בר כוכבא
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
| נהרג | ביתר, פרובינקיה יודיאה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
שמעון בן כוסבה (מוכר בשמות בר כוכבא או בר כוזיבא; ? – 135 לספירה) היה מנהיגו של המרד היהודי הגדול השלישי נגד האימפריה הרומית, שקרוי כיום על שמו: מרד בר כוכבא. מעט מאוד ידוע על בן כוסבה, לבד מעצם הנהגתו את ההתקוממות שהסתיימה בתבוסה, בשעבוד ובמותם של אלפי יהודים. בר כוכבא שלט במשך שלוש שנים בטריטוריות ביהודה שאנשיו כבשו מידי הרומאים, כשתומכיו מאמינים בהיותו מלך המשיח והוא מחזיק בתואר "נשיא ישראל". הוא נהרג ככל הנראה בעת נפילת ביתר לידי הרומאים. מעט מאוד דיווחים שרדו אודותיו, ואף שמו לא התגלה אלא בעקבות חפירות ארכאולוגיות במאה ה-20; כינויו המוכר "בר כוכבא" נלקח מכתבי היסטוריונים עתיקים שחוברו מאות שנים אחריו.
במסורת חז"ל, נחשב בר כוכבא כמנהיג כושל שרבי עקיבא טעה בזיהויו כמשיח ושרבים מהחכמים התנגדו לו, והוא מתואר באופן שלילי. למרות התיאור השלילי שלו, בראייה ההשקפתית של חוגי הציונות בתקופת טרום הקמת המדינה, בר כוכבא הפך לגיבור לאומי וסמל למאבק לשחרור. שלטונו נחשב בהיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית כתקופה האחרונה של שלטון יהודי עצמאי לגמרי בארץ (למרות שמוסד הנשיאות תחת הרומים המשיך עד מות רבן גמליאל השישי ב-425), עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.
שמו וחייו המוקדמים
המידע על בר כוכבא עצמו הוא דל באופן יחסי, ומקורו בכתבים נוצריים קדומים, בכתבי היסטוריונים רומיים, בכתבי חז"ל ובאגרות שאותרו מתקופת המרד במערות מפלט במדבר יהודה.
עד גילוין של איגרותיו במערת האיגרות ובמערות מורבעת אף שמו לא היה ברור[1]. על האיגרות חתם בשמו "שמעון בן כוסבה הנשיא על ישראל", ולעיתים הוא נזכר בהן בשמות "בר כוסבא" או "בן כושבה" (שי"ן שמאלית וסמ"ך מתחלפות בלשון חז"ל ובאגרות בר כוכבא). עד גילוי האיגרות לא הייתה ודאות אף באשר לשמו הפרטי, והניחו כי הוא "שמעון נשיא ישראל" המופיע במטבעות בר כוכבא. לפי התעתיק באיגרות היווניות שמו בוטא "כוסיבא", וההבדל בין הגייה זו להגייה "כוזיבא" המופיעה במקורות התלמודיים (כולל מקורות אוהדים) הוא קטן. בכך יש כדי להפחית את סבירות ההשערה של רבי עזריה מן האדומים ורנ"ק שמקור הגרסה "בן כוזיבא" הוא בשיבוש שנועד ליצור כינוי גנאי של השם בידי מתנגדיו, מלשון כזב. דומה שהגרסה התלמודית "בן כוזיבא" אינה אלא וריאנט לשוני של "בן כוסבה", ואינה מבטאת עמדה כלפי בעל השם[2].
החוקרים העלו השערות שונות למקור שמו. לפי דעה אחת, כוסבא הוא שם נשי, והמדובר בשם אמו, ולפי השערה אחרת, שהעלה ז'וזף מיליק, כוסבה משמעו כוספא דתמרי - גוש של תמרים, כינוי אפשרי לאדם על שום צורת גופו. כן הועלתה השערה כי שמו הוא על שם יישוב מוצאו[3] - ייתכן היישוב כּוֹזֵבָא הנזכר בספר דברי הימים בתחום נחלת שבט יהודה (ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק כ"ב). על גבול מדבר יהודה, בין בית לחם וחברון, מצויה חורבה הקרויה עד ימינו בשם ח'רבת כויזבה.
השם הידוע "בר כוכבא" אינו מופיע במקורות בני הזמן, ומופיע לראשונה בכתבי האב אוסביוס, שחי בארץ ישראל כמאתיים שנה לאחר המרד, ובכתבי הירונימוס תלמידו. גם בכתבים הנוצרים לאחריהם נותר שם זה (Barchōchebas). יש המשערים שתומכיו קראו לו בשם זה, כפי שדרש עליו רבי עקיבא את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" (במ' כד, יז) - דרך כוזבא מיעקב[4].
