שלמה מימון

שלמה מימון

לידה	ז'וקאו בארוק (בלא'), האיחוד הפולני-ליטאי
פטירה	נידר-זיגרסדורף (פול'), ממלכת פרוסיה
הושפע מ	הרמב"ם, שפינוזה, קאנט, לייבניץ, וולף, יום, מנדלסון, פיכטה
השפיע על	פיכטה, שלינג, היגל, דלז, ברגמן, רוטנשטרייך

שלמה בן יהושע, שנודע כשלמה מימון (בגרמנית: Salomon Maimon;‏ 1753 – 22 בנובמבר 1800) היה פילוסוף יהודי בן תנועת ההשכלה, שהשפעתו הייתה גדולה גם בחוגי הפילוסופיה הכללית. התפרסם בעיקר בשל השגותיו על תורת ההכרה הקאנטיאנית.

ביוגרפיה

שלמה בן יהושע (את שם משפחתו שינה ל"מימון" בגלל הערצה לרמב"ם) נולד בכפר סוכוביבוג, סמוך למיר שהייתה אז באיחוד הפולני-ליטאי, כנראה בשנת 1753 (אף שישנה מחלוקת בין החוקרים לגבי פרט זה, והדעות נעות בין 1751 ל-1754. קיבל חינוך מסורתי, והתגלה כעילוי בלימוד תורה. בגיל 11 השיאו לו הוריו אישה, שאותה ראה לראשונה רק בחופה, ובגיל 14 כבר היה אב לבן, ונעשה למלמד. יחסיו עם אשתו ואמה היו רעועים, ואלה לא עמדו בהתחייבויותיהן הכלכליות כלפי הזוג.

לאחר שהזדמן לידו הספר "מורה נבוכים" של הרמב"ם החל לעסוק בלילות במחקר ובפילוסופיה, למורת רוחה של משפחתו. לאחר שלמד את השפה הגרמנית בכוחות עצמו, החל להתעמק בהגותם של שפינוזה ועמנואל קאנט. זמן מסוים שהה בביתו של המגיד ממזריטש, מגדולי עולם החסידות, אך עזב בשל אכזבתו. מפני אהבתו הגדולה לתורת הרמב"ם החל לכנות עצמו בשמו, "מימון".

לאחר שנת נדודים מאז עזב את כפר מגוריו, הגיע מימון לעיר פוזן בסתיו תקל"ז, לקראת הימים הנוראים ולמד אצל הרב צבי הירש יאנוב (גר'), רב הקהילה. הרב הירש סידר למימון משרת הוראה לאחד מילדי הקהילה. אך למרות החסות שקיבל מימון בפוזן, דעותיו של מימון היו למורת רוח לאנשי קהילתו, בפרט החסידים שבהם, והוא הורחק מן הקהילה היהודית בתור "כופר".

בשנת 1779, בהיותו בן 25 גלה מימון לברלין, שם תמך בו משה מנדלסון "אבי ההשכלה", שהמליץ עליו בפני עשירי הקהילה על מנת שידאגו למחסורו. שלוש שנים למד מימון בברלין רוקחות, אך לא הגיע לידי פרקטיקה מקצועית. אורח חייו, שהוגדר כ"מופקר", היה לזרא גם בעיניו של מנדלסון, שהעדיף לשולחו לידידו באמסטרדם. גם משם גורש מימון בשל דעות כפרניות שהביע ברבים, שאף גרמו לרגימתו באבנים בידי ההמון. במהלך שהותו באמסטרדם נפל למרה שחורה שגרמה לו לנסות לשלוח יד בנפשו, אך חזר בו.

לפי דבריו בחיבורו האוטוביוגרפי "חיי שלמה", לאחר שעבר להמבורג פנה מימון לכומר פרוטסטנטי כדי להמיר את דתו. כאשר שאל אותו הכומר אם באמת ובלב תמים הוא רוצה להתנצר, הודה כי לדעתו היהדות הגיונית יותר מן הנצרות, אך הנצרות מועילה יותר לפרקטיקה המוסרית. הכומר סירב להטבילו לנצרות והוא נשאר יהודי. באלטונה למד בגימנסיה "כריסטיאנאום" (Christianeum) בשנים 1783–1785.

כבר בתקופה מוקדמת החל מימון להתעסק במחקר ובפילוסופיה, ואף כתב מאמרים וספרים על ברוך שפינוזה. במיוחד התפרסם לאחר שכתב חיבור בשם "מסה בדבר הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית" אודות הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט, שהשפיע עליו עמוקות. את החיבור הזה מסר מימון לקאנט, שבתחילה דחה אותו, אך לאחר שהסכים לעיין בדבריו גילה את העמקות שבהם. קאנט אומנם דחה את השגותיו על תורתו, אך שיבח את חריפותו של הכותב, ואף אמר עליו "בין כל המשיגים עלי, אין מבין אותי כמותו".

