אוטו דה פה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אוטו-דה-פה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ציור של האמן הספרדי פרנסיסקו ריזי משנת 1683 המתאר אוטו דה פה בפלאצה מיור במדריד
טקס, אוטיליו," אוטו דה פה באולמות של האינקוויזיציה. ציור של פרנסיסקו דה גויה

אָוּטוֹ דָה פֶה (בפורטוגזית: Auto da fé, בספרדית: Auto de fe; מילולית: "מעשה האמונה") היה טקס של כפרה וענישה פומבי שאורגן על ידי האינקוויזיציה הספרדית, האינקוויזיציה הפורטוגזית, האינקוויזיציה של מקסיקו, או האינקוויזיציה של גואה, ובמסגרתו פורסם פסק הדין של בית הדין של האינקוויזיציה ובוצע גזר הדין.

עבור הנידונים שלא נמצאו נגדם ראיות במהלך החקירה או אלו שהכירו והודו באשמה, הטקס והעונש כיפרו על חטאיהם כנגד האמונה הנוצרית והם הורשו לחזור בתשובה - מה שאפשר את הפיוס שלהם עם הכנסייה הקתולית. בחלק האחרון של הטקס הובאו מי שנידונו למוות על ידי בית הדין של האינקוויזיציה, אלו שנקבעו כעבריינים חוזרים, ואלו שנמצאו אשמים בחקירה אך לא הודו במעשיהם. הנידונים למוות נמסרו במקום לידי רשויות המדינה - נציגי המלך על מנת שיוצאו להורג מאחר שהאינקוויזיציה הייתה בית דין כנסייתי, ולכן היא לא יכלו נציגיה לבצע את גזר דין המוות. הנידונים שנמצאו כעבריינים חוזרים והודו בחטאיהם הוצאו להורג בחניקה ולאחר מכן גופותיהם הועלו על המוקד, הנידונים שנמצאו אשמים אך לא התוודו על חטאיהם הועלו למוקד בעודם חיים. הכפרה והחזרה בתשובה נעשו בפני הציבור על מנת שהנידונים ועונשם ישמשו לקח לכל המאמינים. שהוזמנו גם להכריז חגיגית על דבקותם באמונה הקתולית.

מטרת החקירות המשפטים והעונשים הפומביים שבוצעו על ידי האינקוויזיציה לא הייתה להציל את נפשם של מאמינים שכשלו אלא להבטיח את צייתנות ו"התנהגות טובה" של הציבור - על פי תפיסת הכנסייה הקתולית והאינקוויזיציה. מטרה זו הושגה על ידי מלחמת חורמה, בראש חוצות כנגד מינים כלומר כתות נוצריות שבחרו בדרך שאיננה הדוגמה הקתולית ובכופרים אלו שאינם נוצרים. לפיכך, קריאת פסקי הדין, הווידוי והחרטה מצד הנידון היו צריכים להיעשות בפומבי על מנת לחזק את יראת השמים והפחד מהאינקוויזיציה בקהל המאמינים ולחזק את אמונתם כנגד אלו הכופרים בעיקרי הכנסייה הקתולית. לפיכך היה הכרחי שהנידון יאשר בפני הציבור הנאסף כי חטא וכי הוא חזר בתשובה, כדי שזה ישמש לקח לכל השומעים לו. עם זאת, לדברי ההיסטוריון הספרדי הנרי קמן, "מה שהתחיל כמעשה דתי של תשובה וצדק הסתיים כפסטיבל ציבורי שדומה פחות או יותר למלחמות שוורים או זיקוקים."

טקס האוטו דה פה הראשון התקיים בסביליה שבספרד בשנת 1481 והאחרון במקסיקו, בשנת 1850.

רקע

גלילאו גליליי מול האינקוויזיציה הרומית

האינקוויזיציה הרומית

אינקוויזיציה (מלטינית: Inquisitio) היא מוסד חקירות שהקימה הכנסייה הקתולית, על פי הנחיותיו של האפיפיור גרגוריוס התשיעי במאה ה-13, בניסיון להיאבק בכתות מינות. חוקרי האינקוויזיציה סיירו - לבד או בזוגות - בערים ובכפרים, הסבירו להדיוטות את עיקרי האמונה הקתולית, שמעו וידויים והטילו עונשים על חוטאים שסירבו לחזור בהם מאמונתם גם לאחר שהובהר להם שהיא מנוגדת לעמדת הכנסייה. רוב המשפטים האינקוויזיטוריים היו על עניינים פְּעוּטים, והסתיימו בהטלת עונש סמלי כמו תפילה, צום או מסע צליינות קצר. עד המאה ה-16, כמעט לא הועלו על המוקד מכשפות בהוראת האינקוויזיציה, ויהודים לא היו כלל בתחום שיפוטה - שופטי האינקוויזיציה דנו רק בנוצרים (אם כי האנוסים נחשבו לנוצרים לצורך זה).

האינקוויזיציה השתמשה בעינויים כבדבר שבשגרה, ואף תיעדה את ההליך בפרוטוקולים מסודרים. המשפט בימי הביניים לא הכיר בעדויות נסיבתיות, והראיה הקבילה היחידה לאשמתו של אדם הייתה הודאתו. השימוש בעינויים היה אפוא אמצעי חיוני בעיני הכנסייה הקתולית, שהתירה אותם כבר במאה ה-13. כדי ליצור רושם של גוף הוגן, מסודר וצודק, הושמטו לרוב הליכי קבלת ההודאה מן הפרוטוקולים, אבל מן המקרים שבהם תועדו העינויים אפשר ללמוד שמשך העינויים הוגבל בזמן. הכנסייה אסרה על שפיכת דם במהלך העינויים, והאינקוויזיטורים המציאו שיטות עינויים מגוונות שלא הפרו את האיסור הזה. לכנסייה לא הייתה סמכות להוציא להורג אנשים, ואם אדם השייך לכנסייה הקתולית עמד בסירובו לקבל עליו את דין הכנסייה, העבירה הכנסייה את האיש לידי הזרוע האזרחית, שברוב המקרים הוציאה אנשים להורג.

ב-1542 הקים האפיפיור פאולוס השלישי את "קונגרגציית הלשכה ה"קדושה" הידועה גם כאינקוויזיציה הרומית, כקהילת קבע של קרדינלים וגורמים נוספים. ללשכה ה"קדושה" היו משימות שמירה והגנה על שלמות האמונה ובחינה ואיסור על דוקטרינות כוזבות ושגויות; הלשכה ה"קדושה" הפכה לגוף הפיקוח על אינקוויזיציות מקומיות. הרקע להקמת "הלשכה ה"קדושה" היה ועידת טרנטו ומלחמתה של הכנסייה הקתולית בפרוטסטנטים. כוחה של הלשכה הצטמצם בעיקר למדינות איטליה ומעט נסיכויות קתוליות קטנות בסביבתה.[1]

מסע הצלב האלביגנזי

ערך מורחב – מסע הצלב האלביגנזי


במאות ה-12 וה-13 התפשטה במערב אירופה, בעיקר בדרום צרפת וצפון איטליה של היום, כת דתית שאוהדיה נודעו כ"קתרים". בצרפת הם כונו "אלביגנזים" על שם אחד ממרכזיהם, העיר אלבי. טיבה של אמונתם אינו ברור כל צרכו והידע על אודותיו מסתמך בעיקר על רשומות הכנסייה. לפי הידוע, הם אחזו בתאולוגיה דואליסטית שבידלה בין בורא מיטיב שהיה מזוהה עם הרוח ובין בורא רע שהיה קשור בעולם החומר. ב-1179 התכנסה ברומא ועידת לטראנו השלישית; האפיפיור אלכסנדר השלישי ו-302 הבישופים הנוכחים הכריזו נידוי גמור על הקתרים ועל כל המשתף פעולה עמם.[2] ב-1198, כשנבחר האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, החליט לחסל את המינות הקתרית ופעל לשם כך בדרכים רבות ומגוונות, פעילות זו זכתה לשם הקוד "עסקי השלום והאמונה" (negotium pacis et fidei). המטיף הנודע של התקופה, דומיניקוס,[3] שהציע לאפיפיור להקים מסדר של אחים מטיפים, שיהיו משכילים יותר ובקיאים יותר, כדי שיוכלו להתמודד עם הקתרים. ההצעה הזאת הובילה בסופו של דבר, כעבור שנים, להקמת המסדר הדומיניקני, או האחים המטיפים שבהמשך היה המסדר שהפעיל את האינקוויזיציה הספרדית.

למשנת 1209 עד לשנת 1229 התחולל מסע צלב עקוב מדם כנגד הקתרים ותושבי חבל לנגדוק. להשלמת הדיכוי של המינות הקתרית הוקמה בנובמבר 1229, בטולוז, אינקוויזיציה. האפיפיור גרגוריוס התשיעי נתן לאינקוויזיציה סמכויות רחבות ביותר והיא התחילה ב-1233 מסע חסר רחמים נגד אחרוני הקתרים, שבמהלכו הקתרים שנחשפו הועלו על המוקד ואפילו הוצאו גופות מקברן, כדי לשרוף אותן על המוקד. כוהני דת קתרים לא התכחשו לדתם והלכו אל מותם כשנתפסו, לעומתם המאמינים מהשורה (קרדנטס), שהתכחשו לאמונתם, חייהם ניתנו להם, אך נענשו בין היתר בכך שהורחקו, לפחות לזמן מה מהקתולים ועל החלק החיצוני של בגדיהם אולצו לתפור צלב צהוב. 1243 צרו הצלבנים על מצודת מונסגור בהרי הפירינאים. במחוז טולוז, לאחר מצור ארוך נפלה המצודה ו-205 קתרים הובלו אל "שדה הנשרפים" ונשרפו כולם חיים על המוקד. האינקוויזיטור הידוע, ברנרדו גי הדומיניקני, היה ראש האינקוויזיציה בטולוז החל מ-1307 ובמשך 15 שנה דן כ-900 כופרים, על פי הרישומים, אחרון הפרפקטה הקתרי הועלה על המוקד ב-1321.

האינקויזיציה הספרדית

ערך מורחב – האינקוויזיציה הספרדית

עד תחילת המאה ה-12 התקיים ברוב חצי האי האיברי שלטון מוסלמי. שלטון זה היה בדרך כלל סובלני כלפי המיעוט היהודי הגדול בספרד. בתקופה זו היה בחצי האי האיברי הריכוז הגדול ביותר של יהודים ביבשת אירופה. היהודים השתלבו בכל רובדי החברה הספרדית הנוצרית. תקופה זו כונתה "תור הזהב של יהדות ספרד".

השינוי ביחס ליהודים התחולל במקביל להשלמת הרקונקיסטה, הכיבוש-מחדש הנוצרי של ספרד מידי המוסלמים. התהליך נמשך מאות שנים, בד בבד עם עלייתן של תנועות קנאיות יותר בקרב המוסלמים. במהלך המאה ה-14 והמאה ה-15 חזרה ספרד כולה לשלטון נוצרי חוץ מממלכת גרנדה. ב-1391 הביא המצב החדש לגל של פרעות - גזירות קנ"א - בקהילות שונות ברחבי ספרד. כמחצית מיהודי ספרד המירו את דתם,[4] ואז החלה התופעה של קהילות מומרים, או אנוסים, במספרים גדולים, שיצרו יחידה חברתית מובחנת של "נוצרים חדשים", שעוררה חשש מתמיד אצל הכנסייה, וכן את קנאת "הנוצרים המקוריים", ה"אמיתים".

בין 1411–1412 עבר בערי קסטיליה נזיר דומיניקני, ויסנט פרר, שהטיף להמרת דתם של היהודים. בשנת 1415 בשל התקפות חוזרות ומתמשכות על יהודים, כ-50,000 נוספים המירו את דתם. ב-31 במרץ 1492 פורסם צו אלהמברה שנחתם בידי פרדיננד השני מלך אראגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה, (ג' בניסן הרנ"ב), ופורסם ב-29 באפריל.[5] הצו אסר בחוק ישיבת יהודים בקסטיליה ואראגון, כשהוצבה בפניהם הברירה להתנצר או להיות מגורשים מספרד. לאחר התנצרות המונית זו היו בספרד מאות אלפי "נוצרים חדשים" או "מראנוס", אשר נוספו לצאצאי יהודים שהתנצרו עוד במאה הקודמת אחרי גזירות קנ"א. אותם "נוצרים חדשים" לא נטמעו בחברה הספרדית הכללית, שהוסיפה לנהוג בהם בחשד. רבים מהמומרים הוסיפו לקיים את יהדותם בסתר. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סדרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב, ובעקבותיו בחרו רבים מהמוסלמים להתנצר לפחות למראית עין.

עם סיום הרקונקיסטה, גירוש היהודים מספרד וגירוש המוסלמים ממנה, ובהמשך, לאחר הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות בכפייה, היו ספרד ופורטוגל בראשית המאה ה-16, נוצריות לחלוטין דה יורה. עם זאת, צאצאי יהודים ומוסלמים שהמירו את דתם לנצרות, בין אם בכנות מלאה או אם בכוח החרב לא התקבלו באופן מלא בחברה הנוצרית. מלבד סיבות חברתיות וכלכליות, נטען כלפי המומרים וצאצאיהם כי הם אינם נוצרים נאמנים וכי הם ממשיכים לקיים את דתם הקודמת בסתר (בהקשר היהודי ומנקודת המבט היהודית: אנוסים). אולם, החלוקה בין "נוצרים חדשים" ו"נוצרים ישנים" לא נסובה סביב שאלת האדיקות הדתית, אלא סביב מוצא. לאור זאת נחקקו טוהר הדם (בספרדית: Limpieza de sangre, "לִימְפְּיֵסָה דֶה סַנְגְרֶה"; בפורטוגזית: Limpeza de sangue) במטרה להדק את הפיקוח על האנוסים.

ב-1 בנובמבר 1478, פרדיננד השני מאראגון ואיזבלה הראשונה מקסטיליה קיבלו אישור מהאפיפיור סיקסטוס הרביעי למנות אינקוויזיטורים בכל השטחים שתחת שלטונם. לאחר שקיבלו אישור מהאפיפיור לערוך אינקוויזיציות, החלו המלכים לפתח את המערכת הבירוקרטית שהייתה הבסיס לאינקוויזיציה הספרדית שהייתה להלכה זרוע של הכנסייה הקתולית אך למעשה קיבלה את הסמכות וההוראות מהכתר הספרדי. הקורבנות היו לרוב יהודים אנוסים שהואשמו בכך שהמשיכו לקיים בסתר את מצוות היהדות, אך גם מוסלמים מומרים, לאחר מכן הורחבה הפעילות גם כנגד אנשים שהואשמו בכישוף, ביגמיסטים, נואפים ובהמשך קלוויניסטים ולותרנים.

היסטוריה

האינקוויזיציה החדשה החלה את פעילותה בערי הבירה של המחוזות של ממלכת אראגון, ובכמה מערי דרום ומרכז קסטיליה, מספר שנים לפני ההחלטה הסופית לגרש את היהודים. בשתים עשרה השנים הופעלו אמצעים אכזריים כנגד מומרים-אנוסים ויהודים כאחד. סבלו רבים ברחו מחוץ לגבולות ספרד בלי בהכרח מתכוון בכך לערוק מהאמונה הקתולית. פליטים מציגים הבטחות- בעיקר בין הנידונים בשנים הראשונות. הנתונים, מצביעים בבירור על מי שהיה על הכוונת של האינקוויזיציה: 99.3 אחוז מהנאשמים שהובאו בפני בית הדין של האינקוויזיציה בברצלונה בין השנים 1488 ו-1505, ו-91.6 אחוז מהנאשמים שהובאו בפני בית המשפט של האינקוויזיציה בוולנסיה בין השנים 1484 ו-1530, היו אנוסים ומומרים ממוצא יהודי. מספרים אלו הם חד משמעים בקביעה כי הסיבה להקמת האינקוויזיציה והעיסוק העיקרי שלה בעשורים הראשונים לפעילותה היה סוג אחד של מה שהכנסייה הקתולית ראתה כסטייה דתית: הקיום הסודי של טקסים יהודיים או חיים לצד סממנים יהודיים. מה שהתחזה להיות דאגה לקיום מצוות הדת הקתולית היה למעשה רדיפה אנטישמית.[6]

