אטול פאלמירה

מיקומו של אטול פאלמירה
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

תמונת לווין של האטול

אטול פאלמירה (באנגלית: Palmyra Atoll היינו אטול תדמור) הוא אי בלתי מיושב בשטח 12 קמ"ר הנמצא בצפון האוקיינוס השקט, כאחד מאיי הקו הצפוני. האי מצוי צפונית לאי קיריבטי.

גאוגרפיה

לאטול פלמירה קו חוף באורך 14.5 ק"מ, ונקודת עגינה אחת הידועה בשם "הלגונה המערבית". האי מורכב משונית, שתי לגונות רדודות, וכ-50 איונים ומשטחי חול, עליהם גדלים בעיקר עצי קוקוס.

האיים הגדולים הם האי בארן במזרח, האי קופר בצפון (הגדול באיים) והאי קאולה בדרום.

בצפון נמצאים האי סטרואון, האי קופר, האי אוויאש, האי קוויל והאי ויפורוויל המחוברים ברצועת חול, במזרח האי נמצאים יהאי פאפאלה והאי פליקן המחוברים ברצועות חול, ובדרום נמצאים האי בירד, האי הוליי, האי אנג'ניר, האי מרי והאי פרדייס המחוברים ברצועות חול.

ממשל

אטול פלמירה מהווה טריטוריה של ארצות הברית ומשכך הוא כפוף לכל הזכויות הניתנות על ידי חוקת ארצות הברית ואולם, השטח אינו מאורגן מבחינה פורמלית, מאחר שאין חוק של הקונגרס הקובע כיצד ינוהל השטח. מאחר שאין כלל תושבים באי שאלת הממשל באי היא תאורטית בלבד כיום. בכך האי מהווה טריטורייה ייחודית של ארצות הברית.

כיום האי נמצא בבעלות חברה פרטית - "החברה לשימור הטבע" (The Nature Conservancy) ומנוהל בפועל מהמשרד לענייני איים במשרד הפנים של ארצות הברית, הנמצא בוושינגטון.

המים הריבוניים סביב האי (12 מילים ימיים) נשלטים על ידי שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית והוכרזו בשנת 2001 כשמורת טבע.

כלכלה ותחבורה

כיום אין פעילות כלכלית באי. מרבית הדרכים באי נבנו בתקופת מלחמת העולם השנייה, ולא תוחזקו מאז, ועל כן לא ניתן כמעט להשתמש בהם כיום. יש באי מסלול נחיתה לא מרוצף שאורכו כ- 2,200 מטרים.

היסטוריה

גילוי האי

האטול נתגלה לראשונה בשנת 1798 על ידי רב החובל האמריקאי אדמונד פאנינג מקונטיקט, כאשר ספינתו "בטסי" ב-7 בנובמבר 1802, בשל עלייתה של אונייתם, ה"פאלמירה" על שרטון באטול, נחתו לראשונה רב החובל סוול ואנשיו על האטול, שהיה בלתי מיושב, והיו האנשים הראשונים שכף רגלם דרכה על האטול.

האי כשטח ארצות הברית

בשנת 1859 הכריזו הן חברת הגואנו האמריקנית והן חברת הגואנו של ארצות הברית שהאי בבעלותם. בהמשך העניקה ממשלת ארצות הברית לחברת הגואנו של ארצות הברית את הזיכיון לכרות באי גואנו בהתאם לחוק איי הגואנו משנת 1856, אולם הדבר מעולם לא יצא אל הפועל - בעיקר בשל העובדה שלא היה כל גואנו באי.

ב-26 בפברואר 1862 הורה מלך הוואי קמהאמהה הרביעי, לרב החובל זנאס בנט ולרב החובל ג'נסון ב. וילקסון שניהם אזרחי הוואי, להגיע אל האי ולהשתלט עליו בשמו של המלך.

ב-15 באפריל 1862 הפך האי רשמית לחלק מממלכת הוואי.

רב החובל בנט מכר את זכויותיו באי לוילקסון, אשר נותר הבעלים של האי והוריש אותו לילדיו. שנים מהם מכרו את האי לאדם בשל ויקוקס אשר מכר את זכויותיו באי ל"חברת ניווט האוקיינוס השקט", אשר ניסתה ליישב את האי בין ספטמבר 1885 ואוגוסט 1886.

בשנת 1898 סופח האי לארצות הברית, יחד עם סיפוחה של הוואי.

מאחר שממשלת בריטניה הראתה עניין באטול ואף סיפחו אותו רשמית בשנת 1889, ועל מנת שלא יהיה ספק בשליטת ארצות הברית באי, סופח האי עצמו (ולא כחלק מהוואי) בשנית על ידי ארצות הברית בחוק משנת 1911.

חברת ניווט האוקיינוס השקט העבירה את זכויותיה באי בשנת 1888, ובהסכם נוסף משנת 1911 להנרי ארנסט קופר האב, והיורש השלישי של וילקינסון העביר את זכויותיו באי לאדם בשם רינגר, אשר מכרו את זכויותיהם באי לקופר בשנת 1912, והוא נותר הבעלים היחיד של אדמות האי.

ב-19 באוגוסט 1922 מכר קופר את האי ללסלי ואלן פולרד לאו עבור $15,000.00, אשר הקימו באי חברה לגידול קוקוס.

במהלך מלחמת העולם השנייה הולאם האי, זמנית, על ידי צי ארצות הברית, ונוסד באי שדה תעופה ימי. משפחת פולרד לאו תבעו את הצי ואף הגיעו עד בית המשפט העליון של ארצות הברית אשר קבע לבסוף בשנת 1947 כי האי שייך להם.

בשנת 1959 כאשר הוואי הפכה למדינה של ארצות הברית, באופן רשמי היה האי חלק ממנה (קודם להפיכת הוואי למדינה, היה האי באופן רשמי חלק ממחוז הונולולו).

בשנת 2000 נרכש האי על מנת להקים בו שמורת טבע. ב-2011 הוכרה שמורת חיות הבר הלאומית של האטול (Palmyra Atoll National Wildlife Refuge) כ"אתר ראמסאר" בהתאם לאמנת ראמסאר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אטול פאלמירה בוויקישיתוף

• אטול פלמירה
• אטול פלמירה
• קללת אטול פלמירה - שימו לב רוב המידע באתר זה שגוי
• שמירת הטבע באטול פלמירה
• פסק דינו של בית המשפט העליון בארצות הברית במקרה ארצות הברית נגד פולארד לאו - המתאר את ההיסטוריה של הבעלות על האי.