שתן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אנטומיה ריקה. שתן (או מי רגליים[1]) הוא פסולת נוזלית המופרשת על ידי הכליות מגופם של בעלי חיים. השתן נוצר בנפרונים אשר בכליות ונצבר בשלפוחית השתן עד לסילוקו במועד נוח. פעולה זו נקראת השתנה, שפירושה הפרשת השתן מהגוף דרך השופכה. עם השתן מופרשים חומרים זרים מהגוף וחומרים שאינם זרים לגוף, אך שהפרשתם בכמויות ניתנות לוויסות משמרת את ההומיאוסטזיס של נוזלי הגוף. במינים רבים משמש השתן המופרש גם לתקשורת באמצעות חוש הריח.

שתן מורכב מתמיסה מימית של פסולת מטבולית ומרכיבים נוספים. הנוזל מסונן מהדם ועובר תהליכי ספיגה בחזרה והפרשה עד הרכבו הסופי. שתן מכיל כמויות גדולות של שִתְנָן (אוראה), חומצת שתן, קריאטינין ונתרן כלורי ועוד כמויות קטנות של חומרים רבים. הוא מהווה מקור חנקן מצוין עבור צמחים.

שתן הוא האמצעי העיקרי להפרשת כימיקלים ותרופות מהגוף. ניתן לזהות ולנתח כימיקלים אלה בבדיקת שתן וכך לקבוע אבחנה של הרעלה או נטילה של חומרים כימיים אסורים.

השתן סטרילי בצאתו מהגוף (של אדם או בעל חיים בריאים). בשלפוחית נמצאת תמיד שארית שתן קטנה שהוא שתן "עומד" בתוך קיפולים של שלפוחית השתן. בתוך שארית שתן זו יכולים להתפתח חיידקים, אשר לרוב אינם מזיקים לאורגניזם כולו. התופעה נקראת "בקטראוריה" (BACTERURIA). השופכן פתוח כלפי העולם החיצון, ועל כן חודרים דרכו מיקרואורגניזם שונים כמו חיידקים ופטריות, וחלק ממיקרואורגניזמים אלו נשטף החוצה עם השתן. השתן כמעט חסר ריח כשהוא יוצא מהגוף. עם זאת, לאחר צאתו, מתפרקת מולקולת האוראה לשתי מולקולות של אמוניה (אשר מסיסה בנוזל ה-pH הנמוך), חיידקים שמזהמים את השתן הופכים כימיקלים בתוכו לבעלי ריח, והם הגורמים לריח האופייני לשתן עומד.

מחלות מסוימות משנות את כמות השתן, אחידותו וצבעו. לדוגמה, סוכר בשתן עשוי להיות סימן לסוכרת או לכשל כלייתי. שתן צהוב ומרוכז מעיד על חוסר מים בגוף[דרוש מקור] (להבדיל משתן עכור שבדרך כלל מאפיין זיהום של מערכת השתן). שתן של חולי פורפיריה מגוונת עשוי אף להיות אדום כהה. עם זאת, שתן אדום עלול להיגרם כתוצאה מאכילת סלק[2].

שימושים

להלן מספר דוגמאות ליישומים רפואיים מסחריים של תמצית שתן ושתנן שנמצאות בשימוש כיום:
  • Ureaphil: משתן העשוי מאוריאה.
  • Urofollitropin: תמצית שתן לטיפולי פוריות.
  • Ureacin: קרם אוריאה לבעיות עור. השתנן נפוץ בקרמי לחות למיניהם לטיפול בבעיות יובש בעור, היות שהוא מגדיל את קיבולת המים של העור על ידי פתיחת שכבות עור לקשרי מימן והגדלת שטח הפנים הפנוי בעור לספיחת מים.
  • Amino-cerv: קרם אוריאה המשמש לטיפולים בצוואר הרחם.
  • Premarin: תמצית שתן כתוסף לאסטרוגן.
  • Panafil: משחת אוריאה / פפאין לכיבים בעור, כוויות ופצעים מזוהמים
  • טיפות Murine לאוזניים והסרת שעווה מהאוזניים.
  • ביולוגים בסין[דרושה הבהרה] פרסמו מחקר המפרט כיצד הם הופכים תאים נפוצים שנמצאו בשתן אנושי לתאי גזע עצביים שיכולים לשמש ליצירת תאי עצב במוח ותאי גלייה שהם בעל פוטנציאל עצום לבדיקות ופיתוח של טיפולים מהירים וחדשים למחלות ניווניות.
  • במאה ה-15 רופאים היו מאבחנים מטופלים באמצעות הצבע, הריח ואפילו הטעם של שתן כדי לזהות מחלות מסוימות ולספק תחזיות למטופל, מהיפוקרטס ועד לתקופה הוויקטוריאנית. לפרקטיקה קוראים uroscopy או uromancy.
היפוקרטס (460-377 לפנה"ס) היה ה-uroscopist המקורי.
  • בימים עברו שימש השתן כחומר ניקוי, ואנשים אף היו שואלים שתן זה מזה.
  • בעלי-חיים נוהגים לסמן את גבולות הטריטוריה שלהם באמצעות השתן שלהם,
כמו כן בעלי-חיים רבים נצפו כשהם שותים את השתן של עצמם.
  • בסיביר, כדי לתקשר עם הרוחות, הקוריאקים שתו שתן של אדם שנטל פטרייה הגורמת להזיות או ששתה בעצמו שתן של אדם כזה. השפעת הפטרייה אינה פוחתת משמעותית עד השותה השביעי בערך, כיוון שהמוסקימול מהפטרייה נשאר בצורתו המקורית לאחר הפרשתו מהכליות. לא זאת בלבד שהדבר חוסך בפטריות, הוא גם מבטל את תופעות הלוואי של המוסקרין, שאינו עובר בשתן. באופן דומה, איילים נהגו ללקק את האדמה במקום שנותר שתן שהכיל את הפטרייה לאחר הטקס הדתי.

