אדואר דרימון
אדואר אדולף דְרִימוֹן (צרפתית: Édouard Adolphe Drumont; 3 במאי 1844, פריז – 5 בפברואר 1917, שם) היה עיתונאי, מחבר פמפלטים וסופר צרפתי, שהתפרסם כאידאולוג וכתעמולן של האנטישמיות בימי הרפובליקה הצרפתית השלישית. ייסד את הליגה האנטישמית של צרפת והוציא לאור את העיתון "לה ליבר פארול" (La Libre Parole; "המילה החופשית"), שהתמחה באידאולוגיה קסנופובית זו, ושסיסמתו הייתה: "צרפת לצרפתים!" ("!La France aux Français"). דרימון הפך בזמנו לפופולרי על ידי מסריו המסיתים נגד היהודים והקפיטליזם, ועל ידי דיבורו הלוחמני והמלהיב את ההמונים. התגאה בכך שנעשה מעין "אפיפיור של האנטישמיות". להשקפותיו היו הדים גם מעבר לגבולות צרפת, והן השפיעו כעבור עשורים אחדים על מדיניות משטר וישי ועל משתפי הפעולה עם הנאצים בצרפת בעת מלחמת העולם השנייה.
רקע משפחתי ונעוריו
אדואר אדולף דרימון נולד ב-3 במאי 1844 בפריז לאדולף דרימון, פקיד בעירייה, שהיה צאצא למשפחת צובעי חרסינה מסביבות העיר ליל ואדם משכיל, בוגר בית הספר "אקול דה שארט" (École des Chartes) בפריז, שהתמחה בהיסטוריה ומידענות.
בנעוריו למד אדואר בתיכון הקיסרי "בונפרטה" (היום "קונדורסה") ולאחר מכן בתיכון "שארלמאן", אולם לא יכול היה לסיים את בחינות סיום הלימודים מפני שאביו חלה במחלת נפש ולא יכול היה שוב לפרנס את המשפחה. החל משנת 1861 אושפז האב במשך שבע שנים בבית החולים "שרנטון" (כיום בית החולים אסקירול) עם אבחנת "דיכאון מלנכולי".[1] אחרי מות אביו בימי המצור על פריז בשנת 1870[2] ניהל אדואר דרימון זמן מה חיים של "חצי-קלושאר", ובגיל עשרים עבד במשך שישה חדשים בפרפקטורה של מחוז סן; אולם חלומו היה להצטיין כעיתונאי וכסופר.
הצלחתו כעיתונאי, משיכתו למונרכיזם וחזרתו לקתוליות
את טבילת האש כעיתונאי קיבל בעיתון "מוניטר דו בטימאן" (Moniteur du bâtiment; "מדריך הבית"), משם עבר ל"דיאבל א קאטר" (Diable à quatre) של איפוליט דה וילמסאן (de Villemessant). באותו זמן עבד בעיתון "ל'אנפלקסיבל" (L’inflexible; "הבלתי מתפשר"). כבר אז החל אופיו להתגלות כבעייתי. כאשר חשף במערכת של "ל'אנפלקסיבל" את סודות מעבידו השני, וילמסאן, נאלץ זה האחרון לפטרו.
בהמשך התקבל לעיתון הקתולי "ל'וניבר" (L'Univers "היקום") לבין השנים 1874-1886 לעיתון "לה ליברטה" (La Liberté; "החרות") של אמיל דה ז'יררדן (de Girardin), בתור כתב, מבקר ספרות ואמנות וכתב פרלמנטרי. התחיל להקדיש זמנו לכתיבת כמה עבודות היסטוריות לפי דוגמת דודו מצד אמו, ז'אן בּוּשוׂן. פרסם מאמרים על ההיסטוריה בשורה ארוכה של כתבי עת, וכתב כרוניקות אמנות ב"לה פטי ז'ורנל" (Le Petit Journal). שלח ידו גם בחיבור הספדים, כמו אחרי מותם של הבנקאים היהודים אמיל ואיזק פרייר, שאת הראשון מביניהם הישווה לנפוליאון. בעל העיתון "לה ליברטה", שבו עבד, היה בן לאותה משפחה פרייר. בשנת 1886 הסתכסך איתו ועזב את עבודתו שם.
