רשיד אל-חאג' אבראהים
תבנית מנהיג ריקה רשיד אל-חאג' אבראהים (בערבית: رشيد الحاج إبراهيم; 1889–1953) היה בנקאי ערבי פלסטיני ומנהיג מפלגת אל-איסתקלאל הפלסטינית. הוא היה אחד המנהיגים הערבים המשפיעים ביותר של חיפה במחצית הראשונה של המאה ה-20 ומילא תפקיד מוביל הן במרד הערבי של 1936–1939 והן בקרב על חיפה ב-1948.
חייו המוקדמים וקריירה במסחר
רשיד אל-חאג' אבראהים נולד בחיפה בשנת 1889, בזמן השלטון העות'מאני, למשפחת סוחרים מהמעמד הבינוני. משפחת אל-חאג' אבראהים ככל הנראה היגרה לארץ ישראל מהמגרב בצפון אפריקה והיה לה עבר צבאי. בני המשפחה צברו מוניטין במסחר והייתה להם השפעה ניכרת בחיפה.[1] רשיד היה בעיקר אוטודידקט, אך נרשם לבית הספר התיכון הממשלתי של חיפה ולבית הספר אליאנס. הוא למד את השפה הטורקית בנוסף לערבית.
הוא עבד תחילה במחלקת חוב ציבורי. לאחר מכן עמד בראש משרד המסחר של העיר בשנת 1913.[1] מאוחר יותר עבד אל-חאג' אבראהים כפקיד באזור חיפה של הרכבת החיג'אזית. בהדרגה הפך לראש משפחתו כולה וצבר השפעה ניכרת בעיר.[1] לאחר שבמלחמת העולם הראשונה כבשה בריטניה את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית והקימה את המנדט הבריטי בשנת 1922, עבד אל-חאג' אבראהים הן במסחר והן בעיתונות בחיפה.
בוועידה הערבית-פלסטינית החמישית, שנערכה באוגוסט 1922, העלה אל-חאג' אבראהים הצעה להחרים את המסחר היהודי, במטרה לאלץ את היהודים להגר מארץ ישראל ולהרתיע יהודים אחרים מהגירה אליה. הוועידה אימצה את ההצעה והסמיכה את הוועד הפועל הערבי לערוך את ההכנות הדרושות לכך ולקבוע את מועד הפעלת החרם. הוועד הפועל הערבי לחץ על הסוחרים הגדולים של ירושלים שלא לרכוש דבר מהיהודים ולמנות ועדה שתארגן את החרם. גם סוחרי הערים האחרות נדרשו לעשות כך, אך עד מהרה התברר שהסוחרים והציבור הערבי לא יכלו להימנע מקנייה אצל היהודים, ובין סוחרי ערים שונות התעוררו חשדות הדדיים, שפעלו להכשלת החרם.[2]
בשנת 1927 עמד אל-חאג' אבראהים בראש "האגודה האסלאמית" של העיר – ארגון צדקה. במאי 1928 הקים יחד עם כמה אנשים את "אגודת הצעירים המוסלמים" של חיפה ולאחר מכן כיהן כנשיאה עד 1934, אז נבחר לתפקיד ממלא מקומו, עז א-דין אל-קסאם.[3] על מנת להתחרות במפלגות הפועלים המקומיות, עד אוגוסט 1928, אל-חאג' אבראהים היה אחראי על רישום פועלים ובעלי מלאכה ערבים לעבודה עבור מעסיקים בפרויקטים ממשלתיים של בנייה, ובמיוחד בתוכנית הרחבת הנמל בחיפה.
ב-23 באוגוסט 1930, התכנסו ארגונים לאומיים ערביים בשכם, שערכו שביתה כללית במחאה על המדיניות הבריטית הפרו-ציונית, לטענתם, בארץ ישראל, ובחרו ועד שיסייע בחימוש הכפרים הערביים נגד הצבא הבריטי. על אל-חאג' אבראהים הוטל לאסוף כספים לרכישת נשק. באותה שנה היה אל-חאג' אבראהים מראשי חבריו הרדיקלים של הוועד הפועל הערבי. בתגובה לספר הלבן שפורסם באותה שנה ולאיגרת מקדונלד שנשלחה בפברואר 1931, דרשו חברי הוועד הפועל הללו לאמץ מדיניות של אי-שיתוף פעולה עם ממשלת המנדט ואף מרי אזרחי.[4]
בשנת 1931 הקים אל-חאג' אבראהים את סניף חיפה של הבנק הערבי, וכיהן כמנהלו. מלבד משכורתו כמנהל הבנק, היתה לו הכנסה מאדמות חקלאיות שבבעלותו בסמוך לעיר.
