בלה שניטלנדר
 | |
| בלה שניטלנדר בסביבות שנת 1950 | |
| לידה |
18 בפברואר 1898 שופרון, הונגריה |
|---|---|
| פטירה |
5 בנובמבר 1983 (בגיל 85) מונטריאול, קנדה |
| מקום קבורה | בית קברות מאונט רויאל (Mount Royal Cemetery) |
| מקום מגורים | הונגריה, נשר, קנדה, ונצואלה, צ'ילה |
| פעילות בולטת | מהנדס אזרחי |
| ידוע בשל | ממקימי ההיישוב נשר, ומפעל נשר חיפה |
| השכלה | הנדסה אזרחית |
| תקופת הפעילות | 1923–1979 (כ־56 שנים) |
| בת זוג | ארזבט מילר, מניה מבית הרטל, מגדה מבית פלאם |
| צאצאים | תמר ונעמי |
| מספר צאצאים | 2 |
בלה יהודה סל שניטלנדר (בהונגרית: Bela Szell Schnittlander, 18 בפברואר 1898 – 5 בנובמבר 1983) היה מהנדס אזרחי, מבוני ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ובעשור הראשון של מדינת ישראל. היה ממהנדסי מפעל נשר חיפה ובין תושביה הראשונים של שכונת נשר ליד המפעל.
ראשית חייו
בלה שניטלנדר נולד בעיר שופרון, הונגריה, להוריו ארמין שניטלנדר ומגדלנה לבית שטיינר. אביו שירת בצבא הקבע האוסטרי בבסיס צבאי בעיר, ובשנת 1906, כאות כבוד על שירותו, קיבל אישור להוסיף את השם סל (Széll) לשם משפחתו, שהיה מעין תואר אצולה בממלכת הונגריה[א].
בשנת 1915 התקבל ללימודי הנדסה אזרחית באוניברסיטת בודפשט לטכנולוגיה וכלכלה. לימודיו נפסקו לאחר שנה עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא גויס ליחידת תותחנים ונשלח לחזית הרומנית. שניטלנדר שרת ברגימנט מס' 18 של הצבא הקיסרי והמלכותי, תחת יחידה II. Baons, בדרגת צוער-סמל שאפתן במילואים, בתפקיד קצין סיור - Baons.[1] במהלך הקרבות נפגע קשה בעינו ואושפז בבית חולים למשך כשנה. ב-1916 קיבל אות הצטיינות מטעם צבא הונגריה.
למרות פציעתו בשירות הצבאי נאסר על שניטלנדר לחזור ללימודיו עם תום המלחמה בגלל היותו יהודי. לאחר מאמצי שכנוע רבים קיבל אישור לסיים את לימודיו בתוכנית מזורזת שריכזה חומר לימודי של שנתיים בשנה אחת. ב-1921 נשא לאישה את ארזבט מילר, ילידת בודפשט. בשנת 1922 סיים את לימודיו והם החליטו לעזוב את הונגריה והפליגו באונייה להודו במטרה למצוא שם עבודה. בעצירת ביניים ביפו פגש שניטלנדר חברים שלמדו איתו באוניברסיטה בבודפשט, והם שכנעו אותו להישאר בארץ ישראל ולעבוד בה.
פעילותו בארץ ישראל
שניטלנדר מצא עבודה במושבה זכרון יעקב בתחום ההשקיה. בספטמבר 1923 עבר עם אשתו לנשר, שם החלה הבנייה של מפעל נשר חיפה לייצור צמנט. הוא ניהל את מחלקת הבנייה במפעל, יחד עם ארפד גוט ומהנדסים נוספים. במהלך עבודתו תכנן את הבתים הסמוכים למפעל, כיום רחובות הנרקיסים והקישון, שם התגוררו מנהלי המפעל וראשי המחלקות. תכנון זה כלל גם את בית מגוריו. המבנים נקראו "בתי נשר" ולצידם עבר רחוב ממערב למזרח שחיבר ביניהם והוביל למפעל.
תכנונים נוספים של שניטלנדר כוללים את המבנים הבאים:
- בית ספר לילדי העובדים שהוקם בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20, לימים, בית הספר התיכון של נשר. משנת 2004 פועלת במבנה חברת הפרמצבטיקה "פיינטק מעבדות".[2]
- מרפאת נשר, ששימשה את כל תושבי שכונת נשר עד מלחמת העצמאות, ובשנות השישים גם את תושבי תל חנן (בעת שנבנתה עבורם מרפאה חדשה).
