תפארת בנימין
 | |
| מפה של חבל הבשן ובו תפארת בנימין משנת 1888 | |
| מדינה |
 האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| חבל ארץ | חורן |
| תאריך ייסוד | 1895 |
| תאריך נטישה | 1901 |
תפארת בנימין הייתה מושבה בחבל חורן, אשר הוקמה ב-1895 כחלק מניסיונות ההתיישבות היהודית בחורן וננטשה ב-1901.
היסטוריה
רקע
ב-1884 הקימו יהודי סופיה את בית המדרש "שלום וברכה" שהוא חלק מארגון בשם "אהבת ציון", ששם לו למטרה רכישת אדמות חקלאיות בארץ ישראל, והתבסס על תרומות חבריו. ב-1885 נסעו לארץ ישראל יצחק לוי ואהרון בן אדו מראשי הארגון, במטרה לרכוש קרקעות. בסיוע יהודים מבולגריה שכבר התגוררו בארץ כמה שנים אחדות בדקו השניים חלופות שונות. בתחילה הוצע להם שטח בן 4,000 דונמים ליד הכפר הערבי סאפריה, בהמשך ליד ראשון לציון ולבסוף ליד פתח תקווה. כל ההצעות נפלו בשל העלויות הגבוהות של הקרקעות וראשי הארגון חזרו לסופיה.
ב-1890 התרחבה אגודת חובבי ציון בעיר יאשי שברומניה עד כדי כמות של אלפי חברים שהיו משלמים מס חודשי. בשבתות ובחגים התאספו לשמוע חדשות וידיעות מארץ ישראל, והתסיסה לעלות ולהתיישב גברה. ב-1894 שוב התחדשה היוזמה בבולגריה וארגון "שלום וברכה" שינה את שמו ל"אוהבי ציון וישוכנו בה" והורכב מגרעין בן עשר משפחות. במקביל התפרסמה בעיתון המליץ ידיעה על 100 משפחות יהודיות מיאשי שהקימו ארגון בשם "עזרה בצר" שמטרתו יישוב ארץ ישראל. גזבר ארגון "אוהבי ציון" חיים לוי יצר קשר עם יחיאל ברקוביץ' יושב ראש "עזרה בצר" והוסכם שעשר המשפחות מבולגריה יצטרפו ל"עזרה בצר". באותה שנה לערך רכש המהנדס יוסף זיידנר, נציג אגודה ציונית מן העיר יקטרינוסלב שבאימפריה הרוסית 88,000 דונם במזריב, מרחב שממזרח לנחל רוקד שבמחוז דרעא.[1] המרחב חולק לארבעה חלקים, כמספר המושבות שעמדו לקום.
הקמת המושבה
מיקום המושבה הוחלט יחד עם יהושע אוסוביצקי, שליחו של הברון רוטשילד לארץ ישראל, כחלק מהקמת רצף התיישבות יהודי מהמושבות גדרה ועקרון בשפלת יהודה בדרום, דרך זכרון יעקב בכרמל ויסוד המעלה וראש פינה בעמק החולה ועד חבל החורן בצפון.[2]
לפקודת אוסוביצקי ב-1892 נרשמו הקרקעות שנרכשו בחורן על שם עוזרו ועושה דברו, אמיל פרנק, סוחר שמהלכים לו בקרב הפקידות בביירות ובדמשק מיועציו הקרובים של הברון, שהתמנה על ידו לנהל את מושבותיו הראשונות בממלכה העות'מאנית. ומכיוון שגם פרנק היה נתין זר נדרש צו מלכותי מיוחד מהווזיר הגדול בקושתא שניתן באפריל באותה השנה, ויצא לפועל באוגוסט אותה שנה עקב צו משנה של מושל החורן. בשנת 1894 שלח הברון את פקידיו למפות את האזור ולהכינו להתיישבות יהודית. עם מותו של פרנק נרשמו האדמות על שם סלומון ריינק, נאמן הברון. גם להעברה זו ניתן אישור בצו שלטונות קושטא ב-1905.
