המהפכה הסיאמית של 1932
המהפכה הסיאמית של 1932 (בתאית: การปฏิวัติสยาม พ.ศ. 2475) הייתה מהפכה חוקתית שאירעה בממלכת תאילנד (סיאם בפי העולם המערבי באותה העת) בשנת 1932. המהפכה הונעה בידי הדרישה הציבורית לשים סוף למונרכיה האבסולוטית תחת ראמה השביעי, מלך תאילנד ולהפוך את המדינה למונרכיה חוקתית. רוב נציגי הציבור שקראו לרפורמה שכזאת בממשל פעלו ליצור הסדר עם ממשלו של ראמה השביעי ולהגיע להסדר לא אלים, כגון פרידי באנומיונג. מנגד להם היה פלג מהפכני בצבא המלכותי של תאילנד שהונהג בידי פלק פיבונסונגרם. פלג זה הוציא לפועל הפיכה צבאית שנעשתה ללא שפיכות דמים, שהפילה את שלטון המונרכיה האבסולוטית של שושלת צ'אקרי. חוקה רשמית נחתמה ונפתח פרלמנט. המהפכה השפיעה רבות על החברה והפוליטיקה של תאילנד. ההפיכה הצבאית שדרכה הוצאה לפועל המהפכה סימנה את תחילת ההתערבות הצבאית בנושאי הממשל, התערבות שהביאה לסדרת הפיכות צבאיות ומשטרים צבאיים לאורך המאה ה-20 והמאה ה-21, האחרונה בהפיכות אלה הייתה ההפיכה בתאילנד (2014), שהעלתה מחדש שלטון צבאי.
תאילנד קדם המהפכה
במהלך המאה ה-19 המוקדמת נוצרו קשרי מסחר ראשוניים בין ממלכת תאילנד ומעצמות המערב. תחת ראמה השלישי, מלך תאילנד נחתמו חוזי סחר סדירים לראשונה ותחת שלטונו של ראמה הרביעי, מלך תאילנד נחתם בשנת 1855 הסכם בורינג, הסכם ידידות בין תאילנד והאימפריה הבריטית. המסחר הגובר הביא איתו את בשורת המהפכה התעשייתית. עם המהפכה התעשייתית ממשל ראמה הרביעי הביא את תמיכתו הנרחבת בפיתוחים המדעיים. ראמה הרביעי עצמו התעניין באסטרונומיה והוכיח לראשי ההנהגה הדתית הבודהיסטית כי מודל הארץ השטוחה הוא שקרי וכי כדור הארץ עגול. שינויים בדת ושינויים בכלכלה עם הגעת התיעוש הביאו בסופו של דבר לשינוי בחיי האזרח הפשוט של תאילנד. המלך התאילנדי היה בעל מעמד של אל והיה מקושר מאוד למוסד הדתי שהיה רב השפעה על העם. אפילו כאשר הרפורמות של ראמה החמישי, מלך תאילנד נתקלו בהתנגדות מצד הפלג השמרן של ההנהגה הדתית, המשיך המונרך לשמור על היחסים חזקים עם אנשי הדת ועם הפטריארך הטהרוואדי בפרט[1].
אל מול מעצמות קולוניאליות, היה על הממשל התאילנדי להסתגל במהרה לאווירה חדשה של שכנים. מצד אחד, ממלכת קונבאונג (כיום במיאנמר) סופחה לתוך הראג' הבריטי בתת-היבשת ההודית והיה על הממשל התאילנדי לא להסתמך יותר מדי על בריטניה מבחינה כלכלית שכן דבר זה עלול להביא להגמוניה כלכלית של בריטניה על תאילנד, מצד שני, האימפריה הקולוניאלית הצרפתית כבשה את ממלכת וייטנאם ולאחר מספר מלחמות נגד תאילנד סיפחה את קמבודיה ולאוס לתוך הודו-סין הצרפתית. כוחה של תאילנד בתור מעצמה בדרום-מזרח אסיה נחלש קשות והיא נותרה אחת משלוש מדינות בלבד באסיה שהצליחו לשמור על עצמאותן המלאה אל מול הקולוניאליזם המערבי, ביחד עם האימפריה היפנית והרפובליקה הטורקית. האימפריה הבריטית לבסוף הצליחה בהשגת השפעה כלכלית מרכזית על תאילנד, לא כפי שהצליחה לבצע בהשושלת הקאג'ארית אך די כדי לדרוש סיפוח של חלק משטחי תאילנד בחצי האי המלאי שהיה ברובו תחת שלטון בריטי[2].
