מרד התפוצות
| מלחמה: מרידות יהודה ברומא | ||||||||||
| תאריכים | 115–117 (כשנתיים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | המרד הגדול | |||||||||
| מלחמה אחרי | מרד בר כוכבא | |||||||||
| מקום | קירנאיקה, מצרים, קפריסין ומסופוטמיה | |||||||||
| תוצאה | ניצחון רומי מכריע | |||||||||
| ||||||||||
מרד התפוצות או מרד הגלויות (לטינית: tumultus iudaicus, יוונית:[1] Ιουδαϊκός ταράχος; "התקוממות היהודים") הוא הכינוי למרד שבו התקוממו היהודים בקירנאיקה, בקפריסין ובאלכסנדריה נגד הקיסר הרומי טראיאנוס, בעת שזה היה עסוק במסע מלחמה נגד הפרתים. המרד אירע בין השנים 115 עד 117 לספירה.
רקע היסטורי
שלוש מרידות גדולות של היהודים בשלטונות הרומיים התקיימו בטווח של כ-60 שנה: המרד הגדול (73-66 לספירה), מרד התפוצות ומרד בר כוכבא (135-132 לספירה). מרד התפוצות היה המרידה השנייה בשרשרת בת שלוש המרידות שהובילו לחורבן הישות המדינית היהודית בימי הבית השני. אף על פי שמרד זה הוא הפחות ידוע מביניהם, הרי שהדינמיקה שהובילה לכל אחת משלוש המרידות - כיסופי גאולה אל מול שלטון משעבד, היא זהה, כמו גם התוצאה הטראגית.
הפזורה היהודית
ימי הבית השני התאפיינו בכך שבעוד שישראל יושבים על אדמתם, ומקיימים בירושלים את המרכז הרוחני והמדיני, התקיימו במקביל, במקומות אחרים, מרכזים יהודיים שקיימו קשרי גומלין ביניהם. כמו יהודי ארץ ישראל, בתקופה הרומית היו גם רוב יהודי התפוצות כפופים לשלטונה של האימפריה הרומית, ובשטחה התקיימו קהילות יהודיות רבות, ובהן הקהילות בקירנאיקה, באלכסנדריה ובקפריסין.
יהדות והלניזם
התרבות השלטת באותה התקופה, התרבות ההלניסטית, התיימרה להיות תרבות עולמית, אליה יכול כל אדם להשתייך בכל מקום, ואשר השייכות אליה מבוססת על נטיית לב, על חינוך, על מסגרת פוליטית היכולה להתהוות בכל מקום, ולא על שייכות אתנית או גאוגרפית. בדומה לכך, עברה היהדות ההלניסטית, בימי הבית השני, את אותו מהפך ממסגרת אתנית התלויה במיקום גאוגרפי לשם הגדרתה העצמית, כפי שהייתה היהדות לפני חורבן הבית הראשון, לעדה כלל עולמית, המבוססת על סממנים דתיים-פולחניים-תרבותיים. בערי המזרח הקדום שכנו הלניסטים ויהודים זה בצד זה ומספרם של הגרים הפונים לדרכי היהדות ללא גיור מלא עלה. על לבבותיהם של האנשים התחרו מספר השקפות עולם נפרדות, שפרצו את המסגרות הישנות של התרבות הרומית העתיקה. לצד ההלניזם התקיימה היהדות, ובתוכה קמה היהדות ההלניסטית.
המאבק בין ההלניסטים הלא יהודים והיהודים היה חריף במיוחד בממלכת יהודה. הן מרד החשמונאים והן המרד הגדול כללו אלמנט של מאבק בין-תרבותי בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית. לעיתים נשא מאבק זה אופי אתני, אך לעיתים היה לו אופי תרבותי, כמלחמתו של מתתיהו הכהן במתיוונים.
