איסור לשון הרע

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף דיבה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שער הספר "חפץ חיים", העוסק באריכות בדיני לשון הרע ורכילות.
איסור לשון הרע
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא, י"ט, ט"ז; שמות, כ"ג, א'[1]
משנה תורה ספר המדע, הלכות דעות, פרק ז'
ספרי מניין המצוות סמ"ג, לא תעשה ט'
מקורות נוספים חפץ חיים, שמירת הלשון

התורה אוסרת לדבר לְשון הרע, כלומר כל דיבור רע על יחיד או רבים הכולל פרסום מעשיהם הרעים, או היכול לפגוע בהם או לגנותם. יש הבדל בין איסור לשון הרע המתייחס אל דיבור רע ובין איסור הרכילות המתייחס לדיבור שיגרום לשנאת השומעים את המדובר, גם אם אינו מספר עליו דברים רעים[2].   הוצאת שם רע או הוצאת דיבה - היא פרסום דבר שקרי על אדם אחר ואינה נכללת נכלל באיסור לשון הרע, אם כי היא חמורה ממנו.

מקורות הלכתיים לאיסור

שלט במאה שערים המפציר בעוברים ושבים ובמדביקי המודעות לא לפרסם דברי לשון הרע.

מקור איסור לשון הרע הוא בתורה בספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ז" "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". את הקללה במעמד עיבל וגריזים, "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (דברים, כ"ז, כ"ד) ייחסו חז"ל לאמירת לשון הרע, שהיא במובן מסוים הכאתו של אדם בסתר[3]. לאו וקללה זו יוחדו לאיסורי לשון הרע ורכילות, אמנם ישנם שבעה עשר לאווין, ארבעה עשר מצוות עשה וארבע קללות השייכות בעוברים על דינים אלו[4][5].

הלכות לשון הרע נפסקו על ידי הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה בהלכות דעות פרק ז', רבינו יונה בספר שערי תשובה שער ג', ובקיצור שולחן ערוך סימן ל'.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין כתב את הספר חפץ חיים ובו הוא דן באריכות בהלכות לשון הרע. ספר זה הפך ליסוד בהלכות לשון הרע ועליו נכתבו קיצורים דוגמת הספר "עיקרי דינים"[6] שחובר על ידי רבי שמואל הומינר.

לשון הרע בתנ"ך

בתנ"ך מסופר על יוסף שהביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, דבר שקומם עליו את האחים.

בתהילים ק"כ לשון הרע מתואר כחץ מחודד שפוגע ברחוקים, כרעל שמרעיל את האווירה החברתית, וכגחלי רותם, שממשיכים לבעור זמן רב.

הקשר בין לשון הרע לצרעת

מרים הנביאה מוזכרת בספר במדבר, פרק י"ב כמדברת רע במשה אחיה. בעקבות דיבור זה היא נענשת בצרעת. בספר דברים מוזהרים בני ישראל להישמר בנגע הצרעת ומיד אחר כך: "זכור את עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים".

שתי פרשות בתורה, תזריע ומצורע עוסקות בצרעת, וחז"ל והפרשנים מקשרים נגע זה כבא בעיקר כתוצאה של אמירת לשון הרע. ויש שאף דורשים את המילה 'מצורע' - מוציא שם רע.

לשון הרע בספרות חז"ל

אף שעל לשון הרע אין עונש בידי אדם, מכיוון שדיבור לא נחשב מעשה, הזהירו חז"ל מאד על לשון הרע ואמרו: "לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים"[7]. וכן נאמר במסכת מכות כי האומר לשון הרע, השומע לשון הרע והמעיד שקר בחברו ראוי שישליכוהו לכלבים[8]. אף שעל לשון הרע אין עונש בידי אדם, מכיוון שדיבור לא נחשב מעשה, הזהירו חז"ל מאוד על לשון הרע ואמרו[9] שלשון הרע שקולה כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים[10]. וכן נאמר במסכת מכות כי האומר לשון הרע, השומע לשון הרע והמעיד שקר בחברו ראוי שישליכוהו לכלבים[11].

