שביט בנט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שביט בנט
כוכב האם
כוכב אם שמש
מידע כללי
סוג שביט

שביט בנט, המכונה רשמית C/1969 Y1 (כינוי ישן 1970 II ו -1969i), היה אחד משני השביטים הבהירים שנצפו בשנות ה-70, יחד עם שביט ווסט, ונחשב לשביט גדול.[1] השביט התגלה על ידי ג'ון קיסטר בנט(אנ') ב-28 בדצמבר 1969, כשהיה במרחק של כשתי יחידות אסטרונומיות מהשמש. הוא הגיע לפריהליון ב-20 במרץ. ב-26 במרץ 1970 הוא היה בנקודה הקרובה ביותר לכדור הארץ, והגיע לבהירות מרבית 0.[2] הוא נצפה לאחרונה ב-27 בפברואר 1971.[2]

היסטוריה תצפיתית

השביט התגלה על ידי ג'ון קיסטר בנט ב-28 בדצמבר 1969 מפרטוריה, דרום אפריקה. השביט נראה בקבוצת הכוכבים טוקאן, בנטייה של 65° דרום, ובהירותו הייתה בערך 8.5.[3] באותו זמן היה השביט במרחק של כ-1.7 יחידות אסטורונומיות מהשמש ומכדור הארץ.[2] חישוב מסלול השביט הראה כי הוא עשוי להפוך לעצם בהיר עד סוף מרץ, במהלך הפריהליון שלו במרחק של 0.54 יחידות אסטרונומיות.[3][2]

השביט הפך גלוי לעין בלתי מזוינת בפברואר 1970 ובשבוע הראשון של אותו חודש הייתה בהירותו 5, וזנבו התפרש על פני מעלה אחת בערך, כפול מרוחבו של הירח. עד סוף פברואר התבהר השביט לבהירות של 3.5, וזנבו התארך לשתי מעלות בערך.[4] השביט המשיך להתבהר במהלך חודש מרץ, כשהתקרב הן לשמש והן לכדור הארץ. הוא הגיע לבהירות 1 באמצע מרץ, עם זנב מעוקל בהיר באורך של כ-10 מעלות.[2][4]

ב-20 במרץ הגיע השביט לפריהליון. ב-25 במרץ חצה את קו המשווה[3] וב-26 במרץ הגיע לנקודה הקרובה ביותר לכדור הארץ, מרחק של 0.69 יחידות אסטרונומיות.[2] במהלך אפריל בזמן התרחקותו מהשמש ומכדור הארץ,[2] התעמעם השביט והגיע בסוף אפריל לבהירות של 3-4. לשביט היו באפריל שני זנבות, כאשר הארוך ביניהם באורך של 20-25 מעלות.[2][4] למרות שבתחילת מאי ראש השביט דהה לבהירות של 5, זנבו היה עדיין באורך 10-15 מעלות. עד סוף החודש אורכו היה רק 2.5 מעלות. השביט נראה בעין בלתי מזוינת עד אמצע מאי 1970.[2][3][4]

השביט המשיך להחוויר במהלך הקיץ, הסתיו והחורף. בתחילת יולי הייתה בהירותו 10 בערך, ובספטמבר בערך 12.[3] בינואר 1971 הוא צולם כאובייקט בעל בהירות 18.9. בפעם האחרונה צולם שביט בנט על ידי אליזבת רומר(אנ') ב-27 בפברואר 1971, כאשר היה במרחק של 4.9 יחידות אסטרונומיות מהשמש ו-5.3 יחידות אסטרונומיות מכדור הארץ.[2]

ממצאים

זמן קצר לאחר שניתן היה לחשב את נתוני המסלול הראשונים, הוערך כי השביט יהפוך לשביט בהיר, שניתן לצפות בו בעין בלתי מזוינת. נמצא שהוא משלב שלושה מאפיינים שיהפכו אותו לשביט יוצא דופן לתצפית: מרחק פריהליון קצר, מרחק קצר מכדור הארץ ובהירות עצמית גבוהה.[5] מסיבה זו נפתחו פרויקטי מחקר רבים לתצפית בשביט, כך ששביט בנט הפך בזמנו לשביט המצולם והנחקר ביותר.[6]

תצפיות אולטרה סגול

שנים אחדות לפני גילוי השביט הועלתה השערה כי שביטים מוקפים במעטפת מימן, שניתן לזהות על ידי צפייה באולטרה סגול בקו פליטה α בסדרת לימן(אנ'), ב-121.5 ננומטר. תצפית זו אינה אפשרית מהקרקע מכיוון שקרינה אולטרה סגולה אינה חודרת את האטמוספירה. התצפית הראשונה של שביט באולטרה סגול נעשתה בינואר 1970 כאשר טלסקופ החלל OAO-2(אנ') קלט את הספקטרום של השביט C/1969 T1 (Tago-Sato-Kosaka) ואימת כי השביט מוקף במעטפת המימן. בפברואר באותה שנה היה שביט בנט ממוקם באופן נוח לתצפית מהחלל. OAO-2 ו-OGO-5(אנ') צפו בו באופן שיטתי החל מאמצע מרץ עד אמצע אפריל באותה שנה, ותיעדו שינויים במבנה ההילה שלו.[7]

מהנתונים הפוטומטריים שהתקבלו מ OAO-2, ניתן היה לחשב את קצב היצירה של OH ו-H והתלות שלהם במרחק השביט מהשמש. התוצאות אישרו את ההנחה שייצור הגז של שביטים במרחקים קטנים מהשמש, נקבע על ידי התאדות המים מהגרעין. אובדן המים הכולל במהלך מעברו של השביט במערכת השמש הפנימית נאמד ב-200 מיליון טון.[8][9]

ב-1 וב-2 באפריל נצפה השביט לראשונה על ידי טלסקופ החלל OGO-5, שהיה מצויד באמצעות פוטומטר רגיש, שהיה מסוגל לזהות פליטות מאטומי מימן עד למרחק של כמה מיליוני ק"מ מגרעין השביט. מהמדידות ניתן היה להסיק את מסת המימן בכ-2 מיליון טון.[10] לאחר המדידות המוצלחות הראשונות הללו, הוחלט להמשיך ולצפות בשביט עם המכשירים שעל OGO-5 וכך התקבלו עד 30 באפריל שתים עשרה מפות עוצמה של פליטת קו α בסדרת לימן של השביט. המפות מציגות את התפתחות מעטפת המימן במהלך חודש שלם. ב-1 באפריל, כאשר השביט היה במרחק של כ-0.6 יחידות אסטרונומיות מהשמש, מעטפת המימן הייתה בגודל של 20 מיליון ק"מ × 15 מיליון ק"מ, ולאחר מכן החלה להתכווץ באיטיות. קצב ייצור אטומי המימן היה דומה לערך שהתקבל מתצפיות OAO-2.[11][12]

אור נראה

במרכז טיסות החלל גודארד במרילנד, צולמו תמונות של השביט מ-28 במרץ עד 18 באפריל 1970, עם מסנני התאבכות באורכי גל שונים באזורי הסגול, הכחול, הירוק והצהוב של הספקטרום. בפרט, בדקו את קווי הפליטה של CO+, CN, C2, ו- Na. תמונות אלו בשילוב תמונות נוספות, שצולמו ממצפה הכוכבים של המבורג, שימשו להפקת מפות של הילת השביט עם קווים שווי-בהירות(אנ') עד למרחק של 150,000 ק"מ מהגרעין.[13] סקרים דומים נערכו גם מ-31 במרץ עד 27 באפריל במצפה של אוניברסיטת מערב אונטריו(אנ') בקנדה. גם שם צולמו תמונות של השביט באמצועת מסנני התאבכות באורכי גל שונים בתחום הסגול, הכחול והירוק של הספקטרום. במיוחד נמדדו קווי הפליטה של CN ו-C2 ופרופילי העוצמה שלהם הוערכו בכיוונים מקבילים ומאונכים לזנב השביט[14] והוצגו בצורה של איזופוטים.[15]

מ-30 במרץ עד 7 במאי 1970 נערכו מחקרים ספקטרוגרפיים של השביט במצפה הכוכבים של אוניברסיטת טולדו באוהיו. בדרך זו התקבלו פרופילי בהירות של קווי הפליטה של C2 ו־CN עד למרחק של 100,000 ק"מ מגרעין השביט.[16] פרופיל בהירות של קו הפליטה ה"אסור" של אטום החמצן ב-630 ננומטר, נוצר מתמונות מ-18 באפריל. הוצע כי אטומים אלו נובעים מהתפרקות של , וכי שביט בנט הכיל בכמות עודפת על מים.[17] אותן תמונות שימשו גם ליצירת פרופיל בהירות של יון עד למרחק של כ-100,000 ק"מ מהגרעין ולקביעת קצב הייצור שלו.[18]