מחוץ לממלכת יהודה נמשך המאבק בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית, ובין האוכלוסייה ההלניסטית והאוכלוסייה היהודית, באותה חריפות כשם שנמשך ביהודה. דברי ימי יהודי אלכסנדריה ואנטיוכיה רצופים במאבקים בין האוכלוסיות. במיוחד ידועה מרידת יהודי אלכסנדריה בימי קליגולה, בשנת 38 לספירה, שבאה על רקע מאבק היהודים לקבלת זכויות שוות לאלו של ההלניסטים. מרידה זו הייתה מעין הקדמה לאירועי המרד הגדול. במהלך המרד הגדול עצמו, גלשו האירועים מארץ ישראל לתחומי אלכסנדריה, והנציב מטעם רומא, היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר הפעיל את צבאו נגד היהודים, וטבח בהם חמישים אלף איש.
לאחר המרד הגדול חשו רבים בקרב האוכלוסייה הלא יהודית בערים המעורבות כי ניתן "להיפטר" מן היהודים. ביטוי לתחושה זו נתנו אנשי אנטיוכיה אשר ביקשו מטיטוס שישלול את זכויות היהודים ויגרשם מן העיר אולם בקשתם נידחתה. ההתנכלות של התושבים ליהודי הערים ודאי הייתה תופעה נפוצה באותם הימים. הרקע לאלימות ההדדית היה, אם כן, מוכן, וההתפרצות חיכתה לשעת-כושר היסטורית.
כיסופי הגאולה לאחר המרד הגדול
בקרב קהילות התפוצות, כמו גם בקרב יהודי ארץ ישראל, היו נפוצים כיסופי הגאולה. מצבם של יהודי התפוצות לא היה טוב בהרבה ממצבם של יהודי ארץ ישראל לאחר המרד הגדול. "המס היהודי" אשר הוטל לאחר המרד, נגבה אף מהם, בעוצם יד. הפליטים היהודים שהגיעו מארץ ישראל אל הערים בתפוצה, אף הם הביאו עמם את סיפורי המרד, ויחד איתם את הרוח הלאומית שהניעה את המרד. היו אלו בעיקר קבוצות סיקריות כך דומה, שנמלטו מידם של הרומאים - מידם הצבאית כמו גם מהמשפטית-ענישתית, ועשו דרכם למצרים ולקיריני. גורמים טעוני משיחיות כגון אלה, בקשו להפיח שוב את אש המרד ברומאים, אולם עתה מחוץ ליהודה. הללו יכלו לנצל את המתיחות ששררה בין יהודים למקומיים בערים מרכזיות כגון אלכסנדריה שבמצרים, בעיקר על בסיס פוליטי-משפטי (שאלת מעמדם האזרחי של היהודים בערי הפוליס) אך בנסיבות העניין, עשויים היו דווקא לשרת מטרות לאומיות משיחיות.
שעת הכושר ההיסטורית
אל מול עוצמתה של האימפריה הרומית עמדה האימפריה הפרתית במזרח. מסע הכיבושים של טראיאנוס הצליח להכניע מדינות רבות במזרח, כאשר מטרתו הייתה כפי הנראה כיבושה של האימפריה הפרתית, והגעה עד לגדות נהר הגנגס. האימפריה הפרתית עצמה הייתה אך אגד רופף של מלכויות אוטונומיות למחצה, ועד מהרה העמיק טראיאנוס חדור, כשהוא כובש את מסופוטמיה ואת ארם נהריים, אך העמים המשועבדים התקוממו עתה נגד הפולש הזר, בבבל, בצפון אפריקה ובארמניה. במלחמות אלו היה לעיתים ליהודים תפקיד מתסיס וממריד, וידם הייתה רבה בהתנגדות לרומאים.