אי-אפשר לקבוע בוודאות לאיזו אחת מהכיתות ביהודה השתייך בר כוכבא. על אף שהיו שניסו לזהות את התנא רבי אלעזר המודעי עם אלעזר הכהן המוזכר במטבעות מתקופת המרד. פטר שפר קבע כי מהמעט הנזכר באגרותיו, אפשר להסיק שבר כוכבא לא השתייך כלל למעגל ההשפעה הפרושי-רבני; ייתכן שהיה מקורב לחוגי הקנאים.[5]
אין לדעת באיזה גיל היה בר כוכבא בשנים בהן ניהל את המרד. המרידה אירעה כשישים שנים לאחר המרד הגדול. יש להניח כי בר כוכבא נולד כעשרים או שלושים שנים לאחר חורבן הבית השני. היותו ממשפחת כהנים היא רבת משמעות בהקשר זה. האווירה בתקופה זו הייתה קשה ביותר. הקיסר דומיטיאנוס הכביד על העם היהודי את ידו, וגבה את "המס היהודי" בחוזק יד. בר כוכבא גדל אם כן באווירה של דיכוי ושל חורבן, בארץ החרבה לאחר אירועי המרד הגדול ולמעמד הכהנים שירד מגדולתו, ואיבד את הטעם לקיומו (עבודת בית המקדש). במקביל, בחוגי החכמים גם ציפו לבניין בית המקדש, ואף תוקנו שורת תקנות שעיקרן הציפייה כי "מהרה ייבנה המקדש".
רקע היסטורי
בשנת 115, בתקופת שלטונו של הקיסר טראיאנוס פרץ מרד התפוצות בגולה, בין יהודי קירנאיקה (היא לוב של ימינו), מצרים וקפריסין. השפעתו של מרד זה על יהודי הארץ אינה ברורה. מקורותינו מזכירים מנהיגים שהוצאו להורג, ששמותיהם פפוס ולוליאנוס, ומוזכר אבל בשל פולמוס קיטוס. קיטוס הוא כפי הנראה המצביא הרומי לוסיוס קווייטוס, אשר פעל בארצות המזרח כנגד היהודים המורדים. ייתכן שיד הברזל של מצביא זה פעלה אף כנגד המתמרדים בארץ ישראל. אך הגיוני הדבר שבר כוכבא הושפע ממרידה זו.
עם עלותו של אדריאנוס לשלטון, בשנת 117 לובו התקוות בקרב היהודים כי הקיסר החדש יקומם את חורבות ירושלים, ואף יבנה את בית המקדש. משהסתבר כי הקיסר אינו מתכוון לענות על תקוות אלו, גברה האכזבה בקרב עם ישראל, והעם עמד על סיפה של מרידה. רק תחנוניו של התנא רבי יהושע בן חנניה, אשר הזהיר את העם מחורבן נוסף, וזאת לאחר שהעם יצא מוכה וחבול מן המרד הגדול הצליחו להרגיע את רוח המרד. הייתה דעה כי גזירות אדריאנוס, שבהן אסר את ברית המילה ואת שמירת השבת, קדמו למרד והיו בין הגורמים לו, אך ניתוח מדוקדק של המקורות אינו תומך בדעה זו. לעומת זאת, התוכניות להקים עיר אלילית על חורבות ירושלים בשם איליה קפיטולינה, היא בסבירות גבוהה בין הגורמים שהביאו לפרוץ המרד. בעבר לא היה ידוע אם בנית העיר הייתה מגורמי המרד, או שנבנתה כעונש עליו, אך כיום, בעקבות ממצא של אוצר מטבעות (בו נמצאו מטבעות המתארות את חרישת איליה קפיטולינה, יחד עם מטבעות קדומים למרד בלבד), מתוארכת תחילת בנייתה של העיר לזמן שלפני פרוץ המרד.
המרידה, כמסתבר, הוכנה במשך זמן רב. חפירות ארכאולוגיות בשפלת יהודה מצאו מערכת של מערכות מסתור - מנהרות, אולמות ומסתורים תת-קרקעיים, המשויכות לתקופת בר כוכבא. מוערך כי הכנת מסתורים אלו (אשר החליפו את המבצרים שחרבו בימי המרד הגדול כהרודיון, מצדה ומכוור) ארכה שנים מספר. בהכנת המסתורים השתתפה אף האוכלוסייה האזרחית, בקנה מידה גדול. המדובר במפעל שדרש כפי הנראה הקצאת משאבים מרובים, והראה על תכנון חכם, ועל היכולת לאחד את העם למאמץ מתואם למשך תקופה ארוכה וכל זאת מתחת לאפם של הרומאים. את היכולת להקים מפעל זה ניתן לשייך לאישיותו הכריזמטית ולמנהיגותו של בר כוכבא.
כשנתיים לפני המרד, בשנת 130 ביקר הקיסר אדריאנוס בארץ. בעת הביקור היו הרוחות כה שלוות, עד כי הקיסר מצא לנכון להטביע מטבע המתאר את הקיסר מקריב קרבן על מזבח, כשלצידו אישה המסמלת את יהודה, ולידם נערים המגישים לקיסר כפות תמרים כסמל לאחווה ולרעות. עם זאת, מטבע זה מתעלם בצורה בוטה מאופייה היהודי של הארץ - האישה המסמלת את יהודה מברכת את הקיסר במחווה אלילית. מטבע זה ממחיש פעולות נוספות שביצע אדריאנוס להפצת התרבות ההלנית בארץ וזאת דווקא בריכוזי אוכלוסין לא הלניים - הקמת הדריאניון בטבריה היהודית, העברת השלטון בציפורי מן הרוב היהודי למיעוט היווני, הקמת מקדש בהר גריזים (התגרות בשומרונים). חוסר התגובה היהודי התפרש על ידי הרומאים כשקט, אך היה זה שקט מלאכותי. במערכות המסתור היה כבר מצבור של נשק ואספקה, והמורדים חיכו אך לאות.
