רקונקיסטה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלבי הרקונקיסטה

רֶקוֹנְקִיסְטָהספרדית: Reconquista, תרגום: כיבוש מחדש) היא כינויו של תהליך הכיבוש-מחדש של חצי האי האיברי על ידי הנוצרים מידי המוסלמים לאורך פרק זמן שארך כ-700 שנים ונמשך מסוף המאה השמינית ועד לסוף המאה החמש-עשרה.[1] נהוג לראות בניצחון הנוצרי בקרב קובאדונגה בשנת 722 את תחילתה של הרקונקיסטה,[2] ובכיבוש ממלכת גרנדה וסילוק המוסלמים מספרד בשנת 1492 את סיומה.[3] קיים ויכוח מחקרי סביב שאלת מהותה של הרקונקיסטה – האם יש לראות בה מלחמת קודש, התפשטות צבאית וטריטוריאלית, או דגם מוקדם של מסעי הצלב.[4]

היסטוריה

חצי האי האיברי היווה זירת התנגחות בין האסלם לנצרות מאמצע ימי הבינים ועד לסופם. זירה זו מדגימה את המאבק ההיסטורי בין הישויות הדתיות.[5] ב-711 פלשו המוסלמים לחצי האי האיברי כשבראשם טארק אבן זיאד והשתלטו על רוב חצי האי בהביסם את הנוצרים הוויזיגותים. הם כינו את השטח הכבוש בשם אל-אנדלוס והכריזו על העיר קורדובה כבירתו. עם הזמן, התנערו המוסלמים בחצי האי האיברי מהשלטון המרכזי בבגדד הרחוקה וב-929 יסד האמיר עבד אלרחמן השלישי את החליפות האומיית העצמאית של קורדובה.[4] באזור הצפוני שנותר תחת שליטה נוצרית קמו, בין המאה השמינית למאה האחת-עשרה, חמש ממלכות נוצריות: אסטוריאס, שהתרחבה במאה העשירית והפכה לממלכת לאון; רוזנות קסטיליה; ממלכת נווארה; ממלכת אראגון ורוזנות ברצלונה.[4]

במשך כשלוש מאות שנה נשמרו יחסי כוחות מאוזנים בין הנוצרים למוסלמים בחצי האי. החליפות האומיית היוותה כוח משמעותי, חזק ובעל עליונות ביחס לממלכות הנוצריות הקטנות, שלא היוו איום של ממש על המוסלמים. שינוי בסטטוס וביחסי הכוחות הגיע עם התפרקותה של החליפות האסלאמית ב-1031 עקב מתחים פנימיים.[6] האזור המוסלמי בחצי האי התחלק ל-36 טאיפות - נסיכויות קטנות ועצמאיות. את היחלשות המוסלמים ניצלו הממלכות הנוצריות היטב וב-1085 הצליחה מלכות קסטיליה-לאון לכבוש את העיר טולדו וסביבתה. המוסלמים המאוימים ביקשו את עזרת כוחות המוראביטון שהשיגו ניצחונות צבאיים מול הנוצרים בתקופה מסוימת, אך לא הצליחו לכבוש את טולדו ולשנות את המומנטום החיובי הנוצרי שהלך והתחזק.[4] עד מחצית המאה השלוש-עשרה הצליחו הנוצרים לגבור על כוח העזר המוסלמי והחלו בפלישה נרחבת ללב הארץ. בשלב זה הצליחו הנוצרים לכבוש מחדש את רוב חצי האי האיברי, מלבד ממלכת גרנדה שבדרום. הכיבוש הגיע לקיצו עם נפילתה של גרנדה המוסלמית בידי צבאם של המלכה איזבלה והמלך פרדיננד ב-1492.[7]

