אלפבית עברי

האלפבית העברי
אל"ף	א		זי"ן	ז		למ"ד	ל		עי"ן	ע		רי"ש	ר
בי"ת	ב		חי"ת	ח		מ"ם	מ		פ"א	פ		שי"ן	ש
גימ"ל	ג		טי"ת	ט		מ"ם סופית	ם		פ"א סופית	ף		ת"ו	ת
דל"ת	ד		יו"ד	י		נו"ן	נ		צד"י	צ
ה"א	ה		כ"ף	כ		נו"ן סופית	ן		צד"י סופית	ץ
ו"ו	ו		כ"ף סופית	ך		סמ"ך	ס		קו"ף	ק

בסמל של אוניברסיטת ייל האמריקאית נעשה שימוש גם באותיות עבריות

האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, במקום הכתב העברי העתיק, ומקורו בכתב הארמי. לדעת כמה מן התנאים - ניתנה התורה בצורה האשורית של האלפבית העברי, אך אך נהגו בו קדושה מיוחדת, והשתמשו בו רק לספרי תורה לקריאה בציבור, ורק מיעוטם היו בקיאים בקריאת כתב זה; ורק בתקופת עזרא ובית דינו החזירו את השימוש באלפבית העברי ובכתב אשורית.

האלפבית העברי מונה 22 אותיות ועוד 5 אותיות סופיות. כתב זה משמש עד ימינו לכתיבת השפה העברית, יידיש, ארמית, לאדינו וערבית יהודית.

סיווג הכתב העברי

הכתב העברי הוא אבג'ד או אלפבית עיצורי: כל אות בו מייצגת עיצור, לעיתים יותר מעיצור אחד, וקבוצת אותיות קטנה הקרויות אימות הקריאה עשויות לייצג גם תנועות. ייצוג שלם וחד-משמעי של התנועות והעיצורים מתאפשר רק בעזרת הניקוד, שהוא אוסף הסימנים הדיאקריטיים המתווספים לאותיות האלפבית העברי (להבדיל מהכתב הלטיני למשל, שהוא כתב עיצורי בעל חמש אותיות תנועה).

היסטוריה

כתב אשורית על פי מסורת הבית יוסף

מגדל שעון בבית העירייה היהודית בפראג שאחד השעונים בו מסומן בספרות עבריות ושמחוגיו זזים הפוך

בדברי חז"ל

נחלקו חז"ל באיזה כתב ניתנה התורה, אם בכתב אשורית של האלפבית העברי או בכתב העברי הקדום. לדעת רבי יוסי היא ניתנה בכתב עברי, ועזרא ובית דינו שינו לכתב אשורית. ורבי יהודה הנשיא שנה בברייתא כי היא ניתנה בכתב אשורית, ונשתכחה, ועזרא ובית דינו החזירו את השימוש בכתב אשורית.

הריטב"א והר"ן ביארו את דעת רבי יהודה הנשיא, כי ניתנה התורה בכתב אשורית, אך נהגו בו קדושה מיוחדת ולא השתמשו בו אף לכתיבת ספרים שאינם ספרי תורה, אלא השתמשו בכתב העברי הקדום. ולאחר שנגנז הארון נשתכח הכתב, ולא נשאר אלא אצל בני אשור, עד שעזרא החזיר אותו לשימוש.

בפירוש עץ יוסף מסביר כי מה שהוביל את עזרא ובית דינו להתנתק כליל מן הכתב העברי הקדום, היה האירוע במשתה בלשאצר, אז כתב המלאך אותיות בכתב אשורית, בכתב שלא הבינוהו העם, כי אם דניאל. מכך הסיק עזרא כי אם המלאך כתב אותיות בכתב אשורית – אות הוא כי צריך להשתמש בה גם שלא בספרי התורה הנקראים בציבור.

לדעת המהר"ל, אף לדעה שנתנה התורה בכתב עברי, לוחות הברית נכתבו בכתב אשורי.

מספר טעמים נוספים נאמרו מדוע שינו אז את הלשון:

• בספר העיקרים כתב ששינו את הכתב לכתב שמקורו מאשור, כזכר שגלו לאשור ובבל ונגאלו משם
• בהערות רד"ל על פרקי דרבי אליעזר כתב ששינו את הכתב כדי להיבדל מהכותים, שהשתמשו בכתב העברי הקדום.
• הרדב"ז כתב כי התורה ניתנה בכתב זה, אך הוא היה כמוס בארון הברית, וסודו נמסר ליחידים בכל דור. ורק לאחר שביטלו את היצר של עבודה זרה – זכו להכיר כתב זה.
• טעם נוסף כתב הרדב"ז, שכל עוד שהיה ביניהם ארון הברית, הגינו הלוחות על ישראל על ידי כתב האשורית שנכתבו בהם. אך כשנגנז הארון – הוצרכו לכתוב ספרי התורה בכתב אשורית כדי להגן על ישראל במקום הלוחות.