מחקרים אחרים מצביעים על הרצון לסלק אנוסים ומומרים מהחיים הציבוריים בספרד רבתי כסיבה הראשונית להקמת האינקוויזיציה, פעילותה האגרסיבית לסילוק היהודים והאנוסים מספרד ומהחיים בה וכסיבה העיקרית לביצוע טקסי האוטו דה פה. על פי ניתוח זה הדת לא הייתה הכוח המניע אלא מניע כספי גרידא - הכתר הספרדי באמצעות האינקוויזיציה התעשר מההכנסות שהופקו מהחרמת נכסים[7] וגם מתשלומי כופר שאנוסים שילמו על מנת שלא לעמוד מול בית הדין של האינקוויזיציה כאשר האוטו דה פה הייתה הדרך להרתיע ולהפחיד את האנוסים לכלל צייתנות ונכונות לשלם במזמן על מנת להסיר את הסכנה ולו מרומזת מעל ראשיהם.[8]

היסטוריה של אוטו דה פה בספרד

תצוגה של בגד הנידונים באוטו דה פה הידוע בשם סמבניטו. מוצגים בכנסייה בספרד

האוטו דה פה הראשון של האינקוויזיציה הספרדית התרחש בסביליה ב-6 בפברואר 1481 האירועים הבאים היו רשמיים ומנותקים מהקהילה, שלא היה יותר מטקס דתי פשוט שבו נקבעו העונשים לאפיקורסים שנעצרו. הטקס אפילו לא נחגג בהכרח בחג ציבורי דבר שבהכרח צמצם את הנוכחות של הציבור הרחב.[9]

בשנת 1504 נערכו טקסי אוטו דה פה נרחבים בקורדובה. לאחר שמאות מאשמים נחקרו ונשפטו בבית המשפט של האינקוויזיציה, 107 אנשים, גברים ונשים, נשרפו בחיים באחד הטקסים הגדולים ביותר שנערכו בספרד. במהלך המאה ה-16, טקסי אוטו דה-פה הפכו מטקסים דתיים גרידא לאירועים חגיגיים וממושכים.

החל משנת 1598 חויבו נציגי השלטון האזרחי של ספרד לסייע לאינקוויזיציה בעת ביצוע טקסי האוטו דה פה, תחת האיום של נידוי אלו שסירבו לשאת בעול הכלכלי והארגוני של הטקסים. על מנת להבטיח שיתוף פעולה מינתה האינקוויזיציה את אחד מהאצילים המקומיים לתפקיד "נשיא" הטקס ושאפו למנות לתפקיד זה אנשי חצר או את המלך בכבודו ועצמו. נוכחות מלכותית אכן פרשה את חסותה על טקסי האוטו דה פה מפורסמים נערכו בפלאצה מאיור של ויאדוליד הראשון ב-21 במאי בו הועלו למוקד 14 נאשמים ו 16 נידונו לעונשים קלים והשני ב-8 באוקטובר 1559. ובו עלו על המוקד שלושה עשר נאשמים, טקסים אלו נערכו בראש וראשונה על מנת להילחם בתופעת הפרוטסטנטיות שהחלה לרכוש חסידים ותומכים בערי ספרד.[10] בטקס הראשון השתתפה יורשת העצר חואנה מאוסטריה, נסיכת פורטוגל ובשנייה המלך פליפה השני, מלך ספרד. בשנה שלאחר מכן ארגנה האינקיוזיציה של טולדו אוטו-דה-פה לרגל נישואיו של פליפה השני עם אליזבת דה ולואה, נסיכת צרפת. בשנת 1564, אורגן טקס אוטו דה פה בברצלונה לרגל ביקור המלך במושב חגיגי של הפרלמנט של קטלוניה. פליפה השני עמד בראש אוטו דה פה אחרים - בליסבון ב-1582; בטולדו בשנת 1591. ההיסטוריון הצרפתי ג'וזף פרז (Joseph Pérez) כתב: "כנראה, הוא אהב מאוד את הטקסים הללו, ולא בגלל סדיזם, כפי שנאמר פעמים רבות - הבה נזכור שהנידונים למוות הוצאו להורג לאחר האוטו דה פה., וכי השלטונות אינם נוכחים בהוצאה להורג —, אלא אהב את הפאר: התהלוכה, המיסה, והדרשה"[11]

פליפה השלישי, מלך ספרד גם ניהל מספר טקסים של אוטו דה פה, כמו זה שהתקיים ב-6 במרץ 1600 בטולדו, ופליפה הרביעי, מלך ספרד ביקש לערוך טקס בחצר המלוכה ב-1632 כדי לחגוג את החלמתה של אשתו, איזבל דה בורבון. אוטו דה פה נוסף בחסות מלכותית נערך במדריד בשנת 1680 לציון חתונת קרלוס השני, מלך ספרד ומארי לואיז ד'אורליאן, זהו אחד מטקסי האוטו-דה-פה המפורסמים ביותר מאחר שהונצח בציור של פרנסיסקו ריזי המלך בחר את התאריך, 30 ביוני, חגו של פאולוס, "כדי לציין את הניצחון הגדול של האמונה הקתולית ותבוסתה של העקשנות היהודית".[12]

החל מהמאה ה-17 וביתר שאת במהלך המאה ה-18 טקסי האוטו דה פה ירדו בתדירות ופופולריות הטקס האחרון בנוכחות המלך הספרדי נערך ב-1720 בפניו של פליפה החמישי, מלך ספרד. אחת הסיבות לירידה במספר טקסי האוטו דה פה הייתה עלותם הגבוהה שהרתיעה את האינקוויזיציה ומאחר לא תמיד היו הכספים הדרושים לקיום טקסים ציבוריים גדולים.[13] בסביליה במחצית השנייה של המאה ה-16 התקיימו לפחות עשרים ושלושה טקסי אוטו-דה-פה, במדריד בין 1632 ל-1680 לא נערך ולו טקס אחד. החל משנת 1750 הדחף העיקרי לקיומה של האינקוויזיציה חדל להתקיים: ההעמדה לדין של עשרות אלפי מתייהדים, פרוטסטנטים וכתות של מינים וכופרים שונות השיגו במידה רבה את מטרותיה. ההיסווריון פרז קובע, "פשוט לא היו עוד פרוטסטנטים, נון-קונפורמיסטים או אגודות סתרים בספרד". האינקוויזיציה המשיכה להעמיד לדין מכשפות, ביגמיסטים ועבריינים אחרים אבל המוסד פעל כעת בעיקר כישות פוליטית התמקדה במאבק ברעיונות ליברליים.[14]

האוטו-דה-פה הכללי האחרון שנערך בספרד התרחש בסביליה בשנת 1781. הקורבן הייתה מריה דה לוס דולורס לופז, אישה ממעמד חברתי נמוך, שהואשמה בזיוף התגלות אלוקית. האישה לא הביע חרטה על מעשיה בפני בית הדין של האינקוויזיציה ונידונה למוות. טקס האוטו דה פה נמשך שתים עשרה שעות ובה הופיעה האישה הנידונה לבושה בבגד של נידונים הידוע בשם "סמבניטו" (ספרדית:sambenito ) ובכובע מחודד בשם "קורוזה" ועליו ציור של להבות ושדים, היא נמסרה לידי מוציאים להורג שהרגו אותה בחנק על מתקן גארוט (Garrote) וגופתה הועלתה על המוקד.

ז'וזף בונפרטה מלך ספרד סיים את פעילות האינקוויזיציה ב-1808, אך רק בשנת 1834 האינקוויזיציה נעלמת כליל מספרד.

אוטו דה פה בעולם החדש

הגילוי והכיבוש של "העולם החדש" דהיינו יבשת אמריקה סיפקו בתחילה מקום מקלט עבור נרדפי האינקוויזיציה, עם זאת הרווחה הייתה זמנית בלבד אך על פי שהאינקוויזיציה לא הוקמה רשמית במקסיקו עד 1571, הקורבן הראשון של הוצאה להורג של אדם מצאצאי האנוסים בעולם החדש היה הרנן אלונסו שנשרף בשנת 1528. כל כך משמעותית הייתה הנוכחות של אנוסים או "קונברסוס" (ספרדית: Conversos) בעולם החדש שהאינקוויזיטור דווח לממונים עליו: "אני מעיד לכבודכם... שבעיר לימה וכל הממלכה יש הרבה מאוד בהרבה מאוד קונברסוס ובנים ונכדים של מי שהוכרזו על יד האינקוויזיציה כמי שחטאו" בשנת 1574 נערך האוטו דה פה הראשון, ובין 1574 ל-1593 נערכו 9 טקסים נוספים האוטו דה פה שנערך ב-8 בדצמבר 1596 כלל 60 חוזרים בתשובה. האוטו דה פה של 25 במרץ 1602, כלל יותר מ-100 נאשמים. בשנת 1608. בשנת 1646 הופיעו 71 נאשמים רובם בעוון היותם מי שמסתירים את יהדותם. שני טקסים נוספים נערכו ב-1648 וב-1649. בתי דין של אינקוויזיציה הוקמו בלימה ובקרטחנה. אחד מהקורבנות הראשונים בלימה בסביבות שנת 1581 היה רופא חואן אלווארז הוא יחד עם אשתו, ילדיו ואביו, הוצא להורג באשמה של היותם יהודים. אוטו דה פה נערך בלימה ב-23 בינואר 1639 עם 63 נאשמים בהיותם יהודים ו 11 הוצאו להורג בגין אשמה זן. בסך הכל, נערכו 129 טקסי אוטו דה פה במושבות הספרדיות בעולם חדש ובהם הופיעו אלפי תיקים שנשפטו על פשעים שונים. שני בתי הדין בוטלו בשנת 1820.[15]

אוטו דה פה בפורטוגל

בשנת 1492 התיישבו בפורטוגל יהודים אנוסים ומומרים שברחו מאימת האינקוויזיציה הספרדית במשך רוב המחצית הראשונה של המאה השש עשרה הם חיו חופשים מכל צורה של רדיפה דתית או אתנית. האינקוויזיציה הפורטוגזית נוסדה ב-1536 לבקשת ז'ואו השלישי, מלך פורטוגל. עוד קודם לכן, ב-1515, ביקש מנואל הראשון, מלך פורטוגל, לכונן אינקוויזיציה, אך נתקל בסירוב מצד האפיפיור. האינקוויזיטור הראשי הראשון היה החשמן אנריקה, לימים אנריקה, מלך פורטוגל. בדומה לאינקוויזיציה הספרדית, עסקה זו הפורטוגזית ברדיפת מומרים שלא נענו לכל דרישותיה של הנצרות הקתולית. בתי דין של האינקוויזיציה הוקמו בליסבון, אבורה וקוימברה. טקס האוטו דה פה הראשון בפורטוגל נערך בליסבון בשנת 1540 אך רדיפת אנוסים התנהלה בקצב איטי ביותר לאחר שהאנוסים שילמו כופר משמעותי לכתר הפורטוגזי על מנת להסיר את רוע הגזירה, ובתמורה הם נמלטו מרדיפות משמעותיות ביחס לאינקוויזיציה הספרדית. במהלך 33 השנים הראשונות לקיום הרשמי (1547–1580) של האינקוויזיציה, קצת יותר מ-2,000 אנוסים הובאו למשפט או נענשו במסגרת אוטו דה פה. בשנים 1533, 1535, 1547 ו-1577 הוציא הכתר הפורטוגלי צווי חנינה לאוכלוסיית האנוסים אליהם התייחסו השלטונות כ "נוצרים חדשים" הוכחה לנחיצותם למדינה הפורטוגזית, אך חייהם וארח חייהם נותר תלוי על בלימה ותחת הצל המאיים של האינקוויזיציה.[16]

בשנת 1580, הפכה פורטוגל לחלק מספרד האינקוויזיציה הגבירה את פעילותה נגד "נוצרים חדשים" וטיפלו בהם בחומרה. יותר מ-200 נידונו למוות ב-50 טקסי אוטו דה פה שנערכו בליסבון, אבורה וקוימברה בין 1581 ו-1600. מצב זה יצר היפוך במגמה תנועת הפליטים בחצי האי האיברי ופליטים ממוצא יהודי, אנוסים שברחו מספרד לפורטוגל ברחו עתה מפורטוגל לספרד בתקווה להימלט מהפח אל הפחת.[17]

בראשית המאה השבע עשרה, עם חזרת האנוסים מפורטוגל לספרד, ועל רקע הצורך הספרדי בכישורים אותם הביאו האנוסים איתם והצורך בהזרמת כספים לכלכלה הספרדית החלו חוגים פוליטיים בספרד להביע עמדה בעד אימוץ גישה סובלנית יותר כלפי קהילת צאצאי האנוסים. צו של האפיפיור מאוגוסט 1604 איפשר ל 400 "נוצרים חדשים" פורטוגזים לקבל חנינה על חטאי העבר תמורת לתשלום של כמעט 2 מיליון דוקטים לפליפה השלישי, מלך ספרד. במהלך השנים שלאחר מכן הגיעו צאצאי האנוסים - כפליטים פורטוגזים רבים לבית המשפט הספרדי להציע את השירותים הפיננסיים שלהם לכתר. אבל כאשר התנאים של החנינה פגו שש שנים מאוחר יותר והרדיפות התחדשו נוצרים חדשים, פליטים מפורטוגל רבים ברחו מספרד. המדיניות של הרדיפה השתנתה בתקופת שלטונו של פליפה הרביעי, מלך ספרד באמצע המאה ה-17, שוב בגלל קשיים כספיים של הכתר הספרדי, האינקוויזיציה העניקה חנינה זמנית או חסינות זמנית מחקירה לצאצאי האנוסים למרות החשד התמידי כי מדובר ב"יהודים נסתרים" (ספרדית :Criptojudaísmo) (Crypto-Judaism) הקלות אלו אפשרו את השתלבותם המהירה של הפליטים הפורטוגזים בענף הפיננסים והשתתפותם בחוזים עם השלטון בכל רחבי האימפריה הספרדית ועד לשנת 1640 מחצית החוב של הכתר הספרדי היה לבנקאים "נוצרים חדשים" - מצאצי האנוסים. לשומרי המסורת הקתולית בכנסייה היה מצב זה שקול לאיום על האורתודוקסיה, כאשר פורטוגל חזרה להיות ישות עצמאית בשנת 1640 האינקוויזיציה ראתה פתח לחידוש הרדיפות אחר צאצאי האנוסים, משפחות שלמות נתפסו במדריד והובאו בפני בתי דין של האינקוויזיציה וסדרה חדשה נרחבת של טקסי אוטו דה פה בטולדו וקואנקה הביאה לדין מספר רב של חשודים בקיום המצוות בסתר. עד לסוף המאה ה-17 נעלם כל הדור הראשון של צאצאי האנוסים, אך היהודי האנוס או המומר - המעמד של הנוצרים החדשים נותר בגדר אויב של האינקוויזיציה עד לסוף המאה ה-18[18]

ב-1 באוקטובר 1774, התפרסם בפורטוגל צו שחייב את פסקי הדין של האינקוויזיציה לקבל אישור מלכותי לפני ביצוע, מה שבפועל סיים את פעילות האינקוויזיציה הפורטוגלית. לאחר פרסום צו זה כבר לא אורגנו בפורטוגל טקסי אוטו דה פה.

דירקטוריום אינקוויסיטורום

הדירקטוריום אינקוויסיטורום (לטינית: Directorium Inquisitorum) הוא ספר הדרכה, ספר נהלים ופרוצדורות המכסים את היקף עבודתה של האינקוויזיציה ולאחר פרסומו במחצית השנייה של המאה ה-14 הפך ל"אורים ותומים" לאינקוויזיציות הספרדית, הפורטוגזית ושאר בתי הדין של הכנסייה הקתולית. הספר הוא פרי עבודתו המתמשכת של הנזיר הדומיניקני ניקולס אימריך (Nicholas Eymerich), שנכתבה בלטינית ומורכבת מכ-800 עמודים, שאותם חיבר כבר ב-1376. אימריך כתב חיבור מוקדם יותר על כישוף, אולי כבר ב-1359, שאותו עבד מחדש בהרחבה. לתוך הדירקטוריום אינקווסיטורום. בחיבור הספר השתמש אימריך בטקסטים ממשפטים שערכה הכנסייה כנגד נאשמים בכישוף, וטקסטים שנכתבו בעקבות מסע הצלב האלביגנזי מערכה שיזמה הכנסייה הקתולית בין 1209 ל-1229 כדי לשרש את המינות הקתרית.