רב ירמיה בר אבא, כולל את כת מספרי לשון הרע ביחד עם לצים, חנפים ושקרנים שאינם מקבלות פני שכינה[12]. ריש לקיש אמר "כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים"[13].

רבי אלעזר בן פרטא תולה את עונש שנים עשר המרגלים מפני שהוציאו דיבה על עצים ואבנים, ולומד מכאן קל וחומר לעונשו של מי שמדבר לשון הרע על חבירו. ורבה בר נחמני מביא אסמכתא לדבריו מהמקרא, "וימותו האנשים - מוציאי דבת הארץ רעה" (במדבר יד) - על דבת הארץ שהוציאו[13].

רב יהודה בשמו של רב סבר כי בגלל לשון הרע שקיבל דוד מציבא עבדו של מפיבושת, וגזר לתת חצי משדהו של מפיבושת לציבא, נגזר עליו שתחלק מלכותו[14].

חז"ל ביארו שהסיבה שיהושע הוצרך להשתמש בגורל כדי לגלות שעכן הוא החוטא שלקח מן החרם, היא משום שה' לא רצה להיות מלשין. החפץ חיים למד מנקודה זו שכשיש צורך לומר דברי לשון הרע לתועלת עדיף לאומרם ברמיזה ולא בצורה מפורשת, אך אחרים ביארו את ההבדל בין אמריה מפורשת לבין גורל בדרכים אחרות.

סוגי לשון הרע

לשון הרע מתפצל למספר סוגים:

  • לשון הרע האסור מן התורה הוא סיפור על אדם או קבוצת אנשים דבר אמיתי שהוא רע או מזיק לאדם. אין צורך ששני התנאים יתמלאו כדי שדיבור ייחשב לשון הרע. למשל, לספר על אדם מסוים שהוא מכוער, אף על פי שזה לא מזיק לו, נחשב לשון הרע. כמו כן, סיפור על אדם שהוא ג'ינג'י למעביד השוקל להעסיק אותו ושונא ג'ינג'ים הוא לשון הרע, אף על פי שאין כל רע בלהיות ג'ינג'י.
  • אבק לשון הרע[15] - דברים אשר עלולים להביא לידי כך שאנשים ידברו לשון הרע. מקובל שאיסור אבק לשון הרע הוא מדרבנן (תקנת חז"ל), אם כי יש החולקים וסוברים שהוא מדאורייתא (מן התורה). דוגמאות לאבק לשון הרע:
    • רמיזות שיש משהו רע אף על פי שלא מספרים אותו. לדוגמה: "יותר טוב שלא נדבר על שמעון".
    • דיבור דברי שבח על אדם בפני שונאיו, בשל העובדה שהוא עלול להוביל להתנגדות של השומעים ולדיבור בגנותו של האדם.

בסיפור דבר שאינו דבר גנאי מובהק, אך השומע עלול לפרשו לרעה, נחלקו הפוסקים[16]. לשיטת הרשב"ם[17] ורבינו יונה[18] אמירה כזו נחשבת רק לאבק לשון הרע, אך שיטת בעלי הסמ"ג[19] והגהות מיימוניות[20] שאמירה כזו היא בגדר לשון הרע גמור.

איסור שמיעת לשון הרע

ערך מורחב – לא תישא שמע שווא

שמיעת וקבלת לשון הרע הרי הוא איסור העומד בפני עצמו וכפי שכתב החפץ חיים:[21]  

אָסוּר לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע מִן הַתּוֹרָה, בֵּין שֶׁהוּא מֵהַדְּבָרִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, אוֹ מֵהדְּבָרִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא נַאֲמִין בְּלִבֵּנוּ שֶׁהַסִפּוּר הוּא אֱמֶת, כִּי עַל יְדֵי זֶה יְבֻזֶּה בְּעֵינֵינוּ, מִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא יַסְכִּים לוֹ בְּפֵרוּשׁ לְסִפּוּרוֹ, דְּאִי לָאו הָכִי, הְרֵי הוּא שׁוֹנֶה אֶת הֶעָוֹן בְּכִפְלַיִם, שֶׁהוּא מְסַפֵּר וּמְקַבֵּל. וְהַמְקַבֵּל עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא". וְאָמְרוּ חְכָמֵּינוּ זַ"ל בִּמְכִילְתָּא, שֶׁזּוֹ הִיא אַזְהָרָה לַמְקַּבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, וּלְבַד שְׁאָר לָאוִין וַעֲשִׂין הַמִּצְטָרְפִים לָזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, עַיֵּן שָׁם. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁכָּל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, רָאוּי לְהשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַּר "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" וּסְמִיךְ לֵה "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ". עוֹד אָמְרוּ, שֶׁגָּדוֹל עֹנְשׁ המְקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ.

היתרים

לתועלת

מותר לספר לשון הרע כאשר יש תועלת מעשית מהדבר. למשל: לספר על נוכל שמתחזה לעני, כדי שלא יתנו לו צדקה. לספר על אדם שיש לו בעיות חמורות בפני מי שחושבת להתחתן איתו. אם אדם נשאל למגרעות של אדם המוכר לו לצורך בירור התאמתו לעבודה או תפקיד. וכן להעביר ביקורת על אישי ציבור במטרה להרחיק מדרך בעייתית.
היתר זה קיים, אם מתקיימים שבעת התנאים הבאים:[22]

  1. שיראה המספר את הדבר בעצמו, או שיתברר לו הדבר, ולא שיספר על סמך שמיעה מאחרים.
  2. שיזהר מאוד לא להחליט מיד את הדבר שבדעתו לגנות, אלא יתבונן היטב על פי דרכי התורה האם הוא בכלל גנות ועבירה.
  3. שיוכיח את החוטא בתחילה בלשון רכה.
  4. שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא, אלא יספר האמת ללא גוזמא.
  5. שיכוון לתועלת, ולא יכוון ליהנות מסיפור הפגם על חבירו, וכן לא יספר מתוך שנאה שיש לו עליו זה מכבר.
  6. אם יכול המספר לסבב את התועלת הקיימת בסיפור הגנות על חבירו בדרך אחרת, בה לא יצטרך לספר עליו הגנות, אסור לספר. ואם יכול להקטין הגנות, והתועלת לא תיפגם כתוצאה מכך, מצווה עליו להקטינה.
  7. שלא יסובב נזק לבעל הגנות יותר מכפי הדין, אילו היו מעידים עליו על גנות זו בבית דין.

כך גם, למשל, עדות בבית דין אינה נחשבת ללשון הרע, כיוון שהיא נאמרת מתוך הכרח ומטרה להיטיב ולא לגרום נזק. אם היא נאמרת בעד אחד שאין לו נאמנות בבית הדין היהודי, הדבר נחשב ללשון הרע ועל כך נאמר הכלל טוביה חטא וזיגוד מינגד.

לצורך הגנה עצמית

כאשר אדם מואשם בדבר מסוים שאיננו נכון, והוא מבקש לנקות את שמו על ידי שיגלה מי האשם, מבואר בחפץ חיים שלכתחילה עליו רק לומר שלא הוא עשה זאת, מבלי לגלות את זהות האשם האמיתי. אולם אם הדבר אינו אפשרי, כתב החפץ חיים שהדבר מותר, אולם לפנים משורת הדין ראוי שייקח על עצמו את האשמה[23].  