לדעת רב יהודאי גאון, רב שרירא גאון, ורבינו חננאל, ה"כתב והמכתב" שנבראו בששת ימי בראשית ערב שבת בין השמשות, כוללים את הכתב האשורי, שנמסר לאדם הראשון.

התפתחות של האלפבית העברי

הכתב העברי הקדום ששימש הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי, שבתורו התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני שפותח בהשראת ההירוגליפים המצרים. בכתב הפרוטו-כנעני כל ציור מייצג את העיצור שבתחילת המילה המתוארת בציור (העקרון האקרופוני). כך למשל נבחר ציור של ראש לייצג את הצליל "ר"; ציור של עין לצליל "ע", וכך הלאה. לתנועות לא יוחדו סימנים.

הכתב הכנעני הקדום הלך והתפשט, וסימניו היו מוכרים כל כך, עד כי המשתמשים בו התחילו "להתעצל" בהשלמת הציורים, והניחו כי הקורא יבין גם מתוך שרטוטים סכמתיים באיזו אות מדובר. כך, למשל, הפך הראש למשולש עם צוואר; כף היד מלאת האצבעות הפכה לשרטוט דל, ומהדג נותר רק הזנב. מרבית החוקרים סוברים כי כשהעברים אימצו את הכתב הכנעני, הם התקשו לזהות חלק מהציורים המקוריים, והניחו למשל כי הסימן המתאר את המילה "זהה" הוא כלי נשק; שזנב הדג המשולש הוא דלת, ושדווקא הנחש הוא דג. כך נולדו שמותיהם העבריים של האותיות זי"ן, דל"ת ונו"ן, בהתאמה (נון הוא דג, כמו אמנון, שפמנון וכו'). הציורים שהפכו לסימנים התגלגלו לכתבים נוספים, ואפילו ליוונית וללטינית. גם בכתב העברי המודרני ניתן לזהות המשך התפתחותי ברור מן הכתב הכנעני הקדום, והשתמרות שמות האותיות מקלה מאוד על פענוח המקור.

בתקופת בית שני תיקנו עזרא ואנשי כנסת הגדולה את השימוש הקבוע באלפבית העברי הדומה להאלפבית הארמי, במקום האלפבית העברי העתיק, כאשר בזה האחרון נעשה שימוש מועט כגון כתיבת השמות הקדושים והטבעת מטבעות. עם הזמן, נעלם גם שימוש זה של הכתב העתיק. האלפבית העברי של ימינו הוא איפוא פיתוח של האלפבית הארמי ולא של הכתב העברי העתיק.

ליטון כתחליף לאלפבית עברי

ערך מורחב – ליטון של עברית

בשל חסרונותיו של הכתב העברי, בפרט העדר הסימון לתנועות, היו ניסיונות עם תחיית העברית להחליפו בכתב לטיני. ניסיונות אלה לא צלחו.

