חומת ירושלים העות'מאנית
חומת ירושלים העות'מאנית היא החומה הנוכחית של העיר העתיקה בירושלים, והאחרונה בשורת חומות שנבנו בירושלים מיום היווסדה לפני אלפי שנים ועד ימינו. החומה נבנתה בידי סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית במאה ה-16, לאחר שהעיר עמדה פרוּזה במשך כ-300 שנה. החומה נבנתה בהתאם לטופוגרפיה הטבעית של העיר ולנקודות התורפה שלה, ולכן באופן טבעי היא עוקבת במהלכה אחר תוואי החומות שקדמו לה, ולרוב אף בנויה מעליהן. בשל כך רבים מהנדבכים התחתונים בחלקיה השונים של החומה שייכים לתקופות קדומות יותר. במחצית המאה ה-19, עם תהליך היציאה מהחומות, איבדה חומת ירושלים העות'מאנית מחשיבותה הביטחונית, ומאז ועד היום היא משמשת כאתר תיירותי וכסמל לעיר העתיקה של ירושלים.
רקע
במשך רוב שנות קיומה של ירושלים, הייתה העיר מוקפת בחומה, שנועדה להגן עליה מפני אויבים. כמעט בכל פעם שהעיר נכבשה ונהרסה, חרבה גם חומתה, אך לרוב היא נבנתה שוב על ידי הכובש החדש, או בידי תושבי העיר. החומה הראשונה נבנתה סביב ירושלים בימי הכנענים לפני למעלה מ-4,000 שנה, והאחרונה, הקיימת עד היום, היא חומת ירושלים העות'מאנית, שנבנתה לפני כ-500 שנה.
יוזמת הקמת החומה העות'מאנית
חוקרים רבים תהו מה הביא את הסולטאן סולימאן לבנות חומה בירושלים, לאחר שעמדה פרוּזה שנים כה רבות. מקובל כי המוטיבציה שלו הייתה דתית בעיקרה – אמונה כי עיר הקודש ראויה לחומה משלה, כהגנה בפני פשיטות שודדים בדואים ממדבר יהודה[1]. כמו כן נראה כי ביקש להדגיש בכך את חשיבותה של עיר הקודש, שהוזנחה שנים רבות מדי: "הדורות הבאים... ראו במעשהו של סולימאן הבעת כבוד ויקר לירושלים, וניסיון להעלאת חשיבותה"[2]. כמו כן, ייתכן שבניית החומה נועדה למשוך תושבים לירושלים ולשפר בכך את מצבה הכלכלי, לקדם אותה מבחינה דמוגרפית ולהשליט בה חוק וסדר[3]. דעה נוספת גורסת כי החומה נבנתה כהגנה לעיר, בשל החשש מחידוש מסעי הצלב במאה ה-16 בידי קרל החמישי, מלך ספרד וקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", והחשש מפני רצונו לכבוש את ירושלים[4]. ייתכן גם שסולימאן ביקש לחזק בכך את הנוכחות המוסלמית בירושלים, להעמיק את קדושתה לאסלאם ו"לזכות באהדת האוכלוסייה המוסלמית הכבושה"[5].
זהותם של אדריכלי החומה אינה ידועה. יש הטוענים כי הסולטאן גייס לתכנון החומה את סינאן, אדריכל החצר האגדי של האימפריה העות'מאנית, שתכנן כ-500 מבנים ברחבי האימפריה[6], אולם נראה כי מעורבותו של סינאן בחומת ירושלים הייתה בתכנון שער שכם בלבד. בנוסף, על-פי אגדה אורבנית, קברי המהנדסים בשער יפו הוא קברם של אדריכלי החומה.
תיאור החומה ומאפייניה
אורכה של חומת ירושלים העות'מאנית הוא כארבעה וחצי קילומטרים, והיא מקיפה מרובע ששטחו כקילומטר רבוע אחד (העיר העתיקה של ימינו). היא בנויה ברובה על בסיס חומות קדומות, ומהלכה משמר את התוואי שלהן כמעט במדויק. החומה בנויה לגובה של כ-10 מטרים, אולם היא דקה למדי ביחס לחומות שנהגו לבנות בתקופתה, ועובייה אינו עולה על 2 וחצי מטרים.
