גירוש פעילי חמאס ללבנון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ב-17 בדצמבר 1992 גירשה ישראל ללבנון 415 פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני לתקופה של בין שנה וחצי לשנתיים. הגירוש בוצע לאחר שעתירות נגדו לבג"ץ נדחו, אך ממשלת רבין שנייה, שביצעה את הגירוש, החליטה לבסוף לקצר את תקופת הגירוש ולאפשר למגורשים לחזור לבתיהם. זאת לאחר לחץ בין-לאומי כבד על ישראל (איום מפורש להצביע בעד הטלת סנקציות נגד ישראל במועצת הביטחון)[1], ובעקבות משא ומתן, בתיווך ארצות הברית וגורמים נוספים, שהביא לחתימת "הצהרת העקרונות", הסכם מסגרת שמטרתו הייתה להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני[א].

רקע

חטיפת נסים טולדנו ורציחתו

ערך מורחב – חטיפת נסים טולדנו ורציחתו

ב-13 בדצמבר 1992 חטפו פעילי חמאס את שוטר משמר הגבול נסים טולדנו וניהלו משא ומתן על דרישתם לשחרור אחמד יאסין תמורתו. טולדנו נחטף בעיר לוד, בעת שעשה דרכו מביתו לבסיסו. יומיים לאחר מכן נתגלתה גופתו של טולדנו בסמוך לכפר אדומים כפותה ודקורה. החוטפים והרוצחים נלכדו כעבור מספר חודשים, נשפטו ונדונו למאסר עולם.

מעצר אנשי חמאס

לאחר שנמצאה גופת טולדנו והובהר שהוא נרצח מיד עם חטיפתו, עצרה ישראל במבצע רחב היקף כ-1,200 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי, ובמקביל בדק ראש הממשלה יצחק רבין עם שר המשפטים דוד ליבאי ועם היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, אפשרות של גירוש המוני ללבנון[3]. שניהם תמכו משפטית ברעיון[ב], אך פרקליטת המדינה דורית ביניש ומנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות, נילי ארד, התנגדו לו בתוקף וניסו לשכנע את המעורבים לחזור בהם, כיוון שלטענתן הגירוש לא היה חוקי ולא יכול היה לעמוד במבחן בג"ץ[5]. חרף עמדתן זו, בבוקר 16 בדצמבר 1992 החליטה הממשלה לגרש ללבנון באופן מיידי 415 פעילי חמאס וג'יהאד, ללא הודעה מוקדמת ותוך שלילת זכות הטיעון המוקדם[6][7]. בנוסף, על פי הדו"ח של ארגון בצלם, לא נאמר לפעילי חמאס להיכן הם נלקחים, ולמשפחותיהם לא נמסרה כל הודעה גם לאחר מעשה[8]. כל שרי הממשלה תמכו בהחלטה, למעט ליבאי, כולל שרי מרצ[6][9], שזכו על כך לביקורת רבה מצד הפעילים במפלגתם. בעקבות זאת, אמרו כי חשבו שמדובר בגירוש של עשרות ולא מאות[5].

עם המגורשים נמנו מחמוד א-זהאר[10], עבד אל-עזיז א-רנתיסי[10], אסמאעיל הנייה, סעיד סיאם, עבדאללה א-זק, עז א-דין שיח' ח'ליל, עבדאללה קוואסמה, עזיז דוויכ, יוסוף סרכג'י ונאיף רג'וב.

הקמת מחנה המגורשים בשטח ההפקר

לאחר עיכוב של יום, עקב עתירה לבג"ץ[6], נשלחו המגורשים באוטובוסים לגבול רצועת הביטחון בלבנון, הם התמקמו בשטח ההפקר שבין רצועת הביטחון לבין נקודת הגבול הלבנונית, באזור מעבר הגבול זומריה, מדרום לכפר מרג' א-זוהור שמצפון מזרח לעיירה חאצביא וסירבו לעזוב. ב-18 בדצמבר 1992, לפנות בוקר, חסם צבא לבנון את הכביש במקום ומנע מהמגורשים, לעבור לשטח שבשליטתה של לבנון. ממשלת לבנון הודיעה על סירובה לאפשר למגורשים להיכנס לתוך תחומי המדינה. ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי, שר החוץ ושר ההגנה הצהירו מספר פעמים כי נתנו לצבא לבנון הוראות ברורות לא לאפשר למגורשים לעבור את המחסום. המגורשים מצדם הביעו תמיכה בממשלת לבנון. עבד אל-עזיז א-רנתיסי, שהיה לדובר המגורשים, אמר: "אנחנו נישאר כאן, וייתכן שמקום זה ייהפוך למחנה פליטים חדש בדרום לבנון. אנחנו נישאר בעיר האוהלים הזאת כמה זמן שידרש לישראל להחזיר אותנו לבתינו"; והוסיף כי "אם לא תאפשר להם ישראל לחזור לבתיהם, הם ייצטרפו לשורות החזבאללה"[11].

