימברידג' וראש המטה המדעי של ארנסט שקלטון לשעבר. כעבור שלוש שנים, ב-1953, התוכנית החלה להתגבש, בהשתתפותו של סר מיילס קליפורד, מושל איי פוקלנד. המשלחת תוכננה לעבור מקצה ים ודל אל מצר מקמרדו שבים רוס, מרחק של שלושת אלפים קילומטרים, באמצעות זחלילי שלג ממונעים, כלבים ובסיוע מטוסים. מן העבר הנגדי, מים רוס, תצא קבוצה שנייה בנתיב שתמצא ותפלס לה דרך מרמת הקוטב במורד ההרים ואל הבסיס, שיוקם במצר מקמרדו. קבוצה זו נועדה לצייד מחסני מזון ודלק בנתיב המשלחת, כדי לצמצם את המטען שיובל לרוחב היבשת. האזור הזה, בין ים ודל לקוטב, היה כולו בחזקת לא-נודע, וכמוהו גם צדם המערבי של ההרים, שמשלחות סקוט ושקלטון מיפו כבר את צדם המזרחי. תוכנית המשלחת כללה גם משימות מדעיות דוגמת הקמת תחנה מטאורולוגית בפנים הארץ, מדידת עובי שכבת הקרח ובדיקת תצורת פני הסלע שתחתיה.

הכנות

אדמונד הילארי אורז שק בעבודות ההכנה ליציאת המשלחת, 1956.

מימון המשלחת התחלק בין ארבע ממשלות בחבר העמים הבריטי ותרומות מקרנות, ארגונים וגורמים שונים, בהם החברה הגאוגרפית המלכותית, שתרומתה היוותה אישור לחשיבות המשלחת, וכן מגבית מן הציבור, שגילה עניין רב בתוכניות המשלחת.

מתנדבים רבים מכל קצווי תבל הגישו בקשות להצטרף למשלחת, ולוועדת המיון היו דרישות משלה להתאמת המועמד למשלחת. בנוסף לאישיות מתאימה, בריאות איתנה, מומחיות מקצועית, ניסיון קודם בארצות הקוטב ונכונות לתת יד לכל עבודה שתידרש, הייתה הוועדה מחויבת לכלול במשלחת נציגים מכל אומות חבר העמים הבריטי. האנשים שנבחרו התגלו כמוכשרים ביותר לתפקידם, והם שובצו מיד לעבודות ההכנה, כל אחד בתחומו:

• דייוויד סטראטון - טיפל בהכנת רשימות הציוד, על כל הכרוך בכך, ולצורך זה ניצל את ניסיונו כמודד בארץ גראהאם מטעם ממשל איי פוקלנד. בהמשך היה לסגנו של פוקס במשלחת.
• דייוויד פראט - מונה לעמוד בראש המחלקה ההנדסית, כאחראי על התובלה והדלק, תחום שאת הידע והניסיון בו רכש בתקופת שירותו הצבאי.
• הטייסים:
  • ג'ון לואיס - בעל ניסיון מוקדם בטיסות מעל אנטארקטיקה; הצטרף לצוות כטייס ראשי, ועסק בכל הקשור לאספקת מטוסים ובכל הדרוש להטסתם.
  • גורדון הסלופ - טייס בחיל האוויר המלכותי.
  • פיטר וסטון - היה חבר במשלחת הנורווגית-בריטית-שוודית לאנטארקטיקה בשנים 1950–1951.
• ראלף לנטון - חובב רדיו נלהב, שהיה לאלחוטאי המשלחת.
• קן בלייקלוק - בעל ניסיון קודם של ארבעה חורפים באנטארקטיקה; התמנה לראש קבוצת החילוץ.
• ג'ון סטיבנסון - יחד עם בלייקלוק עתיד היה לנהוג בלהקות הכלבים הראשונות שהגיעו לקוטב מאז משלחת אמונדסן בשנת 1911.
• ג'ורג' לאו - העפיל בשעתו לפסגת האוורסט; צורף למשלחת כצלם הרשמי שלה.
• סר אדמונד הילארי - התמנה לראש קבוצת ים רוס.

בנובמבר 1955 הושלמו ההכנות, כל הציוד הוטען על האונייה "תירון" בפיקודו של רב החובל הארלד מארה, וב-14 בנובמבר הפליגה המשלחת לדרכה.

מסע תירון

נוף אנטארקטי

ב-14 בנובמבר 1955 הפליגה האוניה "תירון" ממבדוק מילוול, מלווה בברכות הצלחה מן העומדים על החוף ובצפירות ברכה מאוניות אחרות. ב-9 בדצמבר, הצטרפו במונטווידאו אדמונד הילארי ובוב מילר, סגנו, שנועדו לשהות קיץ אחד עם שאר אנשי המשלחת באנטארקטיקה לפני שיעברו לצדה השני של היבשת.

עד ה-26 בדצמבר לא אירעו תקלות משמעותיות, אך אז החלו מצבורי הקרח הדחוס לסגור על האוניה ולהסיט אותה מן הנתיב הרצוי, כך שאנשי המשלחת נאלצו לרדת אל הקרח עם גרזנים, אתים, קרשים ואנקולי סירות ולפנות את הקרח מדפנות האונייה. לעיתים נעזרו גם במטעני נפץ כדי לנפץ את הקרח. ב-18 בינואר התכופף הגה האונייה כתוצאה מהתנגשות בקרח עד שהניווט נעשה כמעט בלתי אפשרי. רב החובל מארה נחלץ ממצב זה על ידי תחבולה מסוכנת כשדחק את האוניה אל תוך שדה קרח מוצק. הסיכון היה רב, אך ההימור עלה יפה וסטיית ההגה תוקנה ואיפשרה לאונייה להגיע אל חלקת מים פנויה, הראשונה מזה שלושה שבועות. באגם זה ניסה הטייס ג'ון קליידון להמריא לטיסת סיור, והצליח להתרומם ממש ברגע האחרון לפני התנגשות בקרח שבקצה האגם. לאחר שובו אל הסיפון, התקדמה האוניה בהדרגה אל אזור נוח יותר לניווט, ובהמשך נפגשה עם אוניית הצי הבריטית "פרוטקטור".

ב-28 בינואר 1956 הגיעה אוניית המשלחת אל מפרץ היילי, שם נפגשו אנשיה עם הקבוצה שהקימה בסיס במקום. משם המשיכו פוקס ואנשיו דרומה, אל עבר מפרץ ואהסל. כאן המריאו שוב במטוס לחפש מקום נוח לנחיתה ולהקמת בסיס קבע למשלחת. בבוקר 30 בינואר החלה פריקת המטען והקמת בסיס שקלטון, להנצחת זכרו של ארנסט שקלטון, שיצא בשנת 1914 לחצות את יבשת אנטארקטיקה והתכוון לקבוע את בסיסו ממש באותו מקום שם עגנה עכשיו "תירון".

בסיס שקלטון

החורף הראשון

פריקת הציוד מן האוניה והעברתו אל הבסיס הייתה רצופה קשיים וסכנות. הטרקטורים שקעו בשלג וחדרו את קליפת הקרח עד לסכנת שקיעה בבתרונים העמוקים שמתחת למדף הקרח, שחייבה את העושים במלאכה להקים גשרוני עץ מעל לפרצות. תקלה באחד הטרקטורים אילצה אותם להחיש את פינויו של אחד המחסנים כדי להגיע אל החלף לחלק שניזוק, ואז, כאשר ערמת ציוד גדולה הצטברה על קרח הים, לפני שהספיקו להעבירו אל ראש מדף הקרח, גברה בבת אחת הרוח, סחף השלג התעבה על קרח הים והקשה על הראות וגלי הים הציפו את משטח הקרח ואת ערימות הציוד שעליו. כעבור זמן קצר, ניתקו כבליה הקדמיים של האוניה "תירון". פוקס הורה מיד לכמה מאנשי הצוות לרוץ אל האוניה ולנסות לטפס אל סיפונה; מיד לאחר שנמצאו לבטח על הסיפון, ניתקו גם כבליה האחוריים של האוניה והיא החלה נסחפת ברוח ומתרחקת מן המעגן. חלק מן האנשים נמצאו על מדף הקרח ואלה שנשארו על הקרח שעל שפת המים עסקו בבהילות בהצלת הציוד שנסחף במים, בבלי דעת מתי תחזור האוניה לאסוף אותם ואם תוכל בכלל לחזור ולעגון שם. בעיקר הדאיגה את פוקס רטיבות רגליהם, שהיוותה סכנה של ממש בטמפרטורה נמוכה וללא בגדים להחלפה, אך כעבור חצי שעה שבה האוניה ואספה את האנשים, שהצליחו לטפס אל סיפונה תוך כדי תנועה, שכן עגינה לא הייתה אפשרית. חלק מאנשי המשלחת נשארו על החוף, ללא ודאות אם ומתי תחזור האוניה, אך "תירון" שבה למחרת, עגנה במקומה הקודם ועבודת הפריקה נמשכה כסדרה.

בטיסת סיור, ב-6 בפברואר 1956, הזדמנה לפוקס התגלית הראשונה של המשלחת, בדמות רכס הרים לא נודע. בטיסה למחרת אל ההרים נקבע, שגובה הפסגה הגבוהה ביותר הוא כ-1350 מטרים ושרשרת ההרים נמשכת מצפון-מזרח לדרום-מערב ויוצרת חומה סלעית הפונה צפונה. בזמן שהמטוס היה בטיסת הסיור, הורעו התנאים סביב "תירון" וגבר החשש, שהצטברות הקרח סביבה תמנע את ההפלגה. החיפזון מנע את השלמת הצריף, שנועד לאכסן את קבוצת החלוץ, והיא נאלצה להתגורר במשך כל החורף האנטארקטי בתיבה, שבה היה ארוז חתול השלג, טרקטור קאטרפילר מצויד בזחלילי שלג.