דוגמה לניסיון תאילנדי להשיג שוויון מעמדי עם המעצמות המערביות מופיעה בשנת 1907, כאשר נערכה אמנה נוספת של שינוי גבולות עם צרפת, במסגרתה תאילנד העבירה לפרוטקטורט הצרפתי של קמבודיה את מחוז בטמבנג שנכבש בשנת 1811, ובתמורה קיבלה חזרה מצרפת את מחוזות החוף קראט ואת מחוז דנסאי, שנכבש בידי צרפת בשנת 1904. אמנה זו שינתה גם את הזכויות החוץ טריטוריאליות מהן נהנתה צרפת בתאילנד[3]. בשנת 1907 נפתח גם משא ומתן עם בריטניה, שמטרתו הייתה לשנות את הזכויות החוץ-טריטוריאליות שהוקנו לידיה על ידי האמנה משנת 1855 (הסכם בורינג), ולהסיר מגבלות שונות בנוגע למיסוי ולמנהל הכללי, שאף כי פחת מעת לעת מזמן ההסכם, עדיין המשיך לפגוע מאוד בסמכות הממשלה התאית שכן אפשר פעולה אוטונומית של סוחרים מחוץ בתוך תאילנד. משא ומתן זה נמשך לאורך כל שנת 1908 והביא לאמנה שנחתמה ואושררה בשנת 1909, לפיה תאילנד ויתרה לבריטניה על שדות השפעה בחצי האי המלאי, שהכילו בסך הכל כמיליון תושבים ולרוב נחשב לחלק פורח ועשיר בתוך תאילנד. רפורמה מנהלית ומדינית הביאה ליצירת מסילת ברזל בתאילנד במימון בריטי. נכון לשנת 1908 האימפריה הבריטית שמרה על ההובלה בתור חברת המסחר הגדולה ביותר של תאילנד, אך מדינות אחרות, בעיקר הקיסרות הגרמנית, דנמרק, ממלכת איטליה ובלגיה, רכשו בערך באותו הזמן אינטרסים כלכליים במסחר עם תאילנד גם כן. אפילו האימפריה היפנית, לאחר יותר ממאתיים שנה של התבודדות, חידשה את היחסים המסחריים הפעילים עם תאילנד[4].
ראמה השישי
כדי לסבסד סופית את מעמדה של תאילנד כמדינה ריבונית וכדי להגיע למשא ומתן לגבי החוזים של מסירת השטחים לצרפת ובריטניה, ראמה השישי, מלך תאילנד הכריז מלחמה על מעצמות המרכז ובכך צירף את תאילנד למדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה. ראמה השישי הכריז מלחמה רק באמצע 1918, לקראת סוף המלחמה, כאשר הגיעו כוחות תאילנדים לרפובליקה הצרפתית השלישית, הייתה הקיסרות הגרמנית על סף מהפכה פנימית ואלו השתתפו רק במתקפת מז-ארגון. למרות ההשתתפות המועטת במלחמה, התמיכה של תאילנד במדינות ההסכמה תרמה להם בהשגת מושב בחבר הלאומים, שם הפך מעמדה של תאילנד לרשמי והיא הייתה לממלכה ריבונית מוכרת[5]. למרות זאת, מטרתו של ראמה השישי להשיב את גבולות תאילנד לכפי שהיו קודם שלטונו של אביו, ראמה החמישי, כשלו, שכן לא בריטניה ולא צרפת התכוונו להשיב שטחים לידי תאילנד. שלטונו של ראמה השישי מבית היה לעומת זאת, שלטון של יד ברזל. המונרך אסר על חופש הביטוי וחופש העיתונות כדי למנוע כל התרוממות של התנגדות להמשך השלטון האוטוקרטי. ראמה השישי ראה את ריבוי הדעות ושיטות הממשל האפשריות, מפדרליזם ועד לרפובליקניזם, כגורם מרכזי לאי השקט ברבות מהמדינות המערב וכמביא מהפכות כפי שהתרחש במהפכת פברואר ומהפכת אוקטובר ברוסיה. על כן פעל ראמה השישי לשמור על שלטון ריכוזי, מלוכני ולאומני שימנע כל התנגדות אפשרית לכתר, בין עם יהיה זה על ידי פעילים דמוקרטים ובין אם יהיו אלו בדלנים הפועלים על בסיס הדרישה הלאומית של המיעוטים. ראמה השישי הוסיף לחזק את עמדתו בכך שהעביר כספים רבים יותר ויותר אל הצבא המלכותי של תאילנד והצי המלכותי התאילנדי ויצר קשרים חזקים יותר עם מעצמות מערביות כגון בריטניה, האימפריה היפנית וארצות הברית.
_of_Siam_as_Admiral_of_the_fleet.gif)
כדי למנוע כל היחלשות אפשרית של סמכויות המונרכיה, בשנת 1924 פיקד ראמה השישי על יצירתו של חוק הירושה המלוכני. ראמה השישי עצמו רשם בראש החוק החדש את הדברים הבאים: ”עַל פִּי הַמָּסֹרֶת הַמַּלְכוּתִית, לַמְּלָכִים הַסִּיאָמִיִּים הַסַּמְכוּת הַיְּחִידָה וְהַזְּכוּת לְהַחְלִיט כָּל צֶאֱצָא שֶׁל מִשְׁפַּחַת הַמְּלוּכָה כְּיוֹרֵשׁ הָעֶצֶר. אֲבָל כְּפִי שֶׁהָיָה בֶּעָבָר, וְיָכוֹל לִהְיוֹת בֶּעָתִיד, הַמֶּלֶךְ לֹא יָכוֹל לְמַנּוֹת אֶת יוֹרְשׁוֹ שֶׁלּוֹ... וּכְתוֹצָאָה מִכָּךְ הִתְרַחֲשׁוּ אֵרוּעִים מַטְרִידִים כְּשֶׁמְּלָכִים מֵתוּ, הַהִתְמוֹדְדוּת יְרִיבָה עַל כּוֹחַ הַמְּלוּכָה פָּתְחָה הִזְדַּמְּנוּת לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר חָסְמוּ אֶת שִׂגְשׂוּגָהּ שֶׁל הַמַּמְלָכָה. זוֹ הָיְתָה הִזְדַּמְּנוּת גַּם לְאוֹיְבִים, פְּנִימִיִּים וְחִיצוֹנִיִּים, לַחֲשֹׁב לְהַזִּיק לְמִשְׁפַּחַת הַמְּלוּכָה וּלְחֹפֶשׁ שֶׁל סִיאָם. [מַצָּב כְּזֶה] הֵבִיא אָסוֹן לָאֻמָּה הֲתַאיְלַנְדִּית. הַמֶּלֶךְ רָצָה לְפִיכָךְ לְקַבֵּל חֹק הַקּוֹבֵעַ יְרֻשָּׁה עַל מְנַת לְצַמְצֵם אֶת צָרוֹת הַהִתְמוֹדְדוּת [עַל כֵּס הַמְּלוּכָה] בְּתוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַמְּלוּכָה.”[6] לפיכך, ראמה השישי פעל לשמור על יציבות השלטון המלוכני בכך שיסדיר חוק ירושה ברור אשר ימנע מאבקי ירושה פנימיים אשר עלולים בעקיפין להחליש את המלוכה התאילנדית והאומה התאילנדית בכללה. לפי החוק החדש נקבע מעת קובע מלך חי את יורשו, אז מעמדו של יורש זה הוא אבסולוטי ובעת פטירתו או ירידתו של המלך הקודם מהכס, רשמית הוא יהפוך עוד באותו הרגע למלך החדש מבחינה רשמית, מה שהפחית את משמעותו של טקס ההכתרה.
התנגדותו של ראמה השישי לשינוי ממשלתי נבע בעיקר מאירועי מרד הארמון של 1912; במסגרתו, פלג צבאי שהביע סלידה מקרבתו של ראמה השישי לכוח הפרה-צבאי "קורפוס הטיגריסים הפראיים", יצא בניסיון הפיכה צבאית כושל להפיל את מלוכתו האבסולוטית של המלך ראמה השישי. רוב משרות השלטון מולאו בידי בני שושלת צ'אקרי השלטת והאריסטוקרטיה המדינית. הממשל התאילנדי ראה בממשל דמוקרטי ופרלמנטרי כמחליש והשתמש בדוגמה של ממלכת קונבאונג בשביל להצדיק את טענתו. ממלכת קונבאונג, לאחר שהפסידה שתי מלחמות לאימפריה הבריטית ורוב שטחה נלקח ממנה, הקימה מערכת פרלמנטרית בלחץ הבריטי. מערכת זאת חולקה ל-14 משרדים אשר לא צלחו לעבוד באופן אחיד וקוהרנטי, מה שגרם לנפילתה הסופית של הממלכה במלחמה נוספת נגד הבריטים והביא להגלייתו של אחרון שליטיה, טיבאו מין, מלך בורמה. למרות כל פעולותיו של הממשל, אין הוא יכל לעצור לגמרי את תנועת המידע ואת התפשטות רעיונות הממשל המערביים בפי האזרחים. האוכלוסייה התאילנדית הייתה מבוססת על היררכיה נוקשה. לדת היה תפקיד מרכזי בחיי היומיום של האוכלוסייה החקלאית ברובה ומכאן שרוב האוכלוסייה שמרה על ראיית עולם שמרנית והביעה הערצה אל המונרך בתור א-ל חיי. מכאן, שרוב התנועות המרדניות שקראו לרפורמה בממשל היה מקורם בערים הגדולות, בייחוד בבנגקוק, צ'יאנג מאי ונאקון ראטצ'אסימה[7].