מימון כתב גם שירים, מחזות וסיפורים.

בשנת 1790 אסף אותו הרוזן הגרמני קאלקרויט לבית אחוזתו בעיר נידרזיגרסדורף שבחבל שלזיה בגרמניה, שם ישב עד מותו ב-22 בנובמבר 1800, בגיל 46. גופתו הובאה לעיר גלוגאו, ומספרים שילדי הקהילה היהודית רצו אחרי ארונו וזרקו בו אבנים, ושמימון נקבר מחוץ לגדר, כפי שנהגו בתקופה זו בקהילה היהודית באנשים שהוכרזו ככופרים. עם זאת, רישומי הקהילה מעידים שהוא נקבר בתוך הגדר, בסמוך לבית השימוש. ראשי חברא קדישא אסרו להקים מצבה על קברו.

שיטתו הפילוסופית

תורתו של מימון ידועה בשם "הספקנות הביקורתית" והיא שילוב של תורת קאנט עם זו של הפילוסוף הגרמני פיכטה. היא מזכירה במעט את שיטתו של דייוויד יום, ומשתייכת לאסכולת האידיאליזם המתון.

מימון חלק על קאנט בייחוד בבעיית "הדבר כשהוא לעצמו" - בעיית ההכרה האנושית. הוא טוען שאין להעלות על הדעת קיומו של עצם כזה, משום שהוא מושג שאין לו מקום בתודעה, כפי שהוכח לו בבית מדרשם של החסידים ובלשון הרמב"ם שהיא שייכת אך ורק לבורא עצמו שרק הוא בבחינת "מציאות בבלתי מציאות נמצא".

מימון ביסס את כתביו על האידיאליזם הקיצוני. הוא ביקר את קאנט שלדבריו לא הצליח להשתחרר מן הדוגמטיזם המטאפיסי, כלומר מן הדעה כי הדברים קיימים ללא תלות בתודעת האדם, ולכן לא הצליח לדחות את ספקנותו של דייוויד יום.

האמת איננה תוצאה של התאמה בין השכל לדבר החיצוני להכרה- אלא היא תוצאה של מבחן פנימי של ההכרה עצמה. הניגוד בין הצורה השכלית ובין החומר (ניגוד שהאידיאליזם הקיצוני כלל אינו מודה בו) - הוא לפי מימון מהותה של תודעתנו המוגבלת. כל מחשבה מורכבת מצורה ומחומר, והחיבור ביניהם הוא מחויב המציאות. מימון מתנגד לתפיסה האומרת שחומר זה "מוגש" להכרה על ידי הדבר כשהוא לעצמו. הוא מסביר את העניין בחיבורו בהסתמך על משל המראה המפורסמת שבמשלי המגיד ממעזריטש להסבר היחס בין האור למאור: כשם שנראה למביט במראה כאילו יש דבר-מה העומד מאחוריה, אך הוא יודע כי למעשה מדובר בהשתקפות קרני האור שלפני המראה, כך נראה לנו שהחומר שאנו רואים ניתן על ידי הדבר כשהוא לעצמו, אך למעשה הכול נובע מתוך האני עצמו. המושא אינו אלא הקביעה של ה'אני' בכל רגע ורגע, ואינו מתקיים כלל מחוץ ל'אני', בדומה לכך שהקביעה על דבר מסוים שהוא "שחור" אינה מתקיימת מחוץ להכרה.

האידיאליזם של מימון אינו רואה, בדומה לריאליזם, בסובייקט ובעולם כשהוא לעצמו שני גורמים שאינם תלויים זה בזה. כל הסבר של תופעה צריך, על פי מימון, להסתמך על העובדה שאין אנו יכולים לקשור בין העולם האימננטי- הפנימי שלנו, המתבסס על התודעה, לבין העולם הטרנסצנדנטי - עולם שמעבר לתודעה - שאין אנו יודעים עליו דבר, ואף אין לנו צורך להניח את קיומו.. לגבי צדק כולל מימון טען שמשפט צדק יעשה רק כאשר יוחלט פה אחד על כלל האנושות. אם שופט אחד רוצה לחנון קרוב משפחה שלו, ושאר בני האדם לא, החנינה לא תהיה צודקת. כלומר שכלל בני האדם ישמשו כשופטים במכל מקרה, ולפי כולם גזר הדין ייקבע. רעיון זה הוא תאורטי בלבד. אבל רעיון חבר המושבעים למשל משקף בצורה מסוימת את דעתו של מימון בנושא.