"תירון", שהייתה עכשיו קלה לאחר פריקת המשא מעליה, לא יכלה עוד לשבור או לדחוף את הקרח הכבד, ורב החובל נאלץ לשוט אחורנית ולתמרן בתוך שדות קרח צפופים. סכנת ההילכדות בקרח, הגורל המר שמצא את אנדיורנס, ריחפה מעליהם, אך לאחר שעתיים הצליחו להתקדם אט-אט צפונה בידיעה, שעזבו את בסיס שקלטון ברגע האחרון ממש.

טרקטור גורר מטען של דלק טרקטורים בבסיס סקוט, 1957

החורף עבר על הנשארים בבסיס שקלטון במאמצים בלתי פוסקים להשלים את הצריף, במאבקים בסופות שלג, בקור גובר והולך ובאבדן חלק ניכר מציודם, כאשר חלק מקרח הים, שהטעה אותם במראיתו המוצקה, ניתק ונסחף אל הים. למזלם הספיקו להעלות את כל המזון לבסיס, בכמות שתספיק לשוכניו לשלוש שנים, אבל אבדן חלק ממלאי הדלק כפה עליהם חיסכון קפדני בשימוש בו. כמו כן אבדו הכימיקלים הדרושים לייצור מימן, ועמם תוכנית בדיקות הרדיו ששלושת המטאורולוגים קיוו לערוך.

בחודש מאי 1956, כמעט שלושה חודשים לאחר ש"תירון" הפליגה מבסיס שקלטון, הצליחו לקיים קשר רדיו עם האי הוֹרסְשוּ ועם פורט סטנלי שבאיי פוקלנד, ומכאן ואילך דיווחו באופן סדיר על מצבם, הזמינו השלמות למלאי והחליפו ידיעות עם בני משפחותיהם. ב-21 ביוני 1956, יום אמצע החורף, חגגו לפי מיטב המסורת האנטארקטית ועם התחדשות אור היום בחודש אוגוסט החלו להתקין את כל המכשירים המטאורולוגיים וניהלו סדר יום מלא לכל שעות היממה. בספטמבר החלו באילוף הכלבים לגרירת מזחלות ובאוקטובר כבר קיימו קשר עם הבי.בי.סי. בלונדון ובהזדמנות זו עם כמה מאנשי המשלחת הנותרים, שהורשו לשהות באולפן בשעת השידור. בהמשך החלו במסעות להקמת מצבורי מזון ודלק, תחילה בקרבת מקום לבסיס ובהמשך למרחקים גדלים והולכים, במסעות שכללו סיורי שטח ותצפיות שמש לקביעת מיקומו המדויק של קצה המסע הדרומי, וכן איסוף דגימות סלע מעניינות.

חזרה לשקלטון

חודשי האביב והקיץ עברו על אנשי המשלחת, שחזרו לאנגליה, בהכנות מקיפות להמשך המשלחת. ארבעה חברים נוספים הצטרפו למשלחת, האל ליסטר, חוקר קרח, אלן רוג'רס, קצין רפואה שבא להחליף את קודמו בתפקיד, ג'ון סטיבנסון האוסטרלי, גאולוג, שהשתלם בהמשך בנהיגת כלבי מזחלת, וג'פרי פרט, גאופיזיקאי שהושאל למשלחת מחברת בריטיש פטרולאום כמומחה לסייסמולוגיה וגראווימטריה. ב-15 בנובמבר 1956, לאחר ביקור מלכותי של אליזבת השנייה, הפליגה האונייה "מגה דן" הדנית אל מפרץ היילי ובסיס שקלטון, ועליה המשלחת לחציית אנטארקטיקה והמשלחת האנטארקטית של החברה הגאוגרפית המלכותית, על כל ציודן.

בחלקה הראשון של ההפלגה בים ודל הופתעו לטובה ממשטחי המים הפתוחים שהשתרעו לפניהם והעזו לקוות שזה יהיה המצב עד לקצה הים, בניגוד לכל מה שידעו קודם על ים זה, אך בסופו של דבר נתקלו בשדה קרח מוצק וסיור אווירי הבהיר להם, שאין ברירה אלא לסגת צפונה ולפלס דרך ממזרח, באמצעים שהכירו מן ההפלגה ב"תירון" - חפירה, הנפה והדיפה במוטות. עוד סיור אווירי נדרש לאיתור נתיבי מים פתוחים הן ל"מגה דן" והן לאוניה "טוטאן", שהייתה בדרכה עם אספקה לבסיס החברה הגאוגרפית המלכותית, אך לאחר מכן המשיכו שתי האוניות לשייט ללא קשיים נוספים וב-4 בינואר 1957 הגיעו שתיהן אל מפרץ היילי. טיסת סיור לאיתור הרים מזרחה למפרץ היילי כמעט הסתיימה באסון, כשהמטוס הקל סטה במידה רבה מדרכו והתרחק מחוף הים. הדלק אזל והלך במיכלי המטוס ואי אפשר היה לקיים קשר עם הבסיס. לבסוף, לאחר טיסה ממושכת מעל צוקי קרח מבותרים שאינם מאפשרים נחיתה, התגלו סוף סוף בפרצת ענן שדות קרח צפים במי הים וכעבור זמן קצר הגיע המטוס אל האוניה. ב-12 בינואר 1957 הגיע פוקס עם הטייס ג'ורג' לאו וכתב הבי.בי.סי. דונלד מילנר אל בסיס שקלטון, עם דואר של שנה תמימה לאנשי הבסיס וציוד חיוני נוסף; למחרת הגיעה ה"מגה דן" ולאחר שפילסה לה דרך בתוך שדות הקרח הדחוסים יצרה לעצמה מעגן בטוח.

ההכנות להקמת בסיס סקוט

ערך מורחב – בסיס סקוט

אדמונד הילארי בתא הטייס של מטוס ה"ביבר", שסייע למשלחתו, 1956.

החבורה, שנועדה לסייע לקבוצת ויוויאן פוקס בדרכה מן הקוטב אל ים רוס, בהנהגת אדמונד הילארי, גדלה והסתעפה, ככל שנוספו לה מדענים לביצוע תוכניות המחקר של השנה הגאופיזית הבינלאומית. הילארי החליט גם לצרף עוד כוח אדם במספר מספיק לעריכת מדידות ופעולות גאולוגיות רחבות-יריעה. כך קרה, שמן המספר המתוכנן תחילה - 12 איש - גדלה הקבוצה ל-23 אנשים, ובהתאם לכך גדל היקף הצריפים והציוד של בסיס סקוט. קבוצת הילארי הייתה מעתה לא רק מסייעת לקבוצת פוקס בהנחת מחסני מזון ודלק לאורך נתיבם, אלא גם נציגת ניו זילנד בחקר הבינלאומי של שטח ים רוס, הנתון לחסותה. בין אנשיה היו שלושה חוקרים מניו זילנד, שהצטרפו לקבוצה של צי ארצות הברית וירדו עמה לים רוס. בין המצטרפים היה איש הצי המלכותי של ניו זילנד, שהיה ממונה על מציאת מקומות מתאימים לפריקת הציוד מאוניית חיל הים המלכותי של ניו זילנד, "אנדבר". לשם כך בדקה קבוצתו את הצד המערבי של מצר מקמרדו לאיתור מקום מתאים להקים בו את בסיס סקוט. מן הדוח"ות של סקוט נראה, שקרחון היבשה פראר יוכל להתאים כנתיב לרמת הקוטב. שניים מאנשי משלחתו של סקוט, דבנהאם ורייט, המליצו על שני מקומות אפשריים להקמת הבסיס, והסיירים מצאו שטח מתאים להקמת בסיס, הכולל משטחי נחיתה למטוסים, לרגלי שלוחת ההר שמעבר לכף באטר, שהציע רייט.

מגבלות המימון, שהוטלו על המשלחת, מנעו שימוש בטרקטורים ואילצו אותה להסתפק בשני מטוסים, שרק אחד מהם התאים להעברת משאות כבדים. לפי כך החליטו הילארי ואנשיו להסתמך במידה רבה על להקות כלבים בסיוע אווירי. מלאי הכלבים שעמד לרשותם בא בחלקו מאוסטרליה ובחלקו מגרנלנד. מחברת פרגוסון הבריטית וסוכניה בניו זילנד ומן הצי האמריקאי קיבלו בהשאלה להק טרקטורים. חברת "בריטיש פטרולאום" תרמה את הכמויות האדירות של דלק ושמני סיכה, שנדרשו לפעולת המשלחת ובלעדיהן לא הייתה אפשרית כלל. לשיכון חברי המשלחת הוקמו שישה צריפים גדולים ושלושה קטנים יותר, מבודדים היטב.