ראמה השביעי
בשנת 1925 נפטר ראמה השישי ללא בן בכור לרשת את הכתר, על כן ירש אותו אחיו הצעיר, פְרָאַגְ'אַדִיפּוֹק, שהוכתר בתור ראמה השביעי, מלך תאילנד. היות שראמה השביעי לא היה מוכן לגמרי לרשת את הכס, שכן תכנן להתקדם לקראת קריירה צבאית בחייו, הוא לא היה מוכן לגמרי לסמכויות השלטון. ראמה השביעי פעל בתור בורר וביצע תפקידים בירוקרטים. בעוד אישית תמך ראמה השביעי בהפיכתה של תאילנד לדמוקרטיה, הוא ניתן להשפעתם של פעילים בחצר המלוכה ואנשי שושלת צ'אקרי ששמם הלך לפניהם עוד מזה שנים רבות לפני שעלה לכס[8]. עם הכתרתו למלוכה הורה ראמה השביעי על הקמת 'מועצת המדינה העליונה של סיאם', שהייתה מועצה של מדינאים רבי השפעה שתפקידם היה לייעץ למלך החדש בנוגע לממשל. מועצה מייעצת זאת הורכבה מהחברים הבאים: בַּהֲנוֹרְגָנסִי סוֹאָנגווֹנְגסֵה - מבניו של ראמה הרביעי, לשעבר ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים, (ניתן לו תפקיד של נשיא המועצה), פְּרִיבַאטְרָה סוּכוּמְבָנְדֵהוּ - מבניו של ראמה החמישי ואחיהם של ראמה השישי והשביעי, לשעבר ראש המטה הכללי ושר הביטחון, נָרִיסָארָה נוֹאַטְיֹונג - מבניו של ראמה הרביעי, לשעבר שר האוצר ומפקד המבצעים המיוחדים של הצבא, דֶּמְרוֹנֵג רָגַ'אנוֹבָּב - מבניו של ראמה הרביעי, גנרל צבאי ואחד מהפוליטיקאים הבכירים ביותר בחצר המלוכה, לשעבר יד ימינו של ראמה החמישי, קִיטִיַקְרָה ווֹרְלַאָקְסָנַה - מבניו של ראמה החמישי, לשעבר שר האוצר ומאוחר יותר שר המסחר. כל חברי המועצה הללו היו חלק משושלת צ'אקרי השלטת ופעלו ראשית כדי לשמור על מעמדם, מכאן נובעת תמיכתם בהמשך השלטון האבסולוטי והתנגדותם הנחרצת לכל הרעיונות להביא לשינוי שלטוני ודמוקרטיזציה אפשרית.
המועצה העלתה חברי שושלת צ'אקרי לתפקידי מפתח בממשל ובצבא כדי לחזק את כוחם ואת ההשפעה המלוכנית. לבנק התאי היו חובות לבנק האימפריה הבריטית, שנותרה שותפת המסחר הגדולה ביותר של תאילנד. לקראת סוף שנות העשרים של המאה ה-20 החלה התדרדרות חדה במצבה הכלכלי של תאילנד, דבר שהביא את המועצה להעביר חוק שמעלה את המיסים לאוכלוסייה הכללית ומבטל את תקן הזהב. למרות העלאת המיסים, יום חמישי השחור שבו קרסה הבורסה לניירות ערך בניו יורק ב-24 באוקטובר 1929, סימן את תחילת השפל הגדול אשר הביא למשבר כלכלי חמור בתאילנד כמו גם ברוב העולם. השפל הביא את ראשי הפוליטיקה האריסטוקרטית להילחם חזק אף יותר כדי לשמור על כסאם. השפל בו בזמן הביא להתנגדות גדולה יותר ויותר להמשך השלטון האבסולוטי בקרב העם התאילנדי. אמנם העם ראה את המלך בתור חצי אל, אך לא כך היה בנוגע לשאר נסיכי השושלת המלוכנית, שהמשיכו באורח חיים בזבזני למרות העוני האדיר שסחף את המדינה.
