היינריך הימלר

היינריך הימלר
Heinrich Himmler

היינריך הימלר, 1938
היינריך הימלר, 1938
לידה	7 באוקטובר 1900 מינכן, גרמניה
פטירה	23 במאי 1945 (בגיל 44) לינבורג, גרמניה
מדינה
מפלגה	המפלגה הנאצית
מפקד וראש האס אס ה־4 6 בינואר 1929 – 29 באפריל 1945 (16 שנים) → ארהרד היידן קארל האנקה ←
ראש המשטרה הגרמנית במשרד הפנים של הרייך ה־1 17 ביוני 1936 – 29 באפריל 1945 (8 שנים ו־45 שבועות) קארל האנקה ←
שר הפנים של הרייך 25 באוגוסט 1943 – 29 באפריל 1945 (שנה ו־35 שבועות) פול גייסלר ←

היינריך לויטפולד הימלר (גרמנית: Heinrich Luitpold Himmler, להאזנה (מידע • עזרה)‏; 7 באוקטובר 1900 – 23 במאי 1945) פושע מלחמה נאצי. היה מהדמויות הבולטות והנאמנות בשלטון גרמניה הנאצית. הוא כיהן בין היתר כראש האס אס, ראש הגסטפו ושר הפנים של הרייך הגרמני. הימלר היה למעשה המוציא לפועל של תוכניות "הפתרון הסופי" אשר, לצד תוכניות השמדה וגירוש אחרות של השלטון הנאצי, שלחו מיליוני בני אדם למותם במחנות ההשמדה (רובם יהודים) ולסבלם של מיליונים רבים נוספים בקרב אוכלוסיות אירופה.

הימלר מעולם לא נשפט על התנהלותו ופשעיו במהלך המלחמה. הוא נפל בשבי הצבא הבריטי והתאבד מספר ימים לאחר מכן ב-23 במאי 1945.

ביוגרפיה

מנעוריו עד עליית הנאצים לשלטון

הימלר נולד בלאנדסהוט, עיירה ליד מינכן בירת בוואריה, למשפחה מן המעמד הבינוני. אביו היה מנהל בית ספר, והימלר השלים את לימודיו התיכוניים. בתום לימודיו התגייס לרגימנט הבווארי ה-11 במלחמת העולם הראשונה, אך לא הספיק לראות את שדה הקרב עקב כניעת גרמניה.

לאחר כניעת גרמניה הפך לפעיל בפרייקור - מיליציות ימניות קיצוניות, שהשתתפו בקרבות המשתוללים בגרמניה, בין תומכי הימין והשמאל באותה התקופה. המיליציות הללו היו מורכבות ברובן מיוצאי צבא, הממורמרים על תבוסת גרמניה במערכה, והמתנגדים לסוציאליזם ולקומוניזם. בוואריה של אותה תקופה הייתה כר נרחב לפעילות כזו. במקביל קיבל הימלר תואר באגרונומיה מבית הספר הטכני הגבוה של מינכן.

בשנת 1923 הצטרף למפלגה הנאצית, בשעה שזו עמדה על סף ניסיון המרידה נגד השלטון המרכזי בגרמניה, "הפוטש בבית הבירה". מרידה זו דוכאה בכוח על ידי ממשלתה החוקית של מדינת בוואריה, וראשי המרד, ובהם אדולף היטלר, נשלחו אל הכלא. תמונה מפורסמת מאירוע הפוטש מראה את הימלר במדי אס אה צועד כשהוא אוחז במוט ועליו סמל הצבא הגרמני הקיסרי.

תקופה קצרה לאחר מכן, הימלר היה מזכירו של פעיל נאצי בשם גרגור שטראסר, שפעל בצפון גרמניה, והיווה במשך תקופה קצרה - באמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 - תחרות מסוימת להיטלר (ומשום כך, מאוחר יותר בשנת 1934, בליל הסכינים הארוכות, היטלר הורה להימלר לרצוח אותו.). בשנת 1924 החליט הימלר לעזוב את הפוליטיקה ולהתמסר למקצועו – גידול תרנגולות בכפר קטן בשם ואלדטרודרינג.