מפלגת אל-איסתקלאל
ב-4 באוגוסט 1932 היה רשיד אל-חאג' אבראהים בין מייסדי מפלגת אל-איסתקלאל הפלסטינית.[5] מפלגה זו קידמה את הלאומיות הערבית והיו לה מקבילות בסוריה ובעיראק. המפלגה קיימה קונגרס בעכו בשנת 1932 בראשותו של אל-חאג' אבראהים. הוא מונה למנהיג סניף המפלגה בחיפה. בסוף 1932 הוא התפטר מתפקידו באגודה האסלאמית בחיפה. על פי עיתון "פלסטין", הוא עשה זאת במחאה על פיטוריו של השייח' כאמל אל-קסאב (אנ') כמנהל בתי הספר של האגודה. כמו כן, נטען כי אל-חאג' אבראהים התפטר בגלל הדומיננטיות של חאג' אמין אל-חוסייני (המופתי של ירושלים ונשיא המועצה המוסלמית העליונה) באגודה, שלפי הדיווחים ניסה לפגוע במפלגת אל-איסתקלאל עקב הפופולריות הגוברת שלה. עם זאת, נותר אל-חאג' אבראהים מעורב באופן אינטנסיבי ב"אגודת הצעירים המוסלמים" של חיפה, שמנהיגותה הייתה שזורה בזו של "האגודה האסלאמית" בעיר. תחת הנהגתו, הפכה חיפה למעוז של מפלגת אל-איסתקלאל. עם זאת, בשלהי 1933 חדלה המפלגה להתקיים.[6] בהתאם למדיניות המפלגה להפצת הערכים הערביים, הפך אל-חאג' אבראהים לאחד ממשקיעים רבים שהקימו חברת סרטים ערבית שפתחה בתי קולנוע בירושלים, יפו, חיפה ועמאן בשנת 1934. כמו כן, היה מנהל "בנק האומה הערבית".[7]
החל מסוף שנות ה-20, הפך אל-חאג' אבראהים לשותף הפוליטי הקרוב ביותר של שייח' עז א-דין אל-קסאם, מנהיג דתי מסוריה, שהוביל פעילויות מרד נגד הצבא הבריטי בארץ ישראל, ונהרג בשנת 1935 על ידי הכוחות הבריטיים. על פי דוחות המודיעין הבריטיים והיהודיים, אגודת הצעירים המוסלמים בחיפה הוערכה כמרכז הפעילות המחתרתית שהתבצעה בשנים 1931–1933, ורשיד אל-חאג' אבראהים היה אחד משני מארגניה הראשיים. פעילות זו נעשתה על ידי ארגונו המחתרתי של עז א-דין אל-קסאם, שלדעת יהושע פורת, לא עמד בשנים הללו בראש ארגונו. מלבד צבירת נשק ואימונים, ניהל הארגון בשנים 1931–1932 התקפות על יישובים יהודיים בעמק יזרעאל, סמוך לאזור פעולתו של הארגון.[8] באמצעות אל-חאג' אבראהים, היו לעז א-דין אל-קסאם כל העת קשרים עם המנהיגים הבולטים של התנועה הלאומית הפלסטינית והמועצה המוסלמית העליונה בירושלים, שכן אל-חאג' אבראהים קיים כל העת הזו יחסים טובים עם המופתי אמין אל-חוסייני.[6]
אל-חאג' אבראהים היה פעיל מרכזי במרד הערבי הגדול שפרץ בשנת 1936. ב-20 באפריל 1936, היום בו התארגנה ביפו ועדת השביתה הראשונה במרד, קמה בשכם "ועדה לאומית", אשר נטלה על עצמה את התפקיד לעורר את הערים האחרות בארץ לשבות גם כן. חבריה פנו לרשיד אל-חאג' אבראהים וביקשו שיקים "ועדה לאומית" גם בעירו, ואכן למחרת קמה ועדה כזו גם בחיפה.[9] ב-25 באפריל היה חבר במשלחת החיפנית שהורכבה מאנשי איסתקלאל, שהגיע לירושלים יחד עם משלחות ממקומות נוספים, כדי לדון בצעדים הבאים בשביתה הגדולה. המשלחת החיפנית הציעה לכונן מנהיגות לאומית מאוחדת באמצעות כינוס ועידה לאומית או כינוס "הוועדות הלאומיות" למפגש ארצי שבו תיבחר ועדה עליונה. אולם מנהיגי המפלגות האחרות דחו את הרעיון בגלל אינטרסים מפלגתיים ומשפחתיים. על כך כתב רשיד אל-חאג' אבראהים: "ירושלים נשארה אותה ירושלים". אנשי איסתקלאל לחצו לקביעת בסיס רחב לגוף שייבחר להנהגת השביתה, אך המפלגות האחרות החליטו לכונן ועדה עליונה ללא בחירות, וכך הוקם הוועד הערבי העליון.[10]