ההתנגדות לאבסולוטיזם
עם עליית החינוך המערבי לפשוטי העם דרך אגודות של מיסיונרים ודרך עליית המסחר ושיתוף הפעולה עם המערב, החלו רבים לתשאל את חשיבות המשך קיומו של המוסד האבסולוטי. התמיכה הרבה במלוכה לא אפשרה את עלייתן של תאוריות שלטוניות וחברתיות כגון רפובליקניזם, פדרליזם או קומוניזם בקרב רוב התאים, אך עלתה התמיכה ברעיון להביא לרפורמה דמוקרטית שתקים מונרכיה חוקתית אשר תעבוד עם פרלמנט נבחר. בפברואר 1927, שבעה סטודנטים מרקע אזרחי ורקע צבאי נפגשו בפריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית, כדי לדון על שינוי הממשל בתאילנד. מנהיג הפלג הצבאי היה פלק פיבונסונגרם, מייג'ור בצבא התאי, בעוד את הפלג האזרחי הנהיג פרידי באנומיונג, מלומד בעל תואר שלישי במשפטים[9]. ביחד הם הקימו את המפלגה העממית (בתאית: คณะราษฎร; קהנה ראטסדום), אשר דגלה באידאולוגית החוקתיות והלאומיות. כל חבריה המייסדים של המפלגה החלו דרכם במעמד השלישי או מעמד הביניים ופעלו קודם כל בשביל להחליש את הכוח וההשפעה של האריסטוקרטיה.
תנועת המפלגה העממית לרפורמה חוקתית קיבלה תמיכה נרחבת בקרב מעמד הביניים שגדל באותה העת ובקרב קצינים צבאיים רבים. ללא ידיעתם של מנהיגי המפלגה, שנחשבו למהפכנים בידי הממשל האריסטוקרטי, המלך ראמה השביעי עצמו גם כן תמך באפשרות של הפיכה דמוקרטית. פּאָיוֹן פָּמוֹרְנָמוֹנְטְרִי, חבר מייסד של המפלגה העממית וקצין בצבא המלכותי התאי אשר שירת בעבר במשמר המלכותי, לקח על עצמו את התפקיד לגייס תומכים ברפורמה חוקתית ומתנגדים להמשך השלטון האבסולוטי של האריסטוקרטיה. כל הפעילות של המפלגה בתאילנד נעשתה מתחת לפני השטח ובלי שסמכויות המשטר יבחינו. מתוך הקשרים הפנימיים הצליח פאיון ליצור קשר עם פְּרָאיָה פָהוֹנְפוֹנוֹפֶּאִיאַסְנָה, קולונל בחיל הארטילריה, אשר היה רב השפעה בחיל ותמך ברפורמה חוקתית. נוסף לפראיה התחבר למפלגה גם הקולונל דָּוֶה בְּנַדְהוֹמַסְנָה, איש צבא מבריק שניהל את מערכת החינוך באקדמיה הצבאית הלאומית. שני אנשי צבא רבי השפעה נוספים הצטרפו למפלגה גם כן: פְּרָאיָה רִיטִיתִיָּאנִי - מפקד חיל הארטילריה המוצב בבנגקוק ופָּרָה פֶּרְסְפִּיתַאִיּוּט, קצין רב השפעה. ארבעת קצינים אלו נודעו בתור "ארבעת חיילי הטיגריס" (בתאית: 4 ทหารเสือ) והנהיגו את הפלג הצבאי של המפלגה. למפלגה נקבעו שני מנהיגים, פרידי באנומיונג - מנהיג אזרחי, ופְּרָאיָה פָהוֹנְפוֹנוֹפֶּאִיאַסְנָה - מנהיג צבאי.
המפלגה העממית פעלה לפי ששת העקרונות הבאים שנכתבו בידי פרידי באנומיונג:
- שמירה על הצבא המלכותי התאילנדי;
- שמירה על הביטחון הלאומי;
- שמירה על הטוב הכלכלי של האזרחים התאים לפי הפרויקט הכלכלי הלאומי;
- שמירה על השוויון של האזרחים התאים;
- שמירה על זכויותיהם וחירויותיהם של האזרחים אשר אינם עולים בקנה אחד עם העקרונות הנ"ל;
- לספק חינוך ציבורי לכלל האזרחים[10].
