אפולוגטיקה
אָפּוֹלוֹגֶטִיקָה היא העיסוק האנושי בהגנה שיטתית על עמדה מסוימת, ספרותית, דתית, אמונית, או עקרונית. מקור המילה הוא ביוונית - ἀπολογία, ומשמעותה המקורית היא הגנה באמצעים צבאיים על עמדת חיילים.
המושג השתרש בהשאלה בעיקר בענף התאולוגיה, ובעיקר זו הנוצרית, במשמעות של הגנה אינטלקטואלית על עיקרי האמונה והוכחת אמיתותה. מבחינים בין אפולוגטיקה לבין ספרות פולמוס שהיא לא הגנתית אלא אגרסיבית. המונח משמש להביע צידוק אינטלקטואלי-לוגי, באמצעים רטוריים, לתפיסה, אמונה, מערכת ערכים ותורה פילוסופית.
אפולוגטיקה במהותה אינה מושג שלילי, אם כי כתיבה אפולוגטית עלולה להיות סובייקטיבית יותר.
האפולוגטיקה במסורת היהודית
מאז ומתמיד היתה האפולוגטיקה חשובה ביהדות. עובדת קיומה של היהדות בצילן של תרבויות זרות, העלתה צורך מתמיד בניסוח מחודש של עיקרי האמונה וטעמי התורה, כזה שינגיש אותם לאלו שהושפעו, במודע או שלא במודע, מהתרבות הסובבת.
חלקים מרכזיים בהגות מחשבת ישראל באו לעולם כתוצאה מכתיבת עיקרי היהדות בשפה המתחלפת. ראשון היה רבי סעדיה גאון שחיבר את ספר האמונות והדעות ובו נוסחו בשפה פילוסופית עיקרי האמונה ויסודות היהדות. כך גישר על הפער בין האמת התורנית לבין שפה המתחלפת של בני אותו הדור. בעקבותיו צעדו הרמב"ם עם מורה הנבוכים, שפירש את היהדות בכלים אריסטוטליים, ורבי יהודה הלוי עם ספר הכוזרי, הלוא הוא "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה".
בדורות האחרונים נקטו באותה הדרך חכמי ישראל כמו רש"ר הירש (אגרות צפון וחורב), הראי"ה קוק (לנבוכי הדור) ואחרים[1].
קישורים חיצוניים
- אלי שטרן, על האפולוגטיקה, צריך עיון, ב' חשוון תשע"ח
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אפולוגטיקה |
הערות שוליים
- ^ אלי שטרן, על האפולוגטיקה, צריך עיון, ב' חשוון תשע"ח
