בלה השלישי, מלך הונגריה
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
 | |||||||||
| בלה השלישי, ציור ב"כרוניקה המאויירת מווינה" | |||||||||
| לידה |
בסביבות 1148 אסטרגום, הונגריה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 23 באפריל 1196 | ||||||||
| מדינה | הונגריה, קרואטיה | ||||||||
| מקום קבורה | הבזיליקה בסקשפהרוואר, משם הועבר ב-1898 לכנסיית מתיאש בבודה. | ||||||||
| בת זוג |
אגנס מאנטיוכיה או אנה מרגריט מצרפת | ||||||||
| שושלת ארפאד | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
|
| |||||||||
בלה השלישי, מלך הונגריה (בהונגרית: Béla III או Harmadik Béla, בסביבות 1148 - 23 באפריל 1196) היה מלך הונגריה וקרואטיה בשנים 1196-1172, נציג השושלת מבית ארפאד, בנם של גזה השני, מלך הונגריה ושל אופרוסינה מקייב, ובאמצעות אמו, שהייתה בתו של מסטיסלאב הראשון, נסיך קייב, היו לו שורשים רוסיים.[1]. גבר מרשים בקומתו (190 ס"מ), הצטיין בלה השלישי כבעל כושר מנהיגות וארגון.[1]. בסביבות 1161 העניקו גזה השני ואופרוסינה לבלה דוכסות שכללה שטחי קרואטיה, מרכז דלמטיה ואולי גם סירמיום. בהתאם להסכם שלום שבין אחיו הבכור, אישטוואן השלישי לקיסר הביזנטי מנואל הראשון קומננוס בשנת 1163 נשלח בלה לחצר הביזנטית בקונסטנטינופול. שם שונה שמו לאלכסיוס, קיבל מידי הקיסר את התואר דספוט והתארס עם בתו של הקיסר, מריה. זכויותיו הטריטוריאליות של בלה גרמו בסופו של דבר לעימותים צבאיים בשנים 1167-1164 בין האימפריה הביזנטית לממלכת הונגריה, מכיוון שאישטוואן השלישי ניסה להצר את ניסונות הביזנטים להשתלט על קרואטיה, דלמטיה וסירמיום. בלה-אלכסיוס, שהוכרז בשנת 1165 ליורש הקיסר מנואל, השתתף בשלוש מלחמות נגד ארצו-מולדתו. לבסוף אירוסיו לנסיכה הביזנטית בוטלו על ידי הקיסר, אחרי שבשנת 1369 נולד למנואל בן ראשון (גם כן בשם אלכסיוס). מנואל לקח אז לבלה בחזרה את התואר דספוט והחליף אותו בתואר בכיר אחר, אם כי נחות יותר, של "קייסאר".[1]
ב-4 במרץ 1172 מת אישטוואן השלישי ואז החליט בלה לשוב להונגריה. לפני עזיבתו את קונסטנטינופול, נשבע שלעולם לא ירים ידו נגד האימפריה הביזנטית. אף על פי שהכמרים הבכירים והשועים ההונגרים הכריזו פה אחד על בלה למלך, לוקאש, הארכיבישוף מאסטרגום, הפרימאט של הונגריה, סירב להכתירו בטענה שהיה אשם בחטא הסימוניה.
בסופו של דבר, באישור האפיפיור אלכסנדר השלישי, הוכתר בלה כמלך תחת השם בלה השלישי, על ידי הארכיבישוף מקלוצ'ה, ב-18 בינואר 1173. נאלץ בלה להילחם באחיו הצעיר, גזה, שאותו החזיק בשבי למשך יותר מעשור. בלה השלישי ניצל את ההזדמנות שנוצרה על ידי הסכסוכים הפנימיים באימפריה הביזנטית ובשנים 1181-1180 כבש מחדש את קרואטיה, דלמטיה ואת סירמיום. בשנת 1188 הוא כבש גם את נסיכות האליץ'-וולין (גליציה) שבאוקראינה של ימינו, אך איבד אותה כעבור שנתיים.
בלה השלישי עודד את מלאכת הרישום של תולדות הממלכה ולפי כרוניקנים הונגרים מן המאה ה-14 היה המלך שהקים את הקנצלריה המלכותית ההונגרית. הארמון המלכותי שהוא בנה באסטרגום היה הדוגמה הראשונה לאדריכלות גותית במרכז אירופה. בלה השלישי נחשב בזמנו למלך העשיר ביותר בין מלכי אירופה, לפי רשימה שמנתה את רכושו והכנסותיו, אם כי מהימנותה של אותה הרשימה היא בספק.