בשידוכים

כתבו הפוסקים האחרונים שבמחלה שאיננה בת חלוף ונמצאת באחד מן הצדדים של השידוך, וגורמת לסבל ואי נוחות והפרעות בחיים - חייב היודע על המחלה לספר זאת לצד השני, זאת במידה והמשודך מסתיר את המום. וזאת אף אם הבטיח המספר שלא לגלות[24]. וכן כתב הרב ניסים קרליץ שבדבר שנראה בבירור שלאחר החתונה יפריע לשלום הבית (ואין זה רק הקפדה לכתחילה) צריך היודע מכך לספר[25]. וכן כתב שם ש"אם מי שגילו לו את הסוד רואה את ההיזק הגדול שעלול להיות אם לא יספר, ודאי דאין איסור לספר את הסוד". אולם על החבר שיודע מהמום חובה קודם כל להוכיח את המשודך ולהבהיר לו את העוול שהוא מתכנן לגרום[26].  

במקרה שמדובר על חיסרון פחות מכך, כלומר לא מחלה שגורמת סבל והפרעות בחיים אלא על חסרונות בתכונות וכישרונות, כפי שמצוי שלכל אדם יש חסרונות שונים, כגון קושי בעמידה בזמנים, חוסר סדר, בינוניות בלימוד וכדומה - אין חובה לספר זאת מצד לא תעמוד על דם רעך כי אם כן אף אדם לא יתחתן לעולם[27]. ובמידה ומתקשרים לברר אצלו באופן כללי על חברו, עליו לענות באופן כללי מבלי לפרט את החסרונות הללו (וראה דוגמאות מפורטות בספר הלכות בן אדם לחברו הל' לשון הרע). אך אם שואלים במפורש על חסרונות ספציפיים, או שהנשאל מכיר את השואלים ויודע על דברים מסוימים שמפריעים להם מותר לו לפרט על כך ואין בזה איסור לשון הרע במידה ועומד בחמשת התנאים שבהלכות רכילות כלל ט', שהרי הוא מתכוון למנוע אותם מדבר שמבחינתם הוא נזק. עם זאת מותר לו גם לבחור בטובת חברו המשודך ולא לספר אלא לומר איני יודע.[25]

על בעלי מחלוקת

שיטת התלמוד הירושלמי[28] שבמקום מחלוקת ומריבה מותר לספר לשון הרע על האשמים בכך. שיטת החפץ חיים[29] שההיתר הוא דווקא בדיבור שיביא להשבתת המחלוקת, וזאת על ידי חשיפת מניעי בעלי המחלוקת כדי שיסיקו הנוגעים לעניין שהצדק הוא עם הצד הנרדף.

החפץ חיים מוסיף עוד מספר תנאים להיתר:

  • שהסיבה שעל ידה התברר לו מי הם מחרחרי הריב ידע אותה מעצמו ולא מאחרים[30],
  • שלא תהיה כוונתו מצד שנאה אלא לתועלת הפסקת המחלוקת
  • אם אין דרך אחרת לסיים את המריבה באופן אחר, כמו על ידי תוכחה. וכגון במקרה והוא חושש להוכיח את בעלי המחלוקת מפני שהם עלולים להילחם בו אם יבינו שהוא פועל נגדם.

החפץ חיים מזהיר על שימוש בהיתר זה: ”אך בעניין כזה צריך שיקול הדעת גדול, ולא ימהר להחליט הדבר בדעתו להטיל שם בעלי המחלוקת על צד אחד, רק שיתבונן היטב על פי התורה מי הם בעלי המחלוקת. ואם אינו יכול לברר בדעתו הדין עם מי, שב ואל תעשה עדיף.” (הלכות לשון הרע, כלל ח' הלכה ח')

על אישי ציבור

מותר לפרסם בעיתון על מעשים רעים שעושים אנשי ציבור, לאחר שניסו להוכיחם בצנעא ללא הצלחה, מפני שבפרסום הדברים יש תועלת גדולה לציבור וליכולתו להלחם בשחיתות ומעשי עוולה של בעלי השררה וזאת לאחר שביררו היטב שהדברים מזיקים ופוגעים בציבור[31]. אולם יש להדגיש שעצם העובדה שאדם הינו איש ציבור איננה מתירה את דמו ואין היתר לומר עליהם דברי גנאי אישיים בעניינים שאינם קשורים לפעילותם הציבורית ואיננה משליכה עליהם.[32]