אותיות האלפבית העברי

האלפבית העברי בהשוואה למערכות אלפביתיות עם קרבה אורתוגרפית

אותיות האלפבית העברי ואותיות הקרובות להן אורתוגרפית ממערכות אלפביתיות אחרות
שם האות	גופנים עבריים שונים						מערכות אלפביתיות אחרות
	דפוס			סת"ם	כתב	כ. רש"י	פיניקית	ארמית	יוונית	לטינית	קירילית	נבטית	ערבית	ארמית סורית	אמהרית וגעז
אל"ף	א	א	א						Αα	Aa	Аа		ا	ܐ	አ
בי"ת	ב	ב	ב						Ββ	Bb	Бб Вв		ب	ܒ	በ
גימ"ל	ג	ג	ג						Γγ	Cc Gg	Гг		ج	ܓ	ገ
דל"ת	ד	ד	ד						Δδ(νδ)	Dd	Дд		د	ܕ	ደ
ה"א	ה	ה	ה						Ηη(Εε)	\Hh (Ee)	Ее Єє		ه	ܗ	ሀ
ו"ו	ו	ו	ו						Υυ Ϝϝ	FfUuVv WwYy	Ѵѵ Уу		و	ܘ	ወ
זי"ן	ז	ז	ז			שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:	שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:	קובץ:Zayin.svg	Ζζ	Zz	Зз		ز	ܙ	ዘ
חי"ת	ח	ח	ח						Χχ	- (Ħħ)	χΧ		ح	ܚ	ሐ
טי"ת	ט	ט	ט			שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:	קובץ:Phoenician teth.png		Θθ	Þþ	Ѳѳ	שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:	ط	ܛ	ጠ
יו"ד	י	י	י					שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:	Ιι	Jj Ii	Јј Іі		ي	ܝ	የ
כ"ף	כ ך	כ ך	כ ך		שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:				Κκ	Kk	Кк		ك	ܟ (בצמד: ܟܟ)	ከ
למ"ד	ל	ל	ל						Λλ	Ll	Лл		ل	ܠ	ለ
מ"ם	מ ם	מ ם	מ ם						Μμ	Mm	Мм		م	ܡ (ובצמד: ܡܡ)	መ
נו"ן	נ ן	נ ן	נ ן			שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:		שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:	Νν	Nn	Нн	קובץ:14 noon.svg	ن	ܢ (ובצמד: ܢܢ)	ነ
סמ"ך	ס	ס	ס				שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:		Ξξ	Xx	Ѯѯ		س	ܣ	ሰ
עי"ן	ע	ע	ע		שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:	שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:		שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:	Οο	Oo	Оо	שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:	ع ء	ܥ	ዐ
פ"א	פ ף	פ ף	פ ף		שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:		שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:	שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:	Ππ	Pp	Пп	קובץ:17 fa.svg	ف	ܦ	ፈ ובדגש: ፐ, בדגש ובאופן מסודק: ጰ
צד"י	צ ץ	צ ץ	צ ץ					,	ϻ	(Ts)	Цц Чч		ص	ܨ	ጸ
קו"ף	ק	ק	ק						Ϙϙ	Qq	-		ق	ܩ	ቀ
רי"ש	ר	ר	ר						Ρρ	Rr	Рр		ر	ܪ	ረ
שי"ן	ש	ש	ש						Σσς	Ss	Сс Шш		ش	ܫ	ሠ
ת"ו	ת	ת	ת						Ττ	Tt	Тт		ت	ܬ	ተ

הערה

פענוח כתב חרטומים לערבית במאה התשיעית לספירה בידי אבן ווחשיה על ידי השוואת הסמלים לאותיות בכתב הגעז

כבר במאה התשיעית לספירה, חוקרים מצרים מוסלמים וביניהם אבן ווחשיה הנבטי (ابن وحشية النبطي‎) הידוע גם בשם אבו באקר אחמד בן עלי, הצליחו לפענח חלקית כתובות בכתב החרטומים המאוחר (כשחלק מכתב זה כבר שימש כמערכת סימנים עיצורית), על ידי השוואת הסימנים לאותיות בכתב הגעז.

הגיית אותיות האלפבית העברי

ערך מורחב – הגיית העברית

הגיית אותיות האלפבית העברי בעברית ישראלית בייצוג IPA
א	[ʔ]		ו	[v]		כ	[χ]		פּ	[p]
ב	[v]		וֹ	[o]		כּ	[k]		צ	[ʦ]
בּ	[b]		וּ	[u]		ל	[l]		צ'	[ʧ]
ג	[g]		ז	[z]		מ	[m]		ק	[k]
ג'	[ʤ]		ז'	[ʒ]		נ	[n]		ר	[ʁ]
ד	[d]		ח	[χ]		ס	[s]		שׁ	[ʃ]
ה	[h]		ט	[t]		ע	[ʔ]		שׂ	[s]
			י	[j]		פ	[f]		ת	[t]

ייצוג אורתוגרפי משתמע לשתי פנים

בשימוש שעושה העברית (בהגייתה ישראלית) בכתב העברי, ישנם חמש אותיות שמייצגות כל אחת שני הגאים שונים (או יותר). בכתב מנוקד נבדלים ההגאים על פי סימן ניקוד המבחין בין ההגיות השונות:

ב ‏[v]	-	בּ ‏[b]
ו ‏[v]	-	וּ ‏[u]	-	וֹ ‏[o]
כ ‏[χ]	-	כּ ‏[k]
פ ‏[f]	-	פּ ‏[p]
שׁ ‏[ʃ]	-	שׂ ‏[s]

הרחבת הייצוג האורתוגרפי

חמש אותיות עבריות מייצגות כיום הגה חליפי בתוספת גרש:

ג	[g],	ג'	[ʤ]
ז	[z],	ז'	[ʒ]
ת	[t],	ת'	[θ]
ד	[d],	ד'	[ð]
צ, ץ	[ʦ],	צ', ץ'	[ʧ]

