קרב קורסון-צ'רקאסי
טנקי טיגר מכוח החילוץ של כיס קורסון | ||||||||||||||||||
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
תאריכים | 24 בינואר 1944 – 17 בפברואר 1944 (3 שבועות ו־4 ימים) | |||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מקום | צ'רקאסי / קורסון ברית המועצות (בשטח אוקראינה) | |||||||||||||||||
תוצאה | ניצחון סובייטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מבצע דנייפר-קרפטי, שחרור אוקראינה המערבית על ידי הצבא הסובייטי, דצמבר 1943-אפריל 1944 |
קרב קורסון, הידוע גם כקרב על כיס קורסון-צ'רקאסי (ברוסית: Корсунь-Шевченковская операция) היה קרב חשוב במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, שנערך בשטח אוקראינה המערבית בחודשים ינואר ופברואר 1944 בין כוחות הצבא האדום לבין צבא גרמניה הנאצית. במסגרת הקרב כיתרו כוחות משתי חזיתות סובייטיות כוח גרמני שכלל כ-60 אלף חיילים, במבלט גרמני באזור הערים צ'רקאסי וקורסון בגדה המערבית של נהר דנייפר מדרום לקייב. הכוחות הסובייטיים ניסו להשמיד את הכוח הגרמני המכותר, ובמקביל נאלצו ללחום כדי למנוע מכוחות חילוץ גרמניים חזקים מקבוצת ארמיות דרום לפרוץ את טבעת הכיתור ולחבור לכוחות המכותרים.
ב-17 בפברואר, לאחר למעלה משלושה שבועות של קרבות קשים, הצליח חלק מהכוח הגרמני המכותר לפרוץ את טבעת הכיתור ולחבור לכוח החילוץ לאחר שנטש מאחור כמעט את כל ציודו הכבד. שני הצדדים היריבים ספגו אבדות כבדות במהלך הקרב, אך הוא שאב חלק גדול מהעתודות הניידות של קבוצת ארמיות דרום הגרמנית, החליש את כוחה, ויצר את התנאים שאפשרו לצבא הסובייטי לפתוח בשורת מתקפות מוצלחות בשטח אוקראינה המערבית במהלך החודשים הבאים.
רקע
בעקבות הניצחון הסובייטי במערכה סביב בליטת קורסק (יולי-אוגוסט 1943) פתח הצבא האדום בשורת מבצעים התקפיים גדולים לאורך חזית רחבה מאוד, שהשתרעה מאזור סמולנסק בצפון עד לים השחור בדרום. ב-11 באוגוסט הורה היטלר להתחיל בהקמת קו ביצורים חדש בשם "קו פנתר-ווטן", שנודע גם בכינוי ״החומה המזרחית״, ממערב לקו החזית הקיים, בתקווה שלאחר קיצור החזית הגרמנית, הוורמאכט יוכל לבלום את המשך התקדמות הצבא הסובייטי בקו זה. קו ההגנה החדש נועד להיבנות בחלקו הגדול בצמוד לנהר הדנייפר (למעט בחלקים הצפוני והדרומי של החזית הסובייטית), ולהישען על מכשול המים של הנהר. אולם ההתקדמות המהירה של הצבא הסובייטי מערבה במסגרת קרב דנייפר, לא אפשרה לגרמנים להשלים את בניית מערך ההגנה המבוצר החדש. לקראת סוף ספטמבר 1943, כבר הגיעו כוחות הצבא האדום לקו הדנייפר בחזית רחבה, חצו אותו תוך כדי תנועה, ותפסו כמה עשרות ראשי גשר קטנים בגדה המערבית של הנהר. הגרמנים ניסו ללא הצלחה לעקור את הכוחות הסובייטיים מראשי הגשר שלהם, אולם במהלך החודשים אוקטובר-דצמבר הצליחו האחרונים לפרוץ ממספר ראשי גשר, ולהשתלט על שטחים נרחבים בגדה המערבית של הנהר, כולל קייב, בירת אוקראינה, ששוחררה על ידי הצבא האדום ב-6 בנובמבר 1943.
בראשית שנת 1944 המשיך הצבא האדום להרחיב את השטחים שבשליטתו במערב אוקראינה במסגרת מבצע דנייפר-קרפטי. התקדמות החזית האוקראינית הראשונה, בפיקוד ניקולאי ואטוטין, לכיוון דרום-מערב במסגרת מבצע ז'יטומיר-ברדיצ'ב, ביחד עם התקדמות החזית האוקראינית השנייה, בפיקוד איבן קונייב, מערבה במסגרת מבצע קירובוגרד בינואר 1944, גרמו ליצירת בליטה גרמנית בקו החזית, ברוחב כ-90 ק"מ ובעומק כ-125 ק"מ, מצפון לצ'רקאסי, סביב העיר קורסון, שם המשיכו כוחות הוורמאכט להחזיק בקו הדנייפר. אדולף היטלר, שייחס חשיבות רבה להחזקה בקו נהר דנייפר, ולהפיכתו לקו הגנה מבוצר בלתי עביר, זעם על כישלונה של קבוצת ארמיות דרום למנוע את צליחת הנהר על ידי הצבא הסובייטי. לכן הוא סירב לבקשותיו של אריך פון מאנשטיין, מפקד קבוצת ארמיות דרום, לפנות את כוחותיו ממבלט קורסון-צ'רקאסי, או לפחות לסגת לקו נהר רוס, כדי למנוע את כיתורם, והתעקש להחזיק בשטח זה כקרש קפיצה להתקפת נגד גרמנית גדולה, שתהדוף את הכוחות הסובייטיים אל מעבר לנהר.
נוכחות כוחות גרמניים חזקים (שהמודיעין הסובייטי העריך את כוחם ביותר מעשר דיוויזיות) במבלט קורסון-צ'רקאסי, איימה על האגפים של שתי החזיתות הסובייטית, שהחזיקו בעמדות משני עבריו, והקשתה על תיאום המבצעים הצבאיים שלהן. בנוסף לכך היא יצרה הזדמנות מפתה עבור הפיקוד הסובייטי, לכתר את שני הקורפוסים הגרמניים (הקורפוס ה-11 והקורפוס ה-42) שהחזיקו במבלט, באמצעות התקפה מתמקדת על שני אגפיו, ולהפוך אותו ל"סטלינגרד שנייה" בקנה מידה קטן.[1]
בהתאם להמלצתו של גאורגי ז'וקוב, נציג הסטבקה באזור, החל הפיקוד הסובייטי העליון לתכנן את המבצע לכיתור הכוחות הגרמניים במבלט קורסון במחצית הראשונה של ינואר 1944. ב-12 בינואר קיבלו החזיתות האוקראינית הראשונה והשנייה הוראה מהסטבקה להתחיל בהכנות לקראת המבצע המתוכנן. לפי תוכנית המבצע נועדה החזית האוקראינית השנייה לתקוף את האגף הדרומי של המבלט הגרמני עם הארמייה ה-52, ארמיית המשמר ה-4 וארמיית המשמר המשוריינת ה-5, ולחבור עם כוחות החזית האוקראינית הראשונה, שתתקוף את האגף הצפוני של המבלט עם הארמיות ה-27 וה-40 וארמיית הטנקים ה-6 (שהוקמה ב-21 בינואר, מספר ימים בלבד לפני פתיחת המתקפה). בסך הכל נועדו להשתתף בשלב הראשון של מבצע הכיתור 27 דיוויזיות רגלים, 4 קורפוסי טנקים, קורפוס פרשים וקורפוס ממוכן. לאחר השלמת כיתור הכוחות הגרמניים במרחב קורסון, תכנן הפיקוד הסובייטי להזרים לאזור כוחות נוספים, כדי להרחיב את טבעת הכיתור ולהדוף את הניסיונות הגרמניים הצפויים לחבור לכוחות המכותרים.[2]
תנאי קרקע ואקלים במרחב קורסון
האזור בו התנהלה המערכה לא היה נוח לתנועה ולפריסה של כוחות ממונעים גדולים. הוא התאפיין במבנה קרקע גבעי וטרשי, והיה מבותר על ידי מספר ערוצי נהרות ונחלים (שהגדולים בהם היו נהר רוס (אנ'), נהר אולשנקה (אוק') ונהר גנילוי טיקיץ' (אנ')) וכן מספר רב של ערוצי נחלים/גאיות יבשים ועמוקים (Balka), שחצו אותו לאורכו ולרוחבו. החלק המזרחי של זירת המערכה, שהיה צמוד לנהר דנייפר, התאפיין במספר רב של אזורים מוצפים וביצתיים קשים למעבר. 25-20 אחוז משטחה היו אזורים מיוערים, או מכוסי שיחים. בנוסף לכך, תשתית הדרכים של האזור הייתה דלה ובלתי מפותחת. רוב הדרכים שעברו במרחב היו דרכי עפר, וכמעט לא היו בו דרכים סלולות, שהתאימו לתנועת רכב ממונע גם בעונת הגשמים, או בתקופת הפשרת השלגים (בסתיו או באביב).
מזג האוויר לאורך רוב זמן המערכה סביב בליטת קורסון היה חם מהרגיל לעונה, והטמפרטורה נעה בין 4 מעלות מתחת לאפס, ל-8 מעלות צלזיוס. רק בשלב הסיום של המערכה (החל מ-15 בפברואר) החלה חזית קרה, שגרמה לירידה ניכרת של הטמפרטורות (8-6 מעלות מתחת לאפס). עד 30 בינואר 1944 הקרקע הייתה מכוסה ברובה בשלג, אך החל מ-31 בחודש, ולאורך המחצית הראשונה של פברואר לא ירד שלג כלל, ומזג האוויר היה חמים יחסית.[3] מזג האוויר החמים גרם להפשרת שלגים מוקדמת, וכתוצאה מכך להקדמת הפתיחה של הרספוטיצה (אנ') - "עונת הבוץ" באוקראינה. הפשרת השלגים הפכה את הקרקע לעיסת בוץ, וכל הדרכים הבלתי סלולות הפכו לנהרות בוץ בעומק חצי מטר ומעלה, שרק כלי רכב זחליים היו מסוגלים לנוע בהן. כלי הרכב והרק"מ של הצבא הסובייטי, וכן כלי הרכב (ג'יפים ומשאיות), שהצבא האדום קיבל מארצות הברית במסגרת תוכנית החכר והשאל (שהיו מצוידים בהנעה ארבע על ארבע), היו מותאמים יותר לתנועה בבוץ עמוק ובתנאי קרקע קשים מכלי הרכב והרק"מ של הצבא הגרמני. עובדה שהעניקה יתרון מסוים לצד הסובייטי במהלך קרב קורסון-צ'רקאסי.
המבנה הטופוגרפי של האזור, תשתית הדרכים הדלה והקדמת עונת הפשרת השלגים, יצרו תנאים שהקשו מאוד על הפעלת כוחות ממוכנים גדולים במהלך המערכה סביב מבלט קורסון, והעניקו יתרון לצד המגן על פני הצד התוקף. מאחר שהצבא הסובייטי נמצא במגננה במשך רוב תקופת המערכה (לפחות החל מ-28 בינואר), הוא נפגע פחות מתנאי הקרקע והאקלים ששררו במרחב קורסון. אם כי, הכוחות הסובייטיים, שלחמו בטבעת הכיתור הפנימית של כיס קורסון-צ'רקאסי, סבלו קשות גם הם מאותם תנאים.
במשך רוב תקופת המערכה, שררו תנאים מטאורולוגיים גרועים במרחב קורסון. מזג האוויר היה מעונן בדרך כלל, ובחלק מהימים שרר באזור ערפל כבד, בעיקר בשעות הבוקר ואחר הצהריים. כתוצאה מכך, שני הצדדים התקשו להפעיל ביעילות את כוחות האוויר שלהם במהלך המערכה, ומזג האוויר הגרוע גרם במקרים רבים לקרקוע המטוסים.
הצדדים היריבים
הצבא הסובייטי
שתי חזיתות (המונח הסובייטי לקבוצת ארמיות) נטלו חלק במבצע הכיתור של מבלט קורסון-צ'רקאסי. אולם רק חלק מכוחותיהן (האגף השמאלי של החזית האוקראינית הראשונה, והאגף הימני של החזית האוקראינית השנייה) השתתפו בשלב הראשון של המתקפה הסובייטית. החזית האוקראינית הראשונה, שכללה 11 ארמיות, מתוכן 4 ארמיות טנקים, הקצתה רק 3 מהארמיות שלה (שכללו כ-90 אלף חיילים, 190 טנקים ותותחים מתנייעים וכ-2,000 תותחים ומרגמות) לצורך מבצע קורסון-שבצ'נקובסקי, משום שכוחותיה נדרשו להגן על חזית שרוחבה למעלה מ-600 ק"מ, והחל מאמצע ינואר 1944 חלקם רותקו על ידי התקפות נגד גרמניות עזות בציר ויניצה-בילה צרקווה. החזית האוקראינית השנייה, שתפסה חזית ברוחב כ-250 ק"מ בלבד, יכלה להקצות למתקפה המתוכננת 4 מתוך 7 הארמיות שלה (הארמיות ה-52 וה-53, ארמיית המשמר ה-4 וארמיית המשמר המשוריינת ה-5), שכללו כ-165 אלף חיילים, 320 כלי רכב משוריינים ולמעלה מ-3,000 תותחים ומרגמות. בסך הכל השתתפו בשלבי הפתיחה של המתקפה הסובייטית כ-255 אלף חיילים, 510 כלי רכב משוריינים וכ-5,300 תותחים ומרגמות.[4] בשלבים המאוחרים יותר של המבצע, תוגברו הכוחות שהשתתפו בו בכ-80 אלף חיילים וכ-400 טנקים נוספים.
כוחות הקרקע הסובייטיים קיבלו סיוע אווירי מארמיות האוויר ה-2 וה-5, שכללו ערב פתיחת המתקפה הסובייטית 1054 מטוסי קרב, מטוסי תקיפה ומפציצי יום ולילה מבצעיים.
סדר הכוחות הסובייטי נכון ל-1 בפברואר 1944:
החזית האוקראינית הראשונה בפיקוד ניקולאי ואטוטין[5]
ארמייה | מפקד | קורפוס | דיוויזיות | הערות |
---|---|---|---|---|
הארמייה ה-27 | סרגיי טרופימנקו | קורפוס 47 | דיוויזיות 136, 167, 359 | |
דיוויזיות עצמאיות | דיוויזיות 180, 206, 337 | |||
הארמייה ה-40 | פיליפ ז'מאצ'נקו | קורפוס 50 | דיוויזיית המשמר המוטסת ה-4, דיוויזיות 38, 240, 340 | |
קורפוס 51 | דיוויזיית המשמר המוטסת ה-42, דיוויזיות 163, 232 | |||
קורפוס 104 | דיוויזיות 58, 74, 133 | |||
ארמיית האוויר השנייה | סטפן קרסובסקי | |||
ארמיית הטנקים ה-6 | אנדריי קרבצ'נקו | הקורפוס הממוכן ה-5 | ||
קורפוס משמר הטנקים ה-5 | ||||
ארמיית הטנקים ה-2 | סמיון בוגדנוב | קורפוס הטנקים ה-3 | החל מה-4.2.1944 | |
קורפוס הטנקים ה-16 |
החזית האוקראינית השנייה בפיקוד איבן קונייב[6]
ארמייה | מפקד | קורפוס | דיוויזיות |
---|---|---|---|
ארמיית המשמר ה-4 | אלכסנדר רישוב | קורפוס המשמר ה-20 | דיוויזיות המשמר המוטסות ה-5 וה-7; דיוויזיית המשמר ה-62 |
קורפוס המשמר ה-21 | דיוויזיות המשמר 69 ו-94; דיוויזיות 252, 375 | ||
הארמייה ה-52 | קונסטנטין קורוטייב | קורפוס 73 | דיוויזיות 254, 294 |
קורפוס 78 | דיוויזיה 373 | ||
הארמייה ה-53 | איוואן גלאנין | קורפוס המשמר ה-26 | דיוויזיית המשמר המוטסת ה-1; דיוויזיית המשמר ה-25; דיוויזיה 6 |
קורפוס המשמר ה-48 | דיוויזיות המשמר ה-14, 66 ו-89 | ||
קורפוס 75 | דיוויזיות 138, 213, 233 | ||
קורפוס המשמר ה-78 | דיוויזיות 63, 214 | ||
ארמיית המשמר המשוריינת ה-5 | פאבל רוטמיסטרוב | קורפוס הטנקים ה-18 | |
קורפוס הטנקים ה-20 | |||
קורפוס הטנקים ה-29 | |||
ארמיית האוויר החמישית | סרגיי גוריונוב | ||
יחידות הכפופות ישירות למטה החזית | קורפוס 49 | דיוויזיית המשמר המוטסת ה-6; דיוויזיית המשמר ה-80; דיוויזיה 84 | |
קורפוס משמר הפרשים ה-5 | דיוויזיית משמר הפרשים ה-11 וה-12; דיוויזיית הפרשים ה-63 | ||
הקורפוס הממוכן ה-7 |
הצבא הגרמני
5 קורפוסים גרמניים נטלו חלק בקרב סביב כיס קורסון-צ'רקאסי. בשלב הראשון של הקרב השתתפו 4 קורפוסים בחלקם או במלואם: הקורפוסים ה-7 וה-42 מארמיית הפאנצר הראשונה, והקורפוס ה-11 וקורפוס הפאנצר ה-47 מהארמייה השמינית, הם כללו 15 דיוויזיות, 120–140 אלף חיילים, כאלף תותחים ומרגמות ו-142 טנקים ותותחי סער מבצעיים.[7] שני הקורפוסים שנלכדו בכיס קורסון כללו כ-59 אלף חיילים, 70-50 כלי רכב משוריינים ו-313 קני ארטילריה.
כוחות התגבורת, שנשלחו לעזרת הכוחות המכותרים, כללו 5 דיוויזיות פאנצר, דיוויזיית פאנצרגרנדיר, דיוויזיית חי"ר, 2 גדודי פאנצר כבדים (ה-503 וה-506), 2 גדודי פנתר ומספר גדודים של תותחי סער. קורפוס הפאנצר ה-47 מהארמייה השמינית תוגבר על ידי דיוויזיית הפאנצר ה-13, דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-10 ודיוויזיית החי"ר ה-376. ארמיית הפאנצר הראשונה תוגברה על ידי קורפוס הפאנצר ה-3, שכלל 4 דיוויזיות פאנצר ורגימנט פאנצר כבד. כוחות אלו כללו 60–80 אלף חיילים, ולפחות 250 כלי רכב משוריינים.
במהלך המערכה סביב בליטת קורסון כוחות הקרקע הגרמניים קיבלו סיוע אווירי מצי האוויר הרביעי של הלופטוואפה, ובעיקר מקורפוס האוויר השמיני שלו.
הכוחות הגרמנים של קבוצת ארמיות דרום שהשתתפו בקרב |
---|
מבנה הכוחות של קבוצת ארמיות דרום בקרב קורסון-צ'רקאסי ב-28 בינואר 1944
|
הפיקוד של הצבאות היריבים
הפיקוד הבכיר של הכוחות הגרמניים והסובייטיים, שהשתתפו במערכה סביב מבלט קורסון-צ'רקאסי, הורכב מקצינים מוכשרים ומנוסים. בצד הסובייטי ניהל את המערכה גאורגי ז'וקוב, הרמטכ״ל לשעבר של הצבא הסובייטי, ששימש כנציג הפיקוד העליון הסובייטי (הסטאבקה), וכמתאם המבצעים הצבאיים של החזיתות האוקראיניות הראשונה והשנייה במרחב קורסון מטעמו. מפקדי שתי החזיתות הסובייטיות, שנטלו חלק בקרב, ניקולאי ואטוטין ואיבן קונייב, לא היו כפופים באופן פורמלי לפיקודו של ז'וקוב. ואטוטין היה קצין מטה מוכשר, ששימש כראש אגף המבצעים של הצבא האדום לפני מבצע ברברוסה, והוכיח את יכולותיו במהלך קרב סטלינגרד וקרב קורסק, ואילו קונייב היה אחד המפקדים המוכשרים ביותר של הצבא האדום. עם פתיחת המלחמה הוא מונה כמפקד ארמייה, וקודם במהירות לפיקוד על "חזית" (קבוצת ארמיות) בעקבות הביצועים שהפגין בשדה הקרב בחודשים הראשונים של המערכה בחזית הגרמנית-סובייטית. בשלב הסיום של הקרב, ואטוטין הורחק מזירת המערכה, וז'וקוב וקונייב חילקו ביניהם את הפיקוד על הכוחות הסובייטיים במרחב קורסון.
בצד הגרמני מבנה הפיקוד היה ברור יותר מאשר בצד הסובייטי. אריך פון מאנשטיין, מפקד קבוצת ארמיות דרום, אולי המצביא הגרמני המוכשר ביותר במלחמת העולם השנייה, ניהל את המערכה. מפקדי שתי הארמיות שהשתתפו בקרב קורסון-צ'רקאסי - האנס הובה, מפקד ארמיית הפאנצר הראשונה, ואוטו והלר מפקד הארמייה השמינית. שניהם מפקדים מוכשרים בעלי ניסיון עשיר בלחימה בחזית המזרחית - לחמו תחת פיקודו.
מהלך הקרב
כיתור כוחות הציר בכיס צ'רקאסי-קורסון
ב-24 בינואר 1944 פתחו יחידות החזית האוקראינית השנייה בשורת התקפות גישוש על האגף הדרומי של מבלט צ'רקאסי-קורסון, וב-25 בינואר הצטרפו הכוחות העיקריים של החזית למתקפה. שש דיוויזיות סובייטיות תקפו את הגזרה שהוחזקה על ידי הדיוויזיה ה-389 של הקורפוס הגרמני ה-11, ומוטטו את אגפה הימני. לאחר שהושגה ההבקעה הוטלו 2 קורפוסי טנקים של ארמיית המשמר המשוריינת ה-5 למערכה, כדי לנצל את הפירצה, והתקדמו לעומק 18–20 ק"מ. במהלך היומיים הבאים המשיכו כוחות השריון של קונייב להתקדם לכיוון צפון מערב תוך שהם משחררים את הערים לאבאדין ושפולה.
ב-26 בינואר הצטרפו גם כוחותיו של ואטוטין מהחזית האוקראינית הראשונה למתקפה ותקפו את האגף הצפוני של המבלט הגרמני בנקודת התפר בין הקורפוס ה-42 והקורפוס ה-7 של ארמיית הפאנצר הראשונה. המאמץ ההתקפי העיקרי של החזית, מתקפה של הארמייה ה-40 בסיוע ארמיית הטנקים ה-6 על האגף הימני של הקורפוס ה-7, לא הצליח להשיג התקדמות משמעותית, והכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות בכוח אדם ובציוד. אולם המאמץ ההתקפי המשני, מתקפה של הארמייה ה-27 על האגף השמאלי של הקורפוס ה-42, זכה להצלחה ניכרת. ואטוטין העביר במהירות חלק מהיחידות של הארמייה ה-40 וארמיית הטנקים ה-6 לגזרה זו, כדי לנצל את ההצלחה ולהשיג הבקעה מלאה של החזית הגרמנית. הוא הקים קבוצה ניידת מאולתרת, שכללה יחידות טנקים, תותחים מתנייעים וחי"ר מוסע, כדי לחדור לעומק העורף הגרמני, וכוח זה התקדם במהירות לאורך ציר מדווין-ליסיאנקה-זבניגורודקה.
החל מ-27 בינואר הנחיתה הארמייה הגרמנית השמינית שורת התקפות נגד עזות על שני האגפים של הטריז, שנעצו כוחותיו של קונייב בחזיתה, באמצעות 3 דיוויזיות הפאנצר (ה-3, ה-11 וה-14) של קורפוס הפאנצר ה-47 מתוגברות בגדוד טנקי פנתר מדיוויזיית גרוסדויטשלנד, וכן יחידות של הקורפוס ה-11. יחידות החלוץ של ארמיית המשמר המשוריינת ה-5 נותקו באופן זמני מעורפן, אך המשיכו בהתקדמותן לכיוון צפון-מערב. הדרג השני של הארמייה (קורפוס הטנקים ה-18) בסיוע יחידות מהארמייה ה-53 הצליחו לבלום את התקפת הנגד הגרמנית. צוות קרב אחד מדיוויזיית הפאנצר ה-14 אף נותק מהכוחות העיקריים של הדיוויזיה ונאלץ לחבור לכוחות שכותרו בתוך כיס קורסון. ב-28 בינואר נפגשו יחידות החלוץ של ארמיית הטנקים ה-6 וארמיית המשמר המשוריינת ה-5 בקרבת זבניגורודקה, והשלימו את כיתור הכוחות הגרמניים במרחב קורסון.[8] בימים הראשונים לאחר חבירת כוחות החלוץ הסובייטיים, עדיין נותרו פערים גדולים בטבעת הכיתור הסובייטית. הכוחות העיקריים של ארמיות הטנקים החמישית והשישית, ויחידות הרגלים והארטילריה שנעו בעקבותיהן, נאבקו לסגור את הפערים בטבעת הכיתור ולהרחיב אותה, תוך שהם מתמודדים עם התקפות נגד גרמניות על אגפיהם, בעיקר בגזרת החזית האוקראינית השנייה.
הפיקוד הסובייטי העריך שרוב כוחה של הארמייה השמינית - 10 דיוויזיות ובריגדה אחת, שכללו כ-130 אלף חיילים - נלכד בתוך כיס קורסון-צ'רקאסי. אולם לפי המקורות הגרמניים, הכוח המכותר כלל 6 דיוויזיות ובריגדה אחת במצבה חסרה, שמנו פחות מ-60 אלף חיילים. כוח זה כלל, בין השאר, את דיוויזיית פאנצר אס אס החמישית ויקינג ואת בריגדת הפאנצרגרנדיר של הוואפן אס אס ואלוניה, שהורכבה ממתנדבים מבלגיה. הסבר אפשרי להערכה המוטעית של המודיעין הסובייטי ביחס לגודל הכוח שנלכד בכיס קורסון, מצוי בעובדה שהוא כלל שרידים של מספר דיוויזיות, שפורקו לאחר שספגו אבדות כבדות, וכן אלמנטים ממספר דיוויזיות נוספות (דיוויזיות החי"ר ה-167, 168 וה-323, ודיוויזיית הביטחון ה-213). "פלגת הקורפוס B", למשל, היה כוח בסד"כ דיוויזיוני שהורכב משרידי 3 דיוויזיות (ה-112, ה-255 וה-332). וילהלם שטמרמן, מפקד הקורפוס ה-11 של הארמייה השמינית, קיבל את הפיקוד על כל הכוחות הגרמניים שכותרו בכיס קורסון. הקורפוס ה-42 של ארמיית הפאנצר הראשונה, הועבר תחת פיקוד הארמייה השמינית, כדי לשמור על אחדות הפיקוד.
מיד לאחר השלמת כיתור הכוחות הגרמנים במבלט קורסון החלו הכוחות הסובייטיים במאמץ קדחתני להרחיב ולחזק את טבעת הכיתור. הארמיות ה-4, ה-27 וה-52 נועדו ליצור טבעת כיתור פנימית סביב הכיס הגרמני, ולחסל את הכוחות המכותרים בתוכו, בעוד שתי ארמיות הטנקים (ה-5 וה-6), כל אחת מהן מתוגברת בקורפוס רובאים, בסיוע הארמיות ה-40 וה-53 שהגנו על אגפיהן, נועדו לאייש את טבעת הכיתור החיצונית ולמנוע כל ניסיון גרמני לפרוץ את טבעת הכיתור ולחלץ את הכוח המכותר.[9]
ניסיונות החילוץ הגרמניים והלחימה סביב כיס קורסון
אריך פון מאנשטיין הגיב במהירות על המהלך הסובייטי, ועד לראשית פברואר ריכז 2 קורפוסי פאנצר (ה-3 וה-47), שכללו לא פחות מ-8 דיוויזיות פאנצר, לקראת מאמץ החילוץ של הכוח הגרמני המכותר בכיס צ'רקאסי-קורסון (שקיבל את הכינוי ״כוח שטמרמן״). במקביל החל הלופטוואפה, כבר ב-29 בינואר 1944, במבצע גדול של תיספוק מהאוויר של הכוח המכותר.
היטלר לא היה מוכן לאשר פריצה החוצה של הכוחות שכותרו במבלט קורסון-צ'רקאסי. הוא דרש שהקורפוסים ה-11 וה-42 ימשיכו להחזיק בעמדותיהם, והורה לקבוצת ארמיות דרום לתכנן מבצע, שנועד בשלב ראשון לחבור אל הכוחות המכותרים, ובשלב שני לכבוש מחדש את קייב, ולחסל את ראש הגשר הגדול בו החזיקה החזית האוקראינית הראשונה בגדה המערבית של הדנייפר, באמצעות מתקפה מהמבלט הגרמני לכיוון צפון לאורך הדנייפר. מאנשטיין הבין, שכוחותיו אינם חזקים מספיק ליישם את השלב השני בתוכניתו השאפתנית של היטלר, אך לא היה מוכן להסתפק בפריצת טבעת הכיתור הסובייטית ובחידוש הקשר עם כוחותיו במבלט קורסון-צ'רקאסי, ורצה לנצל את ההזדמנות לצורך הנחתת מכה קשה על החזיתות האוקראיניות ה-1 וה-2. המטה שלו הכין תוכנית למבצע כיתור נגדי של הכוחות הסובייטיים במרחב קורסון, שנועד לנתק ולהשמיד את ארמיות הטנקים ה-5 וה-6, באמצעות מתקפה מתמקדת של קורפוסי הפאנצר ה-47 וה-3. קורפוס הפאנצר ה-47 מהארמייה השמינית נועד לתקוף מאזור נובומירגורוד צפונה לכיוון שפולה ואולשנה, לחבור לקורפוס ה-11 ולתקוף מהעורף את הכוחות הסובייטיים באזור זבניגורודקה, בעוד קורפוס הפאנצר ה-3 מארמיית הפאנצר הראשונה, נועד לתקוף מאזור אומן לכיוון בויארקה (Boyarka (אוק')) ומדווין (Medvin (אוק')), לחבור עם הקורפוס ה-42, ולאחר מכן לנוע דרומה, כדי לחבור לקורפוס הפאנצר ה-47 ולהשלים את כיתור הכוחות הסובייטיים.[10]
מתקפת הנגד של קורפוס הפאנצר ה-47 (8-1 בפברואר)
אוטו והלר, מפקד הארמייה השמינית, חשש שאם כוחותיו לא יחברו תוך זמן קצר עם הכוחות המכותרים בכיס קורסון, הם עלולים לאחר את המועד. לכן הוא הורה לניקולאוס פון פורמן, מפקד קורפוס הפאנצר ה-47, לפתוח במתקפה כבר ב-1 בפברואר, מבלי להמתין לריכוז כוחותיו ומבלי לחכות שקורפוס הפאנצר ה-3 יהיה מוכן לפתוח במתקפה המקבילה על טבעת הכיתור הסובייטית מכיוון מערב.
על הנייר, קורפוס הפאנצר ה-47 המתוגבר, שכלל 4 דיוויזיות פאנצר (כולל דיוויזיית הפאנצר ה-13, שסופחה אליו מהקורפוס ה-52), דיוויזיית פאנצרגרנדיר ו-4 דיוויזיות חי"ר, היה כוח לוחם רב עוצמה. אך בפועל, רוב הדיוויזיות שלו היו שחוקות מאוד ובמצבה חסרה, לאחר שהיו מעורבות בלחימה בלתי פוסקת בחודשים שקדמו לקרב קורסון. דיוויזיות הפאנצר של הקורפוס ספגו אבדות ניכרות בשורת התקפות נגד, שהן הנחיתו על כוחותיו של קונייב במהלך הימים הראשונים של המתקפה הסובייטית, ומספר כלי הרכב המשוריינים המבצעיים שנותרו להן היה מצומצם ביותר. מאנשטיין הבטיח לוהלר, שיתגבר את כוחו בדיוויזיית הפאנצר ה-24 מהארמייה השישית, אך זו נמצאה עדיין במרחק רב מקו החזית ב-1 בפברואר.
רוב כוחותיו של קורפוס הפאנצר ה-47 רותקו להגנה על אגפו המזרחי, ולכן פון פורמן נאלץ לפתוח במתקפת הנגד שלו ב-1 בפברואר עם דיוויזיית הפאנצר ה-11 (שכללה כ-30 טנקים ותותחי סער מבצעיים) וכוח חלוץ קטן של דיוויזיית הפאנצר ה-13 בלבד. אף על פי כן, הכוח התוקף השיג התקדמות משמעותית ביום הראשון למתקפה, השתלט על גשר על נהר שפולקה (Shpolka (אוק')) באיסקרנויה (אוק'), ותפס ראש גשר קטן בעברו הצפוני של הנהר. לרוע מזלם של הגרמנים, הגשר התמוטט לאחר שהטנקים הראשונים חצו אותו, ולכן הם התקשו לתגבר את הכוחות שהחזיקו בראש הגשר, ולהשתמש בו כבסיס להמשך המתקפה צפונה. לרשות הארמייה השמינית לא עמד גשר נייד/גשר צף, שהיה מסוגל לשאת את משקל הטנקים מדגם פנתר, שהיוו כמחצית הטנקים של קורפוס הפאנצר ה-47. המחסור בציוד גישור מתאים, בצירוף סדרת התקפות נגד, שהנחית קורפוס הטנקים ה-29 מארמיית המשמר המשוריינת ה-5, על האגף המזרחי החשוף של המיבקע הגרמני, אילצו את פיקוד הארמייה השמינית להסכים לדחיית המשך המתקפה של קורפוס הפאנצר ה-47 ל-4 בפברואר, בהנחה שעד אז דיוויזיית הפאנצר ה-24 תגיע לתגבר את כוחו. במהלך היומיים הבאים תפסו דיוויזיות הרגלים ה-320 וה-376 של הקורפוס את הגזרות בהן החזיקו דיוויזיות הפאנצר ה-3 וה-14, ובכך אפשרו לשחרר אותן לתמוך במתקפה המחודשת של הקורפוס.[11]
לפי תוכנית המתקפה החדשה של קורפוס הפאנצר ה-47 נועדו דיוויזיית הפאנצר ה-11 ודיוויזיית הפאנצר ה-24 (שכוחות החלוץ שלה הגיעו לאזור יאמפול (אוק') ב-2 בפברואר) לתקוף צפונה לכיוון זבניגורודקה ב-4 בפברואר בבוקר. אך בליל 3/4 לחודש קיבלו קבוצת ארמיות דרום והארמייה השמינית הוראה ישירה מהיטלר לשלוח את דיוויזיית הפאנצר ה-24 חזרה דרומה לאזור ניקופול, וכל ניסיונותיהם של מאנשטיין ווהלר לשנות את ההוראה נכשלו. ללא הדיוויזיה (שכללה כ-60 טנקים מבצעיים) נותר קורפוס הפאנצר ה-47 עם 59 טנקים ותותחי סער מבצעיים בלבד ב-4 דיוויזיות הפאנצר שלו.[12] כוח זה לא היה חזק מספיק כדי להבקיע את טבעת הכיתור הסובייטית. פון פורמן נאלץ לשנות שוב את תוכניותיו. דיוויזיית הפאנצר ה-13 רותקה להגנת ראש הגשר באיסקרנויה, ושלוש דיוויזיות הפאנצר הנותרות של הקורפוס הוסטו מזרחה, והחל מ-5 בפברואר פתחו במתקפה לכיוון לבדין (Lebedin (אוק')). המתקפה נתקלה בהתנגדות סובייטית עזה, והכוחות הגרמניים שסבלו גם מבעיות אספקה קשות בגלל הבוץ והפשרת השלגים, הצליחו להשיג התקדמות מועטה בלבד. קונייב תגבר את הארמייה ה-53 וארמיית המשמר המשוריינת ה-5, שהגנו על החלק הדרומי של טבעת הכיתור, בכוחות נוספים, שנלקחו משלוש הארמיות של החזית האוקראינית השנייה, שלא היו מעורבות ישירות בלחימה סביב כיס קורסון-צ'רקאסי (ארמיות המשמר ה-5 וה-7 והארמייה ה-57), וכוחותיו לא התקשו לבלום את מתקפת הנגד המחודשת של הארמייה השמינית.[13]
המתקפה הראשונה של קורפוס הפאנצר ה-3 (8-4 בפברואר)
כשהחלה המתקפה הסובייטית על מבלט קורסון היה קורפוס הפאנצר ה-3, שכלל את דיוויזיות הפאנצר ה-16 וה-17, באזור העיר ויניצה. הקורפוס נמצא בעיצומו של מבצע, שקיבל את שם הקוד האירוני מבצע ואטוטין (על שם מפקד החזית האוקראינית הראשונה, שספגה את מתקפת הנגד הגרמנית) לכיתור ולהשמדה של ארמיית הטנקים הסובייטית ה-1, בשיתוף פעולה עם קורפוס הפאנצר ה-46.[14] לאחר שפון מאנשטיין הבין את חומרת המצב, שנוצר עקב המתקפה הסובייטית, הוא הורה לקורפוס לנוע במהירות האפשרית דרומה לאזור אומן, כהכנה למתקפת נגד, שקיבלה את שם הקוד מבצע ואנדה (operation wanda). הקורפוס נועד לתקוף מהגזרה, שהוחזקה על ידי הקורפוס ה-7 של ארמיית הפאנצר ה-1, לכיוון צפון מזרח, בסיוע דיוויזיית הפאנצר ה-1 ודיוויזיית הפאנצר אס אס ה-1, שסופחו אליו מארמיית הפאנצר ה-4, וכן רגימנט הפאנצר הכבד באקה (כוח רב עוצמה, שכלל עם הקמתו ב-21 בינואר, 80 טנקים כבדים מדגם טיגר ופנתר, ושימש ככוח לטיפול במשברים של מאנשטיין). היעד הראשון של קורפוס הפאנצר ה-3 היה לחבור לקורפוס ה-42 המכותר בחלק הצפון-מערבי של כיס קורסון. בשלב השני נועד הקורפוס לתקוף לכיוון דרום, במטרה לחבור לכוחות קורפוס הפאנצר ה-47, ולהשלים את כיתור ארמיות הטנקים הסובייטיות ה-5 וה-6 באזור זבניגורודקה.
המרחק הרב, אותו נדרשו לעבור חלק מהיחידות שנכללו בקורפוס הפאנצר ה-3 המתוגבר, כדי להגיע לשטחי הכינוס שלהן, ובעיות עבירות קשות בדרכים הבוציות (עקב הפשרת שלגים מוקדמת), עיכבו את תהליך ריכוז הכוחות לקראת מתקפת הנגד של הקורפוס. בעקבות בקשת מפקד הקורפוס, הרמן בריית, הסכים מאנשטיין לדחות ביממה את פתיחת המתקפה. אולם לא ניתן היה לדחות את פתיחת המתקפה עד לריכוז כל הכוחות, שנועדו להשתתף בה, ולכן נאלץ בריית לתקוף עם דיוויזיות הפאנצר ה-16 וה-17 ורגימנט הפאנצר הכבד באקה בלבד, בהנחה ששתי הדיוויזיות הנוספות שלו יצטרפו למתקפה ברגע שיגיעו לשדה הקרב. גם בלעדיהן עמד לרשותו כוח מרשים, שכלל כ-160 טנקים ותותחי סער מבצעיים, מחציתם טנקים כבדים מדגם פאנצר סימן 5 (פנתר) וסימן 6 (טיגר), שהיו עדיפים בהרבה על כל סוגי הטנקים הסובייטיים שעמדו מולם. דיוויזיות החי"ר ה-34 וה-198 של הקורפוס ה-7 נועדו לסייע למתקפה ולהגן על האגפים של קורפוס הפאנצר ה-3.
המתקפה הגרמנית נפתחה ב-4 בפברואר מקו קונסטנטינובקה (אוק')-רוזקושובקה (אוק')-רובאני מוסט (אוק') לכיוון צפון-מזרח. היעד הראשוני של קורפוס הפאנצר ה-3 היה להגיע לנהר גנילוי טיקיץ', לחצות אותו, ולאחר מכן לפנות מזרחה ולחבור עם הקורפוס ה-42 המכותר באזור מדווין. הכוחות התוקפים לא התקשו להבקיע את מערך ההגנה של הקורפוס הסובייטי ה-104 מהארמייה ה-40, שהגן על הגזרה עם שתי דיוויזיות חי"ר, והשיגו התקדמות ניכרת ביום הראשון למתקפה. כוחות החלוץ הגרמניים הגיעו למרחק קצר מנהר גנילוי טיקיץ' סמוך לקוסיאקובקה (אוק'), אולם הצבא האדום פוצץ את הגשר היחיד באזור, שהיה מסוגל לשאת את משקל הטנקים הכבדים הגרמניים, וציוד הגישור הגרמני היה תקוע הרחק מאחור בדרכים הבוציות. ב-5 בפברואר התחמם מזג האוויר, והפשרת השלגים (שהפכה את הדרכים לבלתי עבירות כמעט לכלי הרכב הגרמניים) מנעה העברת אספקה חיונית ותגבורות לכוחות החלוץ הגרמניים, ולא אפשרה להם להמשיך לפתח את המתקפה. הפיקוד הסובייטי ניצל את העיכוב לצורך הזרמת תגבורות חזקות לאזור המותקף, וכוחות מארמיית הטנקים ה-6 ומהארמייה ה-40 החלו לתקוף את שני האגפים של המבקע הגרמני.
הפיקוד הסובייטי קיבל מידע מוקדם על ריכוזי הכוחות הגרמניים באזור אומן-ריזינו (אוק'), והעריך שמתקפה גרמנית חזקה מאזור זה לחילוץ הכוחות המכותרים בכיס קורסון צפויה בקרוב. לכן ז'וקוב הורה מבעוד מועד לוואטוטין להעביר את ארמיית הטנקים השנייה מעתודת החזית, כדי לתגבר את כוחות החזית, שהחזיקו בטבעת הכיתור החיצונית של כיס קורסון.[15] הארמייה המוקטנת, שכללה 2 קורפוסי טנקים, הגיעה לאזור בוגוסלב (אנ') ב-4 בפברואר, וב-6 בחודש פתחה במתקפת נגד על האגף השמאלי של הבליטה הארוכה והצרה, שיצרה מתקפת קורפוס הפאנצר ה-3 בחזית הסובייטית, בעוד כוחות מארמיית הטנקים השישית תוקפים את האגף הימני של הבליטה. התקפות הנגד הסובייטיות לא הניבו הישגים משמעותיים, על אף שניתקו באופן זמני את כוחות החלוץ הגרמניים באזור קוסיאקובקה, אך הם ריתקו חלק ניכר מכוחותיו של בריית ואילצו אותם לעבור למגננה. במהלך היומיים הבאים הטילו הצדדים היריבים כוחות נוספים למערכה. כוחות החלוץ של דיוויזיית הפאנצר ה-1 ודיוויזיית הפאנצר אס אס ה-1 הצטרפו למתקפה מיד עם הגעתם, אך הם הגיעו לשדה הקרב טיפין טיפין, ללא דרגי העורף ויחידות הסיוע שלהם, ולכן התקשו לתפקד ביעילות. הקרב הפך לקרב התשה, ומספר נקודות יישוב עברו מיד ליד יותר מפעם אחת, אולם שני הצדדים לא הצליחו להשיג התקדמות משמעותית. הטנקים הגרמניים הסבו אבדות כבדות לשריון הסובייטי, אך כמחציתם נפגעו או הושבתו מסיבות שונות עד 8 בפברואר. הגרמנים הצליחו להרחיב במקצת את בסיס הבליטה שלהם, אך התקפות הנגד הסובייטיות נגסו בחוד הבליטה.[16]
לאחר מספר ימים של לחימה עזה הגיע מאנשטיין למסקנה, שכוחותיו אינם חזקים מספיק לביצוע תוכניתו המקורית לכיתור ארמיות הטנקים ה-5 וה-6. הוא ידע שמצב הכוחות המכותרים בכיס קורסון הולך ומחמיר מיום ליום, ושהם לא יוכלו להחזיק מעמד עוד זמן רב. לכן החליט ב-8 בפברואר להפסיק זמנית את מתקפת הנגד, לערוך מחדש את כוחותיו, ולהפעיל אותם במאמץ מרוכז להבקיע את טבעת הכיתור הסובייטית ולחלץ את "כוח שטמרמן". קורפוס הפאנצר ה-3 המתוגבר נועד לתקוף מאזור ריזינו מזרחה לכיוון ליסיאנקה (אנ'), בנתיב הקצר ביותר לכיס הגרמני, בעוד קורפוס הפאנצר ה-47 יתקוף מאזור ירקי לכיוון זבניגורודקה, במטרה לרתק את כוחות החזית האוקראינית השנייה, ולהגן על אגפו הימני של קורפוס הפאנצר ה-3, שהיה אמור למלא את התפקיד העיקרי במאמץ החילוץ הגרמני. במקביל נועד "כוח שטמרמן" לתקוף מתוך שטח הכיס לכיוון דרום-מערב, במטרה לחבור עם קורפוס הפאנצר ה-3.[17]
המתקפה הגרמנית השנייה (16-11 בפברואר)
עד 9 בפברואר התפנו הכוחות העיקריים של קורפוס הפאנצר ה-3 מהבליטה, שכבשו במהלך המתקפה הראשונה של הקורפוס, כדי להיערך לקראת המתקפה המתוכננת החדשה. לפי התוכנית החדשה של מאנשטיין והאנס הובה (מפקד ארמיית הפאנצר הראשונה) נועד הקורפוס לתקוף מקו ריזאנובקה-וינוגרד (אנ') לכיוון צפון-מזרח, לצלוח את נהר גנילוי טיקיץ' בין פרנקובקה לליסיאנקה, ולהתקדם מזרחה לכיוון מורינצי (אנ') במגמה לחבור שם עם "כוח שטמרמן". דיוויזיות הפאנצר ה-16 וה-17, בסיוע רגימנט הפאנצר הכבד באקה, נועדו לבצע את המתקפה העיקרית, כאשר דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-1 מגינה על האגף השמאלי (הצפוני) של הקורפוס, ואילו דיוויזיית הפאנצר ה-1 והדיוויזיה ה-198 (מהקורפוס ה-7) מחפות על אגפו הימני. למרות האבדות הניכרות שספג הקורפוס עד 8 בפברואר, כוחו המשוריין נותר כמעט ללא שינוי (כ-160 טנקים ותותחי סער מבצעיים), עקב הגעת הכוחות העיקריים של דיוויזיית הפאנצר ה-1 (שכללה 48 טנקי פנתר ו-18 טנקים מדגם פאנצר סימן 4) ודיוויזיית הפאנצר אס אס ה-1 לשדה הקרב, ותגבורו בגדוד הפאנצר הכבד ה-506 (טיגרים).
קורפוס הפאנצר ה-47 נערך גם הוא מחדש לקראת חידוש המתקפה הגרמנית, והעביר את מרבית הכוחות הניידים שנותרו לו לאגפו המערבי. הקורפוס נועד לתקוף מאזור ירקי (אנ') לכיוון זבניגורודקה - מרחק של כ-25 ק"מ - עם שתיים מדיוויזיות הפאנצר שלו (ה-11 וה-13), בסיוע "צוות קרב האק" (שהורכב מחיילים, שהשתייכו במקור לקורפוסים ה-11 וה-42, וחזרו מחופשה, ממחלה, או מפציעה), בתקווה שבשלב מאוחר יותר ניתן יהיה לשחרר את שתי דיוויזיות הפאנצר הנוספות להצטרף למתקפה. המטרה העיקרית של הקורפוס במסגרת תוכנית המתקפה החדשה של מאנשטיין, הייתה לרתק את ארמיית המשמר המשוריינת ה-5 של קונייב, ולהגן על אגפו הימני של קורפוס הפאנצר ה-3, כשהאחרון יפתח במאמץ ההתקפי העיקרי לכיוון ליסיאנקה.
המתקפה של קורפוס הפאנצר ה-47 נפתחה ב-11 בפברואר בבוקר, ובמהלך היומיים הראשונים שלה השיגו דיוויזיות הפאנצר ה-11 וה-13, שתוגברו מאוחר יותר על ידי דיוויזיית הצנחנים ה-2, התקדמות ניכרת, כשהן נעות במקביל לגדה המזרחית של נהר גנילוי טיקיץ'. כוחות הקורפוס הגיעו עד למרחק 5 ק"מ בלבד מזבניגורודקה, אך התקפות נגד עזות של קורפוס הרובאים ה-49 בסיוע יחידות מקורפוס הטנקים ה-20, בלמו את המשך התקדמותם ואילצו את הגרמנים לעבור למגננה. עד 14 בפברואר נותרו לדיוויזיית הפאנצר ה-11 3 טנקים מבצעיים בלבד. קורפוס הפאנצר ה-47 הותש לחלוטין, והיה חלש מכדי לבצע מאמץ התקפי רציני נוסף.[18]
במקביל לחידוש המתקפה של קורפוס הפאנצר ה-47 ב-11 בפברואר, פתח גם קורפוס הפאנצר ה-3 המתוגבר במתקפה, בסיוע מפציצי הצלילה של קורפוס האוויר השמיני. כוחות הקורפוס לא התקשו להבקיע את מערך ההגנה של קורפוס הרובאים הסובייטי ה-47, ועד לתום היום הראשון למתקפה התקדמו לעומק כ-15 ק"מ והגיעו עד לנהר גנילוי טיקיץ' בין פרנקובקה לבוז'אנקה (אוק'). דיוויזיית הפאנצר ה-16, שתוגברה ברגימנט הפאנצר הכבד באקה, הצליחה לתפוס ללא פגע גשר על הנהר סמוך לפרנקובקה, ולהקים ראש גשר קטן בעברו המזרחי של הנהר, אך הסובייטים הצליחו לפוצץ גשר נוסף ליד בוז'אנקה לפני שהגרמנים הצליחו להגיע אליו. דיוויזיית הפאנצר ה-1 באגף הדרומי של הקורפוס השיגה אף היא התקדמות נאה. בליל 11/12 בפברואר נע צוות קרב של הדיוויזיה מבוז'אנקה לליסיאנקה, הפתיע את הכוח המגן, ותפס עם שחר את החלק הדרומי של העיר, אולם הסובייטים הצליחו לפוצץ ברגע האחרון את שני הגשרים על הגנילוי טיקיץ', שחיברו בין שני חלקי העיר.[19]
בליל 11/12 בפברואר עבר גם "כוח שטמרמן" למתקפה, בפעם הראשונה מאז פתיחת קרב קורסון, במגמה להבקיע את טבעת הכיתור הסובייטית הפנימית ולחבור לכוחות קורפוס הפאנצר ה-3 באזור ליסיאנקה. כוחות משימה משלוש דיוויזיות גרמניות פתחו במתקפה מקו סטבלוב (אנ')-טראשצ'ה (אוק') לכיוון דרום-מערב, ובמהלך אותו לילה וביום המחרת הצליחו להשיג התקדמות של מספר קילומטרים ולכבוש את הכפרים חילקי (אוק'), שנדרובקה (אוק') ונובאיה בודה (אוק').[20]
חידוש מאמצי החילוץ של קורפוסי הפאנצר ה-47 וה-3, וההבקעה של "כוח שטמרמן" לכיוון ליסיאנקה, הפתיעו את הפיקוד הסובייטי וגרמו לדאגה חמורה בקרבו. בפעם הראשונה מאז פתיחת מבצע קורסון-שבצ'נקובסקי, נוצרה סכנה ממשית לפריצת טבעת הכיתור הסובייטית ולחבירה של כוחות החילוץ הגרמניים עם הכוחות המכותרים בכיס קורסון-צ'רקאסי. כתוצאה מכך החליט סטלין להתערב באופן אישי בניהול המבצעים הצבאיים באזור. לאחר ששוחח בטלפון עם קונייב ועם ז'וקוב (ששימש כנציג הסטאבקה וכמתאם הפעולות של החזיתות האוקראיניות הראשונה והשנייה במרחב קורסון) הוא הורה ב-12 בפברואר בלילה לערוך מספר שינויים במבנה הפיקוד הסובייטי במרחב קורסון. קונייב קיבל את הפיקוד על כל הכוחות הסובייטיים בטבעת הכיתור הפנימית, כולל הארמייה ה-27 של ואטוטין (שהועברה תחת פיקודו) ומונה כאחראי על ניהול המבצע לחיסול הכוחות הגרמניים בכיס קורסון. ז'וקוב מונה כמפקד כל הכוחות של שתי החזיתות האוקראיניות בטבעת הכיתור החיצונית, ומשימתו הייתה למנוע מכוחות החילוץ הגרמניים לחבור ל"כוח שטמרמן" בכל מחיר, ואילו ואטוטין הודח למעשה מהפיקוד על כוחות החזית שלו במרחב קורסון (כנראה כעונש על כישלונו למנוע את ההבקעה של קורפוס הפאנצר ה-3 לעבר ליסיאנקה) והועבר לפקד באופן אישי על המבצעים שניהלו הארמיות, שפעלו באגף הימני (הצפוני) של החזית באזור רובנו-לוצק-דובנו.[21]
מחסור בדלק ובתחמושת, כתוצאה מקשיי התנועה בדרכים, שהפכו לנהרות בוץ, והתקפות סובייטיות על צירי האספקה של הכוחות הקדמיים של קורפוס הפאנצר ה-3, מנע את המשך המתקפה הגרמנית ב-12 בפברואר. אך ב-13 בחודש חידשו כוחות החלוץ של בריית את התקדמותם. רגימנט הפאנצר הכבד באקה, בסיוע גדוד "פנתרים" וכוחות חרמ"ש של דיוויזיית הפאנצר ה-16 הצליח לפרוץ מראש הגשר בפרנקובקה, כבש את דשוקובקה (אוק') לאחר קרב קשה, והגיע עד לקו צ'סנובקה (אוק')-קיצ'ינצי (אוק'), מרחק של כ-10 ק"מ בלבד מהעמדות הקדמיות של "כוח שטמרמן", לפני שנבלם לבסוף. במקביל חצו כוחות שריון וחרמ"ש מדיוויזיית הפאנצר ה-1 את נחל גנילוי טיקיץ' באזור ליסיאנקה, תפסו ראש גשר בגדה המזרחית (הצפונית) שלו והשתלטו על החלק הצפוני של ליסיאנקה.[22]
גאורגי ז'וקוב היה נחוש למנוע מקורפוס הפאנצר ה-3 לחבור ל"כוח שטמרמן", ולכן הזרים תגבורות חזקות של שריון, חי"ר, ארטילריה ואמצעי נ"ט לאזור ליסיאנקה-פרנקובקה כדי למנוע מהגרמנים לפרוץ מראשי הגשר שלהם. ז'וקוב העריך, שקורפוס הפאנצר ה-47 המותש אינו מהווה איום משמעותי, ושהארמייה ה-53 חזקה מספיק לבלום את המשך התקדמותו, ולכן העביר את הכוחות העיקריים של ארמיית המשמר המשוריינת ה-5 (שבשלב זה נותרה עם כ-60 טנקים מבצעיים בלבד) מאזור זבניגורודקה צפונה, כדי לתגבר את הכוחות, שעמדו מול קורפוס הפאנצר ה-3.[23] קונייב תגבר אף הוא את כוחותיו בפרוזדור, שהפריד עדיין בין "כוח שטמרמן" לבין קורפוס הפאנצר ה-3, ובין השאר העביר לשם את קורפוס משמר הפרשים ה-5, שנועד לערוך התקפת נגד ולהדוף את "כוח שטמרמן" מהשטח שנכבש על ידו ב-11 וב-12 בפברואר.
המתקפה החדשה של קורפוס הפאנצר ה-3 יצרה בליטה עמוקה, אך צרה למדי, בחזית הסובייטית. כיסי התנגדות סובייטיים, שנעקפו במהלך המתקפה, הטרידו את השיירות הגרמניות, שהובילו אספקה ותגבורות לכוחות החלוץ של הקורפוס, וארמיות הטנקים ה-2 וה-6 בסיוע כוחות חי"ר מהארמיות ה-40 וה-27 הנחיתו שורת התקפות נגד עזות על האגפים הארוכים והפגיעים של הבליטה הגרמנית, ואיימו לנתק את בסיסה. התקפות הנגד הסובייטיות נבלמו בקושי רב, אך ריתקו חלק גדול מהכוחות של קורפוס הפאנצר ה-3 והקורפוס ה-7, ואילצו אותם לעבור למגננה.[24] כתוצאה מכך, ניתן היה לשחרר רק חלק מהכוחות הקדמיים של קורפוס הפאנצר ה-3 להמשיך במאמץ החילוץ של "כוח שטמרמן", ולא ניתן היה לתגבר אותם.
לאחר שבחן את מצב כוחותיו בראשי הגשר מצפון לנהר גנילוי טיקיץ', החליט בריית לרכז את כל הכוחות הפנויים שנותרו ברשותו, למאמץ התקפי אחרון מראש הגשר בליסיאנקה, במטרה לחבור אל "כוח שטמרמן" בקו חילקי-קומארובקה (אוק'). לצורך זה הוא תגבר את יחידות דיוויזיית הפאנצר ה-1 שהחזיקו בראש הגשר, בגדוד הטיגרים של רגימנט הפאנצר הכבד באקה ובשני צוותי קרב חלשים מדיוויזיית הפאנצר אס אס ה-1. ז'וקוב, שחשש מפני אפשרות זו, ריכז סביב ראש הגשר הגרמני כוחות חזקים, שכללו שני קורפוסי טנקים (כולל רגימנט עצמאי של טנקים כבדים חדשים מדגם סטלין, שזו הייתה ההופעה הראשונה שלהם בשדה הקרב), בסיוע 2 דיוויזיות חי"ר ובריגדה אנטי טנקית. בנוסף, כוחות הנדסה סובייטיים הטמינו 20 אלף מוקשים חדשים בצירי ההתקדמות המשוערים של הגרמנים.
עד 15 בפברואר הצליחו כוחות הנדסה גרמניים לתקן את שני הגשרים, שחיברו בין החלק הדרומי והצפוני של ליסיאנקה (ושפוצצו קודם לכן על ידי הסובייטים) ולהשמיש אחד מהם למעבר טנקים. באותו יום חודשה המתקפה הגרמנית מראש הגשר בליסיאנקה, אך הכוחות התוקפים נתקלו בהתנגדות סובייטית עזה, והצליחו להתקדם רק עד הפאתים הדרומיים של הכפר אוקטייבר (Oktyaber). למחרת הצליחו הגרמנים להשתלט על הכפר, אך הניסיון של גדוד הפאנצר הכבד ה-503 (טיגרים) לנצל את ההצלחה כדי לכבוש את גבעה 239 (כ-2 ק"מ מצפון-מזרח לאוקטייבר), שהייתה הנקודה הגבוהה ביותר ברכס הגבעות, שהפריד בין כוח החילוץ הגרמני לבין "כוח שטמרמן", ואת הכפר ז'ורז'ינצי (אוק'), נכשל. כוח גרמני קטן הצליח להגיע לפסגת גבעה 239, אך נאלץ לסגת ממנה לאחר שספג אש כבדה מתותחי נ"ט ומטנקים סובייטים, שמוקמו באגפיו. הכוחות הגרמנים באזור ליסיאנקה ספגו אבדות ניכרות, ובתום היום הצטמצם כוחם ל-20 טנקים מבצעיים בלבד (12 פנתרים ו-8 טיגרים). בנוסף, הופעל עליהם לחץ כבד מצד יחידות מארמיית המשמר המשוריינת ה-5, שתקפו אותם פעם אחר פעם, ואילצו אותם לעבור למגננה. בשלב זה הבין הפיקוד הגרמני, שקורפוס הפאנצר ה-3 חלש מכדי להבקיע לבדו את טבעת הכיתור הסובייטית ולחבור ל"כוח שטמרמן", למרות המרחק הקצר שעדיין הפריד ביניהם. מאנשטיין והמפקדים של ארמיית הפאנצר ה-1 והארמייה ה-8 הגיעו למסקנה, שרק פריצה החוצה של הכוח המכותר תוכל להציל אותו מהשמדה.[25]
הלחימה בתוך כיס קורסון-צ'רקאסי (28 בינואר-15 בפברואר)
במקביל ללחימה סביב טבעת הכיתור החיצונית של כיס קורסון, התנהלה לחימה קשה גם בתוך שטח הכיס. שני הקורפוסים הגרמניים, שכותרו בתוך הכיס, כללו כ-60 אלף חיילים, 50-70 כלי רכב משוריינים ולמעלה מ-300 קני ארטילריה (מתוכם כמה עשרות תותחים מתנייעים). הכוחות הסובייטיים שהוקצו לחיסול הכוחות המכותרים, כללו את הארמייה ה-52 וארמיית המשמר ה-4 מהחזית האוקראינית ה-2, וחלק מכוחה של הארמייה ה-27 של החזית האוקראינית ה-1 (הקורפוס ה-47 של הארמייה סופח לארמיית הטנקים ה-6 בטבעת הכיתור הסובייטית החיצונית). שלוש הארמיות הנ"ל כללו בסך הכל כ-90 אלף חיילים עם פתיחת מבצע קורסון-שבצ'נקובסקי,[26] כך שכוחן לא עלה בהרבה על הכוחות הגרמניים המכותרים. רוב הכוחות המשוריינים הסובייטיים רותקו להדיפת מאמצי החילוץ של מאנשטיין בטבעת הכיתור החיצונית, ולכן הכוחות שהיו פנויים לעסוק בחיסול הכיס כללו בעיקר חיל רגלים בסיוע ארטילריה. בנוסף, הפשרת השלגים, שהקשתה כל כך על מאמצי החילוץ הגרמניים, יצרה בעיות אספקה קשות גם לצד הסובייטי, ולא אפשרה להעביר כמויות מספיקות של פגזים לארטילריה הסובייטית, לצורך חיסול העמדות המבוצרות ומעוזי ההתנגדות הגרמניים בתוך שטח הכיס.[27]
למרות בעיות אלו, שהקשו מאוד על התקדמות הכוחות הסובייטיים בטבעת הכיתור הפנימית, ועל חיסול הכוחות המכותרים בכיס קורסון, שטחו של הכיס הגרמני, שעמד בתחילה על כ-1,500 קמ"ר, הצטמצם במהירות. בשלב ראשון נאלצו הגרמנים לפנות במהירות את כוחותיהם מהחלק המערבי של מבלט קורסון-צ'רקאסי, כדי להגן על עורפם, שנחשף עקב התקדמות הכוחות הסובייטיים שכיתרו את המבלט, וליצור מערך הגנה היקפי. בשלב שני החל שטמרמן להסיג את כוחותיו מהחלקים המזרחי והצפוני של הכיס לכיוון העיר קורסון, כדי להתקרב ככל האפשר לכוחות החילוץ של מאנשטיין. עד 10 בפברואר הצטמצם שטח הכיס הגרמני ל-450 קמ"ר בלבד.[28] יום לפני כן כבשו הכוחות הסובייטיים את העיר גורודישצ'ה (אנ'). החל מ-11 בפברואר, במקביל לחידוש ההתקדמות של קורפוס הפאנצר ה-3 לקראתו, החל "כוח שטמרמן" להבקיע את דרכו לכיוון דרום-מערב, בשורה של התקפות לילה, דרך שטח שכבר נכבש על ידי הצבא האדום, כדי להגיע לעמדת זינוק טובה לקראת הפריצה החוצה מטבעת הכיתור הסובייטית. ב-13 בפברואר איבדו הגרמנים את מסלול הנחיתה האחרון שעמד לרשותם בתוך הכיס (וכתוצאה מכך לא ניתן היה להמשיך לפנות פצועים מהכיס, והלופטוואפה התקשה להמשיך בהעברת אספקה ל"כוח שטמרמן"), וב-14 בחודש נפלה העיר קורסון עצמה לידי הכוחות הסובייטיים המתקדמים. עד 15 בפברואר נותר בידי הגרמנים שטח של כ-18 קמ"ר, שכלל 3 נקודות יישוב, סביב הכפר שנדרובקה, שהיה חשוף כולו לאש הארטילריה הסובייטית.
הלחימה בזירה האווירית והרכבת האווירית הגרמנית ל"כיס קורסון"
במקביל למערכה הקרקעית סביב כיס קורסון-צ'רקאסי, התנהלה לחימה אינטנסיבית גם בזירה האווירית, