שכרות בהלכה

בהלכה יש התייחסות לשתיית יין ומשקאות אלכוהוליים אחרים ולשכרות מהם. הדבר נוגע לסוגיית הכשירות לעניין תוקף משפטי למעשיו של השיכור במשפט העברי, להלכות בהן נאסר שתוי יין (כגון תפילה, פסיקת הלכה ועבודה במקדש), ומאידך, הלכות בהן יש מצווה בשתיית יין, כגון קידוש, ארבע כוסות, ושתיית יין בפורים.

הבחנה בין ארבע דרגות של שותי יין

ככלל, ההלכה מבחינה בין ארבע דרגות של שותי יין:

• מי ששתה פחות מרביעית יין - במרבית ההלכות אינו נחשב כשתוי כלל
• מי ששתה רביעית יין, אך מסוגל לעמוד ולדבר לפני מלך - נחשב כשתוי, אך לא כשיכור
• מי שאינו מסוגל לעמוד לפני מלך, אך אינו שיכור כלוט - נחשב כשיכור, אך עדיין כשיר משפטית
• שיכור כלוט - נחשב בלתי כשיר מבחינה משפטית

מצוות מהתורה

איסור עבודה במקדש שתויי יין

ערך מורחב – איסור עבודה במקדש שתויי יין

אסור לכהן לעבוד את עבודת הקרבנות כאשר הוא שיכור או שתוי יין. איסור זה הוא לאו מדאורייתא והעונש על כהן העובד בשכרות הוא מיתה בידי שמים. האיסור נמנה כמצוות לא תעשה. מקור האיסור הוא בפסוק:

יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

— ספר ויקרא, פרק י', פסוק ט'

איסור הוראה בשכרות

ערך מורחב – איסור הוראה בשכרות

קיים איסור הלכתי לפסוק הלכה למעשה כאשר הפוסק הוא שיכור. האיסור נלמד מהמשך אותם פסוקים:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.

אף שאלו שני איסורים שונים, הרמב"ם בספר המצוות מנה את האיסור לכוהנים ואת האיסור למורי ההוראה באותה מצוות לא תעשה

נזיר

ערך מורחב – נזיר (יהדות)

אחד האיסורים שחלים על נזיר הוא איסור על אכילת ושתיית כל דבר המופק מענבים. האיסור חל על כל חלק מהפרי, אפילו בוסר, לרבות החרצנים וקליפת הפרי (הזג), והוא כולל גם שתיית יין, חומץ בן יין ונוזל שהושרו בו ענבים וקיבל את טעמם (משרת יין). איסור זה אינו כולל את חלקי הגפן שאינם פרי, כגון ענפיו או עליו של עץ הגפן. השיעור בו עובר הנזיר על לאו הוא באכילת כזית ושתיית רביעית אך איסור יש גם בכמות מזערית אין על הנזיר איסור לשתות אלכוהול שהופק ממקור שונה מענבים.

נזיר שעבר על האיסור ואכל או שתה מהדברים האסורים עליו עבר על לאו ולוקה עליו, אך נזירותו אינה נסתרת והוא ממשיך למנות את ימי נזירותו כרגיל.

הרמב"ם מונה חמש מצוות בדברים היוצאים מהגפן: "(א) שלא ישתה הנזיר יין, ולא תערובת יין, ואפילו חומץ שלהם. (ב) שלא יאכל ענבים לחים. (ג) שלא יאכל צמוקים. (ד) שלא יאכל חרצנים. (ח) שלא יאכל זוגין".

דינים אחרים

ברכת כהנים

כהן ששתה רביעית יין אינו יכול לברך ברכת כהנים, אם שתה אותה בבת אחת, או אם שתה יותר מרביעית, עד שיסיר יינו מעליו. מחמת איסור זה אין ברכת כהנים בכל יום בתפילת מנחה, משום ששכרות מצויה, וגזרו גם על כהנים שלא שתו שלא ישאו כפים, מלבד מנחה של תענית ציבור שדומה לתפילת נעילה כיון שאינה דומה לתפילת מנחה של שאר הימים.

שתיית יין בפורים

ערך מורחב – שתיית יין בפורים

שתיית יין בפורים היא מנהג הלכתי שמקורו בתלמוד לפיו יש חיוב להשתכר ביום פורים. רמת השכרות ודיני שתיית היין נמצאים במחלוקת. בתלמוד נאמר לשתות לשוכרה עד שלא ידע אדם להבדיל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי", אך כבר בראשונים נכתבו פרשנויות אחרות, שלא כולן מחייבות להשתכר.

מקור הדין הוא בתלמוד הבבלי במסכת מגילה, בהקשר הדיון בתלמוד על סעודת פורים:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי

— תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז' עמוד ב'

כשירות משפטית

ככלל, כל עוד האדם אינו שיכור כלוט, יש תוקף משפטי למעשיו. מצאנו ביטוי לכך בכמה וכמה נושאים:

• דיני עונשין - מי שעשה מעשה בשכרות נחשב כשיר לעניין דיני עונשין, אלא אם היה שיכור כלוט, שאז אינו חייב בעונשים על עבירות שעשה.
• אחריותו של אדם המזיק בשכרות - אדם המזיק בשכרותו חייב לשלם נזק שלם.
• תוקף מקח וממכר של שיכור - כתב הרמב"ם: ”השכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימין, ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא השכור שעושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש.”
• תוקף קידושי שיכור - כתב הרמב"ם: ”שכור שקידש קידושיו קידושין ואע"פ שנשתכר הרבה. ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין ומתיישבין בדבר זה.”
• תוקף יבום שנעשה בשכרות - כאשר היבם היה שיכור "שאינו מכיר כלום" בשעת היבום, לא קנה את יבמתו.

תפילת שיכור

לגבי תפילה (וליתר דיוק לגבי תפילת העמידה) מבחינים בין שלוש דרגות של שכרות: א) מי ששתה פחות מרביעית יין (ובמקרים אחדים גם רביעית בדיוק) רשאי להתפלל את תפילת העמידה. ב) מי ששתה יותר מרביעית, אך עדיין יכול לעמוד לפני מלך, מוגדר "שתוי", ואסור לו להתפלל, אך אם התפלל, תפילתו תפילה ויצא ידי חובה. ג) מי ששתה יותר מכך, כך שאינו יכול לעמוד לפני מלך, אינו רשאי להתפלל, ואם התפלל תפילתו אינה תפילה, וכאשר יתפכח משכרותו עליו להתפלל שוב.

מהרש"ל בים של שלמה מעיר, שדרכם של חכמים הייתה לשתות יין ומשקאות אחרים כבר מהבוקר בשבתות ובימים טובים, ובכל אופן להתפלל תפילת מנחה:

ומנחה היה מתפלל בזמנו, אפילו הוא שתוי קצת, אע"פ ששתוי לא יתפלל לכתחילה... אפשר לומר דלא אסרו חכמים לכתחילה אלא בחול, משום דאפשר לו להמתין עד שיפוג יינו, אבל היום של יום טוב, שמצווה לשמוח... אוקמיה אדיניה, שתפילתו תפילה, והקב"ה מקבל תפילתו, מאחר שהוא שמח וטוב לב בשמחתו של מקום...

הצטרפות שיכור למניין

רבי יהודה עייאש כותב שלעניין הצטרפות למניין, גם שיכור שאינו יכול לעמוד לפני המלך מצטרף, ורק שיכור שהגיע לשכרותו של לוט אינו מצטרף למניין ולזימון. לעומתו, בבן איש חי כתב שאם אינו יכול לעמוד לפני המלך אינו מצטרף.

לקריאה נוספת

• הרב אברהם זאב איצקוביץ, חברה והלכה - שתיה ושכרות בהלכה, ב' חלקים, באתר אוצר החכמה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שכרות בהלכה42886904