בחומה העות'מאנית משולבים מספר אמצעי הגנה, ובהם:
- שיניות חומה - נועדו לאפשר לחיילים להסתתר מאחוריהן ולירות באויב שבחוץ דרך הרווחים שביניהן.
- מגדלי שמירה - מגדלים הבולטים מקו החומה, ומאפשרים לחיילים שעליה לתקוף את האויב מצדו ולירות עליו, אם ינסה לטפס עליה.
- משיקולי - מרפסות הגנה ללא רצפה שהותקנו במגדלי השמירה ובעיקר מעל השערים, דרכן יכלו השומרים לשפוך שמן ומים רותחים על האויב.
- חרכי ירי – חלונות צרים מאד בחומה ובמגדלי השמירה, שמתוכם יכלו החיילים לעקוב אחר המתרחש מחוץ לחומה, ואף לירות באויב מבלי שיבחין בהם.
- חפיר – תעלה עמוקה לאורך החומה הצפונית, שנועדה למנוע מאיל ניגוח להתקרב לחומה. העות'מאנים לא שיפצו את החפיר הישן מהתקופה הערבית הקדומה, אך בנו את החומה לאורכו.
- מדפי תותחים - ייחודה של החומה העות'מאנית ביחס לתקופתה, הוא שילובן של נישות קטנות בראשה לצורך הצבת תותחים. חדשנותם של העות'מאנים בצורת הלחימה הייתה השימוש בנשק חם, וכך למעשה הכריעו את הממלוכים, שהתעקשו להילחם על גבי סוסים ולירות מהם חצים.
- שערים מוגנים - נקודת התוּרְפָּה בכל מערכת ביצורים היא שעריה. בשל כך אובטחו שערי החומה העות'מאנית בכמה אמצעים, כמו בתי שער, דלתות כבדות, מנעולים, משיקולי ועוד (ראו להלן).
בניית החומה
בניית החומה החלה בצפון, שכן שם היה שטח מישורי מול החומה, שאיפשר נקודות פריצה נוחות לעיר[7]. טבלאות ההקדשה מעל לכל שער בחומה כוללות גם את תאריך חנוכתו של השער על פי הלוח המוסלמי, דבר המלמד כי עם השלמת החומה הצפונית התפצלו הבונים לשתי קבוצות: האחת המשיכה בבניית החומה המערבית, והשנייה פנתה לבניית החומה המזרחית. הכתובות מלמדות, למשל, כי שער שכם שבחומה הצפונית הושלם כבר בשנת 1538, ואילו שער ציון הדרומי נחנך בשנת 1542[8]. עולה אפוא כי החומה נבנתה במהירות, והושלמה בתוך 4 שנים וחצי בלבד.
החומה נבנתה על ידי אלפי פועלים, בהם אנשי מקצוע כמו בנאים מומחים שהובאו מקהיר, מחלב ומאיסטנבול. את משכורתם שילם הסולטאן, ותשלום נוסף ניתן להם גם מכספי מסים ששילמו תושבי ארץ ישראל וסוריה. כמו כן, אולצו תושביה הנוצרים של ירושלים לספק לפועלים חלק מהאבנים לחומה[9]. בעבר נטען כי מנהל הפרויקט הגדול של בניית חומת ירושלים העות'מאנית היה אברהם קאשטרו (קסטרו), יהודי מגולי ספרד ששימש באותה עת כשר האוצר במצרים תחת שלטון הסולטאן, ואף כונה "הממונה על בניין חומות ירושלים"[6][10]. אולם, עולה כי זיהוי זה שגוי, וכי מנהל העבודה היה מוחמד צ'לבי אלנקאש, פקיד עות'מאני רם-דרג, שאף היה אחראי על גביית המיסים[11].
מלבד המספר העצום של הפועלים, שבנו אותה בו-זמנית, הושגה בנייתה המהירה של החומה העות'מאנית בכמה דרכים:[10]
- בנייה על גבי חומות עתיקות – הבונים השתיתו ככל האפשר את החומה החדשה על שרידי חומות קודמות, וחסכו בכך בניית נדבכים רבים, וכן חציבת יסודות בקטעים אלה.