חברי הקבוצה

זוהר דרומי בתחנה האנטארקטית אמונדסן-סקוט

1. סר אדמונד הילארי, מפקד המשלחת
2. ג'. ה.' מילר, סגן ומודד בכיר
3. ד"ר ג'. מארש, רופא ונוהג כלבים בכיר
4. מ. אליס, מהנדס
5. סגן חובל פ. ברוק, איש חיל הים המלכותי, מודד ונהג כלבים
6. ה. איירס, מטפס הרים ונוהג כלבים
7. ב. גאן, גאולוג
8. ג. וורן, גאולוג
9. ר. קרליון, מהנדס אזרחי ומודד
10. מ. דאגלס, מטפס הרים ונוהג כלבים
11. ד"ר ו. בלהם, מטאורולוג וביולוג
12. ג'. בייטס, מכונאי דיזל וחשמל
13. א. בוכנל, טבח
14. רס"ל פ. מלגרו, הצי המלכותי של ניו זילנד, אלחוטאי בכיר
15. ג. גואן, אלחוטאי
16. מפקד טייסת ג'. קליידון, חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד, טייס ראשון
17. קצין טיסה ו. קרנפילד, חיל האוויר המלכותי הניו זילנדי, טייס משנה
18. סמל ל. טאר, חיל הים המלכותי הניו זילנדי, מכונאי מטוסים

הצוות המדעי של השנה הגאופיזית הבינלאומית

1. ד"ר ט. אתרטון, מדען בכיר וחוקר הזוהר הדרומי
2. ו. ג'רארד, חוקר המשיכה המגנטית
3. ר. אור, סייסמולוג
4. ה. סנדפורד, חוקר היונוספירה
5. ו. ג'. מק-דונלד, חוקר קרינת השמש

אוטר טורבו על גלגלים-מגלשיים

בתרגיל שהתקיים ביולי 1956 על קרחון טסמאן, התהפך מטוס ה"אוטר" של המשלחת בנחיתה על תשלובת הגלגלים-מגלשיים שפותחה בשבילו, ולאחר שתוקן, הותקנו לו מגלשי מטוס רגילים, ששימשו אותו היטב באנטארקטיקה. חברי המשלחת אומנו היטב בטיפוס הרים ובנהיגת טרקטורים בתנאי קרקע קשים. ב-21 בדצמבר 1956 הפליגה לבסוף ה"אנדבר" ליעדה, מלווה בשתי פריגאטות של חיל הים הניו זילנדי, שהמשיכו עמה עד ה-27 בחודש, אז אילץ אותן קרח הים המתעבה לשוב על עקבותיהן. עד ה-31 בדצמבר נהנו מים שקט יחסית ומנתיבי מים פתוחים רוב הזמן, אך אז עטה עליהם סערה דרומית איומה, שבשיאה הציפה את הסיפון הקדמי, הרסה את מלונות הכלבים והרטיבה את שוכניהן, אך כולם ניצלו ללא פגע. ב-3 בינואר 1957 התקרבה "אנדבר" אל מצר מקמרדו, בעזרתה של "גלקסייר", שוברת קרח אמריקאית חזקה במיוחד, שנמצאה בסביבה. דרכם אל האתר שנבחר לבסיס הייתה קשה ומפרכת, ובסופו של דבר הגיע הילארי למסקנה, שעדיף למצוא מקום אחר, ובסיור אווירי, שנערך למחרת בבוקר, נמצא מקום כזה מעבר למצר, בכף פראם. בימים הבאים התנהלה הקמת הבסיס בקצב מזורז, אך הנתיב המשוער למסע אל רמת הקוטב נפסל מכל וכל, ובהמשך נקבע מקום למצבור המזון והדלק הראשון בקרחון סקלטון וציודו הושלם ב-8 בפברואר 1957, היום שבו הצליחה קבוצת הסיור להגיע אל רמת הקוטב.

מסעות וסיורים

מדף הקרח רוס ב-1843

לאחר השלמת מלאכת הבנייה בבסיס סקוט, התפנו אנשי הקבוצה לסיורי שטח ופעולות שדה. תחילה יצאו לקבוע נתיב מבסיס סקוט למצבור סקלטון, על גבי מדף הקרח רוס, ובמקביל יצא מטוס ה"ביבר" עם מטעני מזון ודלק למצבור, שנועד לשמש את קבוצת פוקס בדרכה מן הקוטב אל בסיס סקוט. עם השלמת ציוד המצבור, היו בו שבע טונות של מזון ודלק. קבוצה של שני גאולוגים ומטפס הרים מנוסה יצאה לבחון את הסלעים ולאסוף דגימות מהם. שיא המסע היה העפלה מפרכת אל פסגת הר הרמסוורת', שגובהה 2,700 מטרים ויותר, במאמץ מרתוני של 23 שעות למעלה ולמטה.

המשימה הבאה הייתה ציוד מצבור הרמה בטיסות הלוך ושוב ובמקביל, השלמת כל עבודות החוץ בבסיס סקוט, כולל קשירת הצריפים אל הקרקע בכבלי פלדה והקמת רשת תרני רדיו. בבוקר 22 בפברואר 1957 הפליגה "אנדבר" לניו זילנד עם צוות הבנאים ושאר אנשי המקצוע שסיימו את עבודתם בבסיס. רכבת אווירית פינתה את האנשים והכלבים ממצבור סקלטון ועכשיו נמצאה כל קבוצת החורפים יחד בבסיס, זו הפעם הראשונה. עם ההכנות לימות החורף וחלוקת התפקידים בבסיס, נמשכו גם מסעות הסיור, שתוכננו עד לרדת החשכה הגמורה של החורף האנטארקטי.

הקמת בסיס "קרח הדרום"

חתול שלג ממשלחתו של ויוויאן פוקס בתצוגה במוזיאון קנטרברי

מצבור "קרח הדרום" נמצא במרחק כ-770 ק"מ מבסיס שקלטון ונועד לשמש הן כתחנה לחקר הקרח ולמטאורולוגיה והן כנקודת היציאה המיועדת של הקבוצה לחציית היבשת. את שמו נתן לו האל ליסטר, חוקר הקרח, שעשה בעבר חורף אחד בתחנת המשלחת הבריטית בצפון גרנלנד, שנקראה "קרח הצפון". איתור מקום מתאים להקמת התחנה והמצבור התבצע מן האוויר, תוך פסילת אזורים בלתי נגישים ומסוכנים למעבר. תוך כדי כך הושלמו ההכנות לחורף בבסיס שקלטון, כולל צייד נרחב של כלבי ים להזנת כלבי המזחלות. האונייה "מגה דן" עמדה להפליג עם הצוות, שנשאר לסייע לקבוצת החורף בהכנות. נשף פרידה נערך לחברי שתי המשלחות ולחלק מצוות האונייה והנשארים הזדרזו לכתוב את המכתבים האחרונים, שייצאו מבסיסם, שעמד להיות מנותק כליל במשך החורף. לאחר הפלגת ה"מגה דן", ב-30 בינואר 1957, יצא פוקס עם הטייס גורדון הסלופ ועם קן בלייקלוק לעוד טיסת סיור, הפעם עם מיכל דלק נוסף שיאפשר להם להאריך את הטיסה, ובסיומה, לאחר שבע שעות טיסה ובחינת השטח, הוחלט לבסוף להקים את "קרח הדרום" ב-'81°40 דרום, 29° מערב בקירוב, כעשרה ק"מ דרומית-מערבית למרוחקים מבין הנונאטאק שגילו ב-20 בינואר. בהמשך נודע, שאם כי המקום מתאים למטרתו, חקר הקרח, הרי שום נונאטק אינם נראים משם ואנשי התחנה המאוכזבים לא יראו דבר פרט למרחבי שלג אינסופיים במשך חודשים רבים.

בימים הבאים יצאו טיסות עמוסות מטען, כל אחד במשקל 900 ק"ג, שהכיל ציוד לתחנת המחקר, מזון, דלק ורדיו בטיסה הראשונה ובהמשך חומרי בנייה לצריף וכלי עבודה וכן הלאה, לפי סדר החשיבות. לאחר צאתם הגיע מטוס "אוטר" אמריקאי עם קפטן פין רון וקפטן מק-דונלד, שהקימו באותו זמן תחנה אמריקאית בשם "אלסוורת" לשנה הגאופיזית הבינלאומית, כ-80 ק"מ ממערב לשקלטון. הם בישרו לאנשי הבסיס, שהיחידה המוטסת הגיעה בשלום ליעדה ועוסקת בפריקת המטוס.

ב-22 בפברואר 1957 היה הצריף מוכן למגורים ומצויד בכמות מספקת של מזון ונפט לשלושה אנשים. פוקס מצא לנכון להחזיר את אנשי "קרח הדרום" אחד אחד לשקלטון לימים אחדים, למטרת מנוחה ואיסוף חפצים אישיים, שירצו להחזיק עמם במשך ששת או שמונת החודשים הבאים.

חלקי הפרימוס: בתחתית מכל חומר הדלק, הידית בצידו הימני של המכל היא משאבת הלחץ, בצד שמאל של המכל כפתור לשיחרור הלחץ וכיבוי המבער

ב-5 במרץ 1957 פרצה בבסיס שקלטון שריפה, אך בעזרת מכבה להבות חנקני של אבקה דחוסה הצליחו לכבותה תוך רגע ושמחו להיווכח ביעילותו. דרמה אחרת התחוללה כשחוליה של שניים, קן בלייקלוק וג'ון סטיבנסון, שנלקחה אל שרשרת הנונאטאק "ויצְ'וֶויְיס" לצורך מדידות ועבודה גאולוגית ליומיים-שלושה, נתקעה שם בגלל סופות שלג, שלא איפשרו למטוס לחזור לקחתם. היה חשש, שמנות המזון שלקחו עמם לעשרה ימים לא יספיקו, וההנחה הייתה, שמתוך ראיית הנולד ינסו השניים לחזור בכוחות עצמם אל "קרח הדרום". התחנה קיבלה הוראה לשגר זיקוקי איתות מדי ערב בשעה שש, בתקווה שהחוליה העושה דרכה עם מזחלת קטנה ורדיו בקור עז ובתוך סחף שלג, תראה אותם ותצליח למצוא את דרכה חזרה.