מקומות מגוריהם של היהודים בין הפרת לחידקל היו רחוקים מזירת ההתנגשויות בין הרומאים לפרתים. אולם לא מן הנמנע שקבוצות של יהודים הצפינו והצטרפו לכוחות הפרתיים במאבקם להדוף את הפולש המאיים, אם מתוך רצון להצית אש של מרידה כלל אזורית, אשר תחליף את התרבות ההלניסטית השלטת בארצות המזרח בתרבות היהודית, ואם מתוך כך שמסעותיו של טראיאנוס הביאו לכך שהצבא הרומי התרכז באזור המזרח, והנוכחות הצבאית הרומאית במקומות רבים באימפריה הייתה דלה, נראה היה ליהודי התפוצות כי שעת הכושר ההיסטורית להתחיל במרידתם הגיעה. נראה כי מכה מתואמת היטב שתפרוץ במקביל בחלקים שונים של האימפריה, יכולה להביא לנזק ממשי, ואולי גם להביא להישגים אל מול רומא, כמו גם להישגים במלחמה האתנית בין האוכלוסיות השונות בערים המעורבות. אולם כאן ראוי לבחון את האירועים בראיה ההיסטורית: הקשר בין התפוצות היהודיות היה רופף ביותר; יכולתם של יהודים לאתר את מקורות החולשה של הצבא הרומי ולתזמן מרידה רב מוקדית אף היא הייתה בספק; הסיבות למרדנות שונות מתפוצה לתפוצה; רק מהלך רומי אנטי-יהודי, אימפריאלי בנקודת זמן מסוימת, עלול היה לעורר גל מרדני יהודי אסיאתי-אפריקאי, שאף גלש לאי קפריסין.
מהלך המרד
מקורות שונים, המשקפים ברובם את הצד הלא-יהודי של המלחמה, מספרים לנו על מהלכו של המרד. ההיסטוריונים דיו קסיוס[2] ואוסביוס מקיסריה,[3] כמו גם ההיסטוריה אוגוסטה[4] וסופרים נוספים כהירונימוס,[5] ארטמידורוס,[6] פאולוס אורוסיוס[7] וגאורגיוס סינקלוס, מתארים את המרד ואת נסיבותיו. הדבר מראה עד כמה גדול היה הרושם שעשה המרד, גם על בני זמנו וגם על הדורות הבאים.[8] המקורות היהודיים (המשנה, התלמוד והמדרשים) מזכירים את המרד, אך באופן עקיף[9].
קיריני
המרד פרץ, כפי הנראה, בקירנאיקה, בלוב של ימינו. חבל ארץ זה הוחזק על ידי חיילים רומים מעטים, שכן הלגיונות ששהו בו דרך קבע נשלחו למלחמה במזרח. דיו קסיוס מספק תיאור הכולל אגדה על זוועות שבוצעו על ידי יהודים[10] ברומאים וביוונים בעריהם:
- "היהודים באזור קיריני העמידו אדם בשם אנדריאס בראשם, והיו הורגים גם את הרומאים וגם את היוונים. הם היו אוכלים את בשרם של קרבנותיהם, עושים חגורות לעצמם ממעיהם, מושחים עצמם בדמם ולובשים את עורם כבגד; רבים מהם הם ניסרו לשניים, מהראש ומטה; אחרים הם נתנו לחיות פרא, ואילו אחרים הם הכריחו להילחם כגלדיאטורים. בסך הכל מאתיים ועשרים אלף איש מתו".