על רשע

החפץ חיים כותב:[33]

וְכָל זֶה הָאִסוּר שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע הוּא דַּוְקָא עַל אִישׁ, שֶׁעַל פִּי דִּין תּוֹרָה הוּא עֲדַיִן בִּכְלַל עֲמִיתֶךָ דְּהַיְנוּ עַם שֶׁאִתְּךָ בַּתּוֹרָה וּבְמִצְּוֹת, אֲבָל אוֹתָן הָאֲנָשִׁים, שֶׁמַּכִּירָם, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אֶפִּיקוֹרְסוּת, מִצְּוָה לְגַנּוֹתָם וּלְבַזּוֹתָם... וְאֶפִּיקוֹרֵס נִקְרָא הַכּוֹפֵר בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה מִיִּשְׂרָאֵל, בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבֵין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר, כָּל הַתּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, חוּץ מִפָּסוּק אֶחָד אוֹ קַל וָחֹמֶר אֶחָד אוֹ גְּזֵרָה שָׁוָה אֶחָת אוֹ דִּקְדּוּק אֶחָד, גַּם הוּא בַּכְּלָל הַזֶּה.

רבנים רבים טוענים שאין ההיתר שייך ביחס לציבור החילוני, כיוון שהם נחשבים תינוק שנשבה[34][35][36].

דעת החזון איש[37] היא שאין ההיתר שייך ביחס לציבור החילוני, כיון שהם נחשבים תינוק שנשבה. אמנם, דעת רבי יוסף שלום אלישיב, רבי שלמה זלמן אוירבך והרב משה שטרנבוך היא שהחילונים בימינו אינם נחשבים כתינוק שנשבה, כיון שהם יכולים ללמוד בקלות את התורה, ולכן אין לגביהם איסור לשון הרע.

לעומתם הרב משה צוריאל כותב: "החפץ חיים התיר לדבר לשון הרע על האפיקורסים, ולא הוציא מכלל זה תינוק שנשבה."[38]

הרב דב ליאור כותב: "מי שמזדהה עם התורה והמצוות אלא שיש לו חולשות, כגון: לא מתפלל במנין או שוכח לפעמים ליטול ידיים, הוא עקרונית נחשב ל"עושה מעשה עמך", ולכן אסור להגיד עליו לשון-הרע. אבל מי שלא מקיים דברים בסיסיים, אין הוא בכלל "עושה מעשה עמך"."[39]

על גוי

מעיקר הדין אין איסור לדבר ולשמוע לשון הרע על גוי, שהרי נאמר בתורה (ויקרא יט טז) "לא תלך רכיל בעמך", וגויים אינם בכלל עמך. ומכל מקום יש אומרים שראוי להימנע היות וזה יכול לגרום לו להתרגל לדבר לשון הרע גם על יהודים.[40]

ללא שם

אם לא אומרים את שמו של האדם עליו נאמרת הגנות, ואין דרך סבירה שיזהו אותו, אין בזה איסור לשון הרע ורכילות.[41] אך אם השומע מבין במי מדובר מתוך דברי המספר, על אף שהמספר לא אמר במי מדובר, על השומע לעצור את המספר ולומר לו שהוא מזהה במי מדובר, ורק אם הדיבור עומד בתנאי לשון הרע לתועלת יהיה מותר להמשיך.[42]

לשון הרע עצמי

מותר לאדם לספר לשון הרע על עצמו.[43]   ובמדרש[44]: "אמר לו הקב"ה (לישעיה): על שאמרת "כי איש טמא שפתים אנכי" שרא [=מותר] לך, שאתה שליט בעצמך, שמא בבני היית שליט שאמרת "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב"?!"