ביוגרפיה
ילדותו 1163-1148
בלה השלישי נולד כבנו השני של גזה השני, מלך הונגריה, ואשתו, אופרוסינה מקייב. לא נמצאו רישומים של תאריך לידתו. בעזרת חקר עצמותיו הוערך כי הוא מת בשנת 1196, בסביבות גיל 49, ולפי הערכה זו שנת לידתו נקבעה לסביבות שנת 1148. לפי הכרוניקה של יואנס קינאמוס, "מעשי יואנס ומנואל קומננוס", הקצה גזה השני לבנו הצעיר, עוד בימי שלטונו, שטחים במרכז דלמטיה עם שיבניק, ספליט וטרוגיר, שנמצאו תחת חסות מלכי הונגריה עוד מזה עשורים רבים. לדעת ההיסטוריונים פרנץ מאק וגיולה מורבצ'יק בלה קיבל מאביו גם את קרואטיה. בנוגע לסירמיום אין הסכמה בין החוקרים, אם קיבל אותה עוד בימי חייו של אביו או רק אחרי מותו. לדעת וארן טרדגולד, שטח הדוכסות שהשתייכה לבלה כלל גם את באנות בוסניה. לא ידוע מתי בדיוק החליט גזה השני להעניק לבלה את דוכסותו, אך לפי מאק, זה קרה בסביבות שנת 1161.
במותו, ב-31 במאי 1162, הוריש גזה השני את כס המלכות לבנו הבכור, אישטוואן השלישי. נראה כי המלך החדש אישר לבלה את אחיזתו בדוכסות, מכיוון שהכרוניקן קינאמוס מוסר שנחלה זו "הוענקה לפני זמן רב". זמן קצר אחרי עלייתו לשלטון, גורש אישטוואן השלישי על ידי דודיו, לסלו ואישטוואן הרביעי. הקיסר הביזנטי מנואל קומננוס תמך בדודים, אולם אישטוואן השלישי הצליח לשוב להונגריה ולכבוש את הכתר מחדש בכוח באמצע שנת 1163. ככל הנראה בעת מאבק זה בין אחיו לדודיהם נשאר בלה נייטרלי, מכיוון שאין דיווחים על מעשיו בשנים 1162 ו-1163.
בשנת 1163 שלח הקיסר מנואל את הסבסטוס גאורגיוס פאלאולוגוס לשאת ולתת על הסכם שלום עם אישטוואן השלישי. לפי ההסכם שנחתם הסכים הקיסר הביזנטי להפסיק את תמיכתו במתנגדים למלך ההונגרי. בתמורה, הסכים אישטוואן להכיר באחיו בלה כשליט בקרואטיה ובדלמטיה, לשלוח אותו לקונסטנטינופול ולאפשר על ידי כך לביזנטים להשתלט על נחלות אלה של בלה. הקיסר הבטיח גם כן לתת לבלה את יד בתו, מריה קומננה (פורפירוגניטה).[2] יואנס קינאמוס ציין אחר כך בכרוניקה שלו:
כשהגיע הקיסר מנואל לבלגרד ותפס שלא יוכל אישטוואן הרביעי לשלוט בארץ ההונגרים, (מכיוון שאלו החזירו מהר לשלטון את אישטוואן השלישי, בנו של גזה השני), הוא פנה לרעיון אחר. כפי הסביר, ביקש בכל כוחו לטעון לשליטה בהונגריה, כי היא נמצאת בתווך בין אומות מערביות. לכן התכוון להשיא את בלה, הבן האחר של גזה השני, עם מריה, בתו.