הנזיר הדומיניקני ניקולס אימריץ' מונה לאינקוויזיטור הכללי של אראגון בשנת 1357 ולאחר מכן בשנת 1362. הוא מצא לעיתים קרובות שחקירותיו חסומות על ידי בית המשפט האזרחי או מוסדות הכנסייה על רקע ההתנגשות בין פעילות האינקוויזיציה ובעיקר העינויים וההוצאות להורג שלכאורה עמדו בסתירה לדוגמה של הכנסייה. בעת אחת מהגלויות שלו בעת ששהה בחצר האפיפיור של האפיפיור גרגוריוס ה-11 באביניון. שם הוא כתב את ה-Directorium Inquisitorum. ספר זה נערך מחדש עם תוספות משמעותיות על ידי הקנוניסט הספרדי פרנסיס פניה בשנת 1578. הספר תבסס על כתבים קודמים של אינקוויזיטורים ועסק בנושאים בהם עסקה האינקוויזיציה הכנסייתית: הגדרות של סוגים שונים של כפירה, דיון בשאלות של סמכות שיפוט והליך משפט תקין ודיני העונשין הספר שימש כמדריך לאינקוויזיטורים, ונתן עצות מעשיות כיצד לנהל בירורים. אימריך תיאר גם אמצעים להוצאת וידוי שכללו מניפולציה פסיכולוגית פרימיטיבית וכן עינויים מוחלטים. בנוגע לעינויים, אמר אימריך, "Quaestiones sunt fallaces et inefficaces" כלומר, "עינויים הם מטעים ולא יעילים". עם זאת, אימריך היה האינקוויזיטור הראשון שעקף את האיסור של הכנסייה על עינויים של נושא פעמיים. הוא פירש את ההנחיה באופן ליברלי מאוד, והתיר מקרה נפרד של עינויים עבור אישום נפרד של כפירה.

הדירקטוריום אינקוויסיטורום הפך לספר ההליכים ששימש את האינקוויזיציה הספרדית עד למאה השבע-עשרה. הוא יצא במהדורות רבות, כולל הרצה בברצלונה ב-1503 ואחת ברומא ב-1578.

התהליך המשפטי

כאשר נאספו כל העדויות על ידי חקירת העדים והנאשמים, "חבר מושבעים"(ספרדית: consulta de fe) המורכב מהאינקוויזיטורים של בית הדין, נציג של הבישוף המקומי (ספרדית: el ordinario) ומספר יועצים משפטיים או יועצים תאולוגיים ערכו הצבעה על מנת להכריע בשאלה על אשמת הנאשם ובגזר הדין שיוטל. ההחלטה שנתקבלה נשמרה בסוד על להכרזה במהלך טקס האוטו דה פה עצמו. אם חבר המושבעים לא הצליח להגיע להחלטה והיו חילוקי דעות בין האינקוויזיטורים בנוגע לשאלת האשמה או פסק הדין, הנושא הוגש למועצה העליונה של האינקוויזיציה הידועה בשם "סופרמה" (ספרדית: Consejo de la Suprema Inquisición). לדיונים אלו היו ארבע תוצאות אפשריות[19]:

  • הנאשם זוכה מאחר שהאשמות כנגדו לא הבשילו לכלל פסק דין. במקרים אלו החקירה והתיק הושעו אך לא "נסגרו" עקב חוסר בראיות או ראיות חלקיות שלא מספיקות להרשיע. במקרה זה הנאשם או הנאשמת חויבו לחזור ולהביע את אמונתם ודבקותם בכנסייה ולשלם קנס, עם זאת מעמדו של הנאשם שזוכה היה בגדר חשוד למשך כל ימי חייו.[20]
  • הנאשם הורשע ונידון לכפרה (penitenciado). במקרים אלו הנאשם הורשע בעבירות קלות והתוודו על חטאיהם. על נאשמים אלו הוטלו עונשים קלים יחסית מלווים ב"חזרה בתשובה" (ספרדית: Abjuración) וזאת בהתאם לחומרת העבירה. עבירות פחותות כגון ביגמיה או חילול הקודש גררו חזרה בתשובה "קלה" ((de levi) הם נידונו להיות אסורים במוסד ל"תיקון" לתקופה קצובה והם נושלו מכל נכסיה. לאחר השחרור הם זכו לחנינה ורשות לחזור לכנסייה. עבירות חמורות יותר גררו עונש של חזרה בתשובה קשה יותר (de vehementi) ולאחר השחרור ממוסד התיקון הוכרחו הנידונים ללבוש, לתקופה קצובה, את "בגד התשובה" (sanbenito). בגד זה היה טוניקה עשויה פשתן או בד צהוב ועליו צוירו צלבים אלכסוניים אדומים ( צורת האות הלועזית X) בתוספת ציורים של להבות ודמויות של דמונים הסנבניטו הוצג לאחר מכן בכנסיית הקהילה שאליה הנידון או השתייך ופעל כתזכורת משפילה מתמדת לחטאם ואזהרה למאמינים שלא לסטות ממהלך האורתודוקסיה. אף על פי שזכה הנאשם או הנאשמת לחנינה תאורטית, הם נשארו בגדר מנודים לצמיתות על ידי הקהילה והקלון שלהם הכתים את משפחתם במשך כמה דורות. הם לא הורשו לעבוד במשרות או מקצועות מסוימים, לשאת נשק, ללבוש בגדים יקרים או תכשיטים.[21]
  • הנאשם הורשע ונידון לפיוס (reconciliado). היו אלו שנידונו לכפרה אך חזרו לסורם, עמדו לחקירה ומשפט של האינקוויזיציה היו צפויים לעונשים קשים יותר. עונש משמעותי בכלא ובנוסף הלקאה, שירות כפוי כחותר בספינת מלחמה, החרמה של רכוש, עונש מאסר עונשי ולבישה של הסנבניטו לצמיתות. במקרים קיצוניים העבריין החוזר עשוי היה לעמוד בפני עונש מוות. במקרה זה היה הנידון נמסר לידי הרשויות החילוניות בתום טקס האוטו דה פה לביצוע גזר הדין.[22]
  • הנאשם הורשע ונידון למוות ( על פי המושגים של האינקוויזיציה התייחסו לנידונים למוות כמי "שוחררו לרשות החילונית" relajado). (Relaxado en persona) הנידונים שנמצאו כעבריינים חוזרים והודו בחטאיהם הוצאו להורג בחניקה ולאחר מכן גופותיהם הועלו על המוקד, לעיתים ניתנה לנידונים למוות האפשרות להודות ולהתחרט על חטאיהם בעת שהלכו לאתר ההוצאה להורג. הנידונים שנמצאו אשמים אך לא התוודו על חטאיהם הועלו למוקד בעודם חיים. ההוצאה להורג נעשתה לאחר האוטו דה פה באתר נפרד, בדרך כלל מחוץ לעיר. קבוצה אחרת של "מוצאים להורג" היו בובות דמויות אדם שייצגו נאשמים שהורשעו ונידונו למוות אך ברחו מאימת הדין מחוץ לטווח ידה של האינקוויזיציה או מתו בטרם עמדו למשפט או בטרם ניתן היה להוציא לפועל את גזר הדין. המספר הגבוה יחסית של אלו שהועלו למוקד כבובות בעיקר בעשורים הראשונים לפעילות האינקוויזיציה עשוי להעיד על המספר הגדול של פליטים שברחו מספרד מפחד נחת זרוע של האינקוויזיציה.[23]

מהלך הטקס

"מדריך האינקוויזיטור" (לטינית:Directorium inquisitorum ) מאת ניקולס אימריך שנכתב במאה ה 14
ספר ההוראות של האינקויזיטור הראשי טורקמוודה. Copilacion delas instructiones del Officio dela sancta Inquisicion

האינקוויזיציה הספרדית פעלה על פי מערכת ברורה של כללים מוגדרים, שהשתכללו לאורך זמן. ספר ההוראות של האינקוויזיטור הראשי הראשון תומאס דה טורקמדה נכתב בשנת 1485 ובו מופיע סיכום הפילוסופיה והשיטות של האינקוויזיציה בספרד. המדריך שימש לספר שהכתיב את דרכי העבודה של בתי הדין המקומיים של האינקוויזיציה. לאור הניסיון שנצבר בשמונים השנים הראשונות של פעילות האינקוויזיציה, מהדורה מתוקנת של הנחיות הופקה על ידי האינקוויזיטור הראשי פרננדו דה ואלדס בשנת 1561. ההוראות חדשות פירטו את כל ההליכים השונים שיש לבצע - החל מהצעדים הראשונים בשימוע באינקוויזיציה, מהגילוי הראשון של כפירה עד למתן גזר הדין.

היו שני סוגים של טקסי אוטו דה פה: אוטו דה פה ציבורי - "פובליקוס" (público general) אירוע גרנדיוזי שנערך בכיכר העירייה או כיכר העיר המרכזית אליה כל הנכבדים האזרחיים והכנסייתיים הוזמנו. אירוע זה בדרך כלל נקבע ונערך במועד חגיגי ומשך קהל עצום. משפטים נקראו במהלך היום ואלה שנידונו למוות הוצאו להורג בסוף הטקס. אוטו דה פה "פרטי" "פרטיקיולר" (ידוע גם בשם autillo) טקסי אוטילו, לעומת זאת, היו טקסים מצומצמים מאוד וזולים להפקה, שנערכו לעיתים קרובות בכנסייה בפני קהל קטן, בדרך כלל על מנת לטפל בעבירות קלות בין 1575 ל-1610 בית הדין של טולדו ערך 12 אוטו דה פה פובליקוס בהם נשפטו 386 אשמים בעוד ש-786 תיקים טופלו במסגרת אוטו דה פה פרטי. המגמה לערוך טקסי אוטו דה פה שלא במרחב הציבורי נמשכה אל תוך המאה השבע-עשרה.

האוטו-דה-פה נערכו ביום ראשון או בחג כי על פי הספר "מדריך האינקוויזיטורים" של האינקוויזיטור ניקולס אימריך: "נוח שקהל גדול ישתתף בהוצאה להורג ובייסורים של האשמים, כך שהפחד עשוי להפריד בינם לבין הרע". "זו הצגה שממלאת את הנוכחים באימה ובדימוי מחריד של יום הדין. ובכן, זו התחושה שצריכה להיות השראה". "נוכחות הדיינים, אנשי הכנסייה והשופטים מוסיפה פאר והדר לטקס".

ההכנות החלו חודש לפני התאריך הקבוע מכיוון שהבמה הייתה צריכה להיבנות בכיכר ציבורית או בשטחי הכנסייה, עם ספסלים לנידונים כדי שיראו אותם לקהל, טריבונה לנציגי השלטון ויציע צופים. אנשי האינקוויזיציה הכינו מראש גם את הבגדים שלבשו הנידונים, את הצלמים - בובות שייצגו את הנידונים שברחו מהדין או מתו לפני שהאינקוויזיציה הספיקה להענישם והועלו למוקד בטקס של הוצאה להורג סמלית. הכרזות והכדים שהכילו את גזרי הדין. בנוסף, היה צריך לסדר סוככים כדי לספק צל לנוכחים. כל זה היה כרוך בסכום כסף לא מבוטל, ולכן האינקוויזיציה, שלא תמיד יכלה לסמוך על התמיכה הכספית של העיריות שבשטחן נערך הטקס.[24]

בשעה שתיים בצהריים יום קודם לטקס, החלה "תהלוכת הצלב הירוק". לתהלוכה שנוצרה כדי להגיע למקום שבו נחגג האוטו-דה-פה היו חוקים לגבי סדר וחלוקת המשתתפים. האסירים הובלו עם שחר מכלא האינקוויזיציה לקפלה ומשם יצאה התהלוכה כולה. מלווה בדגל האינקוויזיציה מאחוריו התייצבו קרובי המשפחה, הנציבים והנוטריונים של האינקוויזיציה, כמו גם נציגי הכמורה הרגילה והרשות החילונית. מטרת התהלוכה הייתה לשאת את הצלב הירוק ואת דגל האינקוויזיציה למקום בו הייתה אמורה להיערך האוטו-דה-פה למחרת. הצלב היה מכוסה בצעיף שחור ו"קרובי משפחה ונזירות שמרו כל הלילה, מוגנים על ידי מחלקת חיילים". עם עלות השחר ביום האוטו-דה-פה, החלה תהלוכת הצלב הלבן, שנקראה כך מכיוון שבראשה עמד צלב שהכיל באופן סמלי כמה חתיכות עץ שהיו אמורות לשמש במוקד עליו ישרפו הנידונים למוות. מאחורי הצלב הלבן באו אנשי הדת, ואחריהם הצלמים של הנידונים שנמלטו או מתו לפני משפט חלקם הוצאו מקבריהם ועצמותיהם הובאו בארגזים עם ציור של להבות והועלו למוקד בהוצאה להורג טקסית. במרכז התהלוכה צעדו הנידונים נושאים נר בידם, חובשים כובע מחודד ולבושים בסנבניטו המעידים על סוג הפשע בגינו הועמדו לדין וגזר הדין. את התהלוכה סגרו פרשים או משלחת צבאית אחרת ולאחריהם נציגי הקהילות הדתיות בעיר. כאשר תהלוכת הצלב הלבן הגיעה לכיכר לאתר בו עתיד היה להתקיים האוטו דה פהוהנידונים, האינקוויזיטורים ונציגי השלטונות תפסו את המושבים ששמרו להם הטקס החל בדרשה של שהוקדשה לתפארת האמונה ולגנות הכפירה. האסירים שאינם חוזרים בתשובה נתבקשו לחזור בתשובה לפני שהם ימותו על ידי שריפתם בחיים. עם אלו שבחרו שלא לחזור בתשובה ננקטו אמצעי זהירות מיוחדים כדי שלא תהייה להם אפשרות לפנות למי מהצופים והיה מקובל שהם הובלו כאשר פיהם חסום.

לאחר הדרשה נקראו פסקי הדין וגזר הדין. כל מורשע התייצב לשמוע את החלטת בית הדין של האינקוויזיציה. מי שנדרש להביע חרטה על מעשיו התנער בפומבי מטעויותיו והבטיח לא לבצע אותן שוב. שלב זה הסתיים בשירה של מזמורים דתיים שונים והוקראו תפילות, בשלב האחרון נמסרו הנידונים למוות לידי הרשויות והובלו ממקום האוטו דה פה למקום בו בוצעו ההוצאות להורג האוטו-דה נמשך בדרך כלל מספר שעות ויכול להימשך כל היום.

המספר המדויק של האנשים שהוצאו להורג על ידי האינקוויזיציה אינו ידוע. חואן אנטוניו יורנטה, מזכיר המשרד ה"קדוש" לשעבר, פרסם בשנת 1802 ספר בשם "דברי ימי האינקוויזיציה של ספרד" ובו הוא מצטט את המספרים הבאים המסכמים את פעילות האינקוויזיציה למעט המושבות האמריקניות, סיציליה וסרדיניה: 31,912 נאשמים שהועלו למוקד,, 17,696 צלמים (בובות דמויות אדם) שנשרפו במקום נאשמים ו-291,450 שזכו לעונשים קלים יותר של חרטה והתפייסות. מאוחר יותר במאה התשע-עשרה, חוסה אמדור דה לוס ריוס קבע מספרים גבוהים עוד יותר, וקבע שבין השנים 1484 ו-1525 בלבד, 28,540 הוצאו להורג בשריפה, 16,520 צלמים נשרפו ו-303,847 נידונו לעונשים קלים יותר. חוקרים מודרניים מספקים הערכות נמוכות יותר.