במקביל יצא פוקס במטוס בתקווה למצוא את האנשים ולפחות לזרוק להם תוספות מזון ודלק, אך כשהגיעו אל הנונאטאק לא ראו סימן לאנשים, וגם את תחנת המחקר התקשו למצוא בשלג הסמיך לאחר שנחתו בסביבתה, עד שנתיב עשן גבוה סימן להם את מקומה. בינתיים קפאו מגלשי המטוס והנעתו הייתה לבלתי אפשרית. פוקס ניסה להתקדם ברגל אל התחנה, אך לאחר 50 מטר נעלם המטוס מעיניו והוא מיהר לשוב על עקבותיו מחשש שיאבד את דרכו כליל. בסופו של דבר יצא האל ליסטר לקראתם בעקבות רעש המנוע ומיהר לשוב על עקבותיו לפני שייטשטשו. החוליה האבודה לא נמצאה בטיסה זו, ורק ב-15 במרץ הצליחו להוציא טיסת חילוץ נוספת. המחלצים מצאו את הנקודה שבה חנו בלייקלוק וסטיבנסון, נחתו שם ומצאו בתוך אחד הארגזים פתק שציין את הנתיב המיועד להתקדמותם וכן שב-11 במרץ 1957 יצאו עם מנות לארבעה ימים ומנות חירום ליומיים. המחלצים השאירו במקום מנות לשני אנשים לעשרה ימים ועשרים ליטר של נפט, למקרה שלא יצליחו לאתר את האנשים, אך מחסן זה נשאר שלם כשהיה, משום שבדרכם לתדלוק ב"קרח הדרום" הבחינו, במרחק כעשרים ק"מ מן התחנה, במשולש שחור קטן בתוך מרחבי הלובן.

מקץ רגעים הגיע המטוס למקום ונחת ליד האוהל, ובתוכו נמצאו שני האנשים בריאים ושלמים, שותים ספל קקאו חם. הסתבר, שלאחר צעידה של שש שעות מדי יום, בתנאי שטח קשים, נותרו להם עוד חצאי מנות ליום אחד ונפט לפרימוס ליום אחד. הם סבלו כוויות קור מינוריות ועמדו להמשיך בדרכם טרם בוא המחלצים, עד שיגיעו ל"קרח הדרום".

החורף השני

בבסיס שקלטון התבצרו האנשים והכלבים מפני קפאון החורף האנטארקטי. סדנת רכב גדולה ומשוכללת הוקמה, כדי להחליף את סדנת הגומי המתנפחת, ששימשה אותם עד שהקור הגדול עשה את הגומי לשביר והוציא אותה מכלל פעולה. מנהרות נחפרו כדי לאכסן את הכלבים, שסבלו מן הקור שבחוץ, כשהרוח העיפה את השלג ומנעה מהם להתגונן באמצעות התחפרות בתוכו. במלונותיהם שבתוך המנהרות נהנו מטמפרטורה גבוהה יחסית, ובמשך 12 שעות ביממה אף מתאורה חשמלית. בתחנת "קרח הדרום" עסקו ליסטר, בלייקלוק וסטיבנסון בהכנות לקראת מטלותיהם המטאורולוגיות.

שימוש אזרחי-ארכאולוגי בגלאי מתכות

בבסיס שקלטון התנהל מחקר באנרגיה האנושית, בשעת עבודה ומנוחה, זאת באמצעות מסכת גומי וילקוט-גב, שליוו אותם במשך שעות, במצבים שונים. משתתפי המחקר לא התלהבו מן הניסוי, אך נכנעו לו, בעיקר ג'פרי פרט, שהסכים לשאת את המסכה והילקוט במשך כל שעות היום והלילה (מלבד בשעת הארוחות) לאורך שבוע שלם, בליווי צמוד של החוקר, אלן רוג'רס. כרופא, היה עיקר עיסוקו של רוג'רס בטיפולי שיניים, בנוסף לטיפול בפציעות, חבטות ונקעים; אך הזריזות והדייקנות שלו שימשו גם לתיקוני שעונים ומכשירים אחרים. גלאי מתכות שימש אותם לגילוי חלקי ציוד או יתדות סימון שנקברו בשלג, אך מהימנותו הוטלה בספק, לאחר שפעם אחר פעם איתר מסמרים או חתיכות תיל חסרות תועלת, ופעם אף איתר קרש נטול כל מתכת שהיא.

ב-15 באפריל 1957 נוצר קשר רדיו ראשון עם התחנה של חיל האוויר האמריקאי בקוטב הדרומי. קשר זה היה חשוב ביותר להמשך דרכה של המשלחת, דרך הקוטב אל בסיס סקוט. קשרי רדיו התקיימו גם עם תחנות אחרות באנטארקטיקה ועם חובבי רדיו ברחבי העולם, ופעם בשבוע עם הדואר הראשי בלונדון, הישג מרשים למשדר קטן. הקשר החשוב ביותר היה עם בסיס סקוט, לחילופי מידע חיוני. ב-23 באפריל שקעה השמש פעם אחרונה לעונה זו.

דיירי החורף בשקלטון עסקו במחקרים ובגילויים שונים הקשורים בחיי היום-יום בחורף האנטארקטי, כגון הדרך הטובה ביותר להיפטר משפכי המטבח וממי האמבט - העמקת בור קטן על ידי שפיכת בנזין והצתתו, עד שנוצר בור עמוק וגדול דיו להכלת כל השפכים. גילוי אחר ומפתיע היה מציאתם של נתיבי מים פתוחים בקרח הים הדחוס גם במהלך החורף, הודות לזרמים ולרוחות מצפון. אל תוך נתיבי המים הפתוחים הטילו האנשים בקבוקים חתומים ובתוכם פתקים עם התאריך, המקום והוראות למוצאיהם, בתקווה שחלקם לפחות יימצאו, אולי כעבור שנים רבות, וילמדו על משך הזמן הדרוש למסע כזה מקצה ים ודל.

סכנת ממשית לבריאות הייתה צפויה לתושבי הצריף, כשהאוויר הקר, שחדר מחלקה העליון של ארובת התנור, התגבר על זרימת האוויר כלפי מעלה וגרם לפרץ עשן וגזים מתנור הפחמים הקטן. כמות תחמוצת הפחמן בחדר הרדיו הייתה עלולה להביא למוות תוך שעה, אלמלא נמצא פתרון לבעיה בחימום צינור הארובה המתכתי. השגחה מתמדת על התנור הוטלה אפוא על התורן ב"אשמורת המטאורולוגית". (בעיה זו גרמה למחלתו האנושה וכמעט למותו של אדמירל ריצ'רד בירד, שעשה חורף שלם בבדידות בשנת 1934 על מדף הקרח רוס באנטארקטיקה, אלא שבמצבו לא נמצא כל פתרון לדילמה - התנור קירב את מותו בהרעלה, אך לו כיבה אותו היה קופא למוות.)

בחודש יוני 1957 שופץ הצריף ונצבע כהכנה לחגיגות "אמצע החורף" ב-21 ביוני, יחד עם התקנת כיבוד כיד המלך. החגיגות עצמן נערכו בבית המלאכה, וכללו גם זיקוקין די נור ובלון מטאורולוגי גדול, שחובר למפלט של טרקטור ויזל ונופח לממדי ענק עד שהתפוצץ, לקול תשואות החוגגים. בכך תמה מחציתו הראשונה של החורף וליושבי שקלטון חיכו עוד חודשיים של קור וחשכה עד שתשוב השמש ב-18 באוגוסט. ב"קרח הדרום" היו הטמפרטורות נמוכות עוד יותר והקשו מאד על העבודה המדעית במקביל לעבודות היום-יום ההכרחיות, לרבות הקפדה על זמני שידורים ותחזוקת הציוד במצב תקין. בראשית אוגוסט החל להופיע אור מוחזר גובר והולך מעל האופק, עד לנצנוץ האדום הראשון לאורך האופק, שהקדים להופיע כבר ב-14 באוגוסט, הודות להשתברות האור.

החורף בבסיס סקוט

בסיס סקוט הוקם סמוך לשרשרת הרים גבוהים, שהשתרעו למרחק מאות קילומטרים צפונה ודרומה. בקיץ הגיע הים הנקי מקרח לקרבת הבסיס, שהוקם על סלע איתן. במרחק 9.2 ק"מ ממנו נמצא הבסיס האמריקאי בהאט פוינט. בבסיס סקוט היה אדמונד הילארי המפקד על קבוצת ים רוס.

באמצע מאי פגשו אנשי הבסיס את הסערה הראשונה הממשית שלהם, עם רוחות סופה שמהירותן הגיעה בשיאה עד 79 קשר, או 150 קמ"ש. הצריפים, שהוקמו במקום גבוה, לא התכסו עדיין שלג ומשום כך היו פגיעים לעוצמת הרוח המייללת. לאחר שלושה ימים של סופה ודאגה לשלמות הצריפים, שככה הרוח והבדיקות גילו, שהבסיס יצא ממנה בשלום.