בשנת 1928 נישא למרגרטה בודן, בתו של בעל אחוזה פרוסי, שהייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. לזוג נולדה בת בשם גודרון. לאחר זמן מה בני הזוג התגרשו.

לאחר שחרורו של היטלר מן הכלא, יזם היטלר הקמת גוף של משמר פרטי למטרות מיוחדות שיכונה אס אס. גוף זה כלל כמה עשרות פעילים בתחילתו, והיה תחת פיקודם של מפקדים שונים עד שנת 1929, עת פנה היטלר אל הימלר וביקש ממנו ליטול לידיו את הפיקוד. בתחילה היה הימלר כפוף לארנסט רהם, מבחינה טכנית מפקד האס־אה והאס־אס גם יחד. כעבור ארבע שנים כבר מנה האס־אס 52,000 איש.

מעליית הנאצים לשלטון ועד למלחמת העולם השנייה

עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, היו היחסים בין הימלר ובין "מפקדו" רהם מתוחים. רהם היה בעד "מהפכה מתמדת" ושאף לתת ביטוי ליסוד העממי וה"סוציאליסטי" בנציונל-סוציאליזם. הוא לא ראה בעין יפה את שיתוף הפעולה של השלטון החדש עם מוקדי הכוח הישנים – הצבא, האצולה התורשתית, בעלי ההון. הדבר יצר מתיחות בין רהם לבין היטלר. באווירת החצר התוקפנית ששררה בצמרת המפלגה הנאצית היה די בכך כדי להוביל לחיסולו. נוצרה ברית בין הימלר לבין הרמן גרינג, שמטרתה לחסל את מוקד הכוח של האס־אה, משטרת הבריונים של המפלגה הנאצית, ולרצוח את רהם, שעמד בראש האס-אה, ובאופן רשמי היה מפקדם של הימלר וגרינג.

ב 1 באפריל 1934 מינה גרינג את הימלר לראש הגסטפו, המשטרה החשאית הגרמנית בפרוסיה. מינוי זה איפשר להימלר ליצור לעצמו מוקד כוח מטיל אימה, והוא הפך את הגסטפו לכח אכזרי שבהמשך הטיל את חיתתו על אירופה כולה. העולם כולו נחשף לאכזריות חסרת המעצורים של הימלר, כאשר ב-30 ביוני 1934 היה בין המובילים של "ליל הסכינים הארוכות", במסגרתו נרצחו מאות חברי האס־אה ומתנגדים פוליטיים אחרים. עם סילוקו של רהם, היה הימלר ליורש הטבעי לעמדת הכוח שנתפנתה.

האס־אה היה בבסיסו מיליציה עממית, שנשען בעיקרו על פושעים ובריונים מהמעמדות הנמוכים. בעיני הימלר, האס־אס לעומת זאת, היה מ"העילית הגזעית". הקבלה אל האס־אס הייתה רק לבעלי "דם טהור", על פי חזונו של הימלר שה"רייך" הגרמני יהיה בסופו של דבר ל"מדינת אס־אס" ואירופה כולה תישלט על ידי הנורדים כחולי העין לובשי המדים השחורים.

בנובמבר 1935, ביום האיכרים הלאומי (Reichsbauerntag) בגוסלר, תיאר הימלר את הסכנה הנשקפת מהיהודים: "אנחנו מכירים אותו, את היהודי, העם הזה מורכב מפסולת כל העמים והאומות של כדור הלכת הזה, שבהם הוא הטביע את תכונות דמו היהודי, העם שמטרתו שליטה על העולם, שנשימתו הרס, שרצונו השמדה, שדתו אתאיזם, שתורתו בולשביזם".

ב 16 ביוני 1936 הורה היטלר על איחוד המשטרות השונות ברחבי גרמניה (שהייתה להלכה איחוד פדרטיבי המחולק למדינות, כל אחת בעלת כח משטרה משלה) ובראש המשטרה המאוחדת העמיד את היינריך הימלר. היה זה צעד גורלי בדרך להפיכת הרייך השלישי למדינת משטרה.