מזג האוויר היה חורפי ומושלג, המגורשים לנו בשטח ובעשרות אוהלים שסופקו להם על־ידי הצלב האדום. הארגון גם העביר להם מעילי גשם, מזרנים, אוכל, מים, תנורי חימום ובישול לשימושם. כוחות צה״ל בגזרה הועמדו בכוננות גבוהה, הסיורים באזור מעבר זומריה הוגברו במטרה לחסום ניסיון של אנשי החמאס לשוב לשטח הנתון לשליטת צה"ל וצד״ל[11].

בינואר 1993 ישראל החזירה עשרה מגורשים שגורשו ללבנון בטעות, ביניהם נער בן 16. מגורש נוסף, שארגון הצלב האדום קבע שהוא חולה קשה, הועבר על-ידי צוות הצלב האדום למחנה האו"ם בא-נאקורה, ואושפז כבית החולים של האו״ם במקום[12].

בג"ץ

דיון ראשון

על החלטת הגירוש הוטל איפול, בתקווה שהיא תוכל להתבצע בלי שהדבר יגיע לדיון בבג"ץ. למרות זאת השמועה על הגירוש ההמוני המתוכנן עשתה לה כנפיים, ועורכת הדין לאה צמל והאגודה לזכויות האזרח הגיעו באמצע הלילה והגישו עתירות לביתו של השופט אהרן ברק, ששימש כשופט תורן, עוד באותו הלילה. ברק הוציא צו ביניים שמנע את המשך הגירוש, והאוטובוסים עם מאות המגורשים נעצרו על גבול הצפון. הדיון בעניין נקבע למחרת בעשר בבוקר, אך לאחר שהממשלה דרשה לזרז את התהליכים, התערב נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר והקדים את הדיון באופן חריג לחמש לפנות בוקר. הרכב השופטים כלל בתחילה שלושה שופטים בראשות הנשיא שמגר, ולאחר מכן הורחב לשבעה שופטים. את המדינה נאלץ לייצג היועץ המשפטי לממשלה חריש, כיוון שפרקליטת המדינה ביניש סירבה באופן חסר תקדים להגן על המדינה במהלך שהיה, לדעתה, בלתי חוקי באופן מובהק. לאחר דיון בן 14 שעות, במהלכו נותרו מאות המגורשים על האוטובוסים כשעיניהם קשורות וידיהם כבולות[13], החליט ההרכב ברוב קולות לבטל את צו המניעה הזמני ולאפשר את המשך הגירוש. הוחלט שלמגורשים תינתן זכות השימוע בדיעבד, בדיון שייערך חודש מאוחר יותר.

ב-20 בדצמבר 1992 נערך דיון נוסף בבג״ץ, על בקשה של משפחות המגורשים להחזיר אותם לתחומי ישראל, כדי להחזיקם במקום מאורגן ומוסדר, עד להכרעה סופית בעתירת המשפחות. זאת מאחר שמדינת ישראל לא הצליחה לממש את צווי הגירוש ללבנון, וההליכים בעניין זה נתקעו כאשר המגורשים פזורים בשטח ההפקר בין לבנון לישראל, חייבת ישראל להחזיר את אנשי החמאם לתחומה ולדאוג לתנאי קיומם[14].

דיון שני

הדיון השני בעתירות החל ב-17 בינואר 1993. למגורשים ניתנה האפשרות לטעון את טיעוניהם נגד הגירוש, אך כולם כאחד החליטו שלא לנצל אפשרות זו. במהלך נדיר, הטוען המרכזי מטעם המדינה היה הרמטכ"ל אהוד ברק. הדיון לקראת הפסיקה היה קשה וכמעט גרם לקרע של ממש בין שופטי ביהמ"ש העליון. בסופו של דבר הסתמן רוב למחנהו של שמגר, המאשר את הגירוש ואת חוקיותו. אהרן ברק, שהוביל את המחנה הנגדי, כתב את החלטת המיעוט שבה נמתחה ביקורת נוקבת על התנהלות הממשלה, אך הדבר הדאיג את שמגר שבשל כובד משקלו של העניין שאף להציג מצג של תמימות דעים בין השופטים. אי לכך מיתן את החלטת הרוב ומחק ממנה כל אזכור שממנו יכול להתפרש כאילו מעשה הממשלה לא עמד בסתירה לאמנת ז'נבה, ובתמורה גנז ברק את החלטת המיעוט[15].

ב-28 בינואר 1993 פרסם בג"ץ את החלטתו לדחות את העתירות נגד הגירוש[16].