סמל השנה הגיאופיזית הבינלאומית

עם הפסקת הפעילות מחוץ לצריפים, גברה הפעילות המדעית בתוכם. פתיחת השנה הגאופיזית הבינלאומית נועדה אמנם ל-1 ביולי 1957, אך מדעני הקבוצה החלו בתצפיותיהם כבר ב-1 באפריל, ובראשם ד"ר התרטון. התרטון עסק גם בתצפיות הזוהר הדרומי, פעילות קשה ומקפיאה במיוחד, שיכלה להתבצע רק בלילות בהירים, והתרטון קידם בברכה כל לילה מעונן או סוער שאיפשר לו לנוח מעמלו המפרך. לא תמיד הצדיק הזוהר את הציפיות, שתלו בו לאחר שראו את ציוריו של אדוארד אדריאן וילסון, אך לפחות פעם אחת התלקח באודם עז כל כך, שאנשי הבסיס האמריקאי שאלו בבהלה, אם בסיס סקוט עולה באש. תנאי האקלים הקשים חייבו אמצעי בטיחות, כגון קשירת חבל בין צריף המעבדה לצריף למגנטיקה, שנבנה במרחק מה מן המעבדה תוך הקפדה על חומרים בלתי מגנטיים. אלמלא אמצעי בטיחות פשוט זה, היה ג'רארד, האחראי לתצפיות מגנטיות, עלול לאבד את דרכו ולתעות לאין השב במרחק הקצר. בין השאר עסקו חברי המשלחות בהקלטות סייסמיות, שאיתרו רעשים שונים בטווח הקרוב והרחוק. התחנה המטאורולוגית עסקה בקריאות טמפרטורה, לחץ אוויר, רטיבות, מהירות הרוחות וכיוונן, ועננות. לקריאת הברומטרים נאלץ בלהאם, האחראי למטאורולוגיה, לצאת אל סככות מרוחקות מעט, תפקיד קשה ומאתגר בעתות סערה.

כלבים מושכים מזחלת (צולם ב-2011). במסעם נוכחו החוקרים כי הכלבים שעמם עמדו ללא קושי במסע מזחלת גם בקור של 40 מעלות מתחת לאפס.

לצד העבודה המדעית לענפיה השונים, היו חברי המשלחת טרודים בעבודות יום-יום, כגון בישול, תיקון בגדים ואוהלים, טיפול במזחלות וברתמות הכלבים ועוד.

בלילות ירח מלא היו מוציאים את הכלבים לטיולי מזחלות ונמצא, שהכלבים עומדים ללא קושי רב במסע מזחלת גם בקור של 40 מעלות מתחת לאפס. שידורי הרדיו חייבו ידיעת כתב מורס, ולאחר קורס מיוחד התגברו הכל על הקשיים הראשוניים ורכשו די ידע בתהליכי רדיו לטיפול אחראי בתקשורת החיונית. קורס חשוב אחר הקנה לאנשי המשלחת ידע יסודי בניווט, לפחות די הצורך למצוא את דרכם חזרה לבסיס אם יקרה משהו לנווט בקבוצתם. הגאולוגים של המשלחת הרצו לפני חבריה, כדי להקנות למאזינים ידע מספיק לאיסוף דגימות סלע לבדיקת המומחים. סדנת הרכב עמלה על הכשרת הטרקטורים למסע אל הקוטב, תוך הכנסת שכלולים ואמצעי הגנה ובטיחות. לטיפול קפדני זכו גם מזחלות הכלבים, לרבות הקמת תא מחסה, קל אך איתן, בחלקה האחורי של אחת המזחלות, שעל אף ממדיו הקטנים - 4 מטרים על מטר - יכול היה לספק הגנה מן הקור ומקומות שינה לארבעה אנשים. אחד משני המטוסים, ה"ביבר", הושבת למשך החורף, אך ה"אוטר" נשמר לפעילות והמריא בלילות ירח מלא לסיור בסביבה. באחת הסערות נקבר כולו בשלג, ורק הודות לכמה סנטימטרים מזנבו הכתום שבצבצו מעל פני השטח הצליחו לאתרו ולחלץ אותו בקשיים רבים, שחייבו לאחר מכן עבודות תיקון ושיפוץ.

מדי שבוע התמנו שניים מחברי המשלחת לתורנים, שעסקו בכל עבודות התחזוקה השגרתיות של הבסיס, לרבות הכנת ארוחות בימי ראשון, שהיו ימי המנוחה של הטבח. היה זה שבוע מפרך, שבסיומו ששו התורנים לשוב לשגרה, הנוחה היחסית. חברי המשלחת מילאו את זמנם הפנוי בעיסוקי פנאי שונים. בבוקר יום ראשון ערכו תפילה, מלווה שירת מזמורים נלהבת. בסך הכל היו חייהם נוחים ונעימים יחסית, ללא תחושת הבידוד שהייתה מנת חלקן של משלחות קודמות, ושיחות טלפון תכופות לבני משפחותיהם הפיגו אף הן את תחושת הניתוק.

מסעות האביב מבסיס שקלטון

כבר ב-1 בספטמבר 1957 החלה עבודת השדה בבסיס שקלטון, על אף האפשרות לקור ולסופות קרח במועד מוקדם זה. תוכניות רבות נערכו לתקופה זו והחשובה בהן, סיור בדרך ל"קרח הדרום". היציאה למסע אל מעבר ליבשת נקבעה ל-14 בנובמבר, אך בהמשך נעשו שינויים רבים בתוכניות, מחמת תנאי מזג האוויר. מטוס האוטר יצא לחלץ את רובין סמארט, ראש המשלחת במפרץ היילי, שנפצע. המטוס תעה בדרכו, החמיץ את אורות הבסיס ונאלץ לנחות בגלל מחסור בדלק. רק לאחר קרוב לשבועיים איפשרו תנאי מזג האוויר ומצב המטוס השני את חילוץ הטייסים, ששרדו בתנאי קור ומחסור, אך בתושייה ובתבונה. הפצוע החלים בינתיים בעצמו.

נונאטאק סטאר, אדמת ויקטוריה, אנטארקטיקה

ב-8 באוקטובר 1957, לאחר דחיות ועיכובים, יצאה שיירת כלי הרכב למסע הסיור המתוכנן אל "קרח הדרום". מטרות המסע היו, ראשית, מציאת דרך במעלה חומת הקרח, שחסמה את הדרך בפני שיירת כלי הרכב שנעה כבר מצפון; שנית, להעביר קבוצת מיפוי עם להקת כלבים על שרשרת ההרים עד לקצה המזרחי ולחזור, במידת האפשר, מצדם השני של ההרים; ושלישית, לקבוע את האזור המתאים ביותר למחקר הגאולוגי של סטיבנסון. סיורי הטיסה לימדו על מספר רב של קרחוני-עמקים היורדים מאזורי ההרים, המחוברים ביניהם במעבר הרים מושלג בגובה של בין 1200 ל-1800 מטרים. בין המדרון הסלעי, שהיווה את הצלע הצפונית של ההרים, לבין קרחון סלסור ניצבו כמה שלוחות נונאטאק. הכלבים הוטסו אל יעדם, כדי לחסוך בזמן ועמל. בדרך, שסומנה בהמשך, נתקעו דגלי סימון, ואל הדגלים המתריעים על סכנה נקשרו הודעות בנוסח מונופול - "אם תקבל שש בהטלה הבאה, תוכל לקפוץ כאן".

ב-20 באוקטובר 1957 זכו אנשי הקבוצה, לאחר טיפוס קשה, ליהנות מנוף הרים מרהיב, לאחר חודשים על מדף הקרח השטוח והמונוטוני בשקלטון. עם המראה משמח העין נתגלו גם הקשיים הרבים בהמשך הדרך, שנפתחה לפניהם באוויר הקוטב הצלול עד מאה קילומטרים ויותר. מזג האוויר, בהמשך המסע, היה בהיר ונוח לעריכת מיפוי. בלילה שבין ה-22 ל-23 באוקטובר חל ליקוי חמה כמעט מלא, שהרעיף אור כחול זר ומוזר על הקרחון וההרים, אך בניגוד לחששות, הכלבים לא גילו כל התרגשות לנוכח העלטה הפתאומית. באותו יום קרא פוקס לכל צוותי הכלבים לחזור למחנה האוויר כדי להכין את הטרקטורים והציוד למסע העיקרי.

במסע אל "קרח הדרום" היו תקלות רבות בכלי הרכב. בגלל תנאי הדרך הקשים, חרף סיורי אוויר למציאת נתיב נוח יותר, לא מצאו דרך חופשית מסכנות, בגלל ריבוי הבתרונים והתהומות, שכמה מהן היו עשויות להכיל אוטובוס קומתיים, לו נפל אל תוכן, ועל אחת כמה וכמה טרקטור זחלילים. הזהירות הרבה, שנקטו חברי המשלחת, מנעה תקלות כאלה. במשך הזמן התקלקל אחד הטרקטורים והיה הכרח לנטוש אותו עם אחת המזחלות וחלק מן המטען. רק ב-50 הקילומטרים האחרונים עד "קרח הדרום" השתרעה הדרך על קרקע מוצקה וחופשית מבתרונים. כל המסע, באורך 650 ק"מ, נמשך 37 ימים והסתיים ב-13 בנובמבר 1957.