תאריכים ואירועים מרכזיים

אידאולוגיה ומניעים

הרקונקיסטה היא אמנם כותרת לתקופה מסוימת, אך אינה מתארת תופעה אחידה מבחינת האידאולוגיות, המניעים והמטרות הכלולים בביטוי. קיימות גישות שונות, מההנחה שהרקונקיסטה - כרעיון הכיבוש מחדש - התנהלה כאירוע אחד ואחיד שהתמשך על פני המאות, ועד להנחה הרואה בה רעיון בסיסי, שעלה במאה השמינית ואשר פותח לכיוונים שונים במהלך הדורות, עם השינויים החברתיים והמבניים בחצי האי האיברי. המניעים המרכזיים נעים על הציר שבין אידאולוגיה דתית טהורה לבין תפיסת שייכות טריטוריאלית.[10]

המניע הטריטוריאלי מתבסס על תחושת הזדהות והמשכיות לממלכה הנוצרית הוויזיגותית הקדומה, מה שיוצר תפיסה הרואה בכל חצי האי האיברי שטח השייך לנוצרים. הטענה לשייכות מתייחסת לדיוקסיה החופפת לאזור זה - כלומר כל שטח חצי האי האיברי ואף אזורים מסוימים בצפון אפריקה. הדגשת הקשר שבין הממלכה הוויזיגותית הקדומה לנוצרים הנלחמים במוסלמים בולטת בהפיכתו של מלך אסטוריאס, פילאיו (719–737 pelayo) לסמל בעיני הנוצרים בספרד. פילאיו נחשב לאחיין רחוק של רודריגו, המלך האחרון של הממלכה הוויזיגותית, והוא זה שהנחיל את התבוסה המשמעותית הראשונה למוסלמים בכיבוש העיר קובדונגה ב-722.[11]

היעדר מניע דתי מובהק ורעיון מלחמת הקודש מצוי בכרוניקות שנכתבו במאה ה-8: במקורות אלו לא מוזכרים המוסלמים כאויב ואין כל ביטוי לרעיון הרקונקיסטה (הכיבוש מחדש) כאקט דתי חיוני.[12] לעומת זאת, בכרוניקות של המאה התשיעית (כגון הכרוניקה של המלך אלפונסו השלישי 866–911) נצאים כבר יסודות של מוטיבים דתיים בתפיסת הרקונקיסטה – מה שיתעצב כאידאולוגיה של ממש רק בסוף המאה האחת-עשרה, במקביל לגיבוש רעיון מסעות הצלב.[13]

בחינת הכרוניקות הנוצריות השונות מהמאה השמינית ועד לרבע הראשון של המאה האחת-עשרה מצביעה על התפתחות בראיית המוסלמים בעיני הנוצרים והעצמת העוינות הנוצרית כלפיהם. בנוסף, הדימוי העצמי של הנוצרים מתחזק, מתבסס ומתאחד עם צמיחת רעיון התפתחות הממלכות.[14] מסוף המאה האחת-עשרה, לצד היחלשות המוסלמים, התעצמות הממלכות הנוצריות בחצי האי וחיבור מחדש למוסד האפיפיורי ולממלכת הפרנקים שבצרפת, כיבושי הנוצרים מקבלים אופי של מסע צלב דתי ולא רק של כיבוש שטחים על בסיס זכות השייכות הקודמת.[15] המסגרת הדתית כולה עוברת סטנדרטיזציה בחסות האפיפיוריות המערבית וישנה הצפה של מהגרים, צליינים ומבקרים נוצרים מערביים. הגידול באוכלוסייה הנוצרית בחצי האי האיברי היווה תגבור ככוח עזר צבאי וחיזוק רוחני - בהיאחזו בבשורת מסעי הצלב וגאולת הקרקעות מידי הכופרים המוסלמים.[16] הכרוניקות הנוצריות המאוחרות נוקטות כבר בביטויים המרמזים על תפיסה אידאית ורוחנית של מעשה הכיבוש הצבאי. בולטת במיוחד הדגשת הפולחן סביב קברו של יעקב ה"קדוש" (Saint James, Santiago de compostela), בטקסטים המתארים אותו כלוחם שיביא לנוצרים את הניצחון בחצי האי האיברי משמיים. הפולחן עצמו נוצר כבר במאה התשיעית, אך התעצם במהלך המאות האחת עשרה והשתים עשרה.[17]