אי-התאמות בין ייצוג אורתוגרפי והגייה

ייצוג	הגייה
	משוחזר		טברנית	תימנית	ספרדית	אשכנזית	ישראלית
	מקראית	משנאית
א	ʔ	[-, ʔ]					[-, ʔ]
בּ	b	b
ב		β	v	β	b~β~v	v~v̥	v
גּ	g	ɡ		d͡ʒ	ɡ	ɡ~ɡ̊	ɡ
ג		ɣ			ɡ~ɣ
דּ	d̪	d̪			d̪~ð	d~d̥	d
ד		ð
ה	h	[- ,h]					[- ,h~ʔ]
ו	w				v	v~v̥	v
ז	z					z~z̥	z
ח	ħ, χ	ħ				x	χ~ħ
ט	t̪ʼ	t̪ˤ	t̪ˠ		t̪	t
י	j
כּ,ךּ	k	k
כ,ך		x					χ
ל	l					l~ɫ	l
מ,ם	m
נ,ן	n̪					n
ס	s
ע	ʕ, ʁ	ʕ			[- ,ʕ, ŋ]		[- ,ʔ~ʕ]
פּ	p	p
פ,ף		ɸ	f
צ,ץ	sʼ, ɬʼ, θʼ	sˤ	sˠ		t͡s
ק	kʼ	q		q, ɢ, g	k
ר	r			r~ɾ		ʀ~ʁ~ɹ	ʁ
שׁ	ʃ
שׂ	ɬ	s
תּ	t̪	t̪				t	t
ת		θ				s

הגיית העברית הישראלית שונה מהגיית העברית בתקופת התקבעות האלפבית העברי וכמה מן ההבחנות המיוצגות בו נעלמו ואינן קיימות יותר, מלבד בהגייה ניבית של מיעוטים המשמרים חלק מהבחנות אלה:

האות ג רפה (בימינו: [g], בעבר: [ɣ] כפי שכיום נהגית האות ר)

האות ד רפה (בימינו: [d], בעבר: [ð] ונשמעה כפי שאותיות th נהגות באנגלית במילה the)

האות ו (בימינו: [v], בעבר: [w] כפי שכיום הוגים באנגלית את האות w במילה wow)

האות ח (בימינו: [χ], בעבר: [ħ])

האות ט (בימינו: [t], בעבר: [tˤ] הנשמע כתּי"ו דגושה וגרונית)

האות כ רפה (בימינו: [χ], בעבר: [x])

האות ע (בימינו: [ʔ], בעבר ובימינו בפי דוברי עברית צחה ובהיגוי יוצאי ארצות האסלאם: [ʕ])

האות צ (בימינו: [ʦ], בעבר: [sˤ] הנשמע כסמ"ך גרונית). יש הטוענים כאות זו בוטאה במקומות שונים בתקופת המקרא ואולי אחר כך כפי שמבוטאת כיום האות צד"י עם תג בשם העיר צ'רנוביל. צורה זו השתמרה בשפות אפריקאיות שמיות רבות כגון אמהרית וטיגרניה (למשל: יהלך - באמהרית: ידהלץ') ועברה לשמש את דוברי האנגלית כחלופה לכ"ף וחי"ת למשל בשמו של נועם חומסקי המבוטא צ'ומסקי.^{[דרושה הבהרה]}

האות ק (בימינו: [k], בעבר: [q] כלומר קו"ף גרונית)

האות ר (בימינו: [ʀ] או [ʁ], בימינו אצל דוברי עברית צחה ובפי דוברי שפות רומיות כאיטלקית וספרדית וכן בעבר: [ɾ])

האות שׂ שמאלית (בימינו: [s] בעבר: [ɬ])

האות ת רפה (בימינו: [t], בעבר: [θ] שנהגתה כמו אותיות th במילה think באנגלית)

תרגום השבעים מרמז שהאותיות חי"ת ועי"ן ייצגו במקרא פונמה נוספת כל-אחת, בדומה לאות שי"ן: ח' ו-ע'. פונמות אלה אבדו לפני המצאת הניקוד, אך נשמרו בשפות שמיות אחרות, למשל בערבית. בלשון המקרא שׂ ו-ס מייצגות פונמות שונות (למשל, הזוג המינימלי שָׂר - סָר מבחין ביניהן), אולם בלשון חז"ל התבטלה הפונמה המיוצגת ב-שׂ והתמזגה ב-ס.

מן השפה האכדית, האוגריתית וכתבים של לשונות עתיקות נוספות מן האזור סבורים חלק מן החוקרים כי בעבר האות פ' הדגושה והלא דגושה נהגתה בקול פוצץ מן השפתיים: פ' לא דגושה נהגתה כפי שכיום אנו הוגים בּ' דגושה ([b]) - פ' דגושה נהגתה כפוצץ ללא ליווי קול כפי שאנו הוגים אותה כיום ([p]), ואילו האות בּ' הדגושה נהגתה כמו פ' רפה בת ימינו [f], וב' רפה כפי שהיא נהגית כיום ([v]). היגוי זה השתמר בחילופי המילים המקראיות פרזל-ברזל, ומשמשת בעברית בת ימינו בפועל פרזול.