חזרה בתשובה על איסור לשון הרע

אדם שסיפר לשון הרע ובא לחזור על כך בתשובה, כתב החפץ חיים :[45]

"אם עבר וסיפר לשון הרע על חבירו ובא לעשות תשובה תלוי בזה, אם השומעים דחו את דבריו ולא נתגנה חבירו על ידי זה כלל בעיניהם, אם - כן לא נשאר עליו כי אם העון דבין אדם למקום... תיקונו, שיתחרט על שעבר, ויתודה, ויקבל על עצמו בלב שלם על להבא שלא לעשות כן, כמו בכל עונות שבין אדם למקום. אבל אם חבירו נתגנה על ידי זה בעיני השומעים ונסבב לו על ידי זה היזק בגופו או בממונו או שהיצר לו על ידי זה (כלומר שבגלל הסיפור ירד ערכו בעיני השומעים והוא מרגיש את הדבר ונגרם לו מכך צער. העורכים), הרי הוא ככל עונות שבין אדם לחבירו שאפילו יום הכפורים ויום המיתה אין מכפר עד שירצה את חבירו, על - כן צריך לבקש מחילה מחבירו על זה, וכשיתפייס וימחול לו, לא נשאר עליו כי אם העון דבין אדם למקום ויעשה כנ"ל.

 

כלומר אם אדם עשה נזק לחברו בכך שדיבר עליו לשון הרע- עליו לבקש ממנו מחילה ככל חטא שבין אדם לחבירו.

והוסיף החפץ חיים שם:

"ואפילו אם חבירו אינו יודע עדיין כלל מזה, צריך לגלות לו מה שעשה נגדו שלא כדין, ולבקש ממנו מחילה על זה, כיון שהוא יודע שעל ידו נסבב לו דבר זה".

אמנם הגאון רבי ישראל מסלנט חלק על החפץ חיים בנוגע לסיפא ודעתו כי אסור לגלות למי שדיבר עליו כדי לבקש מחילתו כי בכך הוא מוסיף ומצער אותו, ואין לומר שמחמת חובת התשובה של האחד יהיה מותר לצער את חברו.[46] וכמו כן כתב הרב יצחק זילברשטיין שאם על ידי שיגלה את הדבר לחבירו כדי לבקש מחילה הוא יודע שתתעורר מחלוקת או קפידא מצד החבר אז גם לדעת החפץ חיים אין לגלות[46].

פיצוי וענישה על הוצאת דיבה

על פי שורת הדין אין פיצוי או ענישה על הוצאת דיבה וסיפור לשון הרע, כלשון הגמרא: "ביישו בדברים – פטור מכלום" (בבא קמא צא ע"א).

אולם, רב שרירא גאון כתב שיש לנדות את המבייש עד שיפייס את המתבייש (הובא ברא"ש בבא קמא ח, יד). עוד כתב הרא"ש: "נהגו בכל מקומות מושבות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר, להטיל חכה בפי בעלי לשון, ולקנוס המבייש, הכל לפי העניין; וכן יעשו בית דין, בכל עניין לפי הראוי, הכל לפי המבייש והמתבייש" (שו"ת הרא"ש קא, ט)[47].