סיכום פעילות האינקוויזיציה

מחקרים היסטוריים מודרניים מגלים מספרים המעידים על היקף פעילות האינקוויזיציה כפי שמשתקפים בטקסי האוטו דה פה, מספרים אלו עדיין נמצאים בתהליך של מחקר ועיבוד ככל שמסמכים נחשפים ואיסוף נתונים גולמיים נמצא בעיבוד על ידי החוקרים. ממצאים של מחקרים אלו מעידים כי מספר המוצאים להורג הסופי היה קטן יותר ממה שהיסטוריונים האמינו פעם, אבל ההשפעה הכוללת הייתה בהחלט הרסנית עבור מיעוטים תרבותיים נרדפים ועבור הציבור בכללותו. לשלטון האימה הייתה מספר תוצאות בלתי נמנעות, עם התגברות הרדיפה הפסיקו האנוסים להתייצב כדי להודות בחטאיהם. במקום זאת, הם מצאו מפלט בעצם האמונות והמנהגים שהם והוריהם הפנו להם את הגב נראה כי היהדות הפעילה, שהייתה קיימת בקרב כמה אנוסים נולדה מחדש בעיקר מהתעוררות התודעה שלהם תחת רדיפה.[7]

מאחר שהאנווסים תפסו מקום משמעותי במינהל של הממלכה, במקצועות החופשיים ובמסחר, לירידה במספרים של אוכלוסייה זו בגין רדיפות והגירה עשוי הייתה השפעה על האזורים בהם ההשתתפות שלהם בחיי הקהילה הייתה משמעותית. בברצלונה על פי מכתב שכתבו פרנסי העיר למלך בשנת 1485, האנוסים שנאלצו לברוח על חייהם וחיו כפליטים בארצות אחרות "עברו למחוזות אחרים עם כל הכסף והסחורה שיש להם בעיר הזאת." בשנת 1510 האנוסים המעטים שנשארו בברצלונה טענו שהם היו פעם קבוצה פורחת של "מעל שישה מאה משפחות, מהן למעלה ממאתיים סוחרים", וכי הם כעת מנתה הקהילה רק חמישים ושבע משפחות, קרוב לחורבן. ואכן חורבן זה העסיק את הרשויות האזרחיות של ספרד באופן פרדוקסאלי הרדיפה של האנוסים גרמה לפגיעה משמעותית יותר בכלכלה המקומית מאשר הגירוש המאוחר והמקיף יותר של הקהילה היהודית. היהודים בגלל מעמדם המיוחד שיחקו תפקיד שולי יחסית במגזרי מפתח בחיים הציבוריים והייתה להם שליטה פחותה משאבים כלכליים.[25]

נתונים אמינים לגבי פעילות האינקוויזיציה והנידונים באוטו דה פה לא קיימים. כמעט כל התיעוד על פעילות האינקוויזיציה בעשורים הראשונים נעלמו, ובתקופות הבאות הרשומות לרוב לא שלמות. למרות כל הפגמים והפערים המסמכים של האינקוויזיציה מהווים את רישומי התביעה המלאים ביותר ששרדו מכל בית דין אירופי של העת החדשה המוקדמת. על פי התיעוד הקיים ניתן לחלק את פעילות בית הדין לחמישה שלבים עיקריים: התקופה של רדיפות אינטנסיביות נגד האנוסים לאחר 1480, עד 1530 לערך לאחריה תקופה של פעילות נמוכה בתחילת המאה השש עשרה.מ 1559–1614 תקופה שלישית היא תקופת הפעילות נגד פרוטסטנטים ואנוסים מוסלמים. תקופה רביעית עד לסוף המאה ה-17 כאשר רוב הנאשמים ורוב הנידונים באוטו דה פה אינם אנוסים יהודים או מוסלמים ותקופה חמישית שחופפת את המאה ה-18 בה האינקוויזיציה לא דנה נאשמים בגין כפירה אלא עבירות אחרות.[26]

חסר מידע מדויק על הנתונים של פעילות האינקוויזיציה ב 50 השנים הראשונות בהן התבססה הפעילות במסגרת ממלכת אראגון אין מידע כמה אנשים נתנו הודאות מרצון בפני אינקוויזיטורים במהלך הראשונות הללו, כמה נכלאו או נידונו לעונשים אחרים או הוצאו להורג. חשוב להבין שרוב אלה "הוצאו להורג" על ידי האינקוויזיציות הללו לפני 1530 מעולם לא נעצרו חלקם היו כבר לא בחיים או נמלטו מאימת האינקוויזיציה הם הורשעו שלא בפניהם כדי לאפשר את האינקוויזיטורים להחרים כמה שיותר רכוש מיורשיהם של הקורבנות. המידע מוולנסיה הוא רב אך מהימנותו נמצאת בסימן שאלה. העיר שהייתה הגדולה בספרד בתחילת המאה ה-16 הייתה עדה למספר גדול של טקסי אוטו דה פה והוצאות להורג של יהודים אנוסים. שלושה רבעים מקורבנות האינקוויזיציה בוולנסיה היו סוחרים, חנוונים, ובעלי מלאכה האינקוויזיציה לא הקלה את ידה גם על אנשי רוח וחפצים דוממים בספטמבר 1483 נשרפו בכיכר הקתדראלה של ולנסיה כתבי יד וספרי תנך.[27]

הוצאות להורג של האינקוויזיציה בממלכת ארגון 1485-92[28]
מחוז טרואל ולנסיה סרגוסה טורטוסה
הוצאות להורג 12 10 50 6
הוצאה להורג טקסית 40 50 46 32
הוצאות להורג של האינקוויזיציה בממלכת ארגון 1493 - 1511[29]
ולנסיה סרגוסה ברצלונה מיורקה
הוצאות להורג 75 68 28 65
הוצאה להורג טקסית 250 56 445 263
הוצאות להורג של האינקוויזיציה בממלכת ארגון 1530 - 1511
ולנסיה סרגוסה ברצלונה מיורקה סיציליה
הוצאות להורג 140 12 6 15 128
הוצאה להורג טקסית 130 14 ? 183 212

עד שנת 1530 המצוד הגדול אחר אנוסים הגיע לכלל הצלחה וסיכום בתחומי השלטון של הכתר של אראגון. בית הדין של ולנסיה, הוציא להורג שלושה עשר אנוסים בשנת 1528 באוטו דה פה שזכה להתקיים בנוכחות הקיסר, וחמישה נוספים הוצאו להורג באוטו דה פה אחר בשנת 1531, אבל מסמך מקומי רק ציין ש"היו מכשפות רבות ומוריסקו (אנוסים מוסלמים) רבים יותר." בית הדין של סרגוסה הוצא להורג עשרים איש בין 1500 ל-1540; רק שישה מהם היו אנוסים, השאר היו שמונה מכשפות, ארבעה קוסמים ושני מוסלמים. בין 1510 ו 1535 שלושה אנוסים ושלושה אשמים נוספים הוצאו להורג על ידי האינקוויזיציה של מיורקה. בית הדין בסיציליה המשיך לטהר את האי מיהודים עד 1535, כאשר הפרלמנט של סיציליה שכנע את המלך שלהם להשעות את הסמכויות של האינקוויזיציה לחמש שנים, ובכך להשבית את פעילותה באי.[30]

אחת ההתקדמות המשמעותיות ביותר במחקר על פעילות האינקוויזיציה במאה העשרים הוא מחקר על ידי האתנוגרף וההיסטוריון גוסטב הנינגסן, והחוקר הספרדי חיימה קונטררס. בשנת 1972 פרסמו הנינגסן וקונטררס מחקר שבסיסו ניתוח של 50,000 תיקי משפטים של האינקוויזיציה (relaciones de causas) שנאספו מארכיונים שונים ומקיפים פעילות של 21 בתי הדין האזוריים של האינקוויזיציה הספרדית במהלך התקופה שבין 1540–1700. מסווג לפי סוגי פשיעה. המסקנה העיקרית של הניתוח המסמכים והעדויות נמצאת בבסיס המקרים המודרניים והיא שהאינקוויזיציה לא הייתה מנגנון רצחני שאחראי למותם של עשרות אלפי קורבנות במשך רוב ההיסטוריה הפעילה שלה נותר שיעור ההוצאות להורג מתחת ל-2 אחוזים - ממוצע של חמישה אנשים בשנה. עינויים ועונש המוות הוחל רק לעיתים רחוקות - כמעט באופן בלעדי בשנים הראשונות לקיומה. בין 1540 ל-1700 שהיא תקופת הפעילות העיקרית של האינקוויזיציה, משפטים וטקסי אוטו דה פה שעסקו בתחום המוגדר כ"כפירה קשה" וכולל משפטים ועונשים שהוטלו על אנוסים יהודים ומוסלמים ופרוטסטנטים עמדו על 40% מסך המשפטים והעונשים. בתקופה זו התמקדה האינקוויזיציה בחטאים ועבירות "קלות" של נוצרים שלא ממוצא של אנוסים. עבירות אלו כללו התקפות על הכנסייה הקתולית, חילול ה"קודש", התנהגות יצרית חסרת מעצורים, אמונות תפלות והתנגדות לאינקוויזיציה. עבירות קלות יותר אלו מהוות קרוב ל 60% מסך התיקים והענישה בתקופה זו.[31] המחקר מצא עדויות ל 637 הוצאות להורג מבין כמעט 28,000 גזרי דין מ-1560 עד 1614 המהווה 2.3% ועוד 545 הוצאות להורג טקסיות של צלמים המהווה 2%. מתוך כלל ההוצאות להורג 29% נערכו בארגון.[32]