עם סילוקו של רהם, נותר רק הצבא בדרכו של הימלר אל השליטה המוחלטת בכוחות הלוחמים. בראשותו של הגנרל פלדמרשל ורנר פון בלומברג, היה הצבא הגרמני מוקד כוח עצמאי, בעל סדר יום שונה לחלוטין מזה שראה הימלר בחזונו. נישואיו של בלומברג למזכירתו, בשנת 1937, הביאו להימלר את ההזדמנות שייחל לה: לאחר הנישואין, בהם נכחו כל גדולי המפלגה הנאצית, הימלר חשף מסמכים ובהם הוכחות נגד הרמטכ"ל. בלומברג, איש האצולה הוותיקה, ובעל גינוני הנימוס והאצולה הפרוסיים, נאלץ לפרוש. במקומו מונה גנרל אוברסט ורנר פון פריטש.

שבועות ספורים לאחר מינויו של פון פריטש זומן זה ללשכתו של היטלר, ושם הימלר השמיץ אותו אצל היטלר בצורה חמורה ביותר, על אף שפריטש דחה האשמות אלו, הוא פוטר מיד מתפקידו, והיטלר הכריז על עצמו כ"מפקד העליון של הכוחות המזוינים", תפקיד בו נשא עד מותו.

יש הטוענים כי פרשה זו סתמה את הגולל על האפשרות לעצמאות הצבא הגרמני כמשקל נגד לאידאולוגיה המטורפת של המפלגה הנאצית, ומתן החותם הסופי לשליטתו המוחלטת של הימלר בכל היבטי החיים ברייך השלישי.

ב-8 בנובמבר, למחרת ההתנקשות של הרשל גרינשפן בארנסט פום ראט ויום לפני ליל הבדולח, נאם הימלר בפני צמרת יחידת העילית של הס"ס, ס"ס־שטנדרטה דויטשלנד. הימלר לא הזכיר את ההתנקשות, אבל השמיע אזהרות חמורות. הוא דיבר על התנגשות השקפות העולם, בה היהודים עומדים מאחורי כל כוחות האויב ומייצגים את "החומר הראשוני של כל השלילי" והם יודעים ש"אם גרמניה ואיטליה לא יושמדו, הם עצמם יושמדו". הימלר הוסיף גם נבואה: "בגרמניה לא יוכל היהודי לקיים את עצמו; זה רק עניין של שנים... נדחוף אותם החוצה באכזריות שאין דומה לה".

במהלך כל תקופת שלטון המפלגה הנאצית הוסיף הימלר לצבור כוח ועצמה. באוגוסט 1943 מונה לשר הפנים, תפקיד רב עצמה שהעניק לו באופן רשמי, סמכויות נרחבות בתחומי הפיקוח על השירות הציבורי ועל המערכת המשפטית.

חזונו של הימלר למדינת האס־אס

מבחינה חיצונית הימלר נראה כפקיד בבנק או כמורה בתיכון, ממושקף ומסודר בלבושו. מאחורי חזות שלווה זו החזיק הימלר באידאולוגיה הנאצית בצורתה הגזענית, הקנאית והרצחנית ביותר. פרט להיטלר לא היה קנאי ממנו לעליונות הגזע הארי (על אף שמבחינה חיצונית היה, כאמור, רחוק מאידאל האדם הנורדי הבלונדיני, החסון והמוצק), וחזה את "השבחת" הגזע הארי והשתלטותו על המרחב שבין האוקיינוס האטלנטי והרי אורל. בנוסף, נהה הימלר אחר תורות מיסטיות כללה עיסוק בהיפנוזה, צמחי מרפא והומאופתיה.