— יואנס קינאמוס - מעשי יואנס ומנואל קומננוס - 5.5, עמ' 163
ה"דספוט" אלכסיוס 1169-1163
גאורגיוס פאלאולוגוס ליווה את בלה במסעו לאימפריה הביזנטית. בלה הגיע לקונסטנטינופול בערך בסוף שנת 1163. הוא המיר את דתו לנצרות האורתודוקסית וקיבל את השם היווני "אלכסיוס" ואת התואר "דספוט" (דספוטס = אדון) שרק הקיסרים השתמשו בו בעבר.[2] פורסמה רשמית ההודעה כי ישא לאישה את בת הקיסר. בינתיים בקיץ 1164 פלש אישטוואן השלישי לסירמיום והקיסר מנואל שלח כוחות נגדו ,בטענה ש"אינו מתכוון ללחום נגד ההונגרים אלא להחזיר לבלה את נחלותיו". הפעם בלה-אלכסיוס הצטרף לדודו, אישטוואן הרביעי, ולעוד קרוב משפחה רחוק, אישטוואן קלמן, וליווה את הקיסר הביזנטי במסע הצבאי נגד אחיו. נחתם לבסוף הסכם שלום חדש, שדרכו ויתר שוב אישטוואן השלישי על הדוכסות של בלה, בעוד הצבא הביזנטי כבש את סירמיום והפך אותה לתמה או מחוז ביזנטי.
אולם באביב 1165 שוב תקף אישטוואן השלישי את סירמיום. מנואל יצא למתקפת-נגד, שוב פעם בליווי חתנו, בלה. אחרי שכבשו הביזנטים את זימון (כיום זמון בשטחי סרביה), שכנע בלה את חמיו לבטל את הוצאתם להורג של השבויים ההונגרים שנלכדו באותו מבצר. כוח ביזנטי אחר כבש גם את דלמטיה. בהסכם שלום חדש בין הביזנטים להונגרים הכיר שוב אישטוואן השלישי בזכויות הקיסר מנואל בנחלתו של בלה. דלמטיה ובוסניה הפכו גם הן בנסיבות אלה ל"תמות" ביזנטיות.
בסתיו 1165 הכריז הקיסר מנואל רשמית על בלה-אלכסיוס ועל בתו מריה כיורשיו ואילץ את כל הנכבדים הביזנטים להישבע להם שבועת אמונים. רק אנדרוניקוס קומננוס, בן דוד של מנואל, העז לגנות את המעשה, באומרו: "איזה שגעון אחז את הקיסר לפסול את כל הגברים הרומאים[3] כבלתי ראויים להתחתן עם בתו, ולבחור לעומת כולם, דווקא את הנוכרי והפולש הזה ולהפכו לקיסר הרומאים ולאדון מעל כולנו?". לפי עדותו של הכרוניקן ניקטס כוניאטס, בשנת 1166 השתתף בלה-אלכסיוס יחד עם הקיסר בסינוד הכנסייה האורתודוקסית ועם פטריארך קונסטנטינופול, לוקס כריסוברגס. באביב 1166 בלה-אלכסיוס ליווה את הפורטוסטראטור אלכסיוס אקסוך במתקפה ביזנטית מחודשת נגד הונגריה כתגובת תגמול על פלישה הונגרית חדשה לסירמיום. ב-11 באפריל 1166, על אף שלבלה-אלכסיוס ולארוסתו היה קשר קרבה משפחתית, אישר הקיסר את החלטת הפטריארך לפיה נאסרו נישואים בין קרובי משפחה עד הדרגה השביעית. בסתיו 1166, שינה הקיסר את שעתו והציע את בתו למישהו אחר - למלך סיציליה החדש, גוליילמו השני.
ב-1167 פרצה עוד מלחמה בין הונגריה לאימפריה הביזנטית. זאת אחרי שבלה-אלכסיוס הכריז, לפי הכרוניקה של ראהווין, שטוען את כס המלכות של אחיו. גם היינריך ממיגלן ציין בכתביו שהרבה הונגרים הצטרפו לצבאו של בלה-אלכסיוס, בטענה ש"מלכות הונגריה שייכת לו כחוק". ב-8 ביולי 1167 חל שוב קרב בסירמיום שבו הכחידו הביזנטים את הכוחות ההונגריים. נחתם שוב הסכם שלום, שהפעם שם קץ למלחמות בין הונגריה לאימפריה ואישר את חסותם של הביזנטים בדלמטיה המרכזית, בבוסניה ובסירמיום.