סוגי העבירות ומספר הנאשמים 1540-1700[33]
ארגון מספר ארגון אחוז קסטיליה מספר קסטיליה אחוז סה"כ אחוז
כפירה
אנוסים יהודים 942 3.6% 3455 18.4% 4397 9.8%
אנוסים מוסלמים 7472 28.8% 3346 17.8 10817 24.2%
פרוטסטנטים 2284 8.8% 1219 6.5% 3503 7.8%
כתות אחרות 61 0.2% 82 0.4% 143 0.3%
סה"כ 10759 41% 8101 43.1% 18860 42.2%
עבירות אחרות
נגד הכנסייה 5888 22.7% 6229 33.2% 12117 27.1
ביגמיה 1591 6.1% 1054 5.6% 2645 5.9%
שידול 695 2.7 436 2.3 1131 2.5
נגד האינקוויזיציה 2139 8.3% 1232 6.6% 3371 7.5%
אמונות טפלות 2571 9.9% 961 5.1 3532 7.9
שונות 2247 8.6% 771 4.1 3018 6.7%
סה"כ 15131 58.4% 10683 56.9% 25814 57.7%
סה"כ משפטים 15890 100% 18789 100% 44674 100%
פסקי דין מוות
הוצאות להורג 520 2.0% 306 1.6% 826 1.8
הוצאות להורג טקסיות 291 1.1% 487 2.6% 778 1.7%

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוטו דה פה בוויקישיתוף

לקריאה נוספת

  • חיים שנהב פרשת לופז: עלייתו ונפילתו של רופא המלכה היהודי. הוצאת כתר 2003
  • עליזה מיוחס ג׳יניאו (עורכת) יהודים אנוסים ו׳נוצרים חדשים׳ בספרד ספריית ״אוניברסיטה משודרת״ משרד הביטחון, 1999
  • יום טוב עסיס יהדות פורטוגל במוקד: מחקרים על יהודים ויהודים-בסתר. מגנס - היסטוריה של עם ישראל הוצאת ספרים עʺש יʺל מגנס, האוניברסיטה העברית, 2009
  • ברוך מגד בין נצרות ליהדות: דרכם ביהדות של אנוסי ספרד החדשה במאה הט״ז כרמל, 2009
  • אורה ליאור בין יהודים לנוצרים: יהודים ונוצרים במערב אירופה עד ראשית העת החדשה, כרך 5. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1993
  • אהרון מירסקי (עורך) גלות אחר גולה: מחקרים בתולדות עם ישראל מוגשים לפרופסור חיים ביינארט למלאות לו שבעים שנה. מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד יצחק בן־צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, 1988
  • Lea, Henry Charles, 1825-1909: A History of the Inquisition of Spain (original edition, 4 volumes; Macmillan, 1906-1907) כל הספרים ניתנים להורדה וקריאה. למרות גילו המופלג של המחקר הוא עדיין נחשב לבסיס למחקר המודרני ומצוטט בהרחבה גם במחקרים שיצאו במאה ה 21.
  • Joseph Pérez The Spanish Inquisition: A History translated by Janet Lloyd Yale University Press, 2005
  • John Wiley & Sons, 2008 Helen Rawlings The Spanish Inquisition Historical Association Studies
  • Joseph Pérez The Spanish Inquisition: A History translated by Janet Lloyd Profile Books Limited, 2006
  • Henry Kamen The Spanish Inquisition: A Historical Revision Yale University Press, 1998
  • (1990) Monter, William. Frontiers of Heresy. The Spanish Inquisition from the Basque Land to Sicily. Cambridge University Press

הערות שוליים

  1. ^ מירי אליאב פלדון, "הרפורמציה הפרוטסטנטית", האוניברסיטה המשודרת 1997, עמ' 74-75
  2. ^ Laurence W. Marvin, The Occitan War: A Military and Political History of the Albigensian Crusade, 1209–1218, Cambridge University Press, 2008. עמ' 1–4; קוסטן, עמ' 103–105
  3. ^ וולטר, De la Croisade Contre les Languedociens, 1756
  4. ^ Pérez, Joseph, Breve Historia de la Inquisición en España (in Spanish), Barcelona: Crítica. מסת"ב 978-84-08-00695-4.
  5. ^ Alisa Meyuḥas Ginio, Between Sepharad and Jerusalem: History, Identity and Memory of the Sephardim, בוסטון: BRILL, 2014, עמ' 37–38, מסת"ב 9789004279483. (באנגלית)
  6. ^ Henry Kamen. The Spanish Inquisition: A Historical Revision Yale University Press, 2014 page 65.
  7. ^ 7.0 7.1 Henry Kamen. The Spanish Inquisition: A Historical Revision Yale University Press, 2014 page 68.
  8. ^ Henry Kamen. The Spanish Inquisition: A Historical Revision Yale University Press, 2014 page 67.
  9. ^ Joseph Pérez A new history of the Spanish Inquisition-a terrifying battle for a unified faith. Yale University Press, 2005 page 27
  10. ^ Joseph Pérez A new history of the Spanish Inquisition-a terrifying battle for a unified faith. Yale University Press, 2005 page 78
  11. ^ Joseph Pérez A new history of the Spanish Inquisition--a terrifying battle for a unified faith. Yale University Press, 2005 page 157
  12. ^ Joseph Pérez A new history of the Spanish Inquisition--a terrifying battle for a unified faith. Yale University Press, 2005 page 157
  13. ^ Joseph Pérez A new history of the Spanish Inquisition--a terrifying battle for a unified faith. Yale University Press, 2005 page 158
  14. ^ Joseph Perez, The Spanish Inquisition: A History (London: Profile Books,2006), 93-94
  15. ^ / Juan Marcos Bejarano Gutierrez. The Rise of the Inquisition An Introduction to the Spanish and Portuguese Inquisitions Yaron Publishing 2007 page 80
  16. ^ Rawlings, Helen The Spanish Inquisition. Blackwell 2006 page 67
  17. ^ Rawlings, Helen The Spanish Inquisition. Blackwell 2006 page 17
  18. ^ Rawlings, Helen The Spanish Inquisition. Blackwell 2006 page 18-19
  19. ^ 33-Rawlings, Helen The Spanish Inquisition. Blackwell 2006 page 34
  20. ^ Rawlings, Helen The Spanish Inquisition. Blackwell 2006 page 34
  21. ^ Henry Kamen. The Spanish Inquisition: A Historical Revision Yale University Press, 2014 page 250.
  22. ^ Rawlings, Helen The Spanish Inquisition. Blackwell 2006 page 35
  23. ^ Henry Kamen. The Spanish Inquisition: A Historical Revision Yale University Press, 2014 page 254.
  24. ^ Rawlings, Helen The Spanish Inquisition. Blackwell 2006 page 37
  25. ^ Henry Kamen. The Spanish Inquisition: A Historical Revision Yale University Press, 2014 page 69.
  26. ^ Henry Kamen. The Spanish Inquisition: A Historical Revision Yale University Press, 2014 page 247.
  27. ^ E. William Monter Frontiers of Heresy: The Spanish Inquisition from the Basque Lands to Sicily (Cambridge Studies in Early Modern History). Cambridge: Cambridge University Press 1990 pp 21-22
  28. ^ E. William Monter Frontiers of Heresy: The Spanish Inquisition from the Basque Lands to Sicily (Cambridge Studies in Early Modern History). Cambridge: Cambridge University Press 1990 page 15
  29. ^ E. William Monter Frontiers of Heresy: The Spanish Inquisition from the Basque Lands to Sicily (Cambridge Studies in Early Modern History). Cambridge: Cambridge University Press 1990 page 21
  30. ^ E. William Monter Frontiers of Heresy: The Spanish Inquisition from the Basque Lands to Sicily (Cambridge Studies in Early Modern History). Cambridge: Cambridge University Press 1990 page 26
  31. ^ Rawlings, Helen The Spanish Inquisition. Blackwell 2006 page 12-13
  32. ^ E. William Monter Frontiers of Heresy: The Spanish Inquisition from the Basque Lands to Sicily (Cambridge Studies in Early Modern History). Cambridge: Cambridge University Press 1990 page 32
  33. ^ Rawlings, Helen The Spanish Inquisition. Blackwell 2006 page 13
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36442270אוטו דה פה

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אוטו_דה_פה&oldid=2681386"