בין 7 ל-18 במרץ צולמו תמונות של השביט במצפה הכוכבים סרו טולולו(אנ') בצ'ילה. זנבו של השביט לא הראה הפרעות ניכרות, וניתן היה לראות רק מעט קרני צד בהירות, מה שמצביע על אינטראקציה חלשה יחסית בין רוח השמש ושדות מגנטיים הקשורים לבין השביט.[19]

ניתוח של תמונות שצולמו מסוף מרץ עד סוף מאי ממצפה אסייגו(אנ') באיטליה הראה כי ב-3 ו-4 באפריל התנתק זנב הגז של השביט מההילה.[20]

אינפרא אדום

מסוף מרץ עד אמצע אפריל 1970 נערכו במעבדת הירח והכוכבים(אנ') באריזונה תצפיות באינפרא אדום על בהירות של השביט. בנוסף, ב-31 במרץ 1970 בוצעו תצפיות באמצעות טלסקופ אינפרא אדום מוטס.[21]

ב-4 באפריל 1970, השביט בנט נמדד פוטומטרית במצפה הכוכבים אובריאן של אוניברסיטת מינסוטה באינפרא אדום הקרוב והבינוני באורך גל של 2-20  מיקרומטר. בנוסף לקרינת גוף שחור רציפה בטמפרטורה של כ-500°K, ניתן היה לזהות קו פליטה גם ב-10 מיקרומטר, שמקורו בגרגרי סיליקט באבק השביט.[22] [23]

גלי מיקרו

בניסוי שנערך במרץ 1970, טלסקופי רדיו במערב וירג'יניה ובמרילנד ביצעו סריקות רגישות בתדרים של 4.83 GHz ו-22.2 GHz, בהתאמה, במטרה לזהות קווי פליטה אופייניים לפורמלדהיד ומולקולות מים.[24][25] תוצאות הניסוי היו שליליות, דבר המצביע על כך שהריכוז של מולקולות אלו באזורים שנבדקו היה נמוך מהרגישות של המכשירים.

ניסיונות צילום של אפולו 13

צוות של אפולו 13 אמור היה לצלם את שביט בנט במהלך מסעם לירח. הניסיון הראשון שלהם ב-13 באפריל 1970 לא צלח, וניסיונות נוספים בוטלו עקב התקלה בחללית שגרמה לביטול כל המשימות המדעיות שתוכננו.[26][27]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שביט בנט בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Yeomans, Donald K. "Great Comets in History". ssd.jpl.nasa.gov. נבדק ב-17 באפריל 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 C&MS: C/1969 Y1 (Bennett)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Hendrie, M. J. (1 בפברואר 1999). "Comet Bennett 1969i". Journal of the British Astronomical Association. 109: 14–21. ISSN 0007-0297. {{cite journal}}: (עזרה)
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 "THE BRIGHT-COMET CHRONICLES". www.icq.eps.harvard.edu. נבדק ב-12 בפברואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Mobberley, Martin (2011). Hunting and Imaging Comets. Springer. pp. 64–66. doi:10.1007/978-1-4419-6905-7.
  6. ^ Marsden, B. G. (1 במרץ 1971). "Comets in 1970". Quarterly Journal of the Royal Astronomical Society. 12: 244–273. ISSN 0035-8738. {{cite journal}}: (עזרה)
  7. ^ A. D. Code, T. E. Houck, C. F. Lillie: Ultraviolet Observations of Comets. In: A. D. Code (Ed.): The Scientific Results from the Orbiting Astronomical Observatory (OAO-2). NASA Scientific and Technical Information Office, Washington D.C. 1972, NASA SP-310, S. 109–114 (PDF; 350 kB).
  8. ^ Lillie, C. F.; Keller, H. U. (1 בינואר 1976). "The Gas Production Rate of Comet Bennett". NASA Special Publication. 393: 323. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. ^ Keller, H. U.; Lillie, C. F. (1 באוגוסט 1974). "The Scale Length of OH and the Production Rates of H and OH in Comet Beunett (1970 II)". Astronomy and Astrophysics. 34: 187. ISSN 0004-6361. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ^ J.-L. Bertaux, J. Blamont: Observation de l'émission d'hydrogène atomique de la comète Bennett. In: Comptes rendus hebdomadaires des séances de l'Académie des sciences. Vol. 270, Serie B, 1970, p. 1580–1584 (Archive link)
  11. ^ Bertaux, J. L.; Blamont, J. E.; Festou, M. (1 ביוני 1973). "Interpretation of Hydrogen Lyman-Alpha Observations of Comets Bennett and Encke". Astronomy and Astrophysics. 25: 415–430. ISSN 0004-6361. {{cite journal}}: (עזרה)
  12. ^ Keller, H. U. (1 באוגוסט 1973). "Hydrogen Production Rates of Comet Bennett (1969i) in the First Hall of April 1970". Astronomy and Astrophysics. 27: 51. ISSN 0004-6361. {{cite journal}}: (עזרה)
  13. ^ Rahe, J.; McCracken, C. W.; Donn, B. D. (1 בינואר 1976). "Monochromatic and white-light observations of comet Bennett 1969i (1970 II)". Astronomy and Astrophysics Supplement Series. 23: 13–35. ISSN 0365-0138. {{cite journal}}: (עזרה)
  14. ^ Borra, Ermanno F.; Wehlau, William H. (באפריל 1971). "Narrow-Band Photometry of Comet Bennett (1969 i)". Publications of the Astronomical Society of the Pacific. 83: 184. doi:10.1086/129098. {{cite journal}}: (עזרה)
  15. ^ Borra, Ermanno F.; Wehlau, William H. (באוקטובר 1973). "Narrow-Band Isophotes of Comets Tago-Sato-Kosaka and Bennett". Publications of the Astronomical Society of the Pacific. 85: 670. doi:10.1086/129525. {{cite journal}}: (עזרה)
  16. ^ Delsemme, A. H.; Moreau, J. L. (1 בינואר 1973). "Brightness Profiles in the Neutral Coma of Comet Bennett (1970 II)". Astrophysical Letters. 14: 181. ISSN 0004-6388. {{cite journal}}: (עזרה)
  17. ^ Delsemme, A. H.; Combi, M. R. (1 בנובמבר 1976). "The Production Rate and Possible Origin of O ((1) d) in Comet Bennett 1970 II". The Astrophysical Journal. 209: L149. doi:10.1086/182286. {{cite journal}}: (עזרה)
  18. ^ Delsemme, A. H.; Combi, M. R. (1 בנובמבר 1976). "Production Rate and Origin of H20(+) in Comet Bennett 1970 II". The Astrophysical Journal. 209: L153. doi:10.1086/182287. {{cite journal}}: (עזרה)
  19. ^ Miller, Freeman D. (בספטמבר 1992). "The side-ray systems of Comet Bennett, 1970 March 7-18". The Astronomical Journal. 104: 1207. doi:10.1086/116309. {{cite journal}}: (עזרה)
  20. ^ Wurm, Karl; Mammano, Augusto (באוקטובר 1972). "Contributions to the kinematics of type I tails of comets". Astrophysics and Space Science. 18 (2): 273–286. doi:10.1007/BF00645393. {{cite journal}}: (עזרה)
  21. ^ Kleinmann, D. E.; Lee, T.; Low, F. J.; O'dell, C. R. (במאי 1971). "Infrared Observations of Comets 1969g and 1969i". The Astrophysical Journal. 165: 633. doi:10.1086/150927. {{cite journal}}: (עזרה)
  22. ^ Maas, R. W.; Ney, E. P.; Woolf, N. J. (במאי 1970). "The 10-MICRON Emission Peak of Comet Bennett 1969i". The Astrophysical Journal. 160: L101. doi:10.1086/180537. {{cite journal}}: (עזרה)
  23. ^ Hackwell, J. A. (1 בפברואר 1971). "10 micron emission spectrum of Comet Bennett". The Observatory. 91: 33–34. ISSN 0029-7704. {{cite journal}}: (עזרה)
  24. ^ Huebner, Walter F.; Snyder, Lewis E. (בספטמבר 1970). "Radio Search for Formaldehyde in Comet Bennett (1969i)". The Astronomical Journal. 75: 759. doi:10.1086/111021. {{cite journal}}: (עזרה)
  25. ^ Clark, T. A.; Donn, B.; Jackson, W. M.; Sullivan, W. T., Iii; Vandenberg, N. (בספטמבר 1971). "Search for Microwave H20 Emission in Comet Bennett (1969i)". The Astronomical Journal. 76: 614. doi:10.1086/111171. {{cite journal}}: (עזרה)
  26. ^ "Apollo Expeditions to the Moon: Chapter 13". history.nasa.gov. נבדק ב-2015-06-05.
  27. ^ Apollo 13 Accident – Flight Director Loop Part 1, נבדק ב-2015-06-05
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39366108שביט בנט

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שביט_בנט&oldid=2679894"