תאודורוס מטרסוס

תאודורוס מטרסוס
Θεόδωρος Ταρσο
	תיאור של תאודורוס מטרסוס בוויטראז' בכנסיית יוחנן המטביל בליברפול
לידה	602; טרסוס, האימפריה הביזנטית
פטירה	19 בספטמבר 690 (בגיל 88 בערך); קנטרברי
קאנוניזציה	על ידי הוכר כקדוש לפני מיסוד התואר
חג	19 בספטמבר
תארים	הארכיבישוף מקנטרברי

תֶּאוֹדוֹרוּס מִטַּרְסוּס (ביוונית: Θεόδωρος Ταρσο; ‏0602 – 19 בספטמבר 690) היה הארכיבישוף מקנטרברי משנת 668 עד 690. תאודורוס גדל בטרסוס, אך נמלט לקונסטנטינופול לאחר שהאימפריה הפרסית כבשה את טרסוס וערים נוספות. לאחר לימודיו שם, הוא עבר לרומא ובהמשך הוסמך כארכיבישוף של קנטרברי בפקודת האפיפיור ויטאליאן. תיאורים של חייו מופיעים בשני טקסטים מהמאה ה-8. תאודורוס ידוע בעיקר בזכות הרפורמה שערך בכנסייה האנגלית (אנ') והקמת בית ספר בקנטרברי.

מקורות

ניתן לחלק את חייו של תאודורוס לתקופה שלפני הגעתו לבריטניה כארכיבישוף קנטרברי, ולתקופת כהונתו כארכיבישוף. עד לאחרונה, מחקרים על תאודורוס התמקדו רק בתקופה המאוחרת יותר, מכיוון שהיא מתועדת ב"Historia ecclesiastica gentis Anglorum" (בלטינית: "ההיסטוריה הכנסייתית של העם האנגלי") של בדה ונרביליס (בערך 731 לספירה), וגם ב-"Vita Sancti Wilfrithi" ("חיי הקדוש וילפריד") של סטיבן מריפון (Stephen of Ripon) (תחילת שנות ה-700), בעוד שאף מקור אינו מזכיר ישירות את פעילויותיו המוקדמות של תאודורוס. עם זאת, ברנרד בישוף ומייקל לפידג' (אנ') שיחזרו את חייו המוקדמים בהתבסס על מחקר של טקסטים שהופקו על ידי בית הספר של קנטרברי שלו.

קורות חיים

תאודורוס היה ממוצא יווני ונולד בטרסוס שבקיליקיה, דיוקסיה דוברת יוונית של האימפריה הביזנטית. בילדותו של תאודורוס התחוללו מלחמות הרסניות בין האימפריה הביזנטית לאימפריה הסאסאנית הפרסית, שהסתיימו בכיבוש אנטיוכיה, דמשק וירושלים בשנים 613–614. כוחות פרסיים כבשו את טרסוס כשתאודורוס היה בן 11 או 12, וישנן עדויות לכך שתאודורוס הכיר את התרבות הפרסית. סביר להניח שהוא למד באנטיוכיה, ביתה ההיסטורי של אסכולה ייחודית של פרשנות המקרא, שבה תמך. תאודורוס גם הכיר את התרבות, השפה והספרות הסורית, ואף ייתכן שנסע לאדסה. מעשיו של מילס הפרסי (אנ') הקדוש, שנכללו במרטירולוגיה האנגלית העתיקה (אנ'), הובאו כנראה לאנגליה על ידי תאודורוס.

אף על פי שיווני יכול היה לחיות תחת שלטון פרסי, הכיבוש המוסלמי, שהגיע לטרסוס בשנת 637, בוודאי גרמו לתאודורוס לברוח מטרסוס; אלא אם כן נמלט מוקדם יותר, תאודורוס היה בן 35 כשעזב את מקום הולדתו. לאחר שחזר לאימפריה הרומית המזרחית, הוא למד בקונסטנטינופול, כולל את המקצועות אסטרונומיה, חישוב כנסייתי (computus – חישוב תאריך הפסחא), אסטרולוגיה, רפואה, חוק רומי אזרחי, רטוריקה יוונית ופילוסופיה, ושימוש בהורוסקופ.