רק דיו קסיוס קורא למנהיג המרד בשם "אנדריאס". אצל אוסביוס הוא נקרא "לוּקוּאַס" (ואצל אחרים[דרוש מקור: מי?] לומפסואס). "לוקואס" אינו שם יווני, אלא ככל הנראה לובי מקומי, וייתכן והיו לו שני שמות. הוא היהודי היחיד הנזכר בשמו במקורות המתייחסים למרד היהודי בקירנאיקה ובמצרים. ישנה דעה הגורסת כי תיאור הזוועות אינו של דיו קסיוס, אלא יש להסבירו בגישתו האנטישמית של קסיפילינוס, שכתב תקציר לספרו של דיו, ושממנו נלקח התיאור. אולם לדעת מנחם שטרן קשה לקבל הצעה זו, מאחר שקיימים אצל דיו קסיוס תיאורי זוועה דומים של אירועים שהתרחשו במרידות אחרות באימפריה הרומית. בנוסף לכך, גם מתוך פפירוס שנמצא במצרים משתקף פחד מהמורדים היהודים ומשיטות הלחימה שלהם. על פי אוסביוס, לעומת זאת, המלחמה התנהלה באכזריות על ידי שני הצדדים.[11]
בהיסטוריה אוגוסטה נכתב כי ב"לוב ופלשתינה" החלה תסיסה. הצמדת השם "פלשתינה" ל"לוב" (כלומר, קירינאיקה) מרמזת על כך שסוג זהה של מאורעות התרחש בשתי הארצות, כלומר מהומות יהודיות. אולם אין ראיות ברורות להשתתפות של יהודים בארץ ישראל במרד התפוצות בשנותיו האחרונות של טראיאנוס. ברם, תמיכה לטענה זו שבהיסטוריה אוגוסטה ניתן למצוא במקורות התלמודיים, הנותנים את הרושם שהתרחש עימות כלשהו בין יהודי ארץ ישראל ובין שליטיהם הרומיים.[12]
מצרים
לא ברור מה אירע קודם, המרד במצרים או המרד בקירנאיקה. נראה כי רצף האירועים הניתן על ידי דיו קסיוס, רומז כי המרד המצרי בא לאחר זה שבקירנאיקה. רצף זה נתמך בעובדה שהמנהיג היחיד הידוע בא מקיריני. אצל אוסביוס, לעומת זאת, מצרים נזכרת ראשונה.[11] על פי אוסביוס, בשנתו השנייה של המרד (116), בזמן שאדם בשם לוּפּוּס היה מושל מצרים, התגלגלו האירועים למלחמה גדולה. בהתקפה הראשונה ניצחו היהודים את היוונים, שנמלטו ומצאו מקלט באלכסנדריה. היוונים המובסים כלאו באלכסנדריה את היהודים שהיו בעיר וטבחו בם, בזמן שהמורדים היהודים מקירני המשיכו לפשוט על מחוזותיה של מצרים, תחת הנהגתו של "המלך שלהם", לוּקוּאַס. על פי כינויו זה, נראה כי לוקואס משך אליו תקוות משיחיות.[11]
לדברי דיו קסיוס, גם במצרים ביצעו היהודים זוועות דומות לאלו שטען שעשו בקירנאיקה. תיאור הקניבליות שלו, גם אם ניזון משמועות המושפעות מדמוניזציה של האויב היהודי, משקף חרדה עמוקה שבאה לידי ביטוי גם בפפירוסים שנמצאו. במכתב מתקופת המלחמה, כתבה אודיימוניס לבעלה אפולוניוס: "ברצון האלילים ובייחוד הרמס הבלתי מנוצח, מי יתן ולא יִצְלוּ אותך".[13]
פפירוס נוסף מאשר את ניצחון היהודים על תושבי מחוז הרמופוליס:
- "התקווה האחת והתוחלת היחידה שנותרה הייתה המתקפה של הכפריים שלנו, המקובצים מן הנומוס (מחוז), על היהודים מחללי־הקודש. ואולם תוצאת הפעולה הייתה הפוכה, שכן ביום העשרים (?) נכנסו אנשינו לקרב, ידם הייתה על התחתונה ורבים מהם נטבחו [...] אבל עתה קיבלנו מכמה אנשים שהגיעו מן [...] את הידיעה, כי לגיון אחד של רוטיליוס הגיע לממפיס ביום העשרים ושניים ומצפים לו."[13]