בהתקבלו לסלונים הספרותיים של פריז בשנים הראשונות של הרפובליקה השלישית, הזדמן לדרימון הצעיר להכיר דמויות מפורסמות של התקופה, כמו הוגו, האחים גונקור, פלובר ואמיל זולא. כתב מחזה במערכה אחת: "ארוחה בצהרים" (1875), יחד עם אמה דולפוס, ובשנת 1878 פרסם את ספרו הראשון, שקיבל השראה מאירועי הקומונה הפריזאית, ובאותו הזמן מעין מדריך של הבירה – "פריז עירי הקשישה". בהמשך חיבר גם את "החגים הלאומיים בפריז" (1878) ו"האחרון מבני טרמולן" (1879).
אחרי תבוסתה הקטסטרופלית של צרפת על ידי פרוסיה ב-1871, החל דרימון לאהוד את הרעיונות המלוכניים. לזמן-מה הפך למעריץ של הרוזן אנרי דה שאמבּוֹר (de Chambord), טוען לכתר צרפת, עד אשר התאכזב מחוסר האומץ שלו. בשנת 1880 כתב דרימון מבוא לספר שנודע אז ברבים לראשונה, פרי יצירתם של חדרני המלך לואי ה-14. בהקדמה זו כבר באים לידי ביטוי נטיותיו הפרו-מלוכניות ודאגתו בנוגע למה שנראה לו "ניוון" החברה הצרפתית תחת המשטר הרפובליקני.
לאחר שגדל בילדותו במסורת רפובליקנית ואנטי-קלריקלית (אביו העריץ בהתלהבות את השירים האנטי-מלוכניים של ויקטור הוגו, "העונשים" (Les Châtiments), בהשפעת הכומר סטניסלס דו לאק דה פוז'ר (Stanislas Du Lac de Fugères), מנהל מכללה ישועית, החליט דרימון בשנת 1879 לחזור בתשובה לדת הקתולית.[3][4] השפעה לא מבוטלת על חשיבתו באותם הימים הייתה לכתביהם של ז'וזף דה מֶסְטְר (de Maistre) ושל לואי דה בונאל (de Bonald).[5]
בשליחות האנטישמיות; רב-המכר: "צרפת היהודית"
באביב השנה 1886, בעידודו של הכומר דו לאק ובתמיכתו של הסופר הידוע אלפונס דודה, כתב אדואר דרימון את רב-המכר שעתיד לקנות לו את פרסומו בעולם: "La France juive" – "צרפת היהודית: מסה להיסטוריה בת זמננו". הספר הופיע בשני כרכים בהוצאת הספרים "פלמריון". הספר, מעין מחזור של השנאה נגד היהודים, מכר בתוך שנה בערך מאה אלף עותקים, והודפס עד שנת 1945 בכמאתיים מהדורות. אחת מהן, ב-1887, הייתה זולה יותר ועממית; מהדורה אחרת, משנת 1892, הייתה מאוירת. התרגום לגרמנית זכה במרחב הדובר גרמנית להצלחה יוצאת מן הכלל. דרימון, שהתחיל להתלהב מאוד מהתגלותו, קרא לאנטישמיות "השנאה היפה" ("la belle haine") – כינוי ששאל מוילהלם מאר. הספר, שהקדים בשנה את "הקטכיזם של האנטישמים" של הגרמני תיאודור פריטש (Fritsch), תימצת את כל התאוריות היודאופוביות: הגזעניות, הסוציאליסטיות-אנרכיסטיות ממסורתם של אוטופיסטים כמו שארל פורייה או של אנרכיסטים אנטי-קפיטליסטים כמו פרודון, דתיות, קצת פחות אלו מן הסוג ה"מדעי" כביכול.[6] ספרו של דרימון המשיך את רעיונותיו של אנרי רוז'ה גוז'נו דה מוּסו (Henri Roger Gougenot des Mousseaux) כפי שהוצגו בספר "היהודי, היהדות ויהוד העמים הנוצרים" (Le Juif, le Judaïsme et la judaïsation des peuples Chrétiens), והפיץ את תאורית הקונספירציה הסודית המשותפת של היהודים, הבונים החופשים והיעקובינים נגד צרפת הקתולית באמצעות השיטה הרפובליקנית. בעיני דרימון, יסוד האנטישמיות אינו דתי כמו גזעני – ההבדל בין הגזעים ה"מנוגדים" – בין הארים ובין היהודים, הקרויים גם "השמיים". בתאוריו את אפיוני היהודים לא שכח דרימון להזכיר "מגיפות" כמו הצהבת והאנמיה, הנוצרות לדעתו על ידי הדבקה בטפילים ספציפיים ליהודים, ואשר מזיקות ומחלישות את "הגזעים האצילים" כמו העמים הגאלים, הקלטים, הנורמנים והגרמנים. גם האשמת היהודים ברצח אותו האיש מוצאת מקום מרכזי אצל דרימון, אולם אליה מתווספות רציחות רבות אחרות כמו חיסול מנהיגי הפרנקים, אבות הצרפתים, לרבות מותו של קרל הגדול. דרימון מציין גם את צאצאי עשרת השבטים האבודים של ישראל, שהגיעו עד לאתיופיה, סין ואפילו עד למורמונים בצפון אמריקה; גם שם, כמו באירופה, אחראים היהודים לשפל המוסרי. כל זאת, בתקופה של משבר כלכלי, שבה נהיו צרפתים רבים משוכנעים שכל צרותיה של צרפת נבעו מאנשי עסקים יהודים כמו רוטשילד, פרייר, פולד, נאקה ואחרים. דרימון לא ראה שום אפשרות של פתרון על ידי התנצרות, התבוללות, שיקום או חינוך מחדש של היהודים, ומשום כך קרא להוצאתם מחוץ לחברה הצרפתית.