רעיונותיו של מימון השפיעו בין היתר על ההוגים הגרמנים פיכטה, שלינג והגל, ועל התפתחותה של הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית בכלל.

יחסו של מימון לדתות

מימון חקר את התופעה הדתית בכללותה, תוך התמקדות טבעית בדת היהודית. הוא חילק את התופעה הדתית לשלוש:

• דת טבעית, "דת המוטבעת בטבעו של האדם", שמייצגת את פליאתו של האדם מול התופעות הסובבות אותו, שלהם אין לו הסבר ברור ("הדת הטבועה בנפש האלוקית שבאדם").
• דת חיובית - תופעה של מיסוד הדת הטבעית. במקום הדת הטבעית, הכלל אנושית, נהפכת הדת בתיווכם של אנשים וגופים מסוימים לבעלת מסר ברור ומחייב, המתבסס על התגלות או נבואה. מטרת הדת החיובית, הבאה מתוך התבונה וההגיון היא הישרת הדעת האנושית אל האמת (דת "תורת ישראל").
• דת פוליטית: הפיכת הדת החיובית למערכת שלטונית וחוקית, שמטרתה הפעלה טובה יותר של הציבור-ההמון, בצורת מניפולציות דתיות, והסתרת עניינים מסיבות פוליטיות. לעומת הדת החיובית כאן אין המטרה הגעה אל המוסר או אל האמת, אלא שליטה בהמונים לצורכי ניהול החברה (כל יתר דתות העולם: נצרות, אסלאם וכו').

יחסו לדת היהודית

מימון הושפע בצורה מכריעה מן ההגות היהודית, ובעיקר מהגותו של הרמב"ם, אך את הממסד הדתי היהודי הציג בצורה שלילית.

הוא טען שבתקופת האבות הייתה היהדות דת טבעית. כשמוסדה הדת במעמד הר סיני, הפכה הדת לדת חיובית, ובכך הייתה שונה מן הדתות האליליות הסובבות אותה, שהיו דתות פוליטיות. הדת היהודית מכוונת גם לטובת החברה וגם אל הרעיון של שלטון אלוקים בעולם. אין בה תעלומות על דרך המניפולציה הפוליטית, אלא רק תעלומות שלא ניתן למוסרן כלל לשכל האדם.

בספרו הביע זלזול במסורת התורה שבעל פה ובקבלת חז"ל.

מימון והקבלה

מימון למד בצעירותו קבלה, וטען שאלו כוללים הסברים טבעיים שנכתבו במשלים אלגוריים. לדבריו, הקבלה דומה לפאנאתאיזם; לפי הקבלה העולם נאצל מעצמותו של ה', שצמצם את עצמו להיות במקומו בחומר הארצי שהיה לפני הבריאה. את עשר הספירות ביאר מימון בדרך פילוסופית, וטען שהן מקבילות לעשר מידות ההיגיון של אריסטו.

על הפילוסופיה של שפינוזה אמר, כי שיטתו היא ההפך מכפירה, מכיוון שהוא כופר במציאות העולם, ולא במציאות ה'.

פירושו לרמב"ם

ב-1791 כתב מימון בעברית פירוש על החלק הראשון בספר מורה נבוכים של הרמב"ם וקרא לו "גבעת המורה". בספרו הוא מבאר גם את מושגי הפילוסופיה החדשה. מפני אהבתו הגדולה לתורת הרמב"ם כינה את עצמו בשמו, "מימון".

בספרו מימון לוקח את דברי הרמב"ם במורה נבוכים שנתן טעם לכמה מצוות שבתורה, שהם נועדו לעקור את חוקות העמים האליליים הסובבים את עם ישראל. מכך המשיך מימון כי גם דינים רבים בתלמוד נתחדשו כהתנגדות לחוקות הגוים ולמנהגי דתם. לדעתו, דעה פופולרית אצל בני תנועת ההשכלה, התנגדות זו היא הסיבה לשנאת הגויים את היהודים, וכאשר יבטלו דינים אלה ממילא תסור שנאתם.

האוטוביוגרפיה של מימון

"תולדות שלמה מימון" בתרגום ישראל חיים טביוב. הוצאת תושיה, ורשה 1898. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 5

ערך מורחב – חיי שלמה מימון

בשנת 1793 כתב את ספר זכרונותיו האוטוביוגרפי "חיי שלמה" או "תולדות שלמה מימון", שעשה רושם עצום (אף על המשורר והוגה הדעות הגרמני גתה). בין היתר הוא שימש כתעודה חשובה ביותר לגבי תולדות החסידות ויהדות פולין. בספר הוא מבקר רבות את בני דורו, היהודים והנוצרים כאחד. הוא מתאר בספרו את האצילים הפולנים, עלילות הדם כנגד היהודים, מבנה החדרים וחיי המלמד, מוסד השידוכים, על חייו עם אשתו כאשר היו שניהם ילדים צעירים, דרכי תשובה וסיגופים של חסידי אשכנז ועוד. הוא מתאר את תקופתו אצל המגיד ממזריטש, ומקדיש פרק שלם לשבחים על משה מנדלסון. בנוסף הוא מבאר על פי דרכו את דרכי הקבלה וסודותיה, ואת הפילוסופיה של הרמב"ם כפי שזאת מתבטאת בספר מורה נבוכים.

בספרו הוא מרבה ללעוג ולבקר בחריפות ואף משתמש בסאטירה, כלפי מסורות מקובלות מזמן שהותו בישיבה, ועל דרך הלימוד וההווי בבית המדרש.

ספריו

• מסה בדבר הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית (1790)
• מילון פילוסופי (1791)
• על שלבי ההתקדמות של הפילוסופיה (1793)
• הקטגוריות של אריסטו (1794)
• עיונים ביקורתיים ברוח האדם (1797)
• גבעת המורה - פירוש על מורה נבוכים לרמב"ם (1791, נכתב במקור בעברית)
• תעלומות חכמה - על חכמת הטבע ההנדסית (נכתב במקור בעברית)
• חיי שלמה - אוטוביוגרפיה (1793, תורגם לעברית)
• חשק שלמה (נכתב במקור בעברית) בארבעה חלקים:

1. מעשה נסים - על י"ב דרשים של רבנו נסים
   
2. עבד אברהם - על פירוש האבן עזרא לספר תהלים
   
3. מעשה לבנת הספיר - רעיונות שונים בנושאי מטאפיזיקה וקבלה
   
4. מעשה חושב - על אלגברה

לקריאה נוספת

• Gideon Freudenthal (Ed.), Salomon Maimon: Rational Dogmatist, Empirical Skeptic: Critical Assessments, Dordrecht, 2003
• שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, גבעת המורה לשלמה מימון, הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים, תשכ"ו - 1966.
• שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה של שלמה מימון, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשכ"ז - 1967.
• פישל לחובר, שלמה מימון וספר תולדותיו, הוצאת מסדה, תל אביב 1942
• שמואל הוגו ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, הוצאת מאגנס, ירושלים 1973
• אדם טלר, "ספר הזיכרונות של שלמה מימון : בחינת מהימנות", גלעד יד (תשנה 1995) יג-כב.
• עמוס אילון - רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743–1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2005.
• אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש - חלק ראשון, הוצאת עם עובד, 2001, פרק שישי: היהדות בין חושניות ודמיון לתבונה - פילוסופיית הדת היהודית של שלמה מימון, עמ' 117–136. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
• Moses Hadas, Preface to Solomon Mimon, Schocken Books, New York 1967
• שלמה מימון, חיי שלמה מימון. תרגם מגרמנית י"ל ברוך. ידיעות ספרים, 2009. 287 עמודים.
• שלמה מימון, ניסיון בפילוסופיה רבנית, מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל; 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ט', 2018.
• שלמה מימון – הערך 'אתיאיסט' – מתוך המילון הפילוסופי (מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל), 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך י', 2018.

קישורים חיצוניים

• גדעון פרוידנטל, התפתחותו של שלמה מימון מהקבלה לרציונליזם פילוסופי בעברית באתר Academia
• "מַיְמוֹן, שלמה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 173–175, באתר HebrewBooks
• "שלמה מימון", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• מיכה יוסף ברדיצ'בסקי כותב על שלמה מימון, בפרויקט בן-יהודה
• מורה נבוכים עם פירוש גבעת המורה, ברלין תקנ"א-תקנ"ו, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
• דוד אסף, 'תורות המגיד ר' דב-בער ממזריץ' בזיכרונות שלמה מימון', ציון, עא (תשס"ו), עמ' 99–101.
• יאיר שלג, אוטוביוגרפיה, יסודות המימון, באתר הארץ, 13/01/10
• חן מלול, ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט, באתר הספרייה הלאומית, מרץ 2017
• אושי דרמן, סיפורו של הגאון האאוטסיידר שנישא בגיל 11, באתר בית התפוצות, דצמבר 2017
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30730304שלמה מימון