ה"קיסאר" אלכסיוס 1172-1169
הקלפים נטרפו כשב-14 בספטמבר 1169 אשתו של הקיסר מנואל, מריה מאנטיוכיה, ילדה בן בשם אלכסיוס, לימים אלכסיוס השני קומננוס. מנואל ביטל את אירוסי בתו לבלה-אלכסיוס וגם לקח ממנו בחזרה את התואר "דספוט" בהחליפו בתואר הנחות יותר של "קיסאר". באביב 1170 נשא בלה-אלכסיוס את גיסתו של הקיסר, אגנס מאנטיוכיה או אנה לבית שאטיון, לאישה והזוג הצעיר עשה עליית רגל לארץ הקודש. בירושלים הם תרמו 10,000 בזנטים לאבירים ההוספיטלרים כגמול על קבלת פניהם. בתעודת המענק כינה בלה-אלכסיוס את עצמו "הדספוט אלכסיוס, דוכס הונגריה, דלמטיה וקרואטיה" תוך התעלמות מהתואר האחרון שקיבל מהקיסר.
שלטונו
הכתרתו כמלך הונגריה 1173-1172
אחיו של בלה, המלך אישטוואן השלישי מת באסטרגום ב-4 במרץ 1172. ארנולד מליבק ששהה באותם ימים בעיר כתב שנפוצה שמועה כי המלך הורעל על ידי תומכי בלה, אך אף מקור אחר לא אישר זאת. אלמנתו של אישטוורן, אנגס מאוסטריה (1182-1154) עזבה את הממלכה, וכשהיא בהריון מבעלה המנוח. לדברי קינאמוס, משלחת הונגרית ביקרה אז אצל הקיסר מנואל בסרדיקה (כיום סופיה, בירת בולגריה) וביקשה "לפי עקרון הצדק" שבלה יחזור להונגריה ושיוכתר למלך. קינאמוס מוסר שהקיסר מנואל הכיר בו כמלך, אחרי שבלה נשבע כי כל חייו יישאר נאמן לקיסר ולאימפריה הביזנטית ולא יפגע באינטרסים שלהם. באיגרת משנת 1196 החתומה על ידי הקיסר איסאקיוס השני אנגלוס ציין כותב האיגרת שבאותה הזדמנות נשבע בלה שלעולם לא יתמוך במאבק הסרבים נגד האימפריה הביזנטית.
בסוף אפריל או בתחילת מאי 1172 הגיעו בלה ואשתו לסקשפהרוואר. כפי שציין האפיפיור אלכסנדר השלישי במכתב מ-1179 "כל נכבדי ממלכת ההונגרים" בחרו בבלה בפה אחד כמלך. עם זאת טקס ההכתרה נדחה, מכיוון שלוקאש, הארכיבישוף של אסטרגום, סירב לקיים את הטקס. הוא האשים את בלה ב"סימוניה" על כך שהעניק גלימת פאר כמתנה לשליח הארכיבישוף. לפי השערת ההיסטוריונים, חשש למעשה לוקאש שהשלטון של בלה יגביר את השפעת הנצרות האורתודוקסית הה"סכיזמטית". אולם רוב הברונים והכמרים הבכירים נשארו נאמנים לבלה. הנסיך עצמו ביקש מזור אצל הכס ה"קדוש". ואכן האפיפיור אלכסנדר השלישי אישר לארכיבישוף של קאלוצ'ה למשוח את בלה כמלך ו"להניח את הכתר על ראשו". ההכתרה התקיימה ב-18 בינואר 1173. המלך החדש הוציא אז צ'רטר שבו אישר מחדש את זכותם של הארכיבישופים של אסטרגום להכתיר את מלכי הונגריה. נראה שבזמנו של בלה השלישי אוחדו הכתרים הנקראים "יווני" ו"לטיני" ב"כתר הקדוש של הונגריה".
סכסוכי פנים וחוץ 1173–1178
בשנים הראשונות לשלטונו התעלם המלך בלה מלוקאש, הארכיבישוף של אסטרגום. הארכיבישוף של קאלוצ'ה היה גם זה שבשנת 1174 הטביל את בנו בכורו של בלה, אימרה. ברם, הענקת הסקרמנטים לבני המשפחה המלכותית, נעשתה עדיין, ללא הפסקה, על ידי הארכיבישוף של אסטרגום.