מתישהו לפני שנות ה-60 של המאה השביעית, תאודורוס נסע מערבה לרומא, שם התגורר עם קהילת נזירים מזרחיים, כנראה במנזר סנט אנסטסיוס. בתקופה זו, בנוסף למורשתו האינטלקטואלית היוונית הנרחבת ממילא, הוא התמחה בספרות לטינית, הן קדושה והן חילונית. לאחר שסינוד ויטבי (664) אישר את ההחלטה בכנסייה האנגלו-סקסית ללכת בעקבות רומא, בשנת 667, כאשר תאודורוס היה בן 66, התפנה משרת בישופות קנטרברי. ויגהארד (אנ'), האיש שנבחר למלא את התפקיד, נפטר באופן בלתי צפוי. ויגהארד נשלח לאפיפיור ויטאליאן על ידי אקגברט (אנ'), מלך קנט, ואוסוויו (אנ'), מלך נורת'ומבריה, לצורך הסמכה כארכיבישוף. לאחר מותו של ויגהארד, תאודורוס נבחר על ידי ויטאליאן בהמלצת אדריאן (אנ') (לימים אב המנזר של סנט פיטר, קנטרברי). תאודורוס הוסמך לארכיבישוף של קנטרברי ברומא ב-26 במרץ 668, ונשלח לאנגליה עם אדריאן, והגיע ב-27 במאי 669.^[1]

הארכיבישוף מקנטרברי

תאודורוס ערך סקר של הכנסייה האנגלית, מינה מספר בישופים למושבים שהיו פנויים זמן מה, ולאחר מכן כינס את סינוד הרטפורד (אנ') (673) כדי ליישם רפורמות הנוגעות לחישוב נכון של הפסחא, סמכות אפיסקופלית, נזירים נודדים, כינוס קבוע של סינודים עתידיים, נישואים ואיסורים על נישואי קרובים, ועניינים נוספים. הוא גם הציע לחלק מחדש את הדיוקסיה הגדולה של נורת'מבריה, מדיניות שהביאה אותו לעימות עם וילפריד (אנ'), שהפך לבישוף יורק בשנת 664. תאודורוס הדיח וגירש את וילפריד בשנת 678, וחילק את הדיוקסיה שלו בעקבות זאת. הסכסוך עם וילפריד יושב רק בשנים 686–687.

בשנת 679, אלפווין (אנ'), אחיו של המלך אקגפרית', מלך נורת'מבריה (אנ'), נהרג בקרב נגד ממלכת מרסיה. התערבותו של תאודורוס מנעה את הסלמת המלחמה והביאה לשלום בין שתי הממלכות, כאשר את'לרד, מלך מרסיה (אנ'), שילם פיצוי כספי (Weregild (אנ')) על מותו של אלפווין.

בית הספר של קנטרברי

מקום קבורתו של תאודורוס במנזר סנט אוגוסטין, קנטרברי.

תאודורוס ואדריאן הקימו בית ספר בקנטרברי, שסיפק הדרכה הן ביוונית והן בלטינית, מה שהוביל ל"תור זהב" של מלומדות אנגלו-סקסונית:

הם משכו מספר רב של תלמידים, שלתוככי מוחם יצקו את מי הידע המועיל יום אחר יום. בנוסף להדרכתם בכתבי הקודש, הם גם לימדו את תלמידיהם שירה, אסטרונומיה, וחישוב לוח השנה הכנסייתי... מעולם לא היו זמנים מאושרים כאלה מאז שהאנגלים התיישבו בבריטניה.

תאודורוס גם לימד מוזיקה קדושה, הכניס ללימודים טקסטים שונים, ידע על קדושים מזרחיים, ואף ייתכן שהיה אחראי להכנסת ליטניה של כל הקדושים (אנ'), חידוש ליטורגי משמעותי, לנצרות במערב אירופה. חלק ממחשבותיו נגישות ב"פרשנויות מקראיות", רשומות שאספו תלמידיו בבית הספר בקנטרברי. עניין רב עורר הטקסט, שיוחס לו לאחרונה, הנקרא Laterculus Malalianus. הטקסט, שהוזנח שנים רבות, התגלה מחדש בשנות ה-90 של המאה ה-20, ומאז הוכח כי הוא מכיל אלמנטים מעניינים רבים המשקפים את הכשרתו הטרנס-ים תיכונית של תאודורוס. תיעוד של הוראתם של תאודורוס ואדריאן נשמר במילון ליידן (אנ').

תלמידים מבית הספר בקנטרברי נשלחו כאבות מנזר בנדיקטינים ברחבי דרום אנגליה, והפיצו את תוכנית הלימודים של תאודורוס.