- שימוש משני – הבונים פירקו מבנים ישנים והשתמשו באבניהם לבניית החומה. הם העדיפו בעיקר מבני ציבור גדולים, כמו כנסיות ובתי הארחה, שסיפקו גם עיטורי אבן לקישוט שערי החומה ומגדליה.
- בניית חומה קצרה – בניגוד להיגיון הטופוגרפי, שעל פיו יש לכלול את הר ציון בתוך החומות, התחקו הבונים אחר התוואי הדרומי של החומה הפאטימית, שהותירה את הר ציון ואת עיר דוד מחוץ לעיר[12].
- שילוב כותלי הר הבית בתוואי החומה - הבונים חיברו את החומה לאמצע הכותל הדרומי של הר הבית, כך שמחציתו המזרחית, וכן כל הכותל המזרחי של הר הבית, הפכו לחלק מהחומה החיצונית של העיר (ראו שרטוט). כל שנותר להם לעשות בקטע גדול זה היה להוסיף שיניות חומה לכותלי הר הבית, כדי לשוות לקטע זה מראה הדומה לשאר חלקי החומה.
- בניית חומה דקה – החומה העות'מאנית אמנם גבוהה, אך אינה עבה במיוחד: חלקיה העבים ביותר מגיעים ללא יותר משני מטרים וחצי, וזאת לעומת חומות בערים אחרות מאותה התקופה, שנבנו בעובי של ארבעה מטרים לפחות.
גם אחרי שהסתיימה בניית החומה, דאג השלטון לתחזוקתה ולשלמותה. בשנת 1556, למשל, נשפט אדם על כי חפר מחוץ לחומה ליד שער השבטים (באב אל-אסבאט; נראה שהכוונה היא לשער האריות) באופן שעלול היה לערער את יסודות ביצורי העיר. ב-1557 נשלחו ציוד וסכום כסף גדול מהסולטאן לחיזוק הביצורים ובניית חפיר סביב החומה במקומות הנחוצים[13].
שערי החומה
ערך מורחב – שערי ירושלים
בחומת ירושלים העות'מאנית ישנם 8 שערים: שבעה מהם נבנו בה מלכתחילה, ואחד, השער החדש, נפרץ בה במאה ה-19. אחד משבעת השערים המקוריים הוא שער הרחמים, המוביל ישירות להר הבית דרך הכותל המזרחי. שער זה קדום לחומה העות'מאנית, ומתוארך לימי הביניים. באופן אירוני, עם שילובו של הכותל המזרחי בחומת ירושלים העות'מאנית, נאטם שער הרחמים מסיבות של הגנה וביטחון, דלתות העץ שלו הוחלפו בקירות אבן, והמבנה כולו הפך למגדל שמירה, כך שמעולם לא שימש כשער בתקופה העות'מאנית[14]. השער הגדול, המשוכלל והמפואר ביותר הוא שער שכם, ששימש בעבר כשער הראשי של ירושלים, שכן הדרך הראשית לעיר הגיעה מצפון (היום – כביש 443). שאר השערים הם שער האריות במזרח; שער האשפות ושער ציון בדרום; שער יפו שהוא השער היחיד במערב; ושער הפרחים הקרוב לשער שכם, שניהם בחומה הצפונית.
חלק משמות השערים לקוח מחומות קדומות יותר שהיו בירושלים, כמו למשל השם 'שער האשפות', שמקורו בחומת ירושלים מתקופת נחמיה בראשית ימי בית שני בירושלים: ”וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיא לַיְלָה וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת” (נחמיה ב יג). שם מושאל נוסף הוא 'שער ציון', המשמר את שמו של 'בָּאבּ א-צהיון', שהיה פתח בחומה מימי הביניים בהר ציון.