דוגמאות למעורבות הרשמית של האפיפיורות במאבק במוסלמים בחצי האי האיברי והתפתחות המימד הדתי של מאבק זה, ניתן למצוא במעשי האפיפיורים עצמם. האפיפיור אלכסנדר השני (1073-1061) הבטיח מחילת חטאים ללוחמים פרנקים שיעזרו במערכה כנגד המוסלמים בעיר ברבסטרו (Barbastro) שבארגאון; הוא אף הציג את הקרב כצודק ומשקף את "רצונו של הא-ל". האפיפיור אורבנוס השני הכריז ב-1089 כי מי שיסייע באכלוס מחדש ובהגנת העיר טארגונה (Tarragona) שמדרום לברצלונה, יזכה באינדולגנציה ובמחילת חטאים. למתגייסים עצמם היו כמובן מניעים נוספים, מלבד המניע הדתי, כהתעשרות כספית או קרקעית, או מילוי מחויבות פיאודלית לשליטיהם בחצי האי האיברי.[4]

יחסי נוצרים – מוסלמים

למרות מאמץ הלחימה הממושך, בין הנוצרים למוסלמים תושבי האי האיברי לא היה נתק מוחלט בתקופת הרקונקיסטה; האוכלוסייה הנוצרית התחלקה למספר ממלכות נפרדות, מה שגרם למתחים פנימיים ביניהם ולמאבקי כוח ומעמד. בנוסף, התפרקות החליפות האומיית ב-1031 והקמתם של מוקדי שליטה מוסלמים עצמאיים רבים, עוררה יריבויות עזות בתוך האוכלוסייה המוסלמית הכללית. היריבים מבית נעזרו לעיתים בגורמים מהמחנה הנגדי ("האויב") כדי לצבור יתרון על יריביהם: מוסלמים נעזרו בנוצרים ונוצרים נעזרו במוסלמים.[18]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רקונקיסטה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ HAWKLEY, ETHAN P. Reviving the Reconquista in Southeast Asia: Moros and the Making of the Philippines, 1565–1662. Northeastern: Journal of World History. Jun-Sep2014, Vol. 25 Issue 2/3. P. 286.
  2. ^ Bonch-Bruevich, Xenia. IDEOLOGIES OF THE SPANISH RECONQUEST AND ISIDORE’S POLITICAL THOUGHT. Manchester University Press. 2008, Vol. 17 Issue 1. P. 27.
  3. ^ Mcmanner, John. The oxford history of Christianity. New York: oxford university press. 2002 (1990), p. 721.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 איריס שגריר, מסעי הצלב - היסטוריה והיסטוריוגרפיה, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2014, עמ' 46-45
  5. ^ Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p. xi of preface
  6. ^ Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p. 1
  7. ^ Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p. 1-3.
  8. ^ כל התאריכים והשנים לקוחים מ: Mcmanner, John. The oxford history of Christianity. New York: oxford university press. 2002 (1990), p. 717-721.
  9. ^ ברקאי, רון. דימוי עצמי ודימוי אויב אצל הנוצרים ואצל מוסלמים בחצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה (מאות ח'-י"ג). חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. האוניברסיטה העברית. תשל"ט, עמ' 59-60.
  10. ^ ברקאי, עמ' 3.
  11. ^ ברקאי, עמ' 4-5.
  12. ^ ברקאי, רון. דימוי עצמי ודימוי אויב אצל הנוצרים ואצל מוסלמים בחצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה (מאות ח'-י"ג). חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. האוניברסיטה העברית. תשל"ט, עמ' 31.
  13. ^ ברקאי, עמ' 58.
  14. ^ ברקאי, עמ' 56.
  15. ^ Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p. 24
  16. ^ ברקאי, רון. דימוי עצמי ודימוי אויב אצל הנוצרים ואצל מוסלמים בחצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה (מאות ח'-י"ג). חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. האוניברסיטה העברית. תשל"ט, עמ' 174
  17. ^ ברקאי, עמ' 129.
  18. ^ Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p.24.


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34232057רקונקיסטה