ההיסטוריון האלכסנדרוני אפיאנוס (המאה ה-2) מספר בסוף הספר ה-24 של חיבורו "היסטוריה רומאית", על כך שנאלץ "להימלט מהיהודים בזמן המלחמה שהתחוללה במצרים", ש"הארץ היתה במצב מלחמה", שבעת בריחתו במטרה להגיע אל פלוסיום היה "מוקף אויבים מכל עבר", ושניצל כאשר עלה על ספינת קרב ששטה אל פלוסיום במקום הספינה שהמתינה לו שכבר "נתפסה על ידי היהודים". תיאורו של אפיאנוס מספק תמונה חיה של האווירה במצרים בזמן המרד ומדגים את ההתפשטות הרחבה של מעשי העוינות.[14] אפיאנוס מספר גם שבזמנו שלו היהודים החריבו "במצב החירום של המלחמה" את מקדש נמסיס.[15]
לדיכוי המרד שלח הקיסר את המצביא קווינטוס מרקיוס טורבו, בלווית כוח רגלי, ימי וגם פרשים. המלחמה נמשכה זמן רב וכללה קרבות רבים ובסופה נהרגו אלפי יהודים מקירני, כמו גם יהודים ממצרים שהצטרפו אליהם. בהיסטוריה אוגוסטה[16] נזכרת ברמז פעילותו של טורבו נגד המורדים היהודים בקירנאיקה ובמצרים.[17] לדברי אפיאנוס, שהיה בעצמו עד-ראייה למלחמה, טראיאנוס "היה משמיד את העם היהודי במצרים".[15]
העדויות הארכאולוגיות, הפפירולוגיות והספרותיות מצביעות אכן על התנהלות של תנועת מרדנות והתקוממות משמעותית ביותר באותן פרובינקיות: קיריני ומצרים. התיאורים המזוויעים והחורבן הנורא שניטש בקיריני ובאלכסנדריה - שגם עולה מאוצר הממצאים הארכאולוגיים - מלמדים על העוצמה הרגשית של הקרבות בין היהודים לבין המקומיים בתקופת המרד. ההרס שנגרם למקדשים היווניים מזה ולמרכזי הפולחן היהודי מזה, מלמד על עוצמת האלימות, אך גם על המתיחות הדתית ששררה בין שני הצדדים, כמו גם על העובדה הפשוטה שמבנים אלה היו חזקים, כמעט מבוצרים, ושימשו במהלך הקרבות מקום הימלטות אידיאלי והתנהלות קרבות מצור הדדיים.
בהקשר זה מספר התלמוד הירושלמי:[18]
- "תני (שנה, ציין) אמר רבי יודה: 'כל מי שלא ראה דיפלי איסטבא (השער הכפול של הסטואה, שדרת העמודים) של אלכסנדריאה (מבנה בית הכנסת האלכסנדרוני), לא ראה כבוד ישראל מימיו. כמין בסילקי (אולם מוארך שתקרתו המקומרת נשענה על שתי שורות של עמודים) גדולה ... ושבעים קתדראות (מושבי כבוד) של זהב היו שם ... ומי החריבה? טרוגיינוס (שיבוש שמו של טראיאנוס) הרשע' ...".
טקסט זה מסתיים באמירה "באותה שעה נגדעה קרן ישראל, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד", המציינת את קצה של הפזורה היהודית במצרים כתוצאה ממרד התפוצות.
קפריסין
על-פי דיו קסיוס, בנוסף לאירועים במצרים, התקוממו גם יהודי קפריסין בראשות אדם בשם ארטמיון (שנזכר רק אצלו[11]). אצל אורוסיוס, הירונימוס וסינקלוס[19], נכתב כי העיר סלמיס הוחרבה. לדברי דיו, "מאתיים וארבעים אלף איש מתו, ומסיבה זו אף יהודי לא יכול להניח את רגלו על האי הזה, אולם אם אחד מהם נסחף אל חופיו על ידי סערה הוא מוצא להורג. בין אלה שהכניעו את היהודים היה לוסיוס, שנשלח על ידי טראיאנוס".