ישנן קהילות הדוברות עברית ההוגות הגייה קלאסית של השפה ובהגייתן יש הבחנה בין האותיות "ו" (כ-"w") ו"ב" שאינה דגושה (כ-"v"), וכמו כן בין "ק" ל"כ". בקהילה התימנית למשל (למעט יהודי דרום תימן - מן העיר שרעב וסביבותיה), "ג" דגושה נהגית כ-"j". לפי סידור "עבודת השם", ברוב קהילות עדות המזרח דוגמת מרוקו, עיראק, תוניס, אלג'יר, מצרים, לוב, במיוחד בקרב הקהילה התימנית, הוגים את האות "ג" הרפויה בהיגוי מיוחד הדומה מעט ל-"ר" המשובשת שנמצאת בשימוש כיום בידי הצברים דוברי העברית בישראל והיא כמו ר' צרפתית (הגדרה מדויקת: כ קולית) (rimel-chimel).

ליקויים בייצוג האורתוגרפי וייצוג עיצורים לועזיים

הגאים רבים אינם ניתנים לייצוג באלפבית העברי. הבחנה חשובה שהאלפבית העברי המודרני אינו יכול לייצג היא ההבחנה בין העיצורים [v] ו-[w], אשר שניהם מיוצגים על ידי האות ו (לעיתים מיוצג העיצור [w] על ידי צירוף האותיות וּאָ או וו).

בעברית העדכנית חסרה או הולכת ונעלמת ההבחנה בין תנועות שבעבר יוצגו באופן שונה זה מזה, לדוגמה בין הקמץ במילה כָּל, לחולם במילה חול, וכך גם ההבדלים בין צירה, שווא וסגול. בעברית אין הפרש בין התנועות הרבות והשונות בשפות כמו צרפתית וגרמנית, ואין אפשרות לייצג הרבה מן ההדגשות והאפשרויות הגרוניות המושמעות בשפות שמיות בארצות ערב ובאפריקה.

בעבר ובהמשך לשפת היידיש נהגו לייצג את [tch] בצורת טש. כיום מקובל לייצג עיצורים אלו באמצעות האות צ עם תג, כך: צ' - עבור טש, והאות, ת עם תג, כך ת' עבור th. עבור th עם קול כפי שהוגים את המילה האנגלית the, נהוג כיום לרשום ד', עבור j בהגיה צרפתית - ז עם תג: לדוגמה ז'ורז', ובהגיה פוצצת - ג עם תג, לדוגמה במילה ג'ימייל.

שמות האותיות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. הסיבה היא: המקור הראשון לשמות האותיות?.

קובץ:Alfabeto AABiRI IEVE.jpg

שמות האותיות באלפבית העברי

בהיגוי אשכנזי קראו לאות תי"ו רפה - סוֹב בנפרד מן האות תי"ו המודגשת, מפני שהקמץ נהגה כחולם, והאות הרפה עצמה נהגתה כפי שכיום אנו הוגים את האות סמ"ך. בעקבות זאת שמות האותיות ב' דגושה וב' רפה, וכן האות ט' נהגו: בֵּייס (כמו base), בֵייס (כמו vace) וטֵייס (כפי שהוגים באנגליה ובארצות הברית את המילה האנגלית taste). באופן דומה כך בוטאו גם שמות האותיות בפי יהודי תימן וארצות אסלאם נוספות, כשהאות תי"ו נשמעת כ-th במילה think באנגלית. היגוי זה השתמר בשמות נוצריים של מקומות בארץ ישראל ובתרגומי המקרא לדוגמה בית לחם נקראת Bethlehem.