ששת עקרונות אלו הציבו בראשם את הביטחון המדיני אך הסדירו את זכויות האדם במעלה גבוהה אף יותר. שני העקרונות הראשונים נקבעו בידי הפלג הצבאי, השלושה האחרונים בידי הפלג הציבורי בעוד העקרון השלישי, הכלכלי, הוסדר בהחלטה מאוחדת של שני הפלגים וקבע כי בתאילנד חוקתית עם הרפורמה המיוחלת תשאר לממשל השפעה מרובה על הכלכלה האזרחית שכן הפעילות הכלכלית של האזרח הממוצע תשאר מחויבת למערכת הכלכלית שתקבע המדינה, פעולה שמגבילה את הפיתוח הקפיטליסטי הכלכלי מצד האזרח הפשוט. עקרון השוויון הרביעי נועד בין לבין כדי לקרב את הפלגים הסוציאליסטים בתאילנד לתוך המפלגה העממית.
המהפכה החוקתית
24 ביוני 1932
המידע אודות תכנון ההפיכה החוקתית הגיע דרך הלשנה לאוזניו של הנסיך פְּרִיבַאטְרָה במהלך ה-23 ביוני 1932. הנסיך, שהיה רב השפעה בממשל התאי, לא ראה את תכנון ההפיעכה כאיום ותכנן לדחות את מסדר החקירה ליום למחרת. דחייה זאת הייתה קריטית לתכנון ההפיכה. באותו ערב, קבוצת מהפכנים תחת פיקוד ההנהגה של המפלגה העממית, אנשי צבא ואזרחים, שטו על ספינות הצי התאי בנהר צ'או פראיה והתגנבו לעבר ארמונות האצולה. הוטל מצור על ביתו של הנסיך פְּרִיבַאטְרָה כמו גם על בתיהם של חברי אצולה רבי השפעה אחרים. עם ההגעה של כוחות המהפכנים אל ארמון דוסיט החלה קריאה לתגבורת מצד מהפכנים בחיל השריון. כמו כן נותקו הקשרים הטלפונים בין הנסיכים במטרה שאלו לא יוכלו לארגן פעילות נגד המהפכה וכדי שתמנע הגעת הידיעה על ההפיכה המתהווה למפקדי הצבא. מבין הקצינים שהנהיגו את ההפיכה ופשטו על מוסדות השלטון היה קוּאַנג אָפְּהָיְווֹנְג, חבר אצולה ובנו של מושל מחוזי אשר התנגד להמשך שלטון המונרכיה האבסולוטית וידע לפוטרות כיצד בנוי מרכז העיר ומקום מושבה של האצולה ומוסדות השלטון.
בשעה ארבע לפנות בוקר, ב-24 ביוני, הועבר סימן מידי המהפכנים למוצב הצבאי שמתרחשת התקוממות אזרחית של תושבים סינים בחלק אחר של העיר. רוב הכוחות של המוצב בעיר נעו לפעול ובתוך הפעולה צלחו המהפכנים בחתיפה של מפקד המוצב של בנגקוק שהיה נאמן ישירות לנסיכים השליטים. בפועל המהפכנים לקחו את ההנהגה על המוצב העירוני ופיקדו על תנועת חלק מהטנקים לעבר ארמון דוסיט, מושב השלטון אשר נתפס בידי הפיקוד המהפכני. בשעה שש בבוקר, אל מול הארמון, עלה פְּרָאיָה פָהוֹנְפוֹנוֹפֶּאִיאַסְנָה על אחד הטנקים שהגיעו למקום והקריא את המניפסטו של המפלגה העממית, לפיו הסתיים שלטון המונרכיה האבסולוטית והוקמה המונרכיה החוקתית של תאילנד. לאחר מכן מעטים מעוד מהדרג האזרחי והצבאי הביעו התנגדות למהפכה מכיוון שבפועל היו הנסיכים המלכותיים שבויים של המהפכנים. המניפסטו של המפלגה העממית, שנכתב בידי פרידי באנומיונג, הועבר מאוחר יותר בשידור רדיו לכל תושבי המדינה[11]:
לכל אנשינו,
בעת ריבון זה ירש את אחיו הבכור, אנשים קיוו בהתחלה כי ישלוט בהגינות. אך... המלך שומר על כוחו מעל החוק כמו קודם. הוא ממנה קרובי משפחתו כולל ילדים ללא הכשרון או הידע לתפקידי מפתח מבלי להקשיב לקול העם. הוא מאפשר לפקידים להשתמש בכוח משרדם בצורה לא כנה... הוא מעלה את בעלי הדם הכחול כדי שיהיו להם זכויות מיוחדות יותר מהעם. הוא מושל ללא עקרונות. ענייני המדינה נותרים לחסדי הגורל, כפי שניתן לראות מהדיכאון של הכלכלה והתלאות... ממשלת המלך התייחסה לעם כאל עבדים... ניתן לראות כי מהמיסים שנדחקים מן העם, המלך מביא מיליונים רבים לשימוש אישי... למפלגת העם אין רצון לחטוף את כס המלוכה. מכאן שהיא מזמינה את המלך הזה לשמור על תפקידו. אבל עליו להיות עקרוני לפי דרשות החוקה לשלטון במדינה, ולא תנתן לו הרשות לפעול בכל אופן עצמאי ללא אישור אספת נציגי העם... אם המלך ישיב בסירוב או לא ישיב בזמן שנקבע... יהיה זה להיחשב כבגידה לאומה, ויהיה צורך במדינה שתהיה לה צורת שלטון רפובליקנית.