כמומחה בנושא, נתבקש דרימון לכתוב מבוא לפמפלט האנטי-יהודי המצליח "היהודי התלמודי" (Der Talmudjude) מאת התאולוג הגרמני הקתולי אוגוסט רוהלינג (Rohling). בשנת 1888 כתב דרימון מנשר נוסף - "La Fin du siècle" ("קץ המאה"), שבו הוקיע את "ניוון" החברה בת זמנו.
עוד ביטוי ל"שנאה היפה" של דרימון ליהודים היה הספר "צוואתו של אנטישמי" (Le Testament d'un antisémite) משנת 1891, שבו ניתן למצוא טענות כגון "עובדת רציחת ילדים נוצרים על ידי יהודים היא ברורה כמו אור היום", המצדיקה את עלילות הדם.[7]
המנהל היהודי של העיתון "לה גולואה" (Le Gaulois; "הגאלי"), ארתור מייר (Arthur Meyer; 1844–1924), שכבודו נפגע אישית על ידי דרימון בספר "צרפת היהודית", קרא לו לדו-קרב. שני הלוחמים שרדו בשלום את האירוע. מאוחר יותר, אותו ארתור מייר, שהפך בינתיים לאנטידרייפוסיסט והתנצר לדת הקתולית, אימץ לא מעט מרעיונותיו של דרימון, כולל האנטישמיים שבהם. אולם סופו של דו-קרב אחר היה עצוב יותר. בשנת 1892 קפטן (סרן) יהודי בצבא הצרפתי, ארמן מאייר (Armand Mayer), שיבקש להגן על כבודם של אנשי הצבא היהודים שהותקפו כ"בוגדים" על ידי עיתונו של דרימון "לה ליבר פארול", קרא לדו-קרב את אחד מעוזריו של דרימון, המרקיז דה מוראֵס (de Morès); הדו-קרב הסתיים במותו של מאייר. התקרית עשתה רושם עז (עוד לפני פרשת דרייפוס) על העיתונאי והסופר תיאודור הרצל, מייסדה לעתיד של הציונות.[8]
ב-5 בספטמבר 1889, הקים דרימון יחד עם המרקיז דה מוראס את הליגה האנטישמית הצרפתית, שתמכה לזמן מה בפלג של הגנרל בולנז'ה. ב-1890 הוא כינס בפריז את "הליגה האנטישמית הלאומית של צרפת", וסגנו פעיל בשם ז'אק דה ביאז (de Biez), שקרא לעצמו בימים ההם "נאציונל-סוציאליסט", וטען כי ישו היה ממוצא קלטי. מסריו של דרימון קנו להם תמיכה בקרב אינטלקטואלים לאומנים רבים כמו פול אדאן, לאון קלודל, לאון דודה ושארל מוראס. גם ז'ורז' ברנאנוס הצעיר נמנה עם אלה שרותקו על ידי כישוף הפולמוסן התקיף, וחלק לו שבחים בכמה מכתביו. הסופר והרופא סלין, חסיד ידוע של הגזענות, טען ש"על כל [בן גזע] ארי לקרוא את דרימון".
דרימון ושערוריית פנמה. העיתון "לה ליבר פארול"
מעודד מההד היוצא מן הכלל של ספרו, הקים דרימון ב-20 באפריל 1892, בעזרת תמיכה כספית מאיש העסקים ז'ול גרן (Guérin) ובשיתוף הפעולה של יהודי משומד בשם גסטון כרמיה (Gaston Crémieux; שינה את שם המשפחה לוויאלאר), את עיתונו שלו עצמו – "לה ליבר פארול", שהגיע לתפוצה יומית בת עשרת אלפים גיליונות. "לה ליבר פארול" שימש לו שופר במערכה שפתח נגד הפוליטיקאים, העיתונאים ונגד מאות חברי הפרלמנט שהיו מעורבים ונחשדו בשחיתות בשערורייה הידועה כ"שערוריית פנמה".
בשנת 1892 החלו חקירות ותביעות משפטיות נגד דמויות בכירות שנתנו שוחד לעיתונים ומימנו מערכות בחירות של חברי פרלמנט בעזרת תרומות מהחברה שעמדה לבנות את תעלת פנמה. מקור דמי השוחד והתרומות היה בסופו של דבר סכומי כסף שהתקבלו מאזרחים במסגרת מלווה ציבורי תמורת מניות של המפעל הגרנדיוזי.
הפוליטיקאים, חברי הפרלמנט והעיתונים המשוחדים הסתירו מפני הציבור את המשבר החמור שנקלעה אליו חברת התעלה, שלבסוף פשטה את הרגל. נערכו משפטים של מנהלי הפרויקט, פרדיננד דה לספס, שבנה בעבר את תעלת סואץ, בנו שארל, והמהנדס גוסטב אייפל, כשהאחרון נמצא זכאי. כמה משרי הממשלה התפטרו, ואחדים נידונו לעונשי מאסר. בבחירות 1893 כמה מחברי הפרלמנט החשודים או המסובכים בשחיתויות, בהם בין היתר גם ז'ורז' קלמנסו, שנחשד עקב קשריו עם אחד מגיבורי הפרשה, קורנליוס הרץ, לא נבחרו שוב. בפרשת פנמה שיחקו תפקיד חשוב שני יהודים – הברון ז'אק דה ריינאך (de Reinach; 1840–1892), ששם קץ לחייו, ויועצו, קורנליוס הרץ (1845–1898), שסחט אותו. הם היו המארגנים הראשיים של המלווה הציבורי, שנעשה גם באמצעות הגרלות, ושל השוחד ששולם לפוליטיקאים ולעיתונאים. מעשים אלו שימשו לדרימון כנימוק בזכות מערכתו למען גירוש היהודים מהחברה הצרפתית.
בנובמבר 1892 עד פברואר 1893 נכלא גם אדואר דרימון בעצמו במשך שלושה חודשים בבית הכלא סנט-פלאז'י (Sainte-Pélagie). זאת באשמת הוצאת דיבתו של אוגוסט בירדו, חבר בוועדה פרלמנטרית. דרימון טען שבירדו קיבל שוחד מהבנקאי היהודי הברון אלפונס דה רוטשילד כדי לסייע לחידוש ההטבות שמהן נהנו חברי מועצת ההנהלה של "בנק צרפת", שרוטשילד היה אחד מהם.
דרימון ופרשת דרייפוס
מתוך מעמדו המוסרי הרם של חושף השחיתות במדינה, החל דרימון, באמצעות עיתונו, לעסוק בנושא אחר, מבחינתו לא פחות שערורייתי ולא פחות חשוב מהראשון: נוכחותם של קצינים יהודים בצבא הצרפתי וקריאה להרחקתם המידית.