מקור שמות האותיות במילים הכנעניות-צידוניות (פיניקיות) אותן צורת האות ייצגה. פרופסור אהרן דמסקי מאוניברסיטת בר-אילן זיהה רשימות של אותיות בעלי עניין דומה (לדוגמה אברי גוף: יד וכף, עין ופה ראש ושן, מושגים הקשורים במים: מם, נון, צדי (מצודה - רשת דגים). עם תלמידיו פותחה השערת שתי הרשימות היבשתית והימית. על פי השערה זו הרשימה היבשתית בנויה כך: אלף הוא שור (אלוף בלשון המקרא), בית - נקבת הפרה, גימל - העגל הנולד, דלת - משפך לאיסוף חלב, הא - עטינים או מחרשה, וו - יצול, זין - מורג, מלשון מזון ומצליל החיכוך בגורן, חית - ריחיים או צמד להובלת זוג שוורים, טית - גלגל (על פי חוקר המקרא ד"ר אביתר כהן, האות הקדומה צוירה כעיגול ובתוכו איקס), יוד - יד, יתד או ידית, כף - כף היד או כף לאיסוף (ומקור צורתו בחמש אצבעות שקוצרו לארבע בצורת האות K) למד - שוט. הרשימה הימית בנויה כך: מם - מים (שבעבר נהגתה בדיפתונג כמילה האנגלית mime), נון - דג, סמך - אידרת הדג (שקוצרה לשלושה קווים אפקיים דרך קו אנכי $ ומשם ל-S היוונית והרומית של ימינו) השם לדג נשתמר בשפות שמיות ובים סומכי - שמו הארמי של הכנרת, עין - מעיין נובע, פה - פי הבאר, צדי - מצודת דגים, כלומר רשת כפי שצורתו העתיקה מורה בדומה לאות עבור הרשתית # בימינו, קוף - קוף המחט החור במחט המשמשת לתיקון הרשת, ריש - ראש הצלצל וצורותו במקור כמו P מחודדת, שין - שיני הסכין בצורת W, ותיו לסימון כמות הדגים או הסחורה, אות שבמקורה הייתה בצורת צלב או איקס.

לחוקרי תולדות כתבי האלפבית העתיקים - כמו כתב היתדות בתקופת הממלכה האשורית, ובייחוד חוקרי התפתחות הכתב הפיניקי והפרוטו-עברי, קיימות השערות נוספות על פיהם חלק משמות האותיות הוחלפו במהלך הזמן ובמקורם היו אחרים. לדוגמה על פי השערות אלו האות פה נקראה פיט ומשמעותה הייתה פינה, והאות שין נקראה שימש ומשמעותה הייתה שמש.

סדר האותיות נשמר ברובו הן בתנ"ך במזמורים המיוסדים על פי האלף בית, והן בכתבים עתיקים של מושבות הצידונים והספנים הלבנונים, כולל בכתב היתדות האוגריתי קרייתי ובכתב החרטומים ההירוגליפי המאוחר.

אותיות סופיות

ערך מורחב – אותיות מנצפ"ך

אותיות סופיות הן חמש אותיות האלפבית העברי המופיעות בצורה המיוחדת להן בסופי מילים בלבד. האותיות הן כ, מ, נ, פ ו־צ, המופיעות בסוף מילה כ־ך, ם, ן, ף ו־ץ, בהתאמה. עד תקופת בית שני לערך, אותיות אלה הופיעו בכתב העברי המרובע בצורתן הסופית גם באמצע מילה, אך השפעת הכתיבה הרהוטה והזורמת, בה הכותב מושך את הקו האחרון של האות אל האות הבאה, גרמה לכיפופן של האותיות הארוכות ך ן ף ץ ולפתיחתה של האות ם. מאז נשארו האותיות המקוריות רק בסופי מילים.

בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ד עמוד א' מובא כי אותיות מנצפ"ך חודשו על ידי הנביאים האחרונים - ראשי כנסת הגדולה, או בלשון התלמוד: "מנצפך צופים אמרום". למסקנת הדיון בתלמוד, הנביאים לא חידשו מעצמם את האותיות מאחר 'ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה' אלא רק חידשו מסורת קדומה שנשכחה ("שכחום וחזרו ויסדום").

רבי שמואל יפה אשכנזי מסביר כי מיד בגלות בבל הסכימו חכמי ישראל ביניהם שישמיטו מעתה את אותיות מנצפ"ך מספרי התורה, ויכתבו במקומם אותיות פתוחות, כדי שאם יבקשו הבבלים מהם את ספרי התורה - לא ימסרו להם ספרים כשרים, וכעבור השנים נשכחו האותיות החסרות מרוב העם, וכאשר חזרו בשיבת ציון התנבאו חגי זכריה ומלאכי להחזיר את האותיות מנצפ"ך לספרי התורה.

אותיות כתב

ערך מורחב – כתב רהוט

כתב רהוט או כתב יד עברי
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

כתב רהוט עברי או כתב יד עברי הוא אלפבית עברי חלופי המשמש בעיקר לכתיבה מהירה, לצד הכתב הארמי או הכתב המרובע, המשמש בעיקר לדפוס. בניגוד לכתב הארמי הוא מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים.

וואריאציות אחרות של הכתב העברי הם כתב ספרדי, כתב איטלקי וכתב חצי קולמוס.