הוויכוח סביב הגירוש

החלטת הגירוש ופסיקת בג"ץ המכשירה אותה זכו לביקורות נוקבת בשני מישורים, העקרוני והמעשי.

מבחינה משפטית-מוסרית טוענים המבקרים[ג] כי גירוש בני אדם ממולדתם היא פעולה קיצונית האסורה לפי אמנת ז'נבה הרביעית, וכי יש להשתמש בו רק כאמצעי אחרון לאחר שמוצו כל שאר האפשרויות. זאת ועוד, הגירוש בוצע שלא על פי אישום אישי בביצוע פשע כלשהו, כך שהגירוש מהווה לטענתם ענישה קולקטיבית האסורה כשלעצמה גם היא באמנת ז'נבה. הטיעון הזה נתמך על ידי החלטה 799 של מועצת הביטחון מה־18 בדצמבר 1992.

ב"כבודו", ספר ביוגרפיה של אהרן ברק, הפרשה מסוכמת במילים "הממשלה ביצעה גירוש המוני תחת מעטה כבד של חשאיות בניסיון בוטה לעקוף את בג"ץ, ואפילו לא ננזפה על כך. זה היה אחד המבחנים הגדולים של בית המשפט העליון במדינת ישראל – מערכת המשפט מול מערכת הביטחון – ולמרבה הצער לא עמד בית המשפט במשימה הזאת בכבוד הראוי"[17]. ברק עצמו התחרט מאוחר יותר על שהסכים לגנוז את עמדתו מפסק הדין. שמגר המשיך לדבוק בעמדתו כי החלטת הגירוש הייתה חוקית, ולדבריו אם הדבר היה תלוי בו, אפילו לא היה מוציא בזמנו את צו המניעה הזמני.

מבחינה מעשית יש הטוענים כי הגירוש פגע בישראל ודווקא חיזק את חמאס. מחנה האוהלים של המגורשים מיקד את תשומת לב התקשורת העולמית שהציגה אותם כקורבנות. במחנה המגורשים בלטו עבד אל-עזיז א-רנתיסי ומחמוד א-זהאר, שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך והפכו למנהיגי הדור השני שלה. כמו כן, המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון על מנת לטוות קשרים עם משמרות המהפכה האיראניים ועם חזבאללה, שאנשיהם הגיעו למחנה על מנת ללמדם כיצד לבנות מכוניות תופת ומטעני חבלה אחרים[18]. מ-1994, אחרי חזרתם של המגורשים, הצליחו חלקם, תחת הנהגת יחיא עיאש, להוציא אל הפועל פיגועים שהרגו קרוב ל-100 ישראלים במשך כשנה[19].

לפעולה זו קמו מתנגדים גם מלבנון, רובם נוצרים, אשר ראו בפעולה זו מעשה העלול לערער את ביטחונה של לבנון. מפקד צבא דרום לבנון, הגנרל אנטואן לאחד טען שבלבנון "יש מספיק מחבלים" גם כך ואין צורך ב"יבוא" נוספים. לאחד הוסיף וביקר גירוש זה גם בספרו, "בעין הסערה – חמישים שנה בשירות מולדתי לבנון".

מרבית המגורשים שבו בתום תקופת גירושם לשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה.

לקריאה נוספת

  • נעמי לויצקי, כבודו: אהרן ברק - ביוגרפיה, עמ' 169–188. הוצאת כתר, 2001.
  • דני קורן ובועז שפירא, קואליציות: הפוליטיקה הישראלית: 50 שנים - 100 אירועים, זמורה ביתן, 1997, עמ' 343–347.
  • רוני שקד ואביבה שאבי, חמאס: מאמונה באללה לדרך הטרור, עמ' 11–21. הוצאת כתר, 1994.
  • מיכאל ספרד, החומה והשער: ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות אדם, עמ' 142–161. הוצאת כתר, 2018.
עיינו גם בפורטלים:
פורטל ישראל
פורטל המזרח התיכון
פורטל ההיסטוריה

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ↑ ביום חתימת ההסכם הוחזרה הקבוצה הגדולה ביותר של המגורשים -181, חלקם חזרו עוד קודם[2]
  2. ↑ מאוחר יותר, לאחר שהתייעץ עם ביניש, שינה ליבאי את עמדתו והפך למתנגד נחרץ לגירוש[4]. לבסוף נמנע בהצבעה, לדבריו בשל תמיכת היועמ"ש.
  3. ↑ הכוללים בין השאר, את שר המשפטים, פרקליטת המדינה, מנהלת מחלקת הבג"צים ושלושה שופטי ביהמ"ש העליון.