— מניפסטו המפלגה העממית
הקמת החוקה
בעוד התרחשו המאורעות והוכרז על המניפסטו בבוקר ה-24 ביוני, ראמה השביעי, ביחד עם רעייתו המלכותית ושני שרים מטעם האצולה, שיחק בגולף וקיבל דיווחים לא סדירים על המתרחש בבירה מכיוון שלא היה ברור לגמרי מה מתרחש עד לקריאת המניפסטו. מאוחר יותר הגיעה אליו דרישה רשמית מטעם המפלגה העממית לחתום על "חוקה זמנית". ראמה השביעי קיבל את האפשרות לשמור על הכתר, ומכיוון שטענתו האישית הייתה בעד החוקתיות הוא הסכים לחתום על "חוקה זמנית" מאוחר יותר באותו היום באירוע רשמי. נוסף על כך, חלק מן הנסיכים שהיו מחוץ לבירה בעת ההפיכה ועל כן לא נפלו לידי מעצר בית בליל ה-23–24 לחודש, החלו לארגן מהפכת נגד אפשרית. מהפכת נגד זאת לעולם לא יצאה לפועל מכיוון שראמה השביעי סירב לתת פקודה נגד המפלגה העממית ומנהיגיה וסירב לפעול כדבר יועציו. התגובה הרשמית של ראמה השביעי להנהגת המפלגה העממית (כוונה לפרידי באנומיונג בפרט) הייתה זאת: ”קיבלתי את המכתב בו הזמנת [הכוונה לפרידי באנומיונג] אותי לחזור לבנגקוק כריבון חוקתי. למען השלום, וכדי לחסוך למדינה את שפיכות הדמים המיותרת, כדי למנוע כאוס ונזקים במדינה, ויתרה מכך, מכיוון שכבר שקלתי לעשות את השינוי הזה בעצמי, אני מוכן לשתף פעולה כדי להקים חוקה שתחת סמכותה אני מוכן לכהן.”
לאחר מכן התאספה מועצה של 15 חברים מטעם המפלגה העממית במטרה לכתוב חוקה דמוקרטית. המהפכנים שחררו מאוחר יותר את כל השבויים שנפלו לידיהם מלבד הנסיך פְּרִיבַאטְרָה, אותו החשיבו כמסוכן לעצם קיומה של המונרכיה החוקתית שפעלו להקים. מאוחר יותר הוא גורש מתאילנד ויצא לגלות כפויה לאיי הודו המזרחיים ההולנדיים (מאוחר יותר אינדונזיה). שלושה ימים לאחר המהפכה, ב-27 ביוני, אימצה סיאם את החוקה הראשונה שלה, שנכתבה בידי חברי המפלגה העממית. הייתה זאת חוקה זמנית ועל כן כעבור שישה חודשים, נכנס הפרלמנט בהתאם לדרישה מהחוקה הזמנית ונקבעה חוקה חדשה לגמרי ב-10 בדצמבר, אשר נחשבת להיות החוקה הרשמית הראשונה של תאילנד אשר יצאה לפועל ועל בסיסה נבנו חוקות מאוחרות יותר[12].