סדר האותיות

אלפבית עברי
א	ב	ג	ד	ה	ו
ז	ח	ט	י	כ	ל
מ	נ	ס	ע	פ	צ
ק	ר	ש	ת
אותיות סופיות
ך ם ן ף ץ
סימנים נוספים
ﭏ ׆
ניקוד ופיסוק
קמץ • פתח • צירי • סגול
חיריק • חולם • קובוץ ושורוק
שווא • חטף
דגש: קל • חזק • מפיק • רפה
קו מפריד • מקף
טעמי המקרא

הסיבה לסדר האלפבית העברי אינה ידועה, אך היו שמצאו בהן משמעות, על פי צורתן ומשמעותן של שמות האותיות בכתב הכנעני הקדום. פרופ' אהרן דמסקי מאוניברסיטת בר-אילן, למשל, בהמשך לעבודתו של יגאל ידין בעניין מוצא בסדר האותיות חלוקה לקבוצות שיש להן מכנה משותף:

• האותיות א-ו מיוצגות על ידי ציורי מושגי הבית.
• האותיות ז-ט מיוצגות על ידי מושגי השדה.
• האותיות י-ל מיוצגות על ידי מושגי היד.
• האותיות מ-ס מיוצגות על ידי מושגי המים.
• האותיות ע-ת מיוצגות על ידי מושגי חלקי הראש.

ישנה גם השערה שמשמעות האותיות היא למעשה שתי רשימות: הראשונה, קשורה כולה לעבודות הקרקע ובהמות עבודה יבשתיים, והשנייה, החל מהאות 'מ', עוסקת במים וים.

הסדר נשמר באופן כמעט זהה בכתבים השונים (ר' טבלה לעיל), ואפילו באלפבית הערבי, בו הסדר מבוסס על קבוצות על פי צורת האותיות, תחילתה של כל קבוצה היא על פי הסדר המקובל.

תורת ההגה

האותיות המסמלות עיצורים מתחלקות לחמשת מוצאי הפה:

• עיצורים הנחתכים בשפתיים: ב', ו', מ', פ'.
• עיצורים הנחתכים בשיניים: ז', ס', צ', שׁ', שׂ'
• עיצורים הנחתכים בחיך הקדמי ובלשון: ד', ט', ל', נ', ר', ת'
• עיצורים הנחתכים בחיך האחורי: ג', י', כ', ק'
• עיצורים הנחתכים בסדק הקול ובלוע: א', ה', ח', ע'

כיוון הכתיבה

כיוון הכתיבה בעברית עבר כמה גלגולים עד שהתגבש (בדומה לרוב הכתבים העתיקים) לכתיבה מימין לשמאל. ממצאים שונים מלמדים כי הכתיבה בעברית בראשית הדרך הייתה לעיתים גם משמאל לימין, ולעיתים שורה אחת נכתבה מימין לשמאל ואילו זו שאחריה נכתבה משמאל לימין (כתיבה כזו נקראת "כחריש השור"). נראה כי ההכרעה קשורה בצורה הפיזית שבה נכתבו האותיות: בעת העתיקה נחרטו טקסטים על אוסטרקון או הוטבעו בטין, דבר שהצריך עבודת פטיש ואיזמל. מאחר שרוב האנשים ימניים, נוח היה יותר לכתוב מימין לשמאל. כאשר התפתחה הכתיבה לשימוש בצבע ודיו על גבי קלף או נייר שלא דורשים מאמץ פיזי, העדיפו לכתוב משמאל לימין ולהימנע מ"מריחת" הצבע ומכך שבכתיבה משמאל לימין אין הסתרה של המשפט הנרשם לכותב. בשל כך, כנראה, רוב השפות המאוחרות יותר כמו יוונית או לטינית נכתבות משמאל לימין, והאותיות בהן הפוכות או "בכתב ראי" לאותיות מהן הגיעו.^{[דרוש מקור]}

שמות האלפבית העברי

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

לוח גזר - דוגמה לשימוש באלפבית הפיניקי מוזיאון ישראל (העתק)

מאחר שהכתב העברי התפתח והשתנה עד כמעט לבלי היכר, נוהגים להבדיל בין כתב עברי עתיק לכתב עברי מודרני;

הכתב העתיק מכונה על ידי חז"ל בשם כתב דַעַץ או רַעַץ, והוא היה בשימוש בעיקר בימי בית המקדש הראשון.

הכתב המודרני נקרא כתב אשורי, כתב ארמי או כתב מרובע, והוא התפתח בימי בית המקדש השני, בהשפעת כתבים אחרים ומתוך רצון להיבדל מהשומרונים שהחזיקו בצורה ייחודית של הכתב העברי העתיק.

במהלך הדורות השתכלל הכתב העברי המרובע וזכה לגופנים רבים ומגוונים. בין החשובים והידועים שבהם הוא כתב רש"י, שמקורו בסגנון כתיבה מספרד שהיה נהוג בימי הביניים.