בשל תפקידו במרד הערבי הגדול, באוקטובר 1937 הוגלה רשיד אל-חאג' אבראהים לאיי סיישל יחד עם ארבעה מנהיגים פלסטינים נוספים.[11] לקראת ועידת השולחן העגול בלונדון, הסכימו הבריטים לשחרר את גולי סיישל, וב-1 בינואר 1939 הגיעו הגולים לסואץ שבמצרים.[12] לאחר ועידת לונדון בשנת 1939, הוא היה בין האישים הפלסטינים הבולטים שהוזמנו על ידי מוחמד מחמוד פאשא (אנ'), ראש ממשלת מצרים, לדון ולהביא לתיקון הספר הלבן הבריטי. בפברואר 1940 חזר לארץ ישראל.[13] על מנת לקדם את השפעתם הפוליטית, ניהלו אנשי איסתקלאל בראשות אל-חאג' אבראהים משא ומתן עם עבדאללה הראשון, אמיר עבר הירדן, כדי לזכות בתמיכתם של תומכיו בארץ ישראל כמשקל נגד לתומכיו של אמין אל-חוסייני.
מסוף 1942 החלו החיים המדיניים של ערביי ארץ ישראל להתחדש על ידי חוג העסקנים של "איסתקלאל", בהנהגת עווני עבד אל-האדי וחאג' אבראהים, שנמנעו מלהופיע בשמם וכמפלגה וניסו לשוות לפעילותם אופי על-מפלגתי מוסכם ובעל סמכות. בתחילה ניסו להפעיל את לשכות המסחר כנציגים מוסמכים של הציבור הערבי, ולאחר מכן כינסו מספר אסיפות עסקנים לשם בחירת ועד עליון. אולם בכל ניסיונותיהם נתקלו בהתנגדות תקיפה הן מצד חוגי החוסיינים והן מצד חוגי הנשאשיבים, שעל אף היותם מחנות פוליטיים יריבים, פעלו עתה כבעלי ברית, משום ששניהם התנגדו באותה העת לחידוש הפעילות הפוליטית, ובמרוצת כל שנת 1943 נכשלו אנשי איסתקלאל בניסיונותיהם להקים נציגות פוליטית עליונה ומוסכמת בהנהגתם.[14]
תפקידו במלחמת 1948
מתוך מכתב שכתב אל-חאג' אבראהים לנשיא הוועד הערבי העליון אמין אל-חוסייני במאי 1947, הוא מתגלה כאנטי-ציוני קיצוני ואף אנטישמי. הוא כתב לו כי יהודים באירופה הפכו לסמלים של "שפלות ורמאות", וכי "העולם הערבי עומד בפני חורבן [מכיוון]... שהיהודים רוצים להשתלט על מצרים, כי משה הגיע משם", ולבנון וסוריה "מכיוון שהם בנו את בית המקדש מארזים לבנוניים, והם רוצים את עיראק מכיוון שאבינו אברהם הגיע משם והם [חשים שיש להם] זכות על החג'אז מכיוון שישמעאל הגיע משם, והם דורשים את עבר הירדן מכיוון שהוא היה חלק מפלסטין ומממלכת שלמה". כמו כן, הוא חזה שאם המדינה היהודית תקום, היא תקים חיל ים וחיל אוויר ענקיים ותבנה נשק אטומי שבעזרתו תוכל להטיל אימה על העולם הערבי.[15]
