תרבות הפנינים בבחריין
 | |
| בית עיסא איבן-עלי | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2012, לפי קריטריונים 3 | |
| מדינה |
 בחריין |
|---|---|
תרבות הפנינים בבחרין[1] הוא אתר מורשת עולמית בבחריין, אשר הוכרז בשנת 2012 והמוקדש לתרבות שליית הפנינים, עיבודן והסחר בהן, אשר התקיים באזור במשך כמעט אלפיים שנים. האתר כולל שלושה אזורים בים הפתוח שבהם נישלו הפנינים ו-12 מבנים בעיר מוחארק השוכנת על האי מוחראק שמצפון לבירה מנאמה.
היסטוריה
קיימת עדות לשליית פנינים מקרקעית המפרץ הפרסי מאז התקופה הנאוליתית, הן לצרכים מקומיים והן למטרות מסחר, ככל הנראה עם מסופוטמיה. לאחר הפוגה במהלך תקופת הברונזה, הופיעה תעשיית פנינים נרחבת ומאורגנת היטב, שמרכזה היה בבחריין, אם כי מושג זה התייחס באותה עת לשטח נרחב בהרבה מזה של מדינת בחריין המודרנית. תעשייה זו העניקה מענה לדרישה הגדולה לפנינים באימפריה הרומית; ובמאה ה-1 ציין פליניוס הזקן כי בחריין נודעה בפנינים מובחרות, אם כי הוא הוסיף שתעשיית הפנינים בסרי לנקה הייתה נרחבת יותר. בימי הביניים שוב התגבר הסחר בפנינים אשר יוצאו מבחריין ונועדו עבור שכבות האליטה בימי שלטונו של בית אומיה ובתחילת שלטונו של בית עבאס. סוחרים מהרפובליקה של ג'נובה הובילו את הפנינים אל חופי הים השחור ומעבר להם. החל בסוף המאה ה-15 ועד ראשית המאה ה-17 חלה ירידה בהיקף התעשייה, ככל הנראה בשל גילוי מקורות חליפיים לפנינים באמריקה, והדבר ניכר ברישומי מספר האוניות שפקדו את בחריין, שמספרן ירד מכאלף בשנה למאות בודדות. עם זאת, תחרות זו הייתה קצרת מועד, ולאחר שהאימפריה הספווית השתלטה על בחריין בשנת 1602 לערך, שימשו הפנינים למימון התפשטותה של השיעה ברחבי האימפריה. במהלך המאה ה-17 השתלטה האליטה הדתית והמסחרית בבחריין על התעשייה, והחלה לנהל את שליית הפנינים. בנוסף, עליית הביקוש לפנינים בהודו הביאה להגירה אל בחריין. במאה ה-18 הפכה התעשייה לגורם העיקרי שניצב בבסיס מאבקי השליטה באזור, ובמהלכם נגרם לו נזק רב והמרכזים העירוניים בו שקעו. במקביל התפתחו מרכזים תעשייתיים מתחרים בקטר ובכוויית. עם זאת ב-1820 העניקה האימפריה הבריטית את השליטה במדינה למשפחת אל-ח'ליפה השולטת בה גם כיום, ומהלך זה ייצב את המצב הביטחוני במדינה והביא להתפתחות המסחר גם בתחומים נוספים.
בתקופה זו החלה העיר מוחארק להתבלט כמרכז תעשיית הפנינים, והיא הפכה לעיר הגדולה במפרץ הפרסי, ובה כ-6,000 תושבים. תעשיית הפנינים בבחריין הגיעה לשיאה ברבע האחרון של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, עת סיפקה המדינה 80% מהצריכה העולמית והתעשייה העסיקה כ-30,000 איש[2]. בשנות ה-30 של המאה ה-20 התמוטטה תעשיית הפנינים בבחריין לחלוטין בתוך זמן קצר, כאשר יפן החלה בגידול מסחרי של צדפות מים מתוקים לשם הפקת פנינים. סופה של התעשייה וגילוי הנפט באי המרכזי של בחריין, הביאו להגירה המונית ממוחארק, והעיר איבדה את מרכזיותה.
האתר
- שדות הצדפות - שלושה מאזורי שליית הצדפות השוכנים בים הפתוח מצפון לבחריין נבחרו להיכלל בהכרזה, בשל כך שנחשבו לשדות הצדפות העשירים והאיכותיים ביותר. עם זאת, למעט הצדפות עצמן, אין באזורים אלה שרידים לתעשייה.
- חוף בו-מאהיר וקלעת בו-מאהיר - זהו חוף החול הטבעי היחיד שהשתמר במוחארק, שכן ביתר חופיו התבצעה פעילות רחבה של ייבוש שטחים מהים. החוף השוכן בצידה הדרומי של העיר ניצב בעבר על אי נפרד, הוא שימש את סירות השולים ובו התקיימו החגיגות שליוו את צאתם לים ואת שובם. מבנה המצודה של קלעת בו-מאהיר הגן על הנמל מפני שודדים. רק אחד ממגדלי המצודה השתמר, והמבנה שוחזר בין השנים 1977–1979.
- העיר מוחארק - ברובע העתיק בדרומה של העיר תוחם אזור שימור מפותל ומתמשך, ובו 11 מבנים שהוקמו בתקופת השיא של תעשיית הפנינים במוחארק, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. המבנים כוללים בתי מגורים של סוחרים אמידים - בחלקם שוכנים גם בתי הארחה - חנויות, מחסנים והמסגד שהיה צמוד לביתה של משפחת סיאדי. המבנים משקפים אספקטים משפחתיים וכלכליים שונים של התעשייה, והם מדגימים את המאפיינים הייחודיים של סגנון הבנייה בעיר, אשר הושפע מהמדינות השונות עימהן עמדה מוחארק בקשרי מסחר. בתי המגורים ערוכים סביב חצר פנימית, אחת או יותר בהתאם לעושרה ולמעמדה של המשפחה, והם עשויים מעיסת אלמוגים ובוץ. הקירות מטוייחים וגגות הבוץ השטוחים נתמכים בענפי מנגרובים וחזרן. רבים מהמבנים מעוטרים ביציקות גבס ודלתותיהם וחלונותיהם מגולפים. מיעוטם מצטיינים בעיטורי גומחות בקירות החיצוניים ובתקרות מעוטרות.
הערות שוליים
- ^ השם המדויק הוא "תרבות הפנינים, עדות לכלכלתו של אי" ("Pearling, testimony of an island economy").
- ^ Pearl Diving in Bahrain
  | |
|---|---|
|
20812004תרבות הפנינים בבחריין