אחד העם הידוע בביקורתו הקשה על דרכי פעולת אגודות חובבי ציון והברון לגאולת קרקעות בארץ ישראל וישובם על ידי יהודי הארץ והגולה, ובקריאתו שיסירו ידיהם ממפעל ההתיישבות, או לכל הפחות לעשות רק את שניתן בהכשר ללא ערמה ותחבולה לגנוב את דעת הממשלה, חושף במאמרו 'הישוב ואפיטרופוסיו', מתוך שהיה בארץ בעת ההיא ונזדמן לו הנוסח המקורי לספרי המקנה אשר לפקידות הברון על קרקעותיו בחורן, את שידע "הוועד הארץ-ישראלי הפריסאי" והתעלם, גם מתוך עדותו של אחד העם בפניו ובפני הנהלת האגודות, שהשלטונות העות'מאניים לא יאפשרו התיישבות יהודית בחורן אף אם אלו יקבלו עליהם עול מלכותה, דהיינו, יוותרו על נתינותם הזרה והתעתמנו.
העלייה לקרקע
ראשונה הוקמה המושבה "תפארת בנימין" ליד הכפר הערבי סאחם אל-ג'ולאן, מזרחית לנחל רוקד ואחריה הוקמו בית פקידות, חווה ומשתלה בגלון, וכן היאחזויות "נחלת משה" ו"אחוה".
ב-4 באוקטובר 1895 נפגשו חמש המשפחות באיסטנבול ומשם נסעו דרך ביירות ודמשק לשטח שהוקצה עבורם באזור חורן ונקרא טוּשָאנְבָּאבְּשוּן (לימים, בשטח מחוז דרעא צפון-מערב לדרעא). עם העלייה הוחל בבניית בתי מגורים מאבן ובהתאם להצעת נציגי הברון רוטשילד ניטעו 17,000 עצי תות ו-8,000 גפנים שהובאו מראש פינה.[3] כדי לגדל בהמשך זחלי משי. בשנה הראשונה התיישבו באופן קבוע בחורן תשעה יהודים ומתוכם שתי נשים ששוכנו בביתו של יצחק לוי, בו נבנה תנור לאפיית לחם. נבנו מספר מבנים לבהמות. כל מתיישב השקיע 1,000 פרנקים צרפתיים בקניית ציוד. במאי 1896 הגיעו למושבה עוד שמונה משפחות מיהדות רומניה ושלושה ראשי משפחות מבולגריה. הוברר ששני השוורים הראשונים שנרכשו מערביי האזור היו גנובים והשלטונות העות'מאנים החזירו אותם לבעליהם הדרוזים. בהמשך נרכשו שוורים חדשים בדמשק. צורת החיים במקום דמתה לקומונה. בשלהי 1896 הגיע למושבה שוחט מהיישוב הישן של העיר העתיקה של צפת ולראשונה מאז עלו לקרקע אכלו המתיישבים בשר.
בנובמבר 1896 בתחילת עונת הגשמים, זרעו המתיישבים חיטה והחלו בפעילות חקלאית של ציונות מעשית.
כשלוש שנים לאחר תחילת עיבוד האדמות, ביולי 1896, החליטו העות'מאנים לגרש את כל המתיישבים היהודים מן האזור. בהשפעת אנשי הברון הסכימו העות'מאנים לבטל את הגזירה אך אסרו על התיישבות תושבים נוספים במקום.
בראשית 1897 הגיעו שישה תושבים ערבים מקומיים והחלו לחרוש את אדמת היישוב. פרצה קטטה בין המתיישבים לתושבים הערבים. בפסח של אותה השנה הגיעו 12 מתיישבים נוספים מבולגריה ברובם נשות וילדי המתיישבים הראשונים. בשלהי 1897 כבר התגוררו בחורן כל עשר המשפחות מגרעין ההתיישבות מבולגריה. במועד זה נאסף יבול החיטה. חלקו נגנב על ידי ערביי הסביבה וחלק ממעשי הגנבה לוו בהתקפות על בני משפחות המתיישבים.
בשנים הללו הוקמו באזור תשעה יישובים יהודיים באזור וביניהם: זיכרון מנחם, נחלת משה, תפארת בנימין, אחוות ישראל ובית איכר. בשיאה מנתה ההתיישבות כ-72 משפחות בתשע נקודות יישוב.[1]
נטישת המושבה
בראשית 1898 פרצה מגפת טיפוס בקרב בני המושבה. אחד מבניו של מתיישב מרומניה נפטר, והחולים הועברו לטיפול בראש פינה. במקביל הלכו וגברו התנכלויות התושבים הערבים, ללא התערבות השלטונות העות'מאנים, והחלה עזיבה הדרגתית של המתיישבים. באמצע 1898 נותרו במושבה שמונה משפחות מבולגריה ועשר מרומניה. בשל הגנבות הורע מאוד מצבם הכלכלי של המתיישבים, ובעצת נציגו של הברון רוטשילד עזבו המתיישבים את המושבה ועברו זמנית לצפת וראש פינה.