אישיותו של בר כוכבא
לעמידה על אישיותו של בר כוכבא ישנם שני מקורות עיקריים – אגדות חז"ל העוסקות בו, ואיגרותיו שנשתמרו. איגרותיו, הכתובות חלקן עברית וחלקן ארמית (האיגרות ביוונית שנמצאו יחד עם איגרות בר כוכבא לא נשלחו על ידי בר כוכבא עצמו), מראות על אדמיניסטרטור מוכשר ותקיף, אשר לא חשש לאיים על מפקדיו בכבילתם באזיקים על מנת לקבל את מבוקשו, וכן לרדת לפרטים הקטנים ביותר. חלק מן האגרות עוסקות בשמירת השבת ובאספקת ארבעת המינים ללוחמים.
במסמכים הכלכליים (חוזים וכיוצא בזה) הוא מוזכר בשמו ובתוארו המלא "שמעון בן כוסבה נשיא ישראל". התואר "נשיא ישראל" זהה לתואר שאותו לקחו לעצמם ראשוני בית חשמונאי כיונתן הוופסי ושמעון התרסי. בתקופת המרד הגדול לא היה אדם שנקרא בתואר זה, והלוחמים היו מפוצלים לכתות וכתי כתות, הלוחמים זה בזה באותה המידה שהם לוחמים ברומאים. העובדה שבר כוכבא הצליח לאחד את העם תחת הנהגתו היא רבת משמעות, ואומרת הרבה על אופיו של האיש, אם כי לאחר המרד הגדול חדלה או לפחות הצטמצמה פעילותן של רבות מן הכתות, כגון הצדוקים.
על כוחו הפיזי של בר כוכבא סיפרו חז"ל[6] כי "היה מקבל אבני בליסטרה באחת מארכובותיו, וזורקן והורג בהן כמה נפשות". את לוחמיו היה בוחן באמצעות קטיעת אצבעם (או פציעת אצבעם עד שתטפטף דם – יש חילופי גרסאות), עד שחכמים העירו לו – "עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין". אז שינה את "מבחן האצבע" והחל מיישם את "מבחן הארז" – גייס לצבאו רק את מי שהצליח לעקור ארז מארזי הלבנון תוך כדי רכיבה על סוס. גם סיפור זה מציג את בר כוכבא כמי שנשמע לחכמים, ולא כמי שנמצא עימם בקונפליקט. בבבלי (מסכת גיטין, דף נ"ז עמוד א') מכנים אותו "בר דרומא" (=בן הדרום), ושם גבורתו מתבטאת בכך "שהיה קופץ מיל והורג ברומאים". בשני המקרים ישנה השתאות מכוחו הגופני הרב.
על אף שהוכרז כמשיח לא לקח על עצמו בר כוכבא את ההנהגה הדתית של העם, והשאיר אותה לדודו, אלעזר המודעי ולחכמים האחרים. מטבעות בר כוכבא נושאים בחלקם את הכיתוב "אלעזר הכהן" ויש דעה שאלעזר הכהן הוא ר' אלעזר המודעי אך אין לכך הוכחה.
נראה כי כוחו של בר כוכבא היה יותר כאיש מדיני וגיבור מלחמה, מאשר כאיש דת. יתרה מכך, לפי התלמוד הירושלמי והמדרשים בר כוכבא אף העז כלפי שמים, והתבטא כלפי האל במילים "לא תסעוד ולא תכסוף",[7] שפירושן "אל תועיל ואל תזיק" (ובמשתמע – פניה לאלוהים באמירה: אני אשמיד את הרומאים בכוחי שלי, ללא עזרה ממך, ובלבד שלא תפריע לי). שהיו שפירשו כהכוונה לחייליו שיסמכו על כוחותיהם ויכולותיהם ולא על סיוע מיסטי משמים. בר כוכבא נגלה באיגרותיו ובמסמכים הכלכליים כאדם ירא שמים, המשתמש בביטוי "מעיד אני עלי את השמיים", דואג לשמירת השבת, משקיע מאמץ באספקת ארבעת המינים, מקפיד על השמיטה ודואג להפרשת תרומות ומעשרות – אך בכך אין סתירה לחטא ספציפי אפשרי שלו בהבנת האמונה.
יחס חז"ל
אַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים, וּמְחַדֵּשׁ דְּבָרִים בָּעוֹלָם, אוֹ מְחַיֶּה מֵתִים, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁהַטִּפְּשִׁים אוֹמְרִים. אֵין ...הַדָּבָר כֵּן, שֶׁהֲרֵי רַבִּי עֲקִיבָה חָכָם גָּדוֹל מֵחַכְמֵי מִשְׁנָה הָיָה, וְהוּא הָיָה נוֹשֵׂא כֵּלָיו שֶׁלְּכוֹזֵבָא הַמֶּלֶךְ, וְהוּא הָיָה אוֹמֵר עָלָיו שֶהוּא הַמֶלֶךְ הַמָּשִיחַ, וְדִמָּה הוּא וְכָל חַכְמֵי דּוֹרוֹ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, עַד שֶׁנֶּהֱרַג בָּעֲווֹנוֹת; כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרַג - נוֹדַע שֶאֵינוֹ מָשִיחַ.