גם בתלמוד הירושלמי קפריסין נזכרת בקשר לטבח היהודים בזמנו של טראיאנוס: "ועירב דמן בדמן והלך הדם בים עד קיפרוס".[18] אולם מרחץ הדמים של טראיאנוס הנזכר כאן, אינו של יהודי קפריסין, אלא ככל הנראה של יהודי מצרים (או ארץ ישראל), שזרם הרחק עד קפריסין.[11] תמונת מצב זו, הרוויה בדמם של יהודים, חוזרת על עצמה מספר פעמים בטקסטים התלמודיים כדי ללמד על עוצמת החורבן, ומתוכו על ממדי המרידה. בתיאור חורבן ביתר בתלמוד הבבלי נאמר: "עד שהלך דמן ונפל לים הגדול שמא תאמר קרובה הייתה רחוקה הייתה מיל תניא רבי אליעזר הגדול אומר שני נחלים יש בבקעת ידיים אחד מושך אילך ואחד מושך אילך ושיערו חכמים שני חלקים מים ואחד דם במתניתא תנא שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל".[20] גדליה אלון סבר שמשום שרבי אליעזר הגדול נפטר לפני מרד בר כוכבא, הכרח הוא שדבריו מכוונים למרד טראיאנוס. כמו כן, סבר אלון כי "בקעת ידיים" הוא תיאור של עמק הדלתא של הנילוס, ושהביטוי ידיים הוא "ידי ים" או תיאור של זרועות הנילוס.[21]
מסופוטמיה
מסופוטמיה נכבשה על ידי הצבא הרומאי זמן לא רב לפני המרד. על פי אוסביוס, חשש הקיסר מפני התנפלות יהודית נוספת, הפעם של יהודי מסופוטמיה על שכניהם, ושלח את לוסיוס קווייטוס לפנות אותם מהפרובינקיה החדשה. בעקבות הצלחתו (ולאחר הרג נוסף של יהודים רבים במסופוטמיה) מונה על ידי טראיאנוס למושל יהודה.
נושא המרידה היהודית במסופוטמיה הוא בעייתי[דרושה הבהרה] מהסיבות הבאות:
- גורמיה שונים ובראשם מאבק בצבא הרומאי הפולש.
- חלק מהטקסטים כלל לא מדבר על מרידה, אלא על "פעולת מנע" רומית, שתמציתה - תקיפת היהודים מתוך חשש שיצטרפו למקומיים.
- מוקד התיישבותם של יהודי בבל היה רחוק מאוד מזירת הקרבות, מה שמעלה התלבטות משמעותית לעצם ההתערבות היהודית במרידה.
תוצאות המרד
דיכוי מרד התפוצות ארך שנתיים. המרד היה ליהודי התפוצות, מה שהמרד הגדול ומרד בר כוכבא היו ליהודי ארץ ישראל. קהילת אלכסנדריה, העשירה והמשגשגת ביותר בתפוצות, חרבה, ובית הכנסת המפואר שהיה בה הושמד. רבים מאוד נהרגו, והקהילה לא שבה לעולם למצבה הקודם. בפפירוס שנכתב באוקסירינכוס במצרים יותר מ-80 שנה לאחר המרד, מצוין "שאף עתה חוגגים הם מדי שנה בשנה את יום הניצחון" (על היהודים).[13] גם קהילת קפריסין חרבה, וכן חרבו קהילות נוספות, מארם נהריים ועד לוב.
ייתכן שהמרד פגע בסיכויי הקיסר טראיאנוס להכות בפרתים ולכבוש את המזרח, שכן הוא לא השלים מלאכה זו בטרם מת, בשנת 117, בסמוך לאחר דיכוי המרד. יורשו אדריאנוס ויתר על רבים מכיבושי קודמו, והתרכז בשמירה על השקט בתוך גבולות הקיסרות, וביצורם.