שערי חומת ירושלים העות'מאנית מקושטים בעיטורים ובשילובי אבן רבים, שנשדדו ברובם הגדול ממבנים קדומים שעמדו בקרבת מקום, ופורקו בידי בוני החומה. כך למשל מעוטרת חזיתו של שער ציון בכותרות עמודים צלבניות, ומשני צדיו חרכי ירי מסוגננים, שהם למעשה חלונות כנסיה; שער האריות קושט בצמד ברדלסים, שעיטרו כנראה לפני-כן מבנה של השליט הממלוכי בייברס, שסמלו היה ברדלס; דומה גם שהקשת הפנימית בשער יפו נלקחה מכנסיה צלבנית.
שערי ירושלים ננעלו מדי לילה עם שקיעת החמה, ונפתחו למחרת היום עם זריחתה. המנעולים והמפתחות הוחזקו דרך קבע בידי מפקד חיל המצב העות'מאני בעיר, שישב במצודה[15]. רק בשלהי המאה ה-19 (ואולי בראשית המאה ה-20), כשהיציאה מהחומות הייתה בשיאה, ולא הייתה עוד משמעות הגנתית לנעילת השערים, הם הושארו פתוחים גם ביום וגם בלילה.
מדוע החומה לא הושלמה?
בחינה מדוקדקת של חומת ירושלים העות'מאנית מלמדת כי היא לא הושלמה מעולם: בחומה משולבים 35 מגדלי שמירה, אולם 18 מתוכם לא הושלמו, כך שהם בולטים כלפי חוץ, אך חסרי חלל פנימי; בשמונה מקומות שונים בחומה הותקנו טבלאות לחריתת כתובות, אך הן נותרו ריקות; שלושה תאי משיקולי במקומות שונים בחומה לא הושלמו, אף שהוחל בהכנתם. נראה כי עבודות הבנייה הופסקו באופן פתאומי, לאחר שרוב החומה כבר עמד על כנו.
ההיסטוריון נתן שור, שתלה את בניית החומה באיום כיבוש העיר על ידי קרל החמישי, טוען כי בשנת 1543 השתנה מאזן הכוחות הפוליטיים והצבאיים באירופה: ניסיונותיו של קרל החמישי לגייס לצדו את הציים האיטלקיים במלחמתו בעות'מאנים עלו בתוהו. כן הכשילה סערה ימית גדולה פעולת קרב גדולה שתכנן, ומטרתה הייתה להשתלט על מעוזים עות'מאניים באלג'יר. כישלונות אלה ריפו את ידיו של קרל, והוא ויתר על תכניתו לכבוש את ירושלים. זאת הסיבה, על-פי נתן שור, להפסקת פרויקט בניית החומות בירושלים, והסולטנות העות'מאנית הפנתה את משאביה למטרות אחרות[16].
המזרחן אמנון כהן חולק על טענה זו וסובר כי הסולטנות ראתה בלטישת העיניים הנוצרית לירושלים איום תמידי. בשל כך, למשל, הקפידה על אחזקת חיל מצב גדול מאד בעיר (כמאה יניצ'רים), וכן על תחזוקה שוטפת של תותחי העיר, ואף על החלפתם בתותחים חדשים במידת הצורך. באמצע המאה ה-16, למשל, כשהסתבר כי מצב התחזוקה של חלק מהתותחים הידרדר, נשלחו הוראות, מומחים ותקציב מאיסטנבול להקמת בית מלאכה לתיקון תותחים ולייצורם בירושלים[17]. כהן אינו מתייחס לשאלה מדוע לא הסתיימה בניית החומה, ולמעשה אף חוקר, למעט שור, לא נתן על כך את הדעת.
חומת ירושלים העות'מאנית בעת החדשה
כמעט 400 שנה הקיפה החומה העות'מאנית את כל החלק המיושב של ירושלים והגנה על תושביה, אך במחצית המאה ה-19 הלכה העיר והתפשטה אל מחוץ לחומות: שכונות חדשות נוסדו בזו אחר זו, ועד מלחמת העולם הראשונה כבר גרו רוב תושבי העיר מחוץ לחומות. בתים רבים נבנו בצמוד לחומה מבחוץ, בעיקר סביב שער יפו, השער החדש ושער שכם, עד כי לא ניתן היה לראות את החומה באזורים אלה. בקטעים רבים החומה הפכה לקיר סתמי בירושלים, ללא משמעות הגנתית או ביטחונית. ביום פקודה, כאשר צרו הבריטים על ירושלים, לא נעשה בחומה שימוש צבאי טקטי כלשהו. הטורקים ברחו מירושלים, מבלי שירו ולו ירייה אחת מתותחיהם שעל החומה.