הימלר, יחד עם אחרים במפלגה הנאצית, אימץ השקפת עולם פגאנית אלילית. בדמיונו חזר לתקופות עתיקות של העמים הנורדים, ובפועל קידם את עבודת האלילים העתיקים אודין ותור, וביסוס המנהגים השבטיים העתיקים בכל רחבי הרייך. בשם אלילות זו, בנוסף לרדיפת היהודים, רדף את הנצרות, כלא ורצח כמרים ותקף כנסיות. חזונו כלל השתלטות של האס־אס על מרחבי ברית המועצות תוך שעבודם והשמדתם של העמים הסלאבים היושבים שם, ויישובו של הספר החדש באנשי אס־אס טהורי גזע. עוד לפני פרוץ המלחמה תיקן תקנות נישואין מחמירות לאנשי אס־אס וייעד אותם לתפקיד אדוני העולם החדשים. את הילדים ה"טהורים" מבחינה גזעית גידל מגיל בית הספר היסודי ועד לגיוס ב"טירות מסדר" - מעין מנזרים, שם הוכשרו לתפקידם: מלחמה תוקפנית ורצח עם.

הימלר עודד הולדת "טהורי גזע" באמצעות ארגון הלבנסבורן בהן נישואי אנשי האס אס לנשים "טהורות גזע" רווקות, ודאג לגידול הילדים שנולדו מזיווג זה. כן דרש לאפשר לאנשי אס. אס. לשאת אישה שנייה, ולהורות לכל אישה עד גיל 35 בגרמניה ללדת ארבעה ילדים "טהורי גזע", ואחת היא אם אביהם נשוי או רווק. דרישה זו הפכה לפקודה, שניתנה ב 28 באוקטובר 1939, וקבעה שמשימתן העליונה של "טהורות הגזע" הנה ללדת את ילדי הלוחמים היוצאים אל המלחמה.

במסגרת תפקידו כ"נציב הרייך לביסוס הגזעיות הגרמנית", תפקיד אותו קיבל בצו סודי של היטלר ב 7 באוקטובר 1939^{[דרוש מקור]}, החל בהכנות מעשיות לכיבוש ושיעבוד האדמות הנרחבות במזרח, תוך "ביעור ביולוגי" של היושבים בהן. הסלאבים ישועבדו ויורדו לרמה תרבותית שלפני גילוי הקריאה והכתיבה, צוענים ויהודים יושמדו^{[דרוש מקור]}. התוצאה במסגרת חזון זה הייתה אמורה להיות אזור נרחב זרוע בכפרים קטנים וירוקים שבהם יחיו האדונים הגרמנים טהורי הגזע תוך שהם חוגגים את יום ההיפוך הקיצי ושאר חגי הטבע הנורדים, ונאבקים את מאבק הקיום המתמיד כנגד המוני "תת האדם" הסלאביים, שייהדפו לאזורי הספר הרחבים שמעבר להרי אוראל^{[דרוש מקור]}.

רעיון זה חייב את הקמתו של מנגנון נרחב לשעבוד והשמדה, והימלר הועמד בראשו. למעשה היה זה מנגנון המשך, שכן כבר בשנת 1932 הקים את שירות הביון של האס־אס, ה"זיכרהייטדינסט" או האס דה. בראשו הציב את ריינהרד היידריך איש אלים ואכזר. לאחר ליל הסכינים הארוכות, היטלר מסר את הפיקוד על מחנות הריכוז - מחנות מעצר גדולים, והידוע שבהם דכאו, שהיו נתונים עד אז בידי רהם, להימלר. לצורך איוש התפקידים במחנות הריכוז הוקמה יחידת אס־אס בשם "יחידות גולגולת המת" (טוטנקופפברבנדה), אליה גויסו האלימים ביותר מהמצטרפים לאס־אס, אנשים שנמשכו מטבעם לפעולות מסוג זה. שני מנגנונים אלה (ומנגנון שלישי, קטן בהרבה, מנגנון ה"אותנסיה" – אנשים שהיו אחראים על "תוכנית T4 - אותנסיה" שבוצעה בגרמניה עד לשנת 1941 וכללה בעיקרה השמדתם ועיקורם של חולי רוח וחולים כרוניים) – היוו את הבסיס לרשת הנרחבת של כוחות הרצח: מחנות ריכוז, כיתות "איינזצגרופן" - יחידות שדה שעסקו בהפחדה ורצח במקומות היישוב הכבושים, ומאוחר יותר מחנות השמדה, שהחלו עד מהרה לפעול ברחבי אירופה תחת פיקודו של הימלר.