קדושת האלפבית העברי ביהדות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

גימטריה

לאותיות הכתב העברי נהוג להתאים ערך מספרי, בהתאם למיקומן ברשימת האלפבית. כך אל"ף שווה ל-1, בי"ת שווה ל-2 וכך הלאה. החל מן האות יו"ד עולה הערך בעשרות: יו"ד שווה ל-10, כ"ף שווה ל-20, והחל מהאות קו"ף עולה הערך במאות: קו"ף שווה ל-100, רי"ש שווה ל-200 וכן הלאה. השימוש בגימטריה קדום מאד, וישנן דוגמאות כבר מימי התלמוד לשימוש פרשני, ערכי ודתי לטקסטים יהודיים על פי גימטריה. גם לאותיות הכתב הערבי יש ערכים מספריים, ולמשל המילה בהאא עולה בגימטריה 9, וזהו מספר קדוש לבהאים.

האלפבית העברי במחשבים

האלפבית העברי על מקלדת מחשב

ב-Windows ,ISO ומקינטוש נמצאות האותיות העבריות בטווח המספרים 224 עד 250. בעברית של יוניקוד הן נמצאות בטווח המספרים 1488 עד 1514.

בתרבות

לאותיות האלפבית הולחנו מספר שירים, בעיקר לצורך לימוד האותיות לילדים. אחד השירים המפורסמים הוא שירה של נעמי שמר, אלף בית (שיר). ביהדות עיראק יש פיוט על אותיות האלפבית, המבטא את הקדושה המיוחסת לאותיות.

חלקו הראשון של השיר אויפן פריפעטשיק על לימוד האלפבית (משמש כיום בחדרים החרדים היידישאים, ללימוד האותיות).

<score midi="1" vorbis="1"> { % 0

   \tempo "allegro"

\numericTimeSignature \time 3/4 \key c \minor

c'8 d'8 ees'8 ees'8 ees'4 d'8 f'8 ees'8 d'8 c'4 ees'8 c'8 ees'4 f'4 g'2.

% 2

c8 g'8 bes'8 aes'8 f'8 d'8 f'8 aes'8 g'8 ees'8 c'4 d'8 f'8 ees'4 f'4 g'2. c8 g'8 bes'8 aes'8 f'8 d'8 f'8 aes'8 g'8 ees'8 c'4 d'8 f'8 ees'4 d'4 c'2. \bar "|" } </score>

ראו גם

• כתב עברי עתיק
• כתב יתדות
• ניקוד
• כתיב עברי
• הגיית העברית
• ליטון של עברית
• גופן
• תג

לקריאה נוספת

• רבקה גונן, תולדות הכתב העברי - בהוצאת משרד החינוך והתרבות ומוזיאון ישראל, תש"ל.
• עדה ירדני, ספר הכתב העברי - תולדות, יסודות, סגנונות, עיצוב, הוצאת כרטא, 1991.
• עדנה אנגל, התפתחות הכתב העברי ממרד בר-כוכבא ועד שנת 1000, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, בהדרכתו של פרופ’ מלאכי בית-אריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים טבת תשנ״א 1990.
• אות היא לעולם - קובץ מאמרים מוקדש לעיצוב האות העברית, עורך משה שפיצר, בהוצאת האגודה לאמנות יהודית, תשמ"א.
• מיכאל לנדמן, תיקון הכתב העברי ירושלים. מרכוס ושות' 1979
• ורנר ויינברג, תיקון הכתיב העברי: הבעיה והניסיונות לפתרה (תרגום: רוני פינס), ירושלים: מאגנס, תשל"ב.

קישורים חיצוניים

• תקן לתעתיק לטיני של עברית, באתר האקדמיה ללשון העברית.
• תקן לברייל באותיות עבריות
• אורלי גולדווסר, יציאת מצרים של הכתב, באתר הארץ, 12.04.2012
• תערוכה וירטואלית על לימוד הא-ב, באתר הספרייה הלאומית
• שולמית אליצור, כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה, באתר הספרייה הלאומית
• דוגמה לכתב מתקופת ימי הביינים: שולמית אליצור, תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי, באתר הספרייה הלאומית, יולי 2017
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

• גדעון צור, שמות אותיות האלפבית העברי
• יעקב שביט, באיזה כתב נמסרו למשה לוחות הברית, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2015

שירי אלפבית עברי:

• מילות השיר "אלף בית מאת נעמי שמר", באתר שירונט
• שיר האלפבית (הושע נא), בביצוע ויקטוריה חנה, סרטון באתר יוטיוב
• 22 אותיות, בביצוע ויקטוריה חנה, סרטון באתר יוטיוב
• בלי סודות - שיר האותיות, סרטון באתר יוטיוב

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30574159אלפבית עברי