- קנטינה וצרכנייה ששירתו את עובדי מפעל נשר חיפה.
- האנדרטה לחללי נשר במערכות ישראל, שנבנתה ב-1949.[3]
בשנות העשרים, בנוסף לעבודה במפעל, שניטלנדר התבקש לתכנן שיפוצים במתחם המנזר הפרנציסקני בנצרת. אחיו לואיס, שהיה אף הוא מהנדס וחי בברלין באותו זמן, בא לארץ ישראל לסייע לו בפרויקט[ב].
פעילותו במדינות נוספות
משנת 1958 עד 1959 היה מנהל עבודה בשדות כותנה בוונצואלה, תקופה שבה היו חילופי שלושה נשיאים עד עליית רומולו בטנקור לשלטון בפברואר 1959.
משנת 1959 עד 1963 היה מנהל עבודה במכרה ברזל ועופרת בוואיינר (אנ'), במחוז אטקמה בצ'ילה. באותה עת התגוררו אחיותיו בסנטיאגו, עיר הבירה של צ'ילה.
משנת 1963 עד 1979 עבד כמהנדס במונטריאול בחברת SNC-Lavalin (אנ'). עסק בתכנון גשרים, תחנות רכבת ונמלי תעופה.
בלה שניטלנדר נפטר בנובמבר 1983, ונקבר בבית הקברות מאונט רויאל (אנ') במונטריאול.
חיים אישיים
לבלה וארזבט שניטלנדר נולדו שתי בנות, תמר ב-1927 ונעמי ב-1939. בתו תמר היגרה לקנדה לאחר שנישאה לליאו היפס, שהיה מתנדב חוץ לארץ ולחם במלחמת העצמאות. אשתו ארזבט מתה ממחלת הסרטן בשנת 1956. בשנת 1959 נישא בשנית למניה מבית הרטל, ובשנת 1983 נישא בשלישית למגדה לבית פלאם.
בשנת 1979 בגיל 81, החל לימודי ביולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול ושאף להגשים את חלומו להיות רופא. הוא למד שם עד לפטירתו.
שניטלנדר שלט בארבע שפות: הונגרית, גרמנית, אנגלית ועברית ודיבר מעט ספרדית. לאורך כל חייו מחוץ לישראל שמר על קשריו עם אנשים בישראל וביקר בה לעיתים קרובות.
גלריית תמונות
|
.jpg)
לקריאה נוספת
- המלט ויוצריו, "נשר" ביובלו, בהוצאת מפעלי פורטלנד ישראליים נשר בע"מ, 1976.
- ספר המהנדסים והעלייה השלישית מהונגריה: 1920-1930, העורך - דוד גלעדי, תל אביב תשנ"א.
קישורים חיצוניים
- נעמי קרוזו - אלבום נשר, באתר ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
- תמונות נדירות של העיר נשר משנת 1923, באתר "חי פה", 1 בינואר 2018
- אוסף נעמי קרוזו - אלבום נשר, חשיפה ושיתוף, באתר ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה, 25 בדצמבר 2017
ביאורים
- ^ באופן דומה, משפחתו של קלמן סל, משפחת ואס, קיבלה בשנת 1639 אישור ממלך הונגריה פרדיננד השלישי להוסיף את השם סל לשם משפחתה.
- ^ צילומים של העבודה במנזר הפרנציסקני בנצרת, צילומים ממפעל נשר וצילומים נוספים שצולמו על ידי בלה שניטלנדר וגיסו הרמן מילר נמצאים באוסף נעמי קרוזו - אלבום נשר, באוניברסיטה חיפה.
הערות שוליים
- ^ ראו צילום תעודת הצטיינות בגלריית התמונות בערך
- ^ דוד חיון, פיינטק מעבדות השקיעה 4.5 מיליון דולר בהקמת מפעל בנשר, באתר גלובס, 23 בנובמבר 2004.
- ^ "אנדרטה לבני נשר", בספר "אנדרטאות תש"ח, עמ' 78, הוצאת משרד הביטחון, מהדורת 2009
32402305בלה שניטלנדר