מקור דברי הרמב"ם הם מדברי הירושלמי:
תני ר' שמעון בן יוחי, עקיבה רבי היה דורש "דרך כוכב מיעקב" (במדבר, כ"ד, י"ז) - דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא (=רבי עקיבא כשהיה רואה את בר כוכבא, היה אומר: זה הוא מלך המשיח) אמר ליה ר' יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא
— ירושלמי, מסכת תענית דף כד, א
הראב"ד השיג על דברי הרמב"ם מדברי הבבלי:
"אמר להו לרבנן אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין. נחזי אנן אי מורח ודאין. כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוהו" (=אמר להם לחכמים, אני משיח. אמרו לו, במשיח כתוב שמריח (ברוח הקודש) ודן, נראה אנחנו אם אתה מריח ודן. כיוון שראוהו שאינו מריח ודן ״הרגוהו״).
וכתב:
והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוה
— שם
בדומה לראב"ד ביאר היד רמ"ה את הבבלי שחכמים הרגהו כיון שהוא התגלה כנביא שקר. פרשני הרמב"ם ביארו את שיטתו לאור שני התלמודים, שבסופו של דבר חכמים נמנו וגמרו שאין הוא משיח.
תורת הקבלה
לפי חכמי הקבלה בר כוכבא היה גלגול של נביא השקר גנון שהוביל את יציאת בני אפרים ממצרים קודם הזמן ובהמשך התגלגל בעבדון בן הלל. שמו כוזיבא הוא על שם שלא השלים את תיקונו, ומשום שהרבה סברו שהוא משיח, וגם הוא נהרג לבסוף. תיקונו יהיה משיח בן יוסף[8].
המרד ומהלכו
לאחר החורבן היהודים חיכו לרגע שבו יוכלו לפרוק את עולה של רומא מעליהם. כשהדריינוס הבטיח לשקם את ירושלים ולהחזיר להם את חירותם קיוו שכך תחזור הגאולה וייבנה בית המקדש.
אבל כשבאו שליחי הקיסר והחלו לחרוש את הר הבית חששו ביהודה שירושלים הופכת להיות עיר יוונית. החשש התחזק כשהתפרסם החוק שאסר על עריכת ברית מילה וזה היה הדבר שגרם לפתיחת המרד[9]
ערך מורחב – מרד בר כוכבא
- ערך מורחב – צבא בר כוכבא
בשלב הראשון למרד, הכו המורדים, ממקומות מסתורם המצויים במחילות ובמערות המסתור, ברומאים, אשר לא היו מוכנים למרידה, והנציב הרומי בארץ, טיניוס רופוס, נאלץ לסגת תוך שהוא נוחל אבדות.
הניצחון הביא שוב לתקופת עצמאות של עם ישראל בארצו. בר כוכבא הוכרז כ"נשיא ישראל", והטביע מטבעות שעל צדם האחד הכתובת "לגאולת ישראל" או "לחרות ירושלים" והשנה "שנת א'", "שנת ב'" (בדומה למטבעות המרד הגדול), ועל צדם השני "שמעון נשיא ישראל", "אלעזר הכהן" או "ירושלים".
נראה כי בשיא התפשטותו הטריטוריאלית של המרד החזיק בר כוכבא בטריטוריה שהשתרעה על פני כל אזור יהודה, מעקרבה בצפון ועד באר שבע בדרום (ייתכן שהדרים עד ערוער שמדרום לבאר שבע), במדבר יהודה ובאזור ים המלח, כולל חופו המזרחי. לא נמצאו ממצאים חד משמעיים המראים שהחזיק בשפלת החוף או ביבנה.
השליטה בירושלים עצמה, ואף חידוש מקדש (שלישי) ולפחות עבודת קרבנות הייתה שאיפתם של המורדים. ד"ר שמואל ייבין שיער על סמך ספרות התקופה שהמורדים אכן שלטו בירושלים ואף השיבו את עבודת הקרבנות בבית מקדש זמני[10][11]. פרופ' שמואל אברמסקי מצא חיזוק לעמדה זו לאור הכיתוב במטבעות שנמצאו ובחוזים שנמצאו מהתקופה, וכן בעובדה שהמורדים שלטו באזורים סביב ירושלים מכל כיוון[12][13]. אך מיעוט ממצא המטבעות בירושלים, וכן תיארוך כימי מחודש של תעודות מהתקופה הביאו את חנן אשל בעקבות חוקר המטבעות ליאו מילדנברג למסקנה שירושלים כלל לא נכבשה בידי מורדי בר כוכבא[14]. חוקרי המטבעות ד"ר אריה קינדלר ויהושע זלוטניק הציעו פירוש חלופי לממצאים והפרכת הטענות הללו, וקבעו שאין לפקפק בשלטון בר כוכבא בירושלים[15].
תביעתו של בר כוכבא למעמד המשיח התבטאה גם ברדיפת אלו שסירבו לקבלו ככזה. לפי אוסביוס מקיסריה ויוסטינוס מרטיר כתבו כי עינה והוציא להורג נוצרים שמיאנו להאמין במשיחיותו ולהתכחש לאותו האיש; היסטוריונים רבים שיערו כי דמות האנטיכריסט המופיעה בפירוש בטקסטים נוצריים בני התקופה, כמו חזיון פטרוס, מושפעת לפחות חלקית מבר-כוכבא ההיסטורי, אם כי אין לכך בסיס חד-משמעי.[16]
אדריאנוס, אשר בתחילה לא ייחס חשיבות למרד, עמד עתה מול התמוטטות צבאותיו. הוא שלח לדיכוי המרד חיל גדול ממצרים ומפרובינציות אחרות בראשותו של המצביא הבכיר ביותר שיכול היה לגייס, נציב בריטניה יוליוס סברוס. אל מול לוחמת הגרילה של בר כוכבא נקט סברוס באסטרטגיה של בידוד מעוזי הלוחמים, ניתוק דרכי האספקה והכנעת הנצורים במחבואם. בזה אחר זה נפלו כך מעוזי בר כוכבא. המעוז האחרון שהוחזק בידי בר כוכבא בשנתו השלישית של המרד היה העיר ביתר, אך גם לאחר נפילת ביתר נמשכו פעולות גרילה פזורות במדבר יהודה ובאזורים נוספים.