ב-1 בנובמבר 1894 פרסם "לה ליבר פארול" בעמוד הראשון את הידיעה על מעצר קצין יהודי במטה הכללי של הצבא, בחשד לבגידה חמורה: מסירת מידע סודי לגרמניה. קצין זה, הקפטן אלפרד דרייפוס, הוצא בהמשך משורות הצבא הצרפתי, ונידון לעבודות פרך במושבת העונשין באי השדים שבמושבה הרחוקה גיאנה הצרפתית. עיתונו של דרימון בירך בסיפוק על גזר הדין נגד דרייפוס בעמוד הראשון, ובכותרת הופיעו הסיסמאות: "הלאה היהודים!" ו-"צרפת לצרפתים!". דרימון התגאה בתרומת מאמריו ועיתונו למניעת מה שכינה "נפילת צרפת בידי היהודים". הארסיות האובססיבית של מאמרי דרימון בימי פרשת דרייפוס עוררה עלייה ניכרת במכירות עיתונו, שהגיע הפעם לתפוצה בת מאה אלף עותקים. יש לציין כי בשנת 1894 הכומר סטניסלס דו לאק דה פוז'ר, שנבהל מההיקף המוגזם בעיניו של פעילות בן טיפוחיו, נזף בו במכתב והחליט לנתק את הקשר איתו: "אתה עובר כל גבול ואני מתפלל לאל הטוב שיחזיר אותך לעצמך. נראה שמשהו עכור קורה בחיים שלך."[9]
פעילותו בפרלמנט ושנותיו האחרונות
בשנת 1893 ניסה דרימון ללא הצלחה לרוץ לפרלמנט מטעם העיר אמיין. בשנת 1894 יצא לגלות בבריסל. כעבור 4 שנים, ב-1898, כשזכה לפופולריות מחודשת הודות לפרשת דרייפוס המתמשכת, חזר לצרפת. הוא חצה את הים התיכון אל הנחלה הצרפתית החדשה באלג'יריה, ועם תוכנית בחירות אנטישמית, בתמיכת ראש העיר של אלג'יר, מקס רז'יס, נבחר לפרלמנט כנציגהּ של עיר זו. הוא הצליח להיבחר במאי 1898, זמן קצר אחרי שבאלג'יר התרחשו פרעות נגד היהודים (בב אל ווד, ינואר 1898). בהיותו חבר בפרלמנט נאלץ לעזוב את ניהול העיתון "לה ליבר פארול". דרימון הפך לראש "הסיעה האנטי-יהודית" בפרלמנט הצרפתי, ובתוקף תפקיד זה ניהל בשנת 1899 מאבק עיקש למען ביטול "החלטת כרמיה", שהעניקה בשנת 1870 אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה. כמו כן התנגד בתוקף לדיון משפטי מחדש בפרשת דרייפוס, ודרש את העמדתו לדין של אמיל זולא. על רקע משפטו של אמיל זולא התקיים דו-קרב באקדחים בינו לבין קלמנסו, אך שניהם יצאו ממנו ללא פגע.
בשנת 1901 בעקבות הצהרות מעליבות אסורות נגד שר המשפטים הרפובליקני, ארנסט מוני, שאותו כינה " בעל מום" (taré; במובן של "דגנרט"), סולק דרימון מחברות בבית הנבחרים.[10]
בבחירות ב-24 באפריל 1902 לא נבחר שוב לפרלמנט. מאותו רגע חזר לעבודתו הפובליציסטית. בערך בשנת 1910 כשל במאמציו לשכנע את ליאון דודה (בנו של אלפונס דודה) לקבל את ניהולו של "ליבר פארול" ולאחד את העיתון עם העיתון הימני שלו, "אקסיון פראנסז", שנעשה יותר פופולרי באותם הימים. לבסוף נרכש העיתון על ידי קבוצה פיננסית קתולית, שהרחיקה את דרימון מניהולו. אולם דרימון לא אמר נואש, וב-22 בפברואר 1915 בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, קיבל לידיו את ניהול העיתון "לה פפל פראנסה" ( Le Peuple français; "העם הצרפתי").
את שנותיו האחרונות בילה דרימון בכפר ונה-לה-סבלון (Veneux-les Sablons), הידוע גם כוונה נדון (Veneux Nadons), שבאיל-דה-פראנס, ובכפר ואלרי במחוז יון שבבורגון.
לא צלח בידו להיבחר לאקדמיה הצרפתית בשנת 1909.
דרימון, איש קשה מאוד, רדוף כנראה מזיכרון מחלת הנפש של אביו ומחרדת ההידרדרות לעוני מימי נעוריו, האמין מאוד בספיריטואליזם ובכירומנטיה, ונהג לשאת איתו תמיד שורשי דודא כקמע נגד עין הרע. הסתכסך כמעט עם כל מקורביו, בהם הסופר אלפונס דודה, עם העובד הסוציאלי והפעיל הקתולי אלבר דה מן, עם המוודה הישועי סטניסלס דו לאק, שעודד אותו לכתוב את "צרפת היהודית", עם ז'ול גרן, מנהיג הליגה האנטישמית, עם המרקיז דה מוראס ועוד.
דרימון מת באופן פתאומי ב-5 בפברואר 1917 בפריז, שאליה הגיע כדי לטפל בהפרעת ראייה מטרידה. נקבר בבית העלמין פר לשז.