ככל שהייתה הדת היהודית צד למאבק עולמי בין דתות, אורחות חיים ואורחות מחשבה, הרי שהמרד הפחית מאוד את עוצמתה והשפעתה. רבים המירו את דתם, וייתכן שרבים הצטרפו לראשוני הנוצרים. מאורעות "מרד התפוצות" נמצאים בנקודה על הרצף ההיסטורי בין ראיית הנצרות ככת יהודית, אחת מרבות בימי הבית השני, ובין ההתנתקות המלאה מן היהדות, אשר אפשרה את פריצתה של הנצרות והפיכתה לדת המדינה ברומא בימי הקיסר קונסטנטינוס ולדת עולמית לאחר מכן. נראה כי לאירועים אלו הייתה השפעה על הנצרות המוקדמת בכיוון זה של התנתקות ופרישה מן היהדות.
ראו גם
לקריאה נוספת
- שמעון אפלבאום, יהודים ויוונים בקירני הקדומה, מוסד ביאליק. ירושלים, 1969.
- צבי גרץ, דברי ימי ישראל, הוצאת יזרעאל, 1955.
- אוריאל רפופורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת עמיחי, 1984.
- דוד רוקח (עורך), מרידות היהודים בימי טראיאנוס 115–117 לספה"נ, ירושלים תשל"ח
- מרינה פוצ'י, המרד בימי טראיאנוס, ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים 1994, עמ' 86–109.
- Pucci Ben-Zeev M, Diaspora Judaism in Turmoil 116/117 CE, Leuven 2005
- Miriam Pucci Ben Zeev, The Uprisings in the Jewish Diaspora (116-117 CE), in: The Cambridge History of Judaism, vol. 4, ed. Steven Katz, Cambridge, 2006, pp. 93-104
קישורים חיצוניים
- גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, כרך א, פרק ח': מלחמת היהודים בתפוצות בימי טרינוס, עמ' 289-202, באתר דעת
יובל מלחי, פרק 39: יהודים מול רומאים סיבוב 2, באתר "קטעים בהיסטוריה", 31 באוקטובר 2011
הערות שוליים
- ^ ארטמידורוס מכנה את המרד בקירני: πόλεμος ὁ Ἰουδαϊκὸς.
- ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 68, פרק 32, סעיפים 3-1.
- ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר 4, פרק 2.
- ^ היסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס, פרק 5, סעיף 2.
- ^ הירונימוס, כרוניקה, ספר 3, חלק 2, אולימפיאדות 225-223.
- ^ Artemidorus, Onirocritica, IV, 24 (ביוונית);
מופיע באנגלית אצל: M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXV. Artemidorus, p. 331 - ^ אורוסיוס, היסטוריה נגד הפגאנים, ספר 7, פרק 12, סעיף 6.
- ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXV. Artemidorus, p. 329
- ^ ראה {{בבלי|גיטין|נז|א} חרוב טור מלכא וגם שהרגו באלכסנדריא; תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ה', הלכה א', וכן במשנה בסוף מסכת סוטה פולמוס של טיטוס (הגר"א גורס "בפולמוס של קיטוס").
- ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, p. 348
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, pp. 386-389
- ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CXLII. Sciptores Historiae Augustae, p. 618
- ^ 13.0 13.1 13.2 האוניברסיטה הפתוחה, יהודה ורומא: מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא, יחידות 8–9, כרך 4, עמ' 110–111 (תרגם דוד רוקח).
- ^ Arabicus Liber, F19. apud: M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CVII. Appian of Alexandria, p. 186
- ^ 15.0 15.1 Bella Civilia, II, 90:380
- ^ ההיסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס, פרק 5, סעיף 8.
- ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CXLII. Sciptores Historiae Augustae, p. 619
- ^ 18.0 18.1 תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ה', הלכה א' (דפוס וילנא: דף דף כ"ג, עמוד א').
- ^ גאורגיוס סינקלוס, כרונוגרפיה, א, 348.
- ^ כגון תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז עמוד א'.
- ^ גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, כרך א, פרק ח': מלחמת היהודים בתפוצות בימי טרינוס, עמ' 249, באתר דעת