נפילת ביתר
ביתר נמצאת כ-11 ק"מ דרומית מערבית לירושלים, ומזוהה עם החורבה הקרויה "ח'רבת אליהוד", בסמוך לכפר הערבי בתיר. העיר הקדומה נמצאת בראש גבעה המוקפת גאיות עמוקים ממזרח, ממערב ומצפון. רק מדרום מחוברת הגבעה לרכס על ידי אוכף צר. באוכף זה נחפר חפיר עמוק. לפי הסקרים וחפירת הבדיקה שנעשו בביתר, ביצורי העיר הוקמו בחיפזון, ומכאן שהכוח הרומאי שצר על ביתר כנראה לכד את בר כוכבא בהפתעה, עם חלק מכוחותיו, אך לא הצליח להשתלט על העיר בהתקפה, והטיל עליה מצור. הרומאים מנו כ-8,000 חיילים שהתגוררו בשני מחנות גדולים מדרום לביתר, וכן במספר מחנות קטנים. לצורך המצור הרומאים בנו סביב העיר דייק (במקורות נקרא "כרכום") בהיקף של קרוב ל-5,000 מ' שסגר על העיר מסביב. בנוסף הוקמו עמדות תצפית ומחנות קטנים בכמה נקודות סביב הדייק.
המצור נמשך כנראה כחודשיים עד שלושה חודשים, באביב ובקיץ של שנת 135, ובמהלכו ניתן להניח שהרומאים ניסו לפרוץ לעיר בעזרת אמצעים הנדסיים כמגדלי מצור תחת חיפוי של בליסטראות, אבני קלע וחצים. היהודים ניסו למנוע זאת על ידי ירי של אבני קלע וחצים, ועל ידי גלגול של אבני דרדרת אל הרומאים המנסים לעלות. כמו כן, קבוצות לוחמים היו יוצאות מן העיר כדי לפשוט על הדייק או על המחנות הרומאיים.
על פי המדרש, נפלה ביתר בעקבות פעולתו של בוגד. רבי אלעזר המודעי, שהיה מנהיגם הרוחני של הנצורים בביתר, היה שרוי בצום ובתענית, והיה ידוע כי כל עוד עומדת לנצורים זכותו של רבי אלעזר, הרי שהעיר לא תיפול. כותי (שומרוני) אחד חדר לעיר, ודיבר עם רבי אלעזר המודעי דברים של מה בכך. משתפס בר כוכבא את הכותי, החשיד הכותי את רבי אלעזר המודעי בכך שהוא מתכוון למסור את העיר לאויב. בר כוכבא חקר את רבי אלעזר בדבר חשד זה, ורבי אלעזר הכחיש את הדברים. בר כוכבא לא האמין להכחשות, בעט ברבי אלעזר, והלה מת. לאחר מות רבי אלעזר נפסקה ההגנה האלוקית על העיר, והתאפשר לאדריאנוס לכבשה. על פי המסורת נפלה ביתר ביום תשעה באב המועד לפורענות, הוא היום שבו חרבו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. בר כוכבא עצמו לא מת מידי הרומאים, כי אם הוכש על ידי נחש, כעונש מה'. אולם גם בסיפור זה יש מגמת שבח: בר כוכבא היה כל כך גיבור, עד שהרומאים לא היו מסוגלים לגבור עליו ורק הקב"ה היה מסוגל לכך.
מותו של בר כוכבא
גורלו של בר כוכבא אינו ידוע בוודאות. לפי התלמוד הבבלי הסנהדרין דנה אותו למוות באשמת משיח שקר ”אמר להו לרבנן אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין. נחזי אנן אי מורח ודאין. כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוהו” (מסכת סנהדרין דף צ"ג, ב') (=אמר להם לחכמים, אני משיח. אמרו לו, במשיח כתוב שמריח (ברוח הקודש) ודן, נראה אנחנו אם אתה מריח ודן. כיוון שראוהו שאינו מריח ודן הרגוהו). יש המפרשים 'קטלוהו' שהרגוהו ממש. יש המפרשים לא במובן של הריגה ממשית, אלא במובן המקובל היום של קטילה, יחס של בוז וזלזול, למי שמתהדר להשתמש בתואר של המשיח ואינו כזה.
גורל הרואי יותר מופיע במדרש: ”ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא. הביאו את ראשו לאדריאנוס, אמר: מי הרגו לזה? אמר לו חייל אחד: אני הרגתיו. אמר (אדרינוס) לו: לך והביאהו אצלי, הלך והביאו ומצאו נחש כרוך על צוארו. אמר אדריאנוס: "אלולא אלקים הרגו לזה, מי יכול היה להרגו?” [17].
תוצאות המרד
ההיסטוריון דיו קסיוס מוסר כי חמישים מצודות נפלו, 985 כפרים נחרבו, חמש מאות ושמונים אלף איש מתו בקרב, ורבים אחרים ברעב ובמגפות, וכי יהודה כמעט התרוקנה מתושביה. אל מול הנתון של ארבע מאות אלף לוחמים בצבא בר כוכבא שנותן המדרש, נראה כי נתוניו המחרידים של דיו קסיוס תואמים את המציאות.