בימינו, בית הדין של ארץ חמדה גזית חייב ממון על לשון הרע על בסיס חוק איסור לשון הרע מהמשפט הישראלי[48].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עיין חפץ חיים, פתיחה, לאוין א-ב
  2. ^ חפץ חיים/הלכות רכילות/א ב
  3. ^ פירוש רש"י על דברים, כ"ז, כ"ד
  4. ^ חפץ חיים/פתיחה להלכות
  5. ^ ראה עוד: קטגוריה:מניין מצוות שמירת הלשון לפי החפץ חיים
  6. ^ עיקרי דינים
  7. ^ יש מהמפרשים שכתבו כי הוא על דרך הפלגה בלבד. ראה שו"ת הריב"ש, אמצע סימן קעא. וראה עוד מהרש"א ערכין, טו, ב, ד"ה כל המספר.
  8. ^ בבלי, מסכת מכות כ"ג, ע"א
  9. ^ ”כל המספר לשון הרע - מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, כתיב הכא: לשון מדברת גדולות...” (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ט"ו עמוד ב')
  10. ^ יש מהמפרשים שכתבו כי הוא על דרך הפלגה בלבד. ראה שו"ת הריב"ש, אמצע סימן קע"א. וראה עוד מהרש"א, על מסכת ערכין, דף ט"ו, עמוד ב', ד"ה כל המספר.
  11. ^ בבלי, מסכת מכות כ"ג, ע"א
  12. ^ בבלי, מסכת סוטה מב, ע"א
  13. ^ 13.0 13.1 בבלי, מסכת ערכין ט"ו ע"א
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו עמוד ב'
  15. ^ נחום רקובר, ניבי התלמוד, הניב "אבק לשון הרע", ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"א-1990, באתר "דעת"
  16. ^ חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ט ג
  17. ^ מסכת בבא בתרא, דף קס"ה עמוד א', ד"ה אבק
  18. ^ שערי תשובה, ח"ג אות רכ"ז
  19. ^ סמ"ג לאו ט
  20. ^ הלכות דעות, פרק ז', אות א'
  21. ^ הלכות לשון הרע ו, א
  22. ^ ספר חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י', הלכה ב'
  23. ^ הלכות לשון הרע, כלל י' סעיף י"ז וס"ק מ"ג.
  24. ^ ציץ אליעזר, חלק ט"ז, סימן ד.
  25. ^ 25.0 25.1 חוט השני, לשון הרע, עמ' שע"ב
  26. ^ הרב אלישיב בספר יבקשו מפיהו, שידוכין ונישואין, ח"א עמ' קעב
  27. ^ החוט השני, הלכות לשון הרע, עמ' שעב
  28. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק א', הלכה א'
  29. ^ הלכות לשון הרע, כלל ח', ח'
  30. ^ להוציא את האופנים בהם מותר לקבל לשון הרע
  31. ^ כג - האם מותר לפרסם בעיתון גנותם של אישי ציבור, באתר פניני הלכה, ‏2000-08-01
  32. ^ איתן אלפרט וידידיה פישמן, שו"ת בהלכות לשון הרע תשובה 33, באתר היברובוקס
  33. ^ הלכות לשון הרע ח, ה
  34. ^ לשון הרע על חילונים (מאמר) – שיעורי הרב שלמה אבינר, באתר shlomo-aviner.net
  35. ^ לשון הרע על חילוני, באתר דין - שאל את הרב, ‏2017-08-27
  36. ^ שאל את הרב - תשובות מפי הרב הגאון בן ציון מוצפי שליטא, באתר www.doresh-tzion.co.il
  37. ^ ראה ערך תינוק שנשבה
  38. ^ הרב משה צוריאל, יהדות: האם משתתפי הגירוש כשרים למניין?, באתר ערוץ 7, 7 בספטמבר 2005
  39. ^ הרב דב ליאור, מיהו חילוני, באתר ישיבה
  40. ^ הלכות חפץ חיים, מהדורת דרשו, עמוד 455.
  41. ^ חפץ חיים, הלכות לה"ר ג, ד וכן בהלכות רכילות א, ט.
  42. ^ חפץ חיים כלל ג' סעיף ד' וכלל ו'.
  43. ^ הלכות לשון הרע, כלל ב סעיף יג; ועיין כלל א סעיף ט
  44. ^ ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תו, הובא בבאר מים חיים כלל א סעיף טו
  45. ^ הלכות לשון הרע ד, יב
  46. ^ 46.0 46.1 הלכות חפץ חיים, מהדורת דירשו עמוד 301.
  47. ^ פיצוי על הוצאת דיבה בכלי התקשורת – ספריית אסיף
  48. ^ תביעה לפיצוי בגין לשון הרע / ארץ חמדה 74050, באתר www.dintora.org
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37554858איסור לשון הרע