מורשת
הדרך שבה התרחשה המהפכה הביאה לתחילת התערבות ממושכת של הצבא בתוך הפוליטיקה התאית לאורך המשך המאה ה-20 ואף לתוך המאה ה-21. מנהיגי הצבא, מחשש שהמלוכנים יחזרו לשלוט בממשלה, אילצו את הכינון המחודש של האספה הלאומית, שבעקבותיה אירע ניסיון הפיכה נגדית פרו-מלוכנית בשנת 1933, בהנהגת בן דודו של המלך. אף על פי שלא היו שום עדויות לשיתוף פעולה מלכותי, ראמה השביעי מצא את עמדתו החדשה בלתי נסבלת. בתחילת 1934 הוא עזב את תאילנד לממלכה המאוחדת, ובמרץ 1935 התפטר. מועצת עוצרות מונתה לפעול כממלאי מקומו, בעוד הנסיך אנאנדה מאהידון, אז תלמיד בית ספר בשווייץ, הועלה לתפקיד ראמה השמיני, מלך תאילנד אך נותר ללא כל כוח וסמכות עד שהגיע לבגרותו. למרות שמעולם לא התמודד מעולם עם איום חיצוני עד 1941, הצבא החדש, בראשות קצינים מאומנים היטב וממושמעים ומצויד בכלי נשק מודרניים, תרם לשינוי יסודי בחלוקת הכוחות והסמכויות במדינה.
מהפכת 1932 הצליחה רק משום שהיא נתמכה על ידי יחידות צבאיות שהונהגו על ידי קצינים אנטי-מלוכניים. בין 1933 לסוף 1938 הצבא התחזק בעוד פְּרָאיָה פָהוֹנְפוֹנוֹפֶּאִיאַסְנָה היה בתפקיד החדש של ראש ממשלת תאילנד. השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה התאפיינו בשילוש התקציב הצבאי, הקמתה בשנת 1934 והתפשטותה של תנועת נוער צבאית לאומנית, ולבסוף גם הצטרפות למדינות הציר עקב חשש מפני הכוח הגדל של האימפריה היפנית (ראו הפלישה היפנית לתאילנד). בתוך מצב זה לקח פלק פיבונסונגרם את מושכות השלטון והפך לדיקטטור צבאי. בתגובה איחד פרידי באנומיונג צבא שחרור תאי שנתמך בידי בעלות הברית וראשיו הוכרו כמנהיגיה הלגיטימיים של תאילנד. הדיקטטורה של תאילנד הייתה הראשונה מני רבים שלקחו כוח דיקטטורי על המדינה דרך הצבא. דיקטטורים כגון שרית תאנראט ותאנום קיטיקצ'ורן סימלו את ההשפעה הרבה של הצבא מעל הפוליטיקה המדינית. לאחר ההפיכה בתאילנד (2014) עלה לשלטון משטר צבאי חדש תחת הגנרל פריות צ'אן-אוצ'ה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- מהפכת ה-24 ביוני 1932, CPG
הערות שוליים
- ^ צ'וֹלְאַלוֹנְגקוֹרֶן והקמת תאילנד המודרנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ ההישענות הכלכלית התאילנדית על האימפריה הבריטית הכריחה את הממשל התאי להסכים לדרישות האולטימטום הבריטי ועדיין לשמור על יחסים מתוקנים עם האימפריה הבריטית.
- ^ זכויות חוץ טריטוריאליות הותירו מוטרות[דרושה הבהרה] לסוחרים בריטים וצרפתים לפעול בתאילנד, לצרפת זכויות אלו ניתנו הודות ללחץ צבאי נגד תאילנד בעוד לבריטניה אלו ניתנו במסגרת חוזה הידידות (בורינג) משנת 1855.
- ^ אנציקלופדיה בריטניקה (1911)/סיאם, באתר ויקיטקסט
- ^ וְאָגִ'ירָבוֹד, מלך תאילנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ מועצת המדינה של תאילנד, באתר חוק מעשי
- ^ Thai government, Martial Law - 1914, Unofficial English translation
- ^ פְרָאַגְ'אַדִיפּוֹק, מלך תאילנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ פרידי באנומיונג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ ההיסטוריה ומשמעותו של לוח הזיכרון של המפלגה העממית., באתר האומה | תאילנד
- ^ פאסוק פונגפאיצ'יט (תרגום לאנגלית: כריסטופר בייקר), פרידי באנומיונג, 2000
- ^ ugenie Merieau, The 1932 Compromise Constitution: Matrix of Thailand’s Permanent Constitutional Instability
31869891המהפכה הסיאמית של 1932