התלמוד ירושלמי מתאר את החורבן במילים קשות ביותר:
- "נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה - רחוקה הייתה מן הים מיל. וכרם גדול היה לו לאדריאנוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידיים, וגזר עליהם שלא ייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום...
- שנו: שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל... אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. ר' אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת"[18].
נראה כי גם הרומאים ספגו אבדות בקנה מידה רחב היקף, שכן הקיסר אדריאנוס, אשר דיווח על המרד לסנאט הרומי, נמנע מלנקוט בלשון המקובלת "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום".
הערכה היסטורית של בר כוכבא
בעת העתיקה
חז"ל כאמור היו חלוקים ביחסם אל בר כוכבא. מחד גיסא - היה האיש נערץ על ידי רבי עקיבא, וקשה לקום כנגד הערכתו של רבי עקיבא. מאידך גיסא, היו הם עדים לאסון ההיסטורי שהתרחש בעקבות המרד הכושל, לגזירות השמד שהטיל אדריאנוס ולמותם של רבים על קידוש השם, ובהם עשרת הרוגי מלכות. בר כוכבא מתואר בספרות חז"ל כמנהיג כריזמטי ותקיף בעל כוח פיזי רב, אך מתוארת גם הריגתו של רבי אלעזר המודעי, ועל בר כוכבא נדרש הפסוק מספר זכריה יא יז: "הוי רֹעִי האליל עֹזבִי הצאן, חרב על זרועו ועל עין ימִינו".
פרופ' יהושע אפרון טוען שניתן להבחין בגישה שונה בתיאור אותנטי המזוהה עם המרד במקורות הארץ-ישראליים, התלמוד הירושלמי ומדרש איכה, לעומת הסתייגות מבר-כוכבא - בתלמוד הבבלי[19]. ככל שהייתה התרחקות מהמאורעות הייתה נטייה לגנותו במקורות האמוראים.
מאידך קיימים מקורות ארצישראליים המבקרים במפורש את המרד אף יותר מן הבבלי. בשיר השירים רבה, פרשה ב' נאמר שגזירות השמד באו כתוצאה של מרד בר כוכבא. המדרש מונה ארבעה דורות שדחקו את הקץ ונכשלו, ואחד מהם דורו של בן כוזבא. המדרש מצייר זאת כשבועה שהשביע הקב"ה את ישראל שלא למרוד באומות, ותוצאות העבירה עליה הן הרג רב בעם ישראל. אותו דרש מופיע בתלמוד בבלי, אך בלי איזכור מפורש בקשר למרד בר כוכבא. כמו כן מסורות ארצישראליות מייחסות לבר כוכבא אמירות בוטות כלפי שמיא: "לא תסעוד ולא תיסכוף", והריגת רבי אלעזר המודעי, לעומת התלמוד בבלי שמזכיר רק אי יכולתו לדון כפי המצופה ממלך המשיח.
בימי הביניים היו מחכמי ישראל שתמכו בבר כוכבא, והדגישו את הפוטנציאל המשיחי שהיה בו כמו הרמב"ם (1135-1204, משנה תורה), יצחק אברבנאל (1437-1508), אברהם זכות (1452-1515, בעל ספר יוחסין), הרלב"ג (1288-1344) ורבי חיים ויטאל (1543-1620), והיו שהדגישו את כישלונו של בר-כוכבא וגינוהו כמו רבי אברהם אבן דאוד (הראב"ד הראשון, 1110-1180, ספר הקבלה), מנחם המאירי (1249-1315) שהלך בעקבותיו, ויוסף אבן כספי (1279-1340, אדני כסף). למרות הכישלון היו מחכמי ישראל שהדגישו את הצלחת המרד לכמה שנים, ואת גבורתו הגדולה של בר כוכבא, ואף חישול הדור למסירות נפש וקידוש ה'[20].
בין הנוצרים, שגינוהו באופן שיטתי, היו שראו בכישלון המרד ונפילת ביתר עונש משמים על הסרבנות לקבל את משיחיותו של אותו האיש ועל רדיפת הנוצרים, כמו אוסביוס מקיסריה[21] ויוחנן כריסוסטומוס.
דווקא הרמב"ם בעל הגישה הרציונליסטית לנושא ימות המשיח רואה במקרה של בר כוכבא הוכחה לשיטתו שהמלך המשיח אינו צריך לעשות נסים ומופתים, אלא להיות מנהיג הלוחם את מלחמות ה', בונה המקדש, ומפיץ תורה בעם ישראל. כראייה לדבריו הוא מביא את מה שלהבנתו זו לא רק עמדת ר' עקיבא, אלא עמדת כל חכמי דורו, שתמכו בבר כוכבא עקב היותו גיבור מלחמה. (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם י"א ג').
ריצ'רד מרכס, בספרו על בר-כוכבא[22], הצביע על הקרבה בעמדות שבין הרמב"ם לבין הרב חיים ויטאל. ביסוד הופעתו הוא היה משיח אמיתי, אך הוא לא הצליח לבוא לידי מימוש, ולכן אינו משיח שקר.