מורשת דרימון בקרב הימין הקיצוני הצרפתי
בשנות ה-20 וה-30 נעשו ניסיונות להקים מחדש עיתון בשם "לה ליבר פארול", אחד מהם על ידי אדם בשם אנרי קוסטון (Coston). בשנות משטר וישי והכיבוש הנאצי בצרפת, הפכו כתבי דרימון לאחד מהיסודות הרוחניים של השלטון, שיישם מדיניות רדיפה קשה והנהיג צעדים הדרגתיים במגמה להשמדת המיעוט היהודי בצרפת ובמושבותיה. באותה תקופה הועלו הצעות שונות - כמו זו של העיתון "אוֹ פִּילוֹרִי" (Au Pilori; "אל עמוד הקלון") להעלות את שרידיו של דרימון לפנתאון של פריז.
בשנת 1963 פרסמה קבוצת פעילים ותיקים של הימין הקיצוני – מוריס ברדש, קסבייה ויאלה, אנרי קוסטון וז'אק פלונקאר ד'אסאק – כתבים מאת דרימון, בהם "ניתוחיו" את ספר הפלסתר האנטישמי הידוע הפרוטוקולים של זקני ציון". ב-20 באפריל 2005 – יום היווסדו של העיתון "ליבר פארול", ובצירוף מקרים גם יום הולדתו של היטלר – הוקמה עמותת אדואר דרימון (Amicale Edouard Drumont), המוקדשת לטיפוח מורשתו ולהפצת יצירותיו.[11]
בשנת 2005, בהחלטת עיריית פריז, הורחקה מעל קברו של דרימון הכתובת המוקדשת ל"מחבר הנצחי של "צרפת היהודית"".
כתביו
- 1886 – La France juive ("צרפת היהודית")
- 1888 – La fin d'un monde ("סופו של עולם")
- Dernière battaille – 1890 ("הקרב האחרון")
- Testament d'un antisémite – 1891 ("צוואתו של אנטישמי")
- Secret de fourmies – 1892 ("סוד הנמלים")
- 1896 – De l'or, de la boue, du sang - Du Panama a l'anarchie ("על זהב, בוץ ודם - מפנמה ועד לאנרכיה")
- 1899 "היהודים ופרשת דרייפוס"
- 1900 "תמונות - דיוקן ישנים, מסגרות ישנות"
לקריאה נוספת
- Berstein, Serge, et Milza, Pierre, Dictionnaire historique des fascismes et du nazisme, Bruxelles: Complexe, 1992. [צרפתית: סרז' ברסטין ופייר מילזה, "לקסיקון היסטורי של הפאשיזמים ושל הנאציזם", בריסל: הוצאת קומפלקס, 1992.]
- F. Busi, The Pope of Antisemitism,the career and the legacy of Edouard Adolphe Drumont, London, New York: Lanham, 1986.
קישורים חיצוניים
- "אדואר דרימון", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- דרימון, צילום מאת פייר פטי, פרסומת של החברה "פליקס פוטן"
- ז'וליין דוהה - "סוג של פופוליזם במאה ה19" -התייחסות ל"צוואתו של אנטישמי" מאת דרימון בכתב עת בלגי, 2004 (בצרפתית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Anovi XIXe siecle - מרק נאדו על אודות אדואר דרימון.
- ^ מאמר רוויו בעיתון "לה קרואה".
- ^ Les Bons Docs - תולדות המאה ה-19: התנועות האנטישמיות בשלהי המאה ה-19 בצרפתית.
- ^ העתון לה קרואה, שם.
- ^ Anovi ibidem.
- ^ Pierre-André Taguieff, La Judéophobie des Modernes - Des Lumières au Jihad mondial, Paris: Ed. Odile Jacob, 2008. [פייר-אנדרה טגייף, היודאופוביה של התקופה המודרנית – מעידן האורות אל הג'יהאד העולמי, פריז: הוצאת אודיל ז'קוב, 2008.]
- ^ ז'וליין דוהה (2004).
- ^ Jacques Kornberg (U. Toronto) - Theodor Herzl - From Assimilation to Zionism, Indiana University Press 1993.
- ^ La Croix, שם.
- ^ Pierre Piérard - Dictionnaire Larousse de la Troisième République, Paris, 1968.
- ^ האתר voxnr.com, המתנגדים לסדר העולמי הגולבלי - ידידי אדואר דרימון, 16 במאי 2005.
29451468אדואר דרימון