בתקופת המנדט הבריטי ראו השליטים הבריטים בחומה פנינה אדריכלית ואחד מסמליה של המורשת ההיסטורית של ירושלים. מושל ירושלים הראשון, רונלד סטורס, קבע כי יש להסיר את כל הבתים הצמודים לחומה מבחוץ, כדי לחשוף את מלוא החומה לעין כול. הוא הזמין מתכנני ערים מאנגליה שיקבעו תכניות אב לעיר, תוך הקפדה על יצירת חגורת יֶרֶק (Green belt, אזור חיץ ירוק) סביב חומת העיר העתיקה. כך, למשל, הייתה תכנית מקלין משנת 1918, תכנית גדס לירושלים מ-1919, ותכנית גדס-אשבי מ-1922.[18] הריסת הבתים הצמודים לחומה החלה רק בשלהי תקופת המנדט, ולא הושלמה עד יציאת הבריטים מהארץ.
בקרבות מלחמת העצמאות ב-1948 נחלו הפלמ"ח, ובהמשך צה"ל, מפלה קשה בהגנת הרובע היהודי. את קולר האשמה תלה אז דוד בן-גוריון בחומה, שהפריעה, לטענתו, למגינים בדרכם פנימה. במשך 19 שנות העיר החצויה לא נעשה דבר עם החומה, שכן חלקים עיקריים בה נשענו על שטחי הפקר ושמשו כעמדות ירי של הלגיון הירדני. שבוע אחד בלבד לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים ב-1967, הזכיר בן-גוריון את אחריותה של החומה לכישלון הגנת הרובע היהודי, וקרא להרוס אותה:
"צריך להרוס את חומת ירושלים, היא איננה יהודית. היא נבנתה על ידי סולטאן טורקי במאה ה-16. אנו רוצים שירושלים תהיה עיר גדולה, אחת. חשוב לנו הכותל, והוא עומד וקיים, ואילו להריסת החומה יהיה ערך פוליטי עולמי. אז יידע העולם שיש ירושלים אחת, ובה אפשרי מיעוט ערבי."
— אסיפת רפ"י בבית הרופא בירושלים, 19 ביוני 1967
הדברים זכו לביקורת קשה מצד אנשי רוח רבים, ובהם הסופר ש"י עגנון שאמר: ”בן-גוריון אמר הרבה שטויות בחייו. הצעתו להרוס את החומה היא היותר גדולה” (דברים שאמר לאחר סיור בעיר העתיקה, 25 ביוני 1967). גם הסופר יצחק שלו לא חסך את שבט לשונו, ובמכתב תגובה ארוך שפורסם בעיתון הארץ ב-22 ביוני 1967, כתב בין היתר:
"מסתבר שלאחר שהצליח בן-גוריון בכמה וכמה ניתוצים קודמים, כגון: ניתוץ אלטלנה, ניתוץ יחסיו עם חבריו הקרובים ביותר, וניתוץ דמותו בעיני רבים ממעריציו, עוד נשאר די מרץ אגרסיווי בגרזנו לשם מעשה חדש: ניתוצה של חומת העיר העתיקה... הרי זו צרות עין וחוסר כל חוש כבוד היסטורי להרוס מבנה עתיק יומין רק משום שאיננו יהודי ונבנה על ידי סולטאן טורקי."
קריאתו של בן-גוריון לא יצאה לפועל. אדרבא, ראש עיריית ירושלים באותה עת, טדי קולק, דבק בתכניות המתאר של הבריטים לחשיפת החומה ולשיקומה. בחודשים שאחרי איחוד העיר הרס קולק את הבתים החרבים למחצה שהיו צמודים לחומה באזור ממילא, כיכר צה"ל ושכונת מוסררה, והודיע על הקמת גן לאומי סובב חומות ירושלים. בשנות ה-70 נפתח הגן באופן רשמי. במקביל, הוכשרה טיילת בראש החומה, המאפשרת לטייל עליה בשני מסלולים: סביב הרובע הארמני והיהודי משער יפו עד שער האשפות, וסביב הרובע הנוצרי והמוסלמי משער יפו עד שער האריות.