בעת המודרנית
עם תחילת הציונות והנצתם מחדש של הרגשות הלאומיים היהודיים, שב והתחדש הדיון באישיותו של בר כוכבא תוך העלאתו על נס כלוחם חירות. הציונים ראו בבר כוכבא משום חוליה בשלשלת ההיסטורית של מאבק העם היהודי לעצמאות במולדתו. המיתוס שנוצר סביבו העלים לחלוטין את כישלון המרד. ל"ג בעומר המציין את סופה של מגפה שקטלה עשרים וארבעה אלף מתלמידיו של רבי עקיבא, כמו גם את יום פטירתו של שמעון בר יוחאי, הפך על ידי הציונים לחג בעל סממנים לאומיים בו חוגגים את "ניצחון בר כוכבא על הרומאים", המסופר לפרטי הפרטים, מהדלקת המשואות והמדורות, ועד הירי בחץ וקשת. בבתי הספר ובגני הילדים שנו במיתוס והעשירוהו בשירים ובסיפורים, שרובם עוסקים במאבקו של בר כוכבא באריה.
סיפור זה, שמקורו אינו מן התקופה, אלא הומצא באמצע המאה ה-19 וקיבל נוסח פואטי בידי שאול טשרניחובסקי בשירו "ביתרה", עיקרו בכך שבר כוכבא הוטל לזירה בקיסריה, שם נלחם באריה ורכב על גבו עד ביתר, וכדברי המשורר טשרניחובסקי:
שמאלו שלח ברעמת לביא, |
דהרות אימה, דהרות לביא, |
לב אדירים לב האריה, יך; |
יזכור שביו, קרקס רומים, |
עוד יום לנו, ואם ביהודה |
שיר זה עובד לשיר הילדים "בר כוכבא" על ידי המשורר וסופר הילדים לוין קיפניס:
"...יום אחד קרה מקרה, |
מה נורא כלוב זה, |
אך דעו נא בר כוכבא, |
על הר וגיא הוא שט, |
בדומה לכך, גם המשורר היהודי-סובייטי שמואל הלקין השתמש בבר-כוכבא כסמל של מאבק לאומי ומעמדי מול מעצמה כובשת ומנצלת, דוגמת המאבקים האנטי-קולוניאליסטים בהם תמכה ברית המועצות.
מנגד, אחד ממתנגדיה העיקריים של הציונות, הרב יואל טייטלבוים, מנהיג חסידות סאטמר בספרו "ויואל משה" מביע את הדעה כי בר כוכבא ראוי היה להיות המשיח, אך מכיוון שפעל לקבלת הגאולה והממשלה "טרם הזמן הראוי" - נענש, ועמו עם ישראל.
המזרחן והמומחה ליחסים בינלאומיים ולאסטרטגיה, יהושפט הרכבי, הציג בספריו[23] את בר כוכבא כהרפתקן, אשר הוביל את העם למרד שלא היה לו סיכוי, ואשר הביא לחורבן, לשמד ולגלות, שתוצאותיה ניכרות עד היום, כאלף שמונה מאות וחמישים שנה לאחר מכן. ייתכן שמי שעניין את הרכבי לא היה בר כוכבא, אלא ראש הממשלה מנחם בגין. הוא השווה את סרבנותו היחסית של בגין מול ארצות הברית למרידת בר כוכבא ברומא, ונראה שצפה שהתוצאות תהיינה דומות ובלוח זמנים דומה. לעומתו, הרב צבי יהודה קוק הביע את הדעה, כי מרד בר כוכבא היה זריקת עידוד לפני היציאה לגלות הארוכה. היהודים יזכרו שכמעט הצליחו להקים מדינה, ויהיה להם למה להתגעגע שוב. גם פרופ' ישראל אלדד הגיב לעמדת הרכבי בהרצאה שהפכה לחוברת, ובה הביע התנגדות לשיפוט המרד לפי תוצאותיו, והראה את ההכרח שבמרידה מול גזירות הדת של רומא, כמו גם את סבירות הצלחתו של המרד באותו זמן[24].
ראו גם
- הסגן של בר כוכבא
- מערכות המסתור של בר כוכבא
- משקולות בר כוכבא
- מטבעות בר כוכבא
- מערת האגרות
- מערת האימה
- מערות מפלט
- ביתר
- ישוע בן גלגולא
- יהונתן בן בעיה ומסבלה בן שמעון
לקריאה נוספת
- והיה בכזיב בלדתה על דמות של בר-כוזיבא בראי חז"ל ראשונים ואחרונים - הרב אביעד נייגר.
קישורים חיצוניים
מאמרים
- מרד בר כוכבא בראי הדורות באתר "דעת".