הימלר עצמו לא גילה את קור הרוח אותו דרש מאנשיו, וכאשר נכח, באוגוסט 1942, בהוצאה להורג המונית של יהודים ליד בור הריגה בבלארוס – לא עמד במחזה והתעלף.^{[דרוש מקור]}

הימלר היה אחד משותפי הסוד שקיבלו באופן אישי מהיטלר את הפקודה להשמדת היהודים בשואה^{[דרוש מקור]}, והיה אחד מהמבצעים הראשיים של הפקודה בפועל. בנאום שנשא בכנס מפלגתי באוקטובר 1943 בעיר פוזן (כיום פוזנן בפולין) חשף הימלר בפני שומעיו את סוד "הפתרון הסופי", ודיבר על אנשי האס־אס המבצעים את פקודות השמדת העם שקיבלו, תוך שהם שומרים על "מצפונם" ואינם נוגעים ברכוש היהודים המושמדים, ובלשונו:

"רובכם יודעים מה משמעות הדבר כאשר מאה גופות מוטלות זו ליד זו, או חמש מאות גופות או אלף. להחזיק מעמד במילוי משימה זו, ועדיין – פרט לחריגים שמקורם בחולשה אנושית – להישאר אנשים הגונים, זה מה שחישל אותנו. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב"^{[דרוש מקור]}.

מלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה הימלר ראש מנגנון ענק, שבמהרה עבר שינוי והוסב בחלקו ליחידות לוחמות שכונו ואפן אס אס. בתחילה מנה האס־אס כמאה וחמישים אלף איש (בשנת 1940). עם סיום המלחמה מנה האס־אס כולו, כשחלקו הגדול הוא הוואפן אס־אס, כ-800 אלף איש. הוואפן אס.אס. שהחל את דרכו עם שלוש דיוויזיות, מנה בסיום המלחמה 35 דיוויזיות. חלק מהן דיוויזיות שהיו מורכבות מתושבי הארצות הכבושות, וארצות האוהדות את המטרה הנאצית.

בזמן המלחמה הקים הימלר את מנגנון ההשמדה הנאצי ועמד בראשו. הוא אחראי באופן אישי לכל פעולות ההשמדה שביצע האס־אס ולפעולות רצח עם נוספות כלפי עמים רבים באירופה – הסלאבים והצוענים.

מתחילת המלחמה הייתה יריבות בין מנגנון האס-דה, שירות הביון של האס־אס ובין האבווהר, זרוע הביון של הוורמאכט. בראש האבווהר עמדו דמויות אנטי נאציות כמו וילהלם קנריס והנס אוסטר, ולמעשה עסק באופן אינטנסיבי בפעולות שמטרתן הפיכת המשטר ברייך השלישי. לאחר קשר העשרים ביולי ב1944 הסתיימה יריבות זו במעצרם של ראשי האבווהר בידי האס־אס ורציחתם. בשלב זה היה כוחו של הימלר בלתי מוגבל בכל מקום בו שלט הרייך השלישי. ה"רייכספיהרר", כפי שכינה עצמו ("המנהיג הלאומי"), היה האיש החזק ברייך, שני בכוחו אך להיטלר עצמו.

בשנת 1944 היטלר החליט להעביר בהדרגתיות את הפיקוד מהצבא לאס אס. הימלר מונה למפקד קבוצת הצבאות "אובר ריין" אשר נלחמה מול כוחות הברית באזור אלזס - בניסיון לכבשו בחזרה על פי פקודת היטלר, למרות מיעוט הכוחות הגרמניים שם. יש הטוענים כי תפקידו היה בעיקר ייצוגי, אם כי באזור זה הגרמנים עסקו במדיניות "אדמה חרוכה" בהבעירם ובהשמידם חלקים ניכרים מהכפרים והעיירות באזור.