לפי כרוניקה בוהמית (Continuatio Gerlaci abbatis Milovicensis), בלה כלא את אחיו הצעיר, גזה, אולם בשנת 1174 או 1175 הצליח הלה להימלט מן המאסר ולברוח לאוסטריה, בליווי השופט המלכותי לורינץ (או לרינץ). כשסירב היינריך יאזומירגוט, דוכס אוסטריה, להסגיר את גזה, ארגן בלה השלישי כתגובה, פשיטות ביזה בשטח אוסטריה, יחד עם דוכס בוהמיה, סובייסלב השני. בו זמנית, שלח בלה לקיסר מנואל סיוע צבאי במלחמה נגד הטורקים הסלג'וקים מהסולטנות רום. אולם ב-17 בספטמבר 1176 נחלו כוחותיהם המאוחדים של הביזנטים וההונגרים תבוסה בקרב מיריוקפאלון.
הנסיך הנמלט גזה פנה לסובייסלב השני כדי לתווך לו פגישה עם הקיסר הגרמני פרידריך הראשון, אבל סובייסלב עצר אותו ובשנת 1177 הסגיר אותו לאחיו, המלך בלה. גזה נשלח שוב לכלא, הפעם גם אמם, אופרוסינה הושמה בהסגר. כעונש על תפקידו של סובייסלב בתפיסתו של גזה, הדיח אותו הקיסר פרידריך ומינה בבוהמיה דוכס אחר, פרידריך (בדז'יך) משושלת פשמיסל. כמו כן הורה הקיסר לדוכס אוסטריה החדש, לאופולד החמישי להתערב בבוהמיה. בלה הגיב במהירות, איים על אוסטריה בפלישה, ואילץ את הדוכס לאופולד לסגת מהאדמות הצ'כיות.
מסעות צבאיים, פעילות דיפלומטית ורפורמות - 1194-1178
בשנת 1178 העליב אנדראש, הארכיבישוף של קאלוצ'ה, שהיה למשך זמן רב חביב על בלה השלישי, את המלך. המלך זעם ונישל אותו ואת מקורבו, ה"פרובוסט" של סקשפהרוואר, ממשרדיהם והפקיע את רכוש הארכיבישוף. מצידו, הטיל האפיפיור אלכסנדר שלישי על בלה עונשים כנסייתיים. בסופו של דבר התפייס המלך עם הארכיבישוף לוקאש של אסטרגום, שמחל לו והטיל חרם על אנדראש מקאלוצ'ה. הסכסוך הסתיים בפשרה שתווכה על ידי הכס ה"קדוש": אנדראש ביקש מחילה מהמלך, והוחזר למעמדו כארכיבישוף.
לפי הזמנתו של בלה, הגיעו להונגריה נזירים ציסטרסיאניים שהקימו בשנים 1184-1179 את המנזרים הציסטרצאניים באגרש, זירץ, סנטגוטהרד ופיליש. בשנות ה-1180 החל בלה בבניית ארמון מלכותי מפואר וקתדרלה חדשה באסטרגום. עם זאת המשיך המלך במנהגו לא לשהות זמן רב בארמונותיו ולבקר תכופות בכל רחבי ממלכתו. לפי כתובת שנמצאה על לבנה ביישוב בולקסי (כיום מגליץ' - בסרביה) פרש בלה את חסותו על טקס טבילה לנצרות של מתיישב גרמני באותו כפר.
בחצר הקיסרים בקונסטנטינופול למד בלה את חשיבותו של מנהל מאורגן היטב. לפי הכרוניקה המאויירת מווינה הוא הנהיג בהונגריה אותו מנהג של הגשת בקשות וקובלנות שהיה נהוג בחצר הרומית והביזנטינית. יש רמזים לכך שבימי שלטונו התחילה לפעול בממלכה קנצלריה מלכותית ראשונה כמשרד נפרד. בלה היה מודע לחשיבות הרישומים בכתב ובשנת 1181 הורה להוציא כתב זכויות לכל העסקות שהתקיימו בנוכחותו.
בלה נשאר בן ברית של האימפריה הביזנטית, אך מבלי לוותר על השטחים נמצאו בעבר תחת חסותו בדרום הממלכה.[1] ב-24 בספטמבר 1180 מת הקיסר מנואל הראשון, ותוך ששה חדשים דאג בלה להחזיר את דלמטיה תחת ריבונותו, אולם לא נשארו תעודות מפורטות על כך מאותם הימים. הארכידיאקון תומאש מספליט מן המאה ה-13 ציין כי "אזרחי ספליט שבו לחסות ההונגרית". לפי אותו תומאש גם זאדאר קיבלה את ריבונותו של בלה. כפי שציין ההיסטוריון ג'ון פיין, בלה קנה מחדש את השליטה בדלמטיה ככל הנראה ללא שפיכות דמים ובהסכמה ביזנטית, מכיוון שהמנהיגים הביזנטים העדיפו לבסוף שהאזור יימצא בשליטתו מאשר תחת חסות הרפובליקה של ונציה.