בשנת 2004 נפלה אבן גדולה מראש החומה, דבר שהביא את רשות העתיקות לערוך סדרה ארוכה של שיפוצים בחומת ירושלים העות'מאנית בין השנים 2004 - 2011, בעיקר באזור שער יפו ושער ציון[19].
ראו גם
לקריאה נוספת
- נתן שור, בונים חומה בירושלים, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1999.
- נתן שור, "מדוע בנה סולימאן המפואר את חומות ירושלים", בתוך אלי שילר (עורך) ספר זאב וילנאי, ירושלים: הוצאת אריאל, 1987, עמ' 66–70.
- אמנון כהן, ביצורה של ירושלים העות'מאנית – המימד האירופי, קתדרה 63, אפריל 1992, עמ' 64-52
קישורים חיצוניים
- תאיר שכנר רוכמן, חומות לא הולכות לאיבוד, באתר הארץ, יוני 2008
- לאחר 2100 שנה התגלתה החומה של ירושלים
- שימור חומות ירושלים באתר רשות העתיקות
- פירוט מסלולי טיילת החומות
הערות שוליים
- ^ אלי שילר, "העיר העתיקה כיום", בתוך אלי שילר וגדעון ביגר (עורכים), ירושלים העיר העתיקה, תל אביב: משרד הביטחון, 1991, עמ' 42.
- ^ שם, עמ' 45.
- ^ אמנון כהן, "ביצורה של ירושלים העות'מאנית - המימד האירופי", עמ' 59
- ^ מאיר בן דב, ביצורי ירושלים - החומות, הערים והר הבית, תל אביב תשמ"ג, עמ' 79, וכן המאמר "מדוע בנה סולימאן המפואר את חומות ירושלים", עמ' 67.
- ^ שם, עמ' 83, וכן בעמ' 99.
- ^ 6.0 6.1 התקופה העות'מאנית, החומה העות'מאנית, 1917-1517 באתר רשות העתיקות.
- ^ כל מי שכבש את ירושלים, פרץ אליה מצפון, למעט הירדנים ב-1948, וחיילי צה"ל ב-1967, שנכנסו אליה ממזרח.
- ^ אמנון כהן, מפעלו של סולימאן המפואר בירושלים, קתדרה 57, ספטמבר 1990, עמ' 33
- ^ * אהרן ליש, הקדש והתנחלות דרווישים בארץ-ישראל בראשית התקופה העות'מאנית, קתדרה 35, אפריל 1985, עמ' 28
- ^ 10.0 10.1 "מדוע בנה סולימאן המפואר את חומות ירושלים", עמ' 68.
- ^ אמנון כהן, "האמנם נבנו חומות ירושלים על ידי אברהם קאסטרו?", ציון, מ"ז תשמ"ב, עמ' 418-407.
- ^ ראו הערך חומות ירושלים.
- ^ אמנון כהן, מפעלו של סולימאן המפואר בירושלים, קתדרה 57, ספטמבר 1990, עמ' 35
- ^ "מדוע בנה סולימאן המפואר את חומות ירושלים", עמ' 69.
- ^ אמנון כהן, מפעלו של סולימאן המפואר בירושלים, קתדרה 57, ספטמבר 1990, עמ' 39
- ^ שם, עמ' 69–70.
- ^ אמנון כהן, מפעלו של סולימאן המפואר בירושלים, קתדרה 57, ספטמבר 1990, עמ' 49
- ^ דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, פרק המבוא, כרך ד: הבנייה בתקופת המנדט הבריטי, ירושלים: כתר, 1989.
- ^ שימור חומות ירושלים באתר רשות העתיקות.
| אתרי העיר העתיקה של ירושלים | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 | ||||||||
| שערי ירושלים | ||||||||
|
שער האריות • שער הפרחים • שער שכם • השער החדש • שער יפו • שער ציון • שער האשפות • שער הרחמים • שערי חולדה | ||||||||