ביהדות

ברכת אשר יצר

ברכת אשר יצר מחוץ לשירותים ציבוריים בירושלים
ערך מורחב – ברכת אשר יצר

ביהדות אחרי כל עשיית צרכים (הפרשת צואה או שתן). מברכים ברכת אשר יצר ברכה אשר משולבת גם בברכות השחר שאדם אומר בקומו. מקור הברכה מופיע בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס' עמוד ב'.

משמעות הברכה היא הודיה על לה' על שמערכות הגוף תקינות, ובאופן מילולי: הודיה על קיומם של פתחים באברי הגוף המהווים חללים אשר עשויים להוציא הפרשות אשר אינן טובות לגוף, ובה בעת הם אינם מאפשרים הוצאה של דברים החיוניים לגוף. כמו כן כוללת הברכה פליאה ("ומפליא לעשות") על מורכבות ועדינות המערכות הגופניות המשמרות מצב זה. בשולחן ערוך יש הסברים מפורטים בנוגע למשמעות הביטויים השונים בברכה המתארים את פלאי גוף האדם.

אמירת דברים שבקדושה

ערך מורחב – והיה מחניך קדוש

בסביבת שתן (וכן דברים מאוסים נוספים) אסור לקרוא קריאת שמע או לדבר דברי תורה[3], מקורו איסור זה נלמד מהפסוק ”וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת צֵאָתֶֽךָ׃ כִּי֩ ה' אלקיך מִתְהַלֵּ֣ךְ ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ׃” (דברים, כ"ג, י"ד-ט"ו), אך בשונה מצואה שאיסורה הוא מדאורייתא אף כשעומדת על הקרקע, התורה אסרה לומר דברי קדושה בסביבת שתן רק בשעת הטלתו, אך לאחר מכן, כשהשתן עומד על גבי קרקע או בתוך כלי - מותר מדאורייתא, אך חז"ל אסרו שתן אף במקרה כזה[4] .

מפסוק זה נלמד ש"מחנה" של אדם צריך להיות קדוש בשעה שאומר דברים שבקדושה, ולכן על האדם לוודא שאין ברדיוס של ארבע אמות (כ- 2 מטרים) שתן או דבר טינוף אחר, כגון: צואה, גרף של רעי, עביט של מי רגלים, אשפה שנודף ממנה ריח רע וכדומה.

אף אם האדם מתרחק כאמור, במידה והשתן נמצאית לפניו, עליו להתרחק עד מקום שלא יוכל לראות ממנו את השתן. דבר זה מודדים באדם שראייתו תקינה ובתנאי תאורה אופטימליים.

התורה מורה על האדם לכסות את הצואה ובכך למנוע מצב בו יהיה אסור לדבר בדברי תורה, ומכאן למדו חכמים שאף כיסוי זכוכית, שהשתן נראה מעברו - מועיל.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שני המונחים מופיעים כבר בתנ"ך, בצורות קרי וכתיב: "הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חריהם [קרי: צוֹאָתָם] וְלִשְׁתּוֹת אֶת שיניהם [קרי: מֵימֵי רַגְלֵיהֶם] עִמָּכֶם" ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק כ"ז
  2. ^ https://www.maccabi4u.co.il/24609-he/maccabi.aspx
  3. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ה
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה עמוד א' "מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד העמוד"


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36276374שתן