ב-12 בינואר 1945 הצבא האדום החל במתקפה אל תוך גרמניה עצמה. ראשי הצבא הגרמני, ובהם הגנרל היינץ גודריאן, ראו צורך בהקמת קבוצת ארמיות שתוקצה להגנת המרווח בין הכוחות הגרמניים בויסלה לאלו שבנהר האודר התחתון, מול הצבא האדום המתקדם. קבוצה זו, שנקראה קבוצת ארמיות ויסלה, הוקמה בינואר 1945, ריכזה כוחות רבים ממקומות שונים ובשיאה מנתה 500,000 חיילים. ב 23 בינואר 1945 במסגרת ההחלטות על העברת הפיקוד בצבא לידי האס. אס., היטלר מינה את הימלר למפקד קבוצת הארמיות החדשה. הימלר היה חסר כל כישורים לפיקוד קרבי, אך קיבל עליו את המינוי. הוא הקיף עצמו במפקדים מן הוואפן אס־אס, והרחיק את קציני המטה הכללי שתכננו את המתקפה. ב-18 במרץ 1945 לקה הימלר בשפעת ופרש למרפאה, שם ביקר אותו הגנרל גודריאן וניסה לשכנע אותו לפרוש מן הפיקוד על קבוצת הארמיות. ביום שלאחר מכן מסר הימלר את הפיקוד לגנרל היינריצי. בביקור של היטלר במטה גודריאן, היטלר שינה לגנרל את התוכניות לגבי מתקפת הנגד שנועדה לקבוצה זו, (בשם מבצע מיפנה - בגרמנית Unternehmen Sonnenwende) אך נכנע לאחר ויכוח סוער שכלל צרחות לכך שהפיקוד על המבצע יהיה של היינריצי ולא של הימלר. יש הטוענים שההכנה הלקויה תחת פיקודו של הימלר ומפקדי האס.אס. הייתה בעוכרי הפעולה, שהייתה יכולה להצליח מכיוון שהחיילים הסובייטים היו עייפים וחסרי ציוד, כלי הרכב והטנקים שחוקים לאחר שבועות של נסיעה, והיחידות מפוזרות לאורך קווי אספקה ארוכים.^{[דרוש מקור]} חלק מחיילי הקבוצה נלחמו עד לכניעתה של גרמניה, אך רוב הניצולים היו בין הנכנעים לכוחות הברית.

מגעיו של הימלר עם בנות הברית

כבר בשנת 1943 הגיע הימלר למסקנה כי המלחמה אבודה, והחל לחשוש לעורו. באוגוסט 1943 הסכים הימלר לפגישה שערך מקורבו, עורך דין בשם לנגבן, עם גורמים מבעלות הברית המערביות בעיר ברן, על מנת לדון ב"שלום נפרד". הפגישה נתגלתה לראש האס-דה ולטר שלנברג, והוא אסר את לנגבן עם שובו לברלין. שלנברג, וכן סגנו של הימלר, מילר, העבירו את המסמכים המפלילים שמצאו אצל לנגבן למרטין בורמן והוא הציג אותם להיטלר. אין לדעת כיצד יצא הימלר בשלום מעניין זה, יש המשערים שטען כי לנגבן נפגש עם מי שנפגש שלא בהסכמתו ושלא בידיעתו, אחרים מצביעים על פעולות של היטלר עצמו בכיוון זה. בכל אופן, היטלר תמיד סמך על ידידו, אותו כינה "טרוייא היינריך" (היינריך הנאמן). לנגבן הוצא להורג, לאחר העשרים ביולי 1944, בגל ההוצאות להורג ששטף את גרמניה, והפרשה הושתקה סופית.

החל מינואר 1943, נפגש שליח של הימלר, אגון פון הוהלואה עם ראש המודיעין האמריקאי אלן דאלס בברן, כדי לדון בהצעת שלום.

באוקטובר 1943 נפגש קרסטן, שליחו של הימלר עם היואיט, איש מודיעין אמריקאי, ומסר לו שהימלר מעוניין בשלום עם בריטניה וארצות הברית. מספר ימים אחר כך, היואיט נפגש גם עם ראש האס-דה ולטר שלנברג, באותו נושא.

באוקטובר 1943, הרוסים הגישו הצעת שלום לגרמנים. היטלר והימלר התנגדו להצעה, אך גבלס וריבנטרופ היו מעוניינים בה.