- מרד בר כוכבא ותוצאותיו, באתר "דעת"
- אהרן אופנהיימר, דוד גודבלאט וישראל בן-שלום, דיון: בר-כוכבא נשיא ישראל, מעמדו בראש האומה לאור המקורות, קתדרה 29, ספטמבר 1983
- יובל פרג'ון, לוחמה חתרנית במרד בר-כוכבא, באתר מערכות
- חנן אריאל, בר כוכבא או בן כוזבא?, באתר האקדמיה ללשון, אפריל 2013
כתבות
- רשימת מאמרים על בר כוכבא באתר רמב"י
- [/F/?func=find-c&con_lng=heb&local_base=&ccl_term=SUN%3DBar-Kokhva%2C+d.+135 רשימת ספרים על בר כוכבא] בקטלוג הספרייה הלאומית (בעברית ובלועזית)
- הרב אהרן הימן, "בן כוזבה או כוזיבא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א', עמודים 274-273, באתר היברובוקס
- חנן אריאל, בר כוכבא או בן כוזבא?, באתר האקדמיה ללשון העברית
- אסף מלאך, הקרב האחרון של בר-כוכבא - הדימוי של בר-כוכבא במהלך הדורות
- אלי אשד, על המקורות המודרניים של סיפור בר כוכבא, בר כוכבא ויסמילר
- יחיעם שורק, הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור, האמנם?, באתר "הידען", 25.2.2003
- דר. יחיעם שורק, משלהי המרד הגדול ועד מרד בן כוסבא (בר כוכבא): האח הגדול מתערב, באתר "הידען", 4 במאי 2015
- הרב מרדכי הוכמן, בר כוכבא וגיוס לומדי תורה לצבאו, באתר ישיבה
וידאו
הדימויים הפיזיים של בר כוסבה במדרש, סרטון באתר יוטיוב, סמינר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב מאת חיים וייס- הרב אברהם קוסמן דמויות שלא הוכרעו – דמותו של בר כוכבא בעיני התלמוד בבלי לעומת המקורות הארץ ישראלי הרצאה בכינוס מטמוני ארץ באתר בינינו
הערות שוליים
- ^ דר. יחיעם שורק, בעזרת השם: מהו שמו האמיתי של גיבור ל"ג בעומר, באתר "הידען", 16 במאי 2014
- ^ בר כוכבא ובר יוחאי, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ כפי שנמצא בתעודות במערות: יהונתן בן מַחֲנַיִם, וישוע בר תַּדְמֹרַיָּה
- ^ חנן אריאל, בר כוכבא או בן כוזבא?, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ פטר שפר, The History of the Jews in the Greco-Roman World: The Jews of Palestine from Alexander the Great to the Arab Conquest, Routledge, 2003. עמ' 158.
- ^ איכה רבה, פרשה ב', פסקה ד'
- ^ ירושלמי, מסכת תענית דף כד, א. יש מקור דומה בבבלי גיטין נ"ז א', שם אדם שמכונה 'בר דרומא' בעל כוחות פיזיים לא רגילים אומר תפילה דומה, ויש המשערים שמדובר בבר כוכבא.
- ^ סדר הדורות ב'תי"ח.
- ^ מדור לדור, תל, תשנד
- ^ ייבין הסתמך בין היתר ספרות עניפה של התנאים מתקופת המרד בנושא טהרות ועבודת המקדש, על תיעוד "מלכות בן כוזיבא שנתיים וחצי" בתלמוד (בבלי וירושלמי, סנהדרין, פרק חלק) וכן אזכורים על עדות רבי עקיבא בעניין אירועי המקדש. בספרות הרבנית נטו להסביר זאת בכך שרבי עקיבא היה זקן מופלג בעת מרד בר כוכבא והיה נער בסוף ימי בית שני, אף שהיה 'עם הארץ' בתקופה זו - ואין זה מסביר את עדותו על פרטי ההלכות. (ספרי, וזאת הברכה, פרשה שנ"ז, ור' מאמר בירור תקופת חייו של רבי עקיבא])
- ^ שמואל ייבין, מלחמת בר כוכבא, הוצאת מוסד ביאליק מהדורת 1952 עמוד 77. הספר פורסם לראשונה ב-1946 תוך כדי פרסומים מדעיים על מציאת מכתבי בר כוכבא בשמו בר כוסבא
- ^ שמואל אברמסקי על מרד בר כוכבא בעיתון מחניים ה'תשכ"א 1951 (באתר דעת).
- ^ זוהי גם העמדה הרשמית במבחני הבגרות בחינוך הממלכתי דתי. נושאים בתולדות עם ישראל לבתי הספר הדתיים, לשנת הלימודים ה'תשס"ג 2003)
- ^ התאריכים ששימשו במרד בר כוכבא (אנגלית) מתוך אסופה בנושא מבט מחודש על מלחמת בר כוכבא, בעריכת פטר שפר.
- ^ יהושע זלוטניק סוגיית כיבוש ירושלים על ידי בר-כוכבא (אתר החברה הנומיסטית בישראל) - החברה לחקר מטבעות עתיקים, בנשיאות ד"ר קינדלר.
- ^ L. J. Lietaert Peerbolte, The Antecedents of Antichrist: A Traditio-Historical Study of the Earliest Christian Views on Eschatological Opponents, הוצאת בריל, 1996. עמ' 58-59.
- ^ איכה רבה, פרשה ב'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד'
- ^ אפרון יהושע, "מלחמת בר-כוכבא לאור המסורת התלמודית הארצישראלית כנגד הבבלית", בתוך: מרד בר כוכבא - מחקרים חדשים, תשמ"ד.
- ^ על הדעות השונות ראו אסף מלאך, הקרב האחרון של בר-כוכבא, באתר statesmanship
- ^ "הוא חשב את עצמו לגואל שירד אליהם ככוכב מן השמים לגאלם מאפלת צרותיהם, למעשה לא היה אלא מרצח ולסטים" (אוסביוס, תולדות הכנסייה ד, ו)
- ^ The Image of Bar Kokhba, 1994
- ^ כל הציטוטים מחז"ל בספריו, לקוחים מספר האגדה של ביאליק ורבניצקי ולא מחז"ל במקור, ומכאן כנראה מסקנותיו.
- ^ פולמוס: החורבן ולקחיו - כיצד נתייחס לחורבן הבית ולמרד בר כוכבא, הוצאת ון-ליר, 1982.