מסעות האביב והקיץ מבסיס סקוט

מושבת פינגווינים קיסריים

בחודש ספטמבר 1957 החלו אנשי הבסיס את מסעותיהם, חלקם עם מזחלות כלבים וחלקם בשיירת טרקטורים. בדרכה עצרה חוליית הטרקטורים לבדיקת המצבור שהונח שם בסתיו הקודם והוסיפה לו עוד טונה וחצי של צידה. מצבור נוסף צויד בכף גנייס, בבשר משומר לכלבים ובמנות לאנשים, לשימוש קבוצת הצפון העתידה להגיע לשם. בהמשך ביקרו כמה מאנשי המשלחת במושבת פינגווין קיסרי שבכף קרוזייה, לצפות בהתפתחותה מאז ביקורו של ד"ר וילסון בשנת 1911. המושבה נמצאה במצב טוב וגדולה פי כמה משהייתה אז.

העיתונאי ו. סטנלי מוס, שבא לדווח על חציית אנטארקטיקה על ידי המשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי

בסוף ספטמבר וראשית אוקטובר היו חברי הקבוצה עסוקים בהכנות האחרונות למסע הארוך דרומה. שלושה מטוסי מגלשיים אמריקאים הביאו לאנשי המשלחת המבודדים את הדואר הראשון אחרי חודשים רבים. ב-4 באוקטובר 1957 יצאו אנשי הקבוצה הצפונית לדרך, במזג אוויר בלתי יציב. ב-14 בחודש יצאו הילארי, אליס, מולגרו ובלהאם בארבעה כלי רכב, הגוררים מזחלות עמוסות. הצרות לא איחרו לבוא. שקיעה בשלג ונפילה לבתרונים חייבה פריקת חלק מן המטען מעל המזחלות, ועל כן החליט הילארי על עקיפת השטח המבותר, תוך הקפדה שלא להרחיק יותר מדי בעקיפה כדי לא לתעות ולהגיע אל הבתרונים הארוכים של כף קרוזייה. מדי שלוש שעות של נסיעה מפרכת במושבי טרקטורים נטולי חימום ובטרטור בלתי פוסק, היו עוצרים להשיב את נפשם בקקאו חם ובארוחה קלה בתא המחומם, ואחר ממשיכים עוד שלוש שעות וחוזר חלילה. ב-20 באוקטובר, לאחר מסע בן 300 ק"מ, הגיעו אל המחנה של מילר, מארש ובייטס, שהוטסו לשם יום קודם עם שתי להקות כלבים. בימים הבאים נעו הטרקטורים ונהגי הכלבים על מזחלותיהם ככל שאיפשר זאת מזג האוויר. בהמשך נתקלו במדרונים תלולים, שהצריכו פריקה והעברה של מטענים, אך מזג האוויר הבהיר והשמשי פיצה על הקשיים. במהלך הזמן הזה ניתקו להקות הכלבים מן הטרקטורים ורק לאחר ימים אחדים, כשהשתפר מזג האוויר, השיגו אותם. מטוס הנחית לקבוצה שקית דברי דואר, לשמחת אנשיה. מחנה נוסף של נוהגי כלבים הוקם בהמשך הדרך, במרחק 493 ק"מ מבסיס סקוט, ועם הגיעם אליו סיימו אנשי הקבוצה את השלב הגדול הראשון של מסעם, בתחושת הישג והצלחה.

טרקטור מתחיל את מסעו מבסיס סקוט אל רמת הקוטב, 1957

במהלך 150 הק"מ הבאים נתקלו הנוסעים בקשיים רבים, ובעיקר אובדן טרקטור ה"ויזל", שהתקלקל ללא יכולת לתקנו באין חלקי חילוף מתאימים. מטוס הביבר השלים את ציוד מצבור העזר לרגלי מפרצון שקלטון, ובכך הושלמה רשת המצבורים המצוידים היטב לאורך כל הדרך עד בסיס סקוט. הילארי גמר אומר להמשיך עד לקוטב, אם רק יאפשר זאת מצב הדלק והטרקטורים. כיון שפוקס הודיע ב-20 בנובמבר 1957 שהוא מקווה להגיע אל הקוטב לפני סיום השנה, היה סיכוי שקבוצת הילארי וקבוצת פוקס תיפגשנה בתחום 150 הקילומטרים האחרונים אל הקוטב, מן הצד של בסיס סקוט.

ב-30 בדצמבר נמצאה קבוצת הילארי במרחק של פחות מ-320 ק"מ מן הקוטב, אך הייתה מודאגת מן הצריכה המוגברת של מלאי הדלק הזעום שנותר ברשותה. ב-2 בינואר 1958 היו עדיין במרחק 120 ק"מ מן הקוטב ומצוידים ב-350 ליטר דלק בלבד לשלושת הטרקטורים, כמות שתספיק להביאם לשם אם לא יבזבזו דלק וזמן בחיפושים אחר מקום הקוטב המדויק. ב-4 בינואר הגיעה סוף סוף קבוצת הילארי אל תחנת הקוטב של ארצות הברית והתקבלה בשמחה ובידידות. אנשיה שמחו לרדת ממושבי הטרקטורים, שעשו את שלהם על אף כל הקשיים והתקלות וצלחו מסע של 2000 ק"מ.

מסע קבוצת פוקס אל הקוטב הדרומי

המסע אל "קרח הדרום"

ב-24 בנובמבר 1957 יצאה קבוצתו של ויוויאן פוקס מבסיס שקלטון לדרכה אל הקוטב הדרומי, עם מזחלות עמוסות ב-20 טון צידה, דלק וחומרים שונים. כבר ביום השני למסע ארעה תאונה, כשגשרון שלג התמוטט תחת חתול השלג של פוקס וסטראטון והשאיר אותם תלויים על בלימה מעל נקיק רחב ועמוק. לאחר חילוץ שני הנוסעים ופריקת כל המטען מעל הטרקטור, הוזעקו חמישה טרקטורים ובכוחם המשותף ובתבונת הכפיים של המחלצים, הצליחו לאחר חמש שעות עבודה מפרכת להעלות את חתול השלג ולהביאו אל המחנה שהוקם מעבר מזה לבתרון. תאונות דומות חזרו על עצמן גם בימים הבאים וב-10 בדצמבר הגיע מטוס האוטר עם חלקי חילוף ושאר ציוד נחוץ. בהמשך הדרך נתקלו שוב ושוב בדרכים משובשות, והיה עליהם להיעזר בחלוץ, שיצא על מגלשיים לפני הטרקטורים לאתר נתיבים בטוחים למעבר. פעמים אחדות הידרדרו גולשים אל תוך בתרון שהתמוטט לפתע תחתיהם, ושיחק להם המזל שניצלו מנפילה לתהום. פוקס וכמה מאנשיו ניצלו הזדמנות לבקר בנונאטאק קרוב לאיסוף אי-אילו מאובנים ודילגו בהנאה על גבי סלעים ואבנים, נעולים נעליים לאחר ימים רבים של דשדוש בשלג.

לאחר הגיעם אל "קרח הדרום" ב-21 בדצמבר, תכננו את היציאה להמשך מסעם ל-25 בדצמבר 1957, בעקבות קבוצת חלוץ שעמדה לצאת ב-23 בדצמבר עם שני צוותי כלבים ולסייר בנתיב המתוכנן. נקבע שהסיירים ידווחו על התקדמותם בשעה 8:00 בערב של כל יום שמספרו מתחלק בשלושה. במברק להילארי הודיע פוקס על התקדמות של 558 ק"מ במשך 29 יום, בתנאי שטח קשים, ועל כוונתו לצאת עם ארבעה חתולי-שלג, שלושה ויזלים ומוסקאג אחד. בימים הבאים עסקה הקבוצה בהטענת המזחלות והטרקטורים בכל הדרוש למשלחת, החייבת לעמוד ברשות עצמה מכל הבחינות למשך שלושה או ארבעה חודשים.

מ"קרח הדרום" אל הקוטב הדרומי

הקוטב הדרומי הגאוגרפי

במוצאי חג המולד 1957 יצאה קבוצתו של ויוויאן פוקס מבסיס "קרח הדרום" אל הקוטב, מהלך 888 ק"מ. לפני צאתם השלימו סימוני יתדות לצורך מחקרים שונים ואף ניקו וסידרו למשעי את הצריף לקראת יושביו הבאים. אבל הסיבה העיקרית לדחיית יציאתם לדרך היה רצונם להאזין לשידור של המלכה אליזבת לכבוד חג המולד, מן הסתם המבודדים והמרוחקים ביותר מבין מאזיני המלכה, שפרשה את חסותה על משלחתם. אז יצא טור הטרקטורים הארוך לדרכו, מקושט לשמח לב בדגלים, דגלוני סימון וסרטי ניתוב צבעוניים, ואפילו פנסים סיניים קטנים על טרקטור המוסקאג. למחרת אפף אותם ערפל שלג, "תלבונת", שמנע כל אפשרות תנועה, וגם תנאי השידור והקליטה היו גרועים ביותר. רק בשעה שש בבוקר המחרת, כשהתבהרו השמיים די הצורך לאפשר את הנסיעה, חזרה השיירה להתקדם ועד לחניית הלילה עברה 40 קילומטרים. בימים הבאים נקבעה שגרת המסע - התקדמות איטית, תקלות שמחייבות תיקונים, ובפרקי זמן קבועים תצפיות מטאורולוגיות, מדידות גראווימטריות וקדיחת חורים לפיצוצים סייסמיים. בין כל אלה לסידורי השגרה, נותר להם מעט מאד זמן למנוחה או לשינה. ב-29 בדצמבר 1957 הגיעו לציון הדרך של הקילומטר ה-160 מ"קרח הדרום", שם פגשו את חברי המשלחת האחרים עם להקות הכלבים, שהקדימו אותם כסיירים, ועם הטרקטור הנוסף. מיקומם אז היה '33 83° דרום, '02 29° מערב, בגובה של כ-1,850 מטר.