בשלהי 1898 חזרו רק ראשי המשפחות למושבה, ומצאו שנהרסה בידי בדואים שהתקוממו בעת ההיא כנגד השלטון העות'מאני. נציג הברון רוטשילד הורה למתיישבים לעזוב את המושבה. שניים ממתיישבי בולגריה נעצרו בידי הז'נדרמריה העות'מאנית ונשלחו לדמשק. היהודים שוחררו בהתערבות אנשי הברון רוטשילד. באוגוסט 1898, תוך איום על המתיישבים במאסר, החתימו אותם העות'מאנים על התחייבות שלא לחזור עוד לחורן, והמתיישבים עזבו את המקום לבלי שוב. המתיישבים מבולגריה עברו לצפת, ואלו מרומניה – למטולה.
הקשר בין הקבוצות נשמר והן נודעו בגליל כאנשי ג'אחאם ג'ולן או אנשי סאחם אל-ג'ולאן על שם הכפר בקרבתו הוקמה המושבה, והם נסמכו על קצבה יומית מטעם אנשי הברון בסך 10 פרנקים צרפתיים לנפש. בהמשך היוו קבוצות אילו את הגרעין שיסד את המושבה יבנאל. ראשוני המתיישבים ביבנאל מאנשי סאחאם ג'ולן היו: שבתאי סאחין, יחיאל ברקוביץ', יעקב ואלוביץ', א. אלכסנדר, שמואל צבי מייזל, ניסים לוי, דוד יוסף לוי, פסח מקארוב, יצחק לוי, עזריאל לוי, יחזקאל לוי, משה בנימין, יעקב אליהו, משה וינגר, משה פורטר, משה לבקוביץ', אליהו גוטרמן, יעקב לייבוש מאירוביץ'.
בשל הקשיים הכלכליים, הריחוק מריכוז יהודי, והתנכלויות מצד האימפריה העות'מאנית, המושבה ננטשה מאחרון תושביה ב-1901. למרות זאת קרקעות האדמות הללו נותרו תחת בעלות הברון רוטשילד וחברת פיק"א והן עובדו מכוח הסכמי חכירה בעיקר לערבים מקומיים, ושולמו בעבורן מיסים כדין למנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון.
לאחר הנטישה
עם הופעת הציונות בסוף המאה ה-19, החלה העלייה הראשונה, ובמסגרתה נעשה ניסיון התיישבות יהודית בחבל החורן, שבדרום סוריה.
בזמן מלחמת העולם הראשונה, התנועה הציונית דרשה כי המדינה היהודית שתקום תכלול את בקעת הלבנון, רמת הגולן, עמק הירדן וחבל החורן, הנימוק העיקרי היה בשל מקורות המים אשר באזורים אלו והבולטים שבהם, נהר הירדן, נהר הירמוך, נחל יבוק, נהר הליטני, החרמון ועוד.[4]
ב-1927 הוקם בית כנסת המרכזי של המושבה בנימינה בשם הזהה "תפארת בנימין".[5]
ב-1935 ערך חוקר ארץ ישראל זאב וילנאי טיול בן כמה עשרות משתתפים למושבה הנטושה. עד היום האדמות בבעלות יהודית.
נכון לפברואר 2026 צה"ל שולט בגזרה לאחר שהשתלט עליה צבאית במסגרת מבצע חץ הבשן, בעקבות זאת התעוררה תמיכה ציבורית[דרושה הבהרה] בחידוש ההתיישבות היהודית בבשן, ואף קם ארגון ההתיישבות חלוצי הבשן.[6]
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 צביקה האוזר, סוריה ורמת הגולן: עת לאסטרטגיה לאומית, השילוח 28 ביוני 2018
- ↑ יעקב סלומון, בדרכי שלי, הוצאת עידנים: 1980, עמ' 60
- ↑ גיא בכור, האמת שהושתקה עד היום: רמת הגולן תמורת החורן – והבעלות של ישראל, באתר Gplanet, 29 בינואר 2012
- ↑ גדעון ביגר, ארץ רבת גבולות: מאה השנים הראשונות של תיחום גבולות ארץ ישראל 1840–1947, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, 2001, עמ' 63
- ↑ בית הכנסת תפארת בנימין – בית ימי בנימינה
- ↑ יוסף רוסו, הכירו את האדמות היהודיות של קק"ל בסוריה, באתר הקול היהודי, 11 בדצמבר 2025
תפארת בנימין42847953Q138575554