תאודורוס כינס סינודים נוספים: בספטמבר 680 בהאטפילד, הרטפורדשייר, אישר את האורתודוקסיה האנגלית במחלוקת המונותליטיזם, ובסביבות 684 בטוויפורד, ליד אלנוויק (אנ') שבנורת'מבריה. לבסוף, ספר כפרה (אנ') שחובר בהנחייתו עודנו קיים.

תאודורוס נפטר בשנת 690 בגיל 88, לאחר שכיהן כארכיבישוף במשך עשרים ושתיים שנה. הוא נקבר בקנטרברי בכנסייה הידועה כיום בשם מנזר סנט אוגוסטין; בעת מותו היא נקראה כנסיית פטרוס ה"קדוש".

הערצה

בדומה לארכיבישופים מקנטרברי שקדמו לו, תאודורוס נחשב לקדוש; יום הקדוש שלו הוא 19 בספטמבר בכנסייה הקתולית, בכנסייה האורתודוקסית ובכנסייה האנגליקנית העולמית. הוא גם מתועד ביום זה במרטירולוגיה הרומית (אנ'). קנטרברי גם מכירה בחג של הסמכתו לכהונה ב-26 במרץ.

לקריאה נוספת

Bede; Plummer, Charles (1896). Historiam ecclesiastica gentis Anglorum: Historiam abbatum; Epistolam ad Ecgberctum; una cum Historia abbatum auctore anonymo. Oxford: e Typographeo Clarendoniano.
Bischoff, Bernhard; Lapidge, Michael (1994). Biblical Commentaries from the Canterbury School of Theodore and Hadrian. Cambridge: University Press. ISBN 0-521-33089-0.
Bowle, John (1971). The English Experience: A Survey of English History from Early to Modern Times. London: Weidenfeld and Nicolson. ISBN 9780297003175.
Bowle, John (1979). A History of Europe: A Cultural and Political Survey. London: Secker and Warburg. ISBN 9780436059063.
Bunson, Matthew (2004). OSV's Encyclopedia of Catholic History. Huntington, Indiana: Our Sunday Visitor Publishing. ISBN 1-59276-026-0.
Cantor, Norman F. (1993). The Civilization of the Middle Ages: A Completely Revised and Expanded Edition of Medieval History, the Life and Death of a Civilization. New York: HarperCollins. ISBN 0-06-017033-6.
Collier, Jeremy; Barham, Francis Foster (1840). An Ecclesiastical History of Great Britain (Volume 1). London: William Straker.
Farmer, David Hugh (2004). Oxford Dictionary of Saints (Fifth ed.). Oxford: University Press. ISBN 978-0-19-860949-0.
Lapidge, Michael (1995). Archbishop Theodore: Commemorative Studies on his Life and Influence. Cambridge: University Press. ISBN 0-521-48077-9.
Lapidge, Michael (2006). The Anglo-Saxon Library. Oxford: University Press. ISBN 978-0-19-923969-6.
Ramsey, Michael (1962). Constantinople and Canterbury: A Lecture in the University of Athens: 7 May 1962. S.P.C.K.
Siemens, James R. (2007). "Christ's Restoration of Humankind in the Laterculus Malalianus, 14". The Heythrop Journal. 48 (1): 18–28. doi:10.1111/j.1468-2265.2007.00303.x.
Stevenson, Jane (1995). The 'Laterculus Malalianus' and the School of Archbishop Theodore. Cambridge: University Press. ISBN 0-521-37461-8.
Stevenson, Jane (1998). "Ephraim the Syrian in Anglo-Saxon England". Hugoye: Journal of Syriac Studies. 1 (2): 253–272. doi:10.31826/hug-2010-010116. S2CID 188096286.
Earle, J. J.; Plummer, Charles (1899). Anglo-Saxon Chronicle. Oxford.
Haddan, Arthur West; Stubbs, William; Wilkins, David (1869). Councils and Ecclesiastical Documents Relating to Great Britain and Ireland. Vol. 1. Oxford: Clarendon Press. ISBN 9780790548586.
Johnson, Edgar Nathaniel; Zabel, Orville J. (1959). An Introduction to the History of Western Tradition. Vol. 1. Ginn.
Raine, James; Stephanus, Eddius (1879). "Vita Wilfridi Episcopi auctore Eddio Stephano". The Historians of the Church of York and its Archbishops, Issue 71, Volume 1. London: Longman & Co.