הערות שוליים

  1. ↑ ישראל במאמץ דיפלומטי נרחב למניעת הטלת סנקציות באו"ם, חדשות, 29 בינואר 1993
    רבין עובר לשלב הבא: שכנוע לקראת הדיון במועצת הביטחון, חדשות, 29 בינואר 1993
  2. ↑ מנחם הורוביץ, הפגנות מחאה קידמו את פני המגורשים, חדשות, 10 בספטמבר 1993
  3. ↑ אמנון ברזילי, אהרן ברנע, רבין הודיע לממשלה על צעדי חירום נגד החמאס, חדשות, 17 בדצמבר 1992
  4. ↑ גדעון סער, רותי זוטא, שלמה דרור, תגובות בארץ- ליבאי: כעת ברור למה לא יכולתי לתמוך בממשלה, חדשות, 29 בינואר 1993
  5. ^ 5.0 5.1 אמנון ברזילי, אלוני מתחרטת: היינו צריכים לקבוע גג למספר המגורשים, חדשות, 21 בדצמבר 1992
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 אהרן קליין, אמנון ברזילי, יורם בינור, מנחם הורוביץ, אמנון יוסף, רותי זוטא, ישראל מגרשת מאות פעילי חמאס ללבנון, חדשות, 17 בדצמבר 1992
  7. ↑ משה נגבי, הנסיון לבצע גירוש חשאי ללא זכות ערעור מעיד כי הממשלה הנוכחית, וגם יועצה המשפטי, כבר אינם מוכנים לשלם את מחירו הבטחוני המלא של שלטון החוק, חדשות, 17 בדצמבר 1992
  8. ↑ הגירוש ההמוני בשנת 1992, באתר בצלם
  9. ↑ גדעון סער, סלימאן אל־שאפעי, דדי צוקר: גירוש קצוב בזמן – הברירה היחידה, חדשות, 17 בדצמבר 1992
  10. ^ 10.0 10.1 סלימאן אל־שאפעי, "העמיסו אותי על הרכב כמו עז", חדשות, 20 בדצמבר 1992
  11. ^ 11.0 11.1 אהרן ברנע, מנחם הורוביץ, אהרן קליין, יוסף אלפרן (ז'נבה), אוהל המגורשים בין כוח צה"ל לצבא לבנון, חדשות, 20 בדצמבר 1992
  12. ↑ אדי גל, יורם בינור, אמנון ברזילי, םlחם הורוביץ, אהרן קליין, 9 מגורשים יוחזרו היום ישירות למעצר, חדשות, 10 בינואר 1993
  13. ↑ רוני שקד ואביבה שאבי, חמאס, עמ' 21.
  14. ↑ אהרן ברנע, מנחם הורוביץ, רותי זוטא, בג"ץ ידון הבוקר בעתירה להחזיר את מגורשי חמאס, חדשות, 20 בדצמבר 1992
  15. ↑ נעמי לויצקי, כבודו, עמ' 187.
  16. ↑ רותי זוטא, בג"ץ דחה עתירות המגורשים, חדשות, 29 בינואר 1993
  17. ↑ נעמי לויצקי, כבודו, עמ' 182.
  18. ↑ 30 שנה לגירוש בכירי חמאס ללבנון, חדשות 12, 24 בדצמבר 2022
  19. ↑ רונן ברגמן, חזבאללה 2, ידיעות אחרונות, 2 בינואר 2009
יצחק רבין
משפחתו רוזה כהן (אמו) • נחמיה רבין (אביו) • לאה רבין (אשתו) • דליה רבין (בתו)
ממשלותיו ממשלת ישראל השבע עשרה • ממשלת ישראל העשרים וחמש
אירועים במהלך כהונותיו
כראש ממשלת ישראל
הממשלה ה-17 הסכם הביניים בין ישראל למצרים (1975) • יום האדמה (1976) • מבצע יונתן (1976) • פרשת ידלין (1976)
הממשלה ה-25 אסון צאלים ב' (1992) • גירוש פעילי חמאס ללבנון (1992) • הסכמי אוסלו: הצהרת העקרונות (1993) והסכם הביניים (1995) • מבצע דין וחשבון (1993) • הסכם השלום בין ישראל לירדן (1994) • הסכם קהיר (1994)
שונות נאצר מחכה לרבין • נאום הר הצופים • פרשת חשבון הדולרים • פנקס שירות • שלום, חבר
הירצחו ועדת החקירה לעניין רצח רבין • תאוריית הקשר על הרצח • תגובת החברה הדתית לרצח • הלווייתו
הנצחתו יום הזיכרון ליצחק רבין • כיכר רבין והאנדרטה • מכינה קדם-צבאית רבין • מרכז יצחק רבין
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

גירוש פעילי חמאס ללבנון41805343Q7189743

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=גירוש_פעילי_חמאס_ללבנון&oldid=3465322"