לאחר החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, פרצה מלחמת אזרחים (אנ') בין יהודים לערבים בארץ ישראל. ב-2–3 בדצמבר 1947 הוקמה בחיפה "ועדה לאומית" בת 14 חברים, ואל-חאג' אבראהים עמד בראשה עד לפירוקה בשלהי אפריל 1948, בעיצומה של המלחמה.[15] כבר בתחילת המאורעות הוא נסע לביירות לדווח לאמין אל-חוסייני על בריחת התושבים מחיפה וביקש ממנו לנקוט צעדים שיסייעו להנהגת העיר לבלום את הבריחה.[16] לדברי ההיסטוריון בני מוריס, על אף הדברים שכתב אל-חאג' אבראהים לאמין אל-חוסייני לפני פרוץ המלחמה, החל מתחילתה בדצמבר 1947, הוא קרא למתינות ופעל להשגת הפסקת אש בין הכוחות הצבאיים הערביים והיהודיים בחיפה.[15] בידיעתו פנו נכבדים ערבים מקומיים לאנשי קשר יהודים בניסיון להגיע להסכם על הפסקת אש.[16] בפגישה בין נכבדים ערבים עם נציגי "ההגנה" ב-2 בינואר 1948, הוא הצהיר כי "הערבים מעוניינים בשקט בחיפה".[17] שליחים מטעמו נפגשו עם נציגי הסוכנות היהודית וה"הגנה" לדון בהפסקת אש.[16] עם הגעת כוחות החלוץ של "צבא השחרור" של הליגה הערבית לשומרון, גבר ביטחונם העצמי של ערביי חיפה, נכונותם לשביתת נשק פחתה, ובפגישה שהתקיימה לבסוף בין אל-חאג' אבראהים ובין עורך הדין ליפשיץ, נקט אבראהים עמדה קשוחה, והמגעים עלו על שרטון.[18]
באמצע ינואר יצא אל-חאג' אבראהים לדמשק ולביירות, כדי לשכנע את הוועד הערבי העליון ואת הליגה הערבית לבלום את הלוחמים הבלתי סדירים, אך נכשל.[19] ב-18 בינואר הוא חזר מביקור בדמשק, שם קיבלה עמדתו בעד הפסקת אש תמיכה משמעותית מראשי הממשל הסורי.[17] ב-19 בינואר נערכה ישיבה של הוועדה הלאומית של חיפה, שדנה במצוקת התושבים והגירתם מן העיר. חברי הוועדה בראשות אל-חאג' אבראהים ביקשו להביא להפסקת ההתנגשויות בין הכוחות הערביים לכוחות היהודיים, אך לא הצליחו לרסן את הלוחמים הערבים הבלתי סדירים שפעלו בחיפה, שחלקם היו מקומיים וחלקם הגיעו מחוץ לעיר. ב-21 בינואר שלחה הוועדה הלאומית משלחת לאמין אל-חוסייני בהליופוליס שבמצרים, כדי לדרוש את הוצאת הלוחמים הלא-סדירים הלא-מקומיים מחיפה, אך נכשלה. אל-חוסייני לא הסכים להפסקת אש.[19] עד 22 בינואר 1948 עזבו את חיפה בין 20,000 ל-25,000 ערבים.[19]
ביוזמת הבישוף ג'ורג' חכים, כאלפיים ילדים נוצרים מחיפה נרשמו לפינוי לסוריה וללבנון, וב-11 במרץ 1948 עזבה את העיר הקבוצה הראשונה. לצורך כך, שיגרה הוועדה הלאומית של העיר צוות מיוחד לסוריה וללבנון, עליו הוטלה המשימה להתמודד עם הבעיות הכרוכות בקליטת הילדים והטיפול בהם. אמין אל-חוסייני לא ראה את הפינוי בעין יפה, ודרש מאל-חאג' אבראהים לפנות את הבלתי לוחמים לאזורים ערביים בתוך הארץ ולא לארצות שכנות. אולם הוועדה הלאומית התעלמה מהוראת אל-חוסייני והחליטה להשלים את פינויים של 3,000 ילדים מחיפה לביירות עד סוף אפריל.[20] ההתנגדות למדיניותו של אמין אל-חוסייני בעיר גברה, כאשר אל-חאג' אבראהים איים לעזוב את העיר יחד עם כל הפוליטיקאים הבכירים שלה אם אל-חוסייני ימשיך להורות על התקפות טרור נגד הכוחות היהודיים שם, והזהיר כי חיפה הערבית תתרוקן בסופו של דבר מתושביה.[21] לפי דוח של ה"הגנה" מ-28 במרץ 1948, נכבדים ערבים רבים ובהם 11 מתוך 15 חברי "הוועדה הלאומית" של חיפה כבר עזבו את העיר.[22] בשבוע הראשון של אפריל 1948 כתב אל-חאג' אבראהים, יושב ראש הוועדה, מכתבים לארבעה מחבריה שעזבו ודרש שישובו, אולם מאמציו לשכנע אותם לחזור לארץ נכשלו. אף על פי כן, במהלך המחצית הראשונה של אפריל 1948 גם הוא עצמו עזב את הארץ, לדמשק, ולא שב אליה מעולם.[23] הוא עזב ככל הנראה לאחר ריב עם הקצין המפקד הדרוזי הלבנוני החדש של המיליציה של "צבא השחרור הערבי" (הוקם על ידי הליגה הערבית) בחיפה, אמין עז א-דין נבהאני.[24]
חייו המאוחרים ומותו
לאחר שנמלט מחיפה, עבר אל-חאג' אבראהים לעמאן, ירדן. הוא כתב זיכרונות על חוויותיו מ-1947 ועד תחילת שנות ה-50. הם בעיקר תארו את אחריותה של ההנהגה הפלסטינית בנוגע לנסיבות נפילתה של חיפה, וחשפו את תפקודה של ההנהגה ואת השיח הפוליטי שלה בתקופת המנדט הבריטי. אל-חאג' אבראהים נפטר בעמאן בשנת 1953, ונקבר בדמשק, סוריה. בשנת 2006, ההיסטוריון הפלסטיני וליד ח'אלדי ערך ופרסם את זיכרונותיו, תחת הכותרת "הגנה על חיפה ובעיית פלסטין: זיכרונותיו של רשיד אל-חאג' אבראהים, 1891-1953", במכון ללימודי פלסטין, ביירות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Yazbak, Mahmud (1998), Haifa in the late Ottoman period, 1864-1914: Muslim town in transition Volume 16 of The Ottoman Empire and its heritage, BRILL, pp. 149-150
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עם עובד, תל אביב 1978, עמ' 260.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 164.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 52.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, הוצאת עם עובד, תל אביב תש"ז, עמ' 289; יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 153.
- ^ 6.0 6.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 169.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 239.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 165.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 196.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 198–199.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 309.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 313.
- ↑ Khalaf, Issa (1991), Politics in Palestine: Arab factionalism and social disintegration, 1939-1948, SUNY Press, p. 80
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 318–319.
- ^ 15.0 15.1 15.2 Morris, Benny (2004), The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, p. 100
- ^ 16.0 16.1 16.2 יואב גלבר, קוממיות ונכבה, דביר, 2004, עמ' 138.
- ^ 17.0 17.1 Morris, Benny (2004), p. 102
- ↑ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 138–139.
- ^ 19.0 19.1 19.2 בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עם עובד, 1991, עמ' 67.
- ↑ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 147.
- ↑ Morris, Benny (2004), p. 103
- ↑ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 71.
- ↑ Morris, Benny (2004), p. 109
- ↑ Morris, Benny (2004), p. 187
רשיד אל-חאג' אבראהים41943426Q7294932