בשנת 1944 הימלר עמד מאחורי המשא והמתן שכונה סחורה תמורת דם, אותו ניהל אדולף אייכמן באמצעות הקולונל קורט בכר, תוך שימוש בישראל קסטנר ביואל ברנד ובבנדי גרוס (יהודי מומר ששימש כנראה כסוכן כפול בין ארצות שונות), ובמידה מסוימת ברב מיכאל דב ויסמנדל, על שחרור חלק מיהודי הונגריה שעמדו בפני השמדה, תמורת משאיות, תשלום כסף, ועדות לטובתם במשפט לאחר המלחמה. למעשה היה זה ניסיון למשא ומתן ישיר עם נציגי מעצמות המערב לגבי כניעה מסודרת, או הצטרפות במאבק נגד רוסיה, בהסוואה של משא ומתן לשחרור יהודים.

במגעים אלו יצר קשר עם הדיפלומט השוודי פולקה ברנדוט וניסה לדון אתו על כניעה נפרדת לכוחות הברית, או על מתן חסינות אישית, תוך שהוא מחזיק בחיי מיליוני האסירים במחנות הריכוז כקלף מיקוח אישי. תחילת המגעים היו בהתכתבות, שארגן עוזרו פליקס קרשטן אשר עבר לגור בשוודיה. בהמשך היו גם ארבע פגישות שאורגנו באביב 1945 בידיעה על וודאות הפסדה של גרמניה. מטרה נוספת לפגישות הייתה יצירת חנינה אישית וכוללת להימלר ואנשיו, ו"לקבור את הגרזן" כלשונו. אך מסיבות שונות לא הגיעו לידי מיצוי. פגישתם האחרונה התקיימה בעיר ליבק שעל חוף הים הבלטי, באפריל 1945. הימלר הגיע לפגישה כיורשו בפועל של היטלר, שעדיין היה חי, אך נצור בבונקר בברלין (ממנו נמלט הימלר עצמו ברגע האחרון). הוא ביקש מברנדוט להודיע לגנרל אייזנהאואר על כניעת הכוחות הגרמנים במערב, ואף חתם על מסמך שניסח ברנדוט. לפעולות אלו לא הייתה כל משמעות מעשית.

שעות בודדות לפני שהתאבד בבונקר שלו בברלין, היטלר למד על פגישתו של הימלר עם ברנדוט ממבזק של סוכנות הידיעות "רויטרס". בהתקף זעם, ציווה לאסור את הימלר כבוגד. הוא שלח את האנה רייטש ואת רוברט ריטר פון גריים אל קרל דניץ, להורות לו להעניש את הימלר. בנוסף, הורה להוציא להורג באשמת בגידה את הרמן פגליין, איש הקשר שלו עם האס.אס. שנתפס כמה שעות לפני כן, כשהוא לבוש בגדים אזרחיים, וניסה כפי הנראה להמלט מברלין. פאגליין זה היה נשוי לאחותה של אווה בראון עמה עמד היטלר להתחתן כמה שעות לאחר מכן.

בצוואתו ציווה היטלר כי "לפני מותי אני מגרש מן המפלגה וכן מכל משרותיו הממלכתיות את הרייכספירר של האס.אס. ושר הפנים לשעבר היינריך הימלר"^{[דרוש מקור]}. במקומו של הימלר מונה קארל האנקה, נאצי זוטר יחסית, שהיה גאולייטר של המחוז שלזיה תחתית.

לאחר מלחמת העולם השנייה

גופתו של הימלר לאחר התאבדותו במעצר

לאחר מותו של היטלר מונה גרוס אדמירל קרל דניץ ליורשו והקים ממשלה בעיר פלנסבורג. הימלר מונה בתחילה לממשלה זו, אך פוטר ממנה כמה ימים לאחר מינויו, ב-6 במאי 1945, כפי הנראה כצעד מצד הממשל החדש לניסיון לקבלת לגיטימציה מבעלות הברית (צעד זה לא הועיל, שכן כמה ימים לאחר מכן פוזרה "הממשלה" וכל חבריה נאסרו). כמה ימים הוסיף לשוטט ולנסות להפעיל את כוחותיו, אך גילה שעל אף שהיה השליט הבלעדי של אירופה כולה במשך כמה שנים, עתה הנו בבחינת פושע נמלט.

משהבין את מעמדו החדש גילח את שפמו, שם רטייה שחורה על עינו ולבש מדי חייל ז'נדרמריה צרפתי . ב-22 במאי נעצר בעיר ברמן על ידי יחידת צבא בריטית. בחקירה (שבה השתתף בין השאר חיים הרצוג – קצין מודיעין בצבא הבריטי ולימים נשיא מדינת ישראל) גילה את זהותו האמיתית, וכעבור יום התאבד בנשיכת גלולת ציאניד, שהייתה חבויה בתוך שן טוחנת בה נקדח חור מבעוד מועד.

הימלר נקבר בקבר לא מסומן ליד העיר לינבורג שבצפון גרמניה. מקומו המדויק של הקבר איננו ידוע עד היום.

משפחתו

להימלר הייתה בת יחידה מאשתו מרגרטה הימלר (1893- 1967) : גודרון בורוויץ (1929). הימלר נישא למזכירתו ונולדו לו שני ילדים: בנו הלגה פוטהסט (1942) ובתו נאנט דורותיאה פוטהסט (1944). להימלר היה גם בן בשם גרהרד פון אהה שהיה אצל הימלר במשפחה אומנה.

בשנת 2005 פורסם כי גודרון בורוויץ בתו של היינריך המתגוררת בפרבר במינכן, מסייעת לארגון שטילה הילפה ("עזרה שקטה", המממן הגנה משפטית ועוזר לפושעי מלחמה נאצים מאז 1946), ואף סיפקה לפושע נאצי מגורים מכספי הארגון.

בשנת 2005 פרסמה קטרין הימלר, (ילידת 1967), נכדת אחיו של היינריך הימלר, את ספרה "האחים הימלר" המתאר את קורות המשפחה, המוצגת כמשפחה הומניסטית ומשכילה, ולה שלושה בנים: גבהארדט, ארנסט (אחים של היינדריך) והיינריך שכולם שיתפו פעולה עם המנגנון הנאצי. היא מתגוררת בברלין עם בנה וביקרה כמה פעמים בישראל. בעלה לשעבר הוא ישראלי, בן לניצולי שואה.

כתביו

בינואר 2014 פורסם כי כ-700 מכתבים אישיים, רשימות ותמונות מהאוסף הפרטי שלו שמורים בכספת בנק בתל אביב, וחלקם החלו להתפרסם בסדרת כתבות של היומון הגרמני "די ולט".

ראו גם

• אננארבה

לקריאה נוספת

• ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
• האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם וספרית פועלים (כרך שני), 1990.
• יואכים פסט, היטלר – דיוקנו של לא איש, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1986.
• אלן קלרק, מבצע ברברוסה: מלחמת רוסיה – גרמניה, 1941 – 1945, הוצאת מערכות, 1972.
• יואכים פסט, פני הרייך השלישי, הוצאת מערכות, 1987.
• קטרין הימלר: האחים הימלר-סיפורה של משפחה גרמנית, הוצאת "מטר", 2007.
• התר פרינגל: גזע הפורענות-המדענים של הימלר הוצאת "עברית", 2006.
• פיטר פדפילד, הימלר, תרגם מאנגלית אריה חשביה, הוצאת דביר, ספריית מעריב, 2008.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היינריך הימלר בוויקישיתוף

• הספר "הימלר" מאת פיטר פדפילד
• היינריך הימלר ב מרכז המידע אודות השואה באתר יד ושם
• יצחק לאור, מצפון מיוסר ועידון תרבותי, באתר הארץ, 30.5.2008
• פקיד אפור ורב מרצחים – הביוגרפיה של הימלר, באתר nrg‏, 5 במאי 2008
• התר פרינגל, גזע הפורענות, באתר nrg‏, 16 בנובמבר 2007
• אלי אשד, הצטדקותו של הינריך הימלר, "היקום של אלי אשד"
• הימלר התאבד, דבר, 25 במאי 1945
• היינריך הימלר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0