גם פרטי הכיבוש מחדש של סירמיום נשארו עמומים. אנדרוניקוס הראשון קומננוס האשים את אמו של הקיסר הצעיר אלכסיוס השני על כי הסיתה את גיסה, בלה השלישי, לזרוע במאי 1182 הרס וחורבן באזורי בלגרד וברניצ'בו (בהונגרית באראנץ'), מה שתומך בהשערה כי באותה תקופה נמצאה סירמיום תחת הכיבוש ההונגרי. באותו חודש נפלה הקיסרית האלמנה כשבויה בידי אנדרוניקוס קומננונס שהורה על רציחתה בסוף אותה שנה. במחצית הראשונה של שנת 1183 המשיך בלה השלישי לנצל את האנארכיה שרק הלכה וגברה באימפריה הביזנטית כדי להתקדם אל עבר ניש וסרדיקה. בסרדיקה הוא מצא תיבה ובה שרידי הקדוש איוואן מרילה ופקד "להובילה אחר כבוד לארצו ולהטמינה בטקס מיוחד בכנסיית אסטרגום. לפי מאק, נסוג בלה אחר כך מן האזורים שמדרום לדנובה, אך פול סטיבנסון סבר כי שמר אותם בידיו.
בשלהי שנת 1183 רצח אנדרוניקוס קומננוס גם את הקיסר אלכסיוס השני. עד מן התקופה, אוסביוס מתסלוניקי כתב שמתנגדי אנדרוניקוס שיגרו אגרות לכמה מלכים, וביניהם בלה שלישי, עם בקשה לתקוף את אנדרוניקוס. לפי אנסברט וכרוניקנים מערב-אירופיים אחרים, אכן בתחילת שנת 1185 פלש בלה לתוך האימפריה הביזנטית. אחרי נפילתו של אנדרוניקוס בספטמבר אותה שנה, חתם בלה הסכם שלום עם הקיסר החדש איסאקיוס השני אנגלוס. יתרה מזו, איסאקיוס התחתן עם בתו של בלה, מרגרטה מהונגריה, ובלה העניק לבתו ולאיסאקיוס את אזורי ניש ובאראנץ' כנדוניה. בהזדמנות זו הוחזרו לסרדיקה גם שרידי איוואן הקדוש מרילה.
במאי 1186 התחתן בלה עצמו עם מרגריט מצרפת, אחות המלך הצרפתי פיליפ השני
אוריו מסטרופרו, הדוג'ה של ונציה, הטיל ב-1187 מצור על זאדאר, אך בסופו של דבר, כשל הצי הוונציאני בניסיונו לכבוש את העיר שהייתה מבוצרת היטב.
בהמשך פרץ משבר שלטוני בנסיכות האליץ'-וולין (גליציה) כשהשליט ולדימיר ירוסלביץ' הודח מכס השלטון על ידי מרד של בויארים. נסיך ולדימיר שבווהלין כבש אז את הליץ', אך בלה פלש לנסיכות וגירש אותו משם. במקום להחזיר לשלטון את ולדימיר ירוסלביץ', העדיף בלה לכלוא אותו והעניק את הנסיכות הרוסית לבנו הצעיר, אנדראש. בעקבות המהלך הוסיף בלה לתאריו את זה של "מלך הליץ'".
ביחס לאפיפיור דגל בלה במדיניות תמוכת, תוך שמירת איזון ביחסיו עם האימפריה הרומית ה"קדושה" בעלת הלאום הגרמני[1]. בקיץ 1187 אירחה הונגריה את הצלבנים הגרמנים בפיקודו של הקיסר פרידריך ברברוסה שעברו דרכה בדרך לארץ הקודש. בלה עצמו קיבל את פני פרידריך ושלח כוח הונגרי ללוות את הצלבנים בהתקדמותם בחצי האי הבלקני. לבקשת פרידריך הסכים בלה לשחרר מן המאסר את אחיו גזה, שהצטרף לצלבנים ועזב את הונגריה. בלה תיווך הסכם שלום בין פרידריך הראשון לקיסר איסאקיוס השני אנגלוס, אחרי שחוסר האמון ההדדי ששרר ביניהם כמעט גרם למלחמה.