היום האחרון של 1957 היה אמנם בהיר ונאה, אך רצוף תקלות. למחרת היום הצליחו להתקדם עוד 62 ק"מ וב-2 בינואר עוד 50 ק"מ, אך בקשיים ותלאות. באותו לילה שוחח פוקס עם הילארי, שבישר לו כי הוא מקווה להגיע למחרת אל הקוטב. כיון שמשלחתו נמצאה מעבר מזה לקו התאריך, היה זה לגביו ה-4 בינואר 1958. בהמשך הדרך שוב נתקלה קבוצת פוקס בתנאי דרך קשים ומטלטלים, שהאטו את התקדמותם מ-40 הקילומטרים המקווים ל-18 בלבד. במיקומם זה, בקרבת הקוטב, לא יכלו עוד לסמוך על המצפן המגנטי, ועברו לשימוש במצפן שמש.

אותו לילה שלח הילארי מברק אל פוקס ובו הציע לו לדחות את המשך מסעו, מן הקוטב אל בסיס סקוט, מהלך עוד 2000 ק"מ, לקיץ הבא. לפי הצעתו, היה על פוקס להשאיר את הטרקטורים בתחנת הקוטב, לטוס אל בסיס סקוט ומשם איש איש אל ארצו, ולחזור בנובמבר להשלמת המבצע. כפי שאמר, חבל יהיה להסתכן בכישלון לאחר עבודה מאומצת ומוצלחת כל כך בדרך אל "קרח הדרום" וממנו אל הקוטב. עם זאת, הבטיח שאם בכל זאת יראה פוקס לנכון להמשיך בדרכו, יצטרף אליו במצבור 1100. תשובת פוקס הייתה, כי לא יוכל לארגן את המשלחת מחדש לאחר הפסקה בפעילותה מחוץ לאנטארקטיקה. אם אנשיו של הילארי נרתעים מן הסיכון שבקיום מסע במועד מאוחר כל כך בשנה, לא תהיה לו ברירה אלא לשרך את דרכו על פי שרטוט תוַי הדרך שישאיר לו הילארי בתחנת הקוטב. חילופי המברקים הללו התפרסמו בעיתונות, שהפכה אותם למחלוקת רבת עניין לציבור והמיטה על משרד המשלחת אש צולבת של מערכה עיתונאית בלתי צפויה. ועד המשלחת, מכל מקום, נתן תמיכה מלאה לפוקס והסמיך אותו להחליט כראות עיניו בהתאם למצב. פוקס המשיך בדרכו אל הקוטב, בתנאי דרך נוחים יותר. הילארי חזר בטיסה אל בסיס סקוט ושם אגר דלק במצבור 1100, לבקשת פוקס.

דיווח עיתונאי, ד"ר פוקס הגיע לקוטב הדרומי, מעריב, 20 בינואר 1958

מן ה-6 בינואר 1958 רצו להקות הכלבים לצד הטרקטורים ונהנו מן החידוש שבמעקב אחר תואי סלול. בהמשך הדרך נאלצה הקבוצה לעצור בגלל מחלה, שתקפה את נוהגי הכלבים, בלייקלוק וסטיבנסון, והתגלתה כנגע בלתי מוסבר, שתקף בתורם את כל חברי המשלחת, פרט לראלף לנטון ופוקס. ב-13 בינואר דיבר פוקס עם הילארי וביקש ממנו לשאול, אם יאותו האמריקאים להעביר את הכלבים אל בסיס סקוט במטוס, משום שהמשך הדרך לאחר הקוטב יהיה קשה מדי בשבילם. התשובה הייתה חיובית ופטרה את פוקס מדאגה זו. ביום 19 בינואר הגיעה הקבוצה לקטע הדרך האחרון לפני הקוטב, אחרי מסע של 50 ק"מ באותו יום. הכלבים היו עייפים והטרקטורים האטו את נסיעתם כדי שיוכלו הכלבים ונוהגיהם להגיע יחד עמם אל הקוטב הדרומי. השיירה הייתה מרהיבת עין בצבעי דגליה השונים בהגיעה אל קו הרוחב 90°, שבו כל הכיוונים הם צפון בלבד. קבלת הפנים שציפתה להם הייתה רבת-עם, יחסית לאנטארקטיקה, כולם מצוידים במצלמות ובהם גם עיתונאים, צלמים ומקליטים להנצחת הרגע. הבאים התקבלו בחמימות והוזמנו לשהות בתחנת הקוטב במקום באוהליהם, ואכן ניצלו את שהותם שם למנוחה נחוצה. יום בואם, שהיה מבחינתם ה-19 בינואר 1958, נחשב ל-20 בינואר אצל האמריקאים, שנהגו לפי שעון ניו זילנד, דהיינו, שעון גריניץ' ועוד 12 שעות, נוהל שהפך על הקבוצה את זמניה מיום ללילה. פוקס החליט לאמץ את שעון התחנה האנטארקטית אמונדסן-סקוט ולראות את הלילה כאילו הוא יום, כך שרוב אנשי הקבוצה דילגו למעשה על שנת לילה. בערב ה-22 בחודש נערכה מסיבה בתחנת הקוטב ובה ניתנה לכל אחד מאנשי הקבוצה תעודה, המאשרת כי הקיפו את העולם ברגליהם - בסך הכל מהלך מטרים אחדים סביב הדגלים המציינים את מיקומו המדויק של הקוטב, דגלי או"ם וארצות הברית על שני תרנים גבוהים. במעמד זה הציג ויוויאן פוקס לעיני הנוכחים את שעונו של קפטן סקוט, שהוצא מן המוזיאון של חברת סמית בקריקלווד ונמסר לו, כדי שיקחו אותו אל הקוטב הדרומי ומשם לבסיס סקוט. כן הביא עמו פוקס את דגל המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה, 1904-1902, בראשות ויליאם ספירס ברוס והציבו בקוטב הדרומי. הדגל, שהתיישן במשך השנים, חוזק ברשת.

דגל סלטייר של המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה

מן הקוטב הדרומי אל בסיס סקוט

ב-24 בינואר 1958, בדיוק חודשיים לאחר היציאה מבסיס שקלטון, יצאה קבוצת פוקס לשלב האחרון של מסעה, מן הקוטב הדרומי צפונה, אל עברו השני של כדור הארץ, מרחק 2000 ק"מ. הדרך הייתה ארוכה מכל מה שעברו עד כה, אך קלה יותר. היו להם פחות כלי רכב לדאוג לתחזוקתם, ולא היה עוד צורך להתחשב בכלבים, שהוטסו כבר לבסיס סקוט. התצפיות הסייסמיות פחתו ובהמשך הדרך לא יהיה בהן עוד צורך; תוי הדרך סומן על ידי קבוצת הילארי, שהניחו בו צידה ודלק ככל שיידרש, וגם שני המטוסים יוכלו להגיע מבסיס סקוט ולהצניח תוספות במידת הצורך. אחת הדאגות שהטרידו בכל זאת את פוקס הייתה, שמא יקדים מצר מקמרדו לקפוא ויאלץ את אוניית הצי הניו זילנדי "אנדבר" להפליג משם, ואז תיאלץ המשלחת לעשות עוד חורף אחד באנטארקטיקה. אפשרות כזאת נלקחה בחשבון עוד לפני יציאת המשלחת מאנגליה ועתודות מזון ודלק מספיקות הוזמנו הן לבסיס שקלטון והן לבסיס סקוט, ולא נותר להם אלא לקוות, שלא יגיעו למצב זה.

אוניות צי ארצות הברית "האי ברטון", (AGB-1), "אטקה" (AGB-3) ו"גליישר" (AGB-4) דוחפות קרחון בקרבת תחנת מקמרדו במצר מקמרדו שבאנטארקטיקה, 29 בדצמבר 1965.

לפני צאתם הקיפו בנסיעה איטית את טבעת החביות ותרני הדגלים שסימנו את מקום הקוטב, ובכך עברו תוך שתי דקות 24 שעות בממד הזמן וחזרו להווה. במסע קצרצר זה הייתה כל נקודה על פני כדור הארץ צפונה להם. לאחר הפנייה צפונה הראו המצפנים המגנטיים כי הם נוסעים דרומה - תופעה מוזרה ומבלבלת. כמו כן היה עליהם לזכור, שכל סטייה מזרחה היא למעשה סטייה מערבה. בשלב זה עוד פעלו המצפנים המגנטיים במידה סבירה, אך הם ידעו, כי ככל שינועו צפונה ויתקרבו אל הקוטב המגנטי, במרחק 2000 קילומטרים, לא תהיה עוד תועלת במצפנים אלה.

בראשית הדרך נעזרו בסימוני הדגלים של האמריקאים, ומשהסתיימה שורת הדגלים, שינו את כיוונם ב-15° כדי להגיע אל קו האורך 140°, שבו ימשיכו עד שיאתרו את עקבות כלי הרכב של הילארי. מדידותיהם גילו, כי הקוטב הגאוגרפי נמצא בתוך אגן קרח ברוחב של כ-80 ק"מ בין שני גושי סלעים. ב-27 בחודש הגיעו אל מטען שאנשי הילארי השאירו מאחוריהם כדי להקל על הטרקטורים בתנאי הגובה הרב והשלג הרך.

ג'פרי פראט לקה בהרעלת חד תחמוצת הפחמן, ומצבו הקשה חייב טיפול מיידי בחמצן, בכמויות שעלו על המלאי שהיה לקבוצה, והעברתו אל גובה פני הים. פוקס שלח מברק אל הילארי בבקשה שיפנה אל האמריקאים לברר, אם יוכלו לשלוח מטוס נפטון לחלץ את החולה ולהטיסו אל גובה פני הים. שני מטוסי נפטון אכן הגיעו, ובאחד מהם רופא מומחה להרעלות חד תחמוצת פחמן, אך תנאי השטח היקשו על נחיתתם ועל כן הצניחו בינתיים שני מכלי חמצן גדולים. הטיפול בחמצן שיפר את מצבו של פראט וכבר ב-30 בינואר 1958 יכול היה לחזור לעבודתו. בימים הבאים התקדמה המשלחת במהירות על פני שטח נוחים, אבל שורת תקלות בטרקטורים עיכבו אותם, וכן שורות בתרונים עמוקים ורחבים. ב-7 בפברואר, לאחר מסע מתיש ומסוכן, הגיעה הקבוצה אל מצבור 1100, שציין, בנקודת אורך '58 82° דרום ורוחב '02 146° מזרח ובגובה 2550 מטרים את ראשית קו האספקה, שהונח למענה מעברה השני של היבשת. עד אז עברה הקבוצה 838 ק"מ מהקוטב, כ-55 ק"מ בממוצע ליום. הילארי, שהיה אמור להצטרף אליהם שם בטיסה, לא יכול היה להמריא מבסיס סקוט בגלל תנאי מזג האוויר. סוכם, שקבוצת פוקס תמתין במצבור עד לבואם של שני חתולי השלג שהתעכבו לשם תיקונים בדרך, אך אם לא ישתפר מזג האוויר בבסיס סקוט עד בואם, ימשיכו בדרכם והילארי יפגוש אותם בדרך. את ההפוגה במסע ניצלו הן לטיפול חיוני בשן חולה של פוקס, אמנם בתנאים פרימיטיביים אך בהצלחה מלאה, והן לחידוש צידה ודלק מן המצבור. מזון אמנם לא חסר להם, אבל במצבור המתינו להם גם ממתקים ופירות מיובשים, ששימחו את לבם.

דיווח עיתונאי, הושלם המסע בקוטב הדרומי, מעריב, 2 במרץ 1958

בלילה של ה-9 בפברואר 1958 הגיעו גם שני חתולי השלג המתוקנים וגם מטוס הביבר מבסיס סקוט, עם הטייס ג'ון קליידון ונוסעיו, רייט והילארי. יחד עם הדואר, הביאו לאנשי הקבוצה גם ביצים ופירות, שקפאו מיד. בבוקר המחרת המריאו קליידון ורייט חזרה לבסיס סקוט ואילו הילארי הצטרף לקבוצה בטרקטור שבו נסעו פוקס, סטראטון וליסטר. לאחר 16 קילומטרים נתקלו שוב בבתרונים מסוכנים, והילארי, האל ופוקס יצאו על מגלשיים לסייר את נתיב השיירה. לאחר עוד ארבעה קילומטרים נחלצו מאזור הבתרונים ללא פגע ובהמשך מצאו את עקבות הטרקטורים של הילארי והמשיכו בנתיבם. כך נמשך המסע, בין פגעי דרך לתקלות בכלי הרכב, שחייבו ימי תחזוקה ועבודה במחסה סדנת המסע המתקפלת. ב-17 בפברואר הגיעו אל מצבור 770, שם מצאו את כל הדרוש להם. בגלל ערפל השלג הסמיך לא יכלו להיעזר במצפני השמש, וכשהסתמכו על המצפן המגנטי, מצאו עצמם נוסעים במעגל שלם וחוזרים על עקבותיהם. הבעיה נפתרה באמצעות סיירים שיצאו על מגלשיים ותקעו דגלי סימון על פי מצפן פריזמטי שהונח לזמן רב עד שהתייצב. הדגלים נתקעו ברווחים של כ-200 מטרים ביניהם, ואחד האנשים שנסע במזחלת האחרונה אסף אותם לשימוש עתידי. שיטה זו התגלתה כאיטית ומסורבלת, ושופרה בהמשך על ידי תצפית לאחור תוך נהיגה קדימה. ב-23 בפברואר נמסרה הודעה לבסיס סקוט על מועד הגעתם המשוער, וללא ידיעתם, נשלחו שני המטוסים לקראתם והפתיעו אותם במצבור, כשהם עסוקים בהוצאת חביות הדלק וארגזי המנות. קן בלייקלוק וג'ון סטיבנסון יצאו עם הטייסים לבצע עבודות הכנה נחוצות בבסיס סקוט, לקבוצה שתישאר לחרוף שם.

מפת אזורית של קרחון סקלטון

בירידה התלולה על פני קרחון סקלטון התקשו לזהות את ציוני הדרך בסחף השלג, ומהירות הרוח והקור הגובר אילצו אותם לעצור ולהקים מחנה אחרי 25 קילומטרים בלבד. הירידה התלולה בימים הבאים הביאה עמה קשיים חדשים, משום שהמזחלות הקשורות מאחורי הטרקטור נחבטו בו וסיכנו את היושבים בתוכו. כשהגיעו אל מצבור סקלטון, ב-'03 79° דרום ו-'15 162° מזרח, על מדף הקרח רוס, ידעו כי זה המצבור האחרון ומכאן ואילך צפויה להם דרך ישרה לאורך 210 ק"מ על פני מדף הקרח. בבוקר הבא הגיעו שני המטוסים ולקחו עמם את כל המטען העודף. כמעט-תאונה ארעה בבוקר ה-1 במרץ, כשמטוס אוטר אמריקאי הופיע בטיסה לקראת המשלחת. לציון שמחתם ליציאה לדרך שיגרו חברי הקבוצה זיקוק, והטייס טעה לראות בכך קריאת עזרה ונחת. פוקס הורה לנהג הטרקטור לעצור, ונהג הטרקטור שמאחוריו, שהסתכל גם הוא לאחור, עלה על המזחלת האחורית של פוקס ושבר ארגז שהכיל מאות נפצים, אך אלה לא התפוצצו.

למחרת, ב-2 במרץ 1958 בשעה 13:58, הסתיים המסע הארוך לחציית יבשת אנטארקטיקה. עשרות צלמים הקבילו את פני הבאים ותזמורת מאולתרת השמיעה גרסה לא מוצלחת של ההימנונים הלאומיים. האוניה "אנדבר" עגנה עדיין במצר מקמרדו והמתינה להשיבם לניו זילנד. לפי חישובי רב החובל, איחרו להגיע ביום אחד.

ב-5 במרץ 1958 הפליגה משלחת פוקס אל נמל ולינגטון, לשם הגיעה כעבור 12 יום ואנשיה צהלו למראה האונייה "מגה דן" מקבלת את פניהם כשעל סיפונה בני משפחותיהם וידידיהם. האוניות בנמל הריעו לקראתם בשלל צפירות מחרישות אוזניים ולהק מטוסים של חיל האוויר הניו זילנדי עבר מעל ראשיהם. תם מסעה של משלחת חבר העמים הבריטי.

לקריאה נוספת

• ויוויאן פוכס ואדמונד הילארי, מסע הקוטב הדרומי : הכיבוש ההיסטורי של אנטארקטיקה, הוצאת ספרים קרני 1959, תרגום: גדעון פרלמן ודוד סיון
• ריצ'רד בירד, בדד, הוצאת עם עובד 1964, תרגום: אלישבע

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי בוויקישיתוף

• אתר בי.בי.סי., יום השנה ה-47 לפגישת פוקס והילארי בקוטב הדרומי, 20 בינואר 2005
• סרטוני וידאו של המשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי ושל משלחות קודמות לאנטארקטיקה חלק 1, סרטון באתר יוטיוב חלק 2, סרטון באתר יוטיוב חלק 3, סרטון באתר יוטיוב חלק 4, סרטון באתר יוטיוב חלק 5, סרטון באתר יוטיוב
• יו.פי., פוכס ממשיך להתקדם, דבר, 2 בפברואר 1958
• יו.פי., הילרי הצטרף אל פוכס, דבר, 10 בפברואר 1958
• ע.ר., פוכס סיים את מסעו לרוחב אנטארקטיקה, דבר, 3 במרץ 1958
• לוסיאן גרט, מבצע אנטארקטיקה, דבר, 26 בינואר 1958
• ליטל לוין, היום לפני 53 שנה: חוקר היבשות ד"ר פוקס כובש את הקוטב הדרומי, באתר הארץ, 19 בינואר 2011
• המשלחת הטראנס-אנטארקטית בארכיון הסרטונים של British Pathé
  |  האניה Theron מפליגה לקוטב |  המשלחת בקוטב הדרומי, 1958 |  פוקס חוזר לאנגליה |  פוקס והילארי מגיעים לניו זילנד, 1958 |  הנשיא אייזנהאואר מעניק אותות הוקרה לאנשי המשלחת, 1959 |
• המשלחת הטראנס-אנטארקטית בארכיון הסרטונים של AP
  |  האניה Theron מפליגה מלונדון לאנטארקטיקה, עם משלחת בראשותו של ויוויאן פוקס, 17 בנובמבר 1955 |  האניה Magga Dan מפליגה מלונדון לאנטארקטיקה, במעמד המלכה, 19 בנובמבר 1956 |  פוקס והמשלחת בקוטב, 1958 |

הערות שוליים

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0