בתחילת 1189 או 1190 הצליח ולדימיר ירוסלביץ' להימלט מן השבי, בסיועו של המלך הפולני קז'ימייז' השני. הוא גירש את הנסיך אנדראש מהליץ' וחזר לכס המלכות. ב-1191 פגש בלה את חתנו, הקיסר איסאקיוס השני בעיר פיליפופוליס (פלובדיב של ימינו) ובסירמיום, אולם תוצאות המשא ומתן ביניהם אינן ידועות.
לפי בקשתו של בלה, אישר הכס ה"קדוש" בשנת 1192 את הקאנוניזציה של לסלו הראשון.
בתחילת 1193 שוב פלש בלה לסרביה. איסאקיוס השני דרש את נסיגת כוחותיו ואיים עליו במלחמה. בו זמנית, הדוג'ה מוונציה אנריקו דאנדולו ניסה לכבוש את זאדאר, אך נכשל. באותה שנה, ב-1193 החליט בלה להעניק לברתולומאוס מקרק, בן למשפחת פרנקופן, את המחוז מודרוש שבקרואטיה. מחווה זאת נחשבת אחת הדוגמאות הראשונות בהונגריה שבהם הוענק תפקיד כתואר תורשתי.
שנותיו האחרונות 1196-1194
ב-1194 הפקיד בלה בידי בנו הבכור, אימרה, שכבר הוכתר כמלך יורש, את ניהולן של קרואטיה ודלמטיה. אחרי שכוחות מאוחדים של הבולגרים, הקומנים והוולאכים הביסו את הביזנטים בקרב ארקדיופוליס, ביקש בלה לבוא לעזרת האימפריה הביזנטית. אולם מסעו הצבאי נדחה בעקבות הדחת חתנו איסאקיוס השני באפריל 1195 מכס הקיסרות הביזנטית על ידי אלכסיוס השלישי אנגלוס. היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" תכנן באותם הימים להירתם לסייע לקיסר המודח, אבל בלה השלישי אסר על נתיניו להצטרף לתוכנית הקיסר הגרמני. בלה הרים את הצלב כסמל למסע צלב חדש שביקש להוביל בארץ הקודש. אולם לא הצליח למלא את שבועתו מכיוון שנפל למשכב והלך לעולמו ב-23 באפריל 1196. הובא לקבורה בקתדרלת סקשפהרוואר. שרידיו זוהו על ידי ארכאולוגים, בדרגה גבוהה של מהימנות, בעת חפירות במאה ה-19. עזרו לכך פרטים שנמסרו על ידי ריצ'רד מלונדון, מקור בן תקופתו, שציין שהמלך ההונגרי היה גבוה במיוחד (190 ס"מ). שאריות גופתו של בלה נקברו מחדש בשנת 1898 בכנסיית מתיאש בבודפשט. צורפו אליהן שרידי גופת אשתו הראשונה, אגנס-אנה.
משפחתו
נשותיו וצאצאיו
- אשתו הראשונה - אגנס מאנטיוכיה או אנה לבית שאטיון (1149 -בסביבות 1184) - הייתה בתם של זוג הנסיכים הצלבנים רנו משאטיון, נסיך אנטיוכיה וקונסטנס מאנטיוכיה. בעת החתונה בקונסטנטינופול ב-1170 היא שינתה את שמה לאנה.
ילדיהם היו:- אימרה הראשון, מלך הונגריה (יליד 1174)
- מרגרטה מהונגריה, (1207-1175) - שינתה את שמה בקונסטנטינופול ל-מריה. נשארה ידועה יותר כמרגרטה מהונגריה. בגיל 9-10 הייתה לאשת הקיסר הביזנטי איסאקיוס השני אנגלוס, שהיה אז בערך בן 30. בעל ראשון זה מת ב-1204 לפני ביזת קונסטנטינופול בעת מסע הצלב הרביעי. היא התחתנה בשנית עם אחד ממפקדי מסע הצלב, בוניפצ'ו ממונפראט, שכבש את סלוניקי אחרי כיבוש קונסטנטינופול על ידי הצלבנים ה"לטינים". אחרי מות בוניפצ'ו, נישאה מרגרטה-מריה בערך בשנת 1210 לניקולאוס הראשון מסנט אומר, אם כי לפי ההיסטוריון פיטר לוק, אשתו של סנט אומר ומרגריטה-מריה לא היו אותה אישה.
- אנדראש השני, מלך הונגריה (יליד 1177) היה בנם השני.
- סלומון או שאלאמון - מת בינקות
- אישטוואן - מת בינקות
- קונסטנציה - התחתנה בסביבות 1198 עם אוטאקאר הראשון, מלך בוהמיה ונודעה כקונסטנציה מהונגריה, מלכת בוהמיה.
- בת שלישית, ששמה לא ידוע, מתה בינקותה.
אחרי מות אגנס-אנה, ביקש בלה את ידה של תאודורה, נכדתה של תאודורה קומננה, אחות הקיסר מנואל קומננוס. אולם ב-1185 אסר סינוד של הכנסייה הביזנטית על נישואיה, מכיוון שנכנסה למנזר. בסוף שנת 1185 או בתחילת 1186 ביקש בלה, גם כן ללא הצלחה, את ידה של מטילדה מסקסוניה, בתו של היינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה. סבה, המלך האנגלי הנרי השני התנגד לנישואים ומנע אותם. בסופו של דבר נשא בלה השלישי בקיץ 1187 את כלתו האלמנה של הנרי השני, מרגריט מצרפת.
- אשתו השנייה - מרגריט מצרפת או מרגיט לבית קאפה, מלכת אנגליה והונגריה, הייתה בתם של לואי השביעי, מלך צרפת. היא שרדה את מותו של בלה ועברה לחיות את שאר ימי חייה בארץ הקודש (ארץ ישראל).
מורשתו
בלה השלישי נחשב לאחד המלכים הדגולים של הונגריה בימי הביניים. כפי שטען ההיסטוריון פאל אנגל, לא רק ששלטונו היווה את שיא שליטתם של בני שושלת ארפאד, אלא סימן סיומה של תקופה". ההקמה על ידו של הקנצלריה המלכותית תרמה להרחבת התיעוד הכתוב בהונגריה; כתבי הזכויות הראשונים של הברונים ההונגרים נערכו בשנות ה-1190. רשימת הכנסות של המלך ציינה הכנסה שנתית של כמעט 170,000 מרק (כ-23 טון כסף טהור), יותר מרווחיהם של מלכי צרפת ואנגליה מאותה תקופה. אולם היסטוריונים רבים, לרבות פאל אנגל מטילים ספק במהימנות הנתונים האלה. לדעת היסטוריונים אחדים, רשימה זו נערכה ככל הנראה כדי שתוצג בפני הכס ה"קדוש", לפי מומחים אחרים - היא נועדה לעיני המלך הצרפתי פיליפ אוגוסט כדי להציג את השגשוג הפיננסי של בלה כשהוא ביקש - וקיבל את ידה של מרגריט, אחות המלך הצרפתי ואלמנת מלך אנגליה. הכנסות המלך פוליפ אוגוסט היעו הסתכמו באותה התקופה ל-17 טון כסף ואלו של מלך אנגליה היו בסביבות 10,000.[4] בסביבות 1190, אחרי שאסטרגום נהרסה בדליקה, בלה הזמין בנאים צרפתים כדי לבנות מחדש את הארמון המלכותי ואת הקתדרלה בעיר. בנאים אלה הביאו איתם צורות אדריכליות חדשות והארמון והקתדרלה הפכו לדוגמאות מוקדמות של אדריכלות גותית במרכז אירופה. בסביבות 1190 הוטבעו בהונגריה מטבעות עם צלב כפול פטריארכי שהיה בשימוש בכנסיית האימפריה הביזנטית, שהפך בימי בלה השלישי לחלק מסמל ממלכה ההונגרית.
לקריאה נוספת
מקורות
- Miklós Molnár - Histoire de Hongrie, Perrin, Paris, 2004
- John Julius Norwich Byzantium vol.III The Decline and Fall Penguin, London 1996
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
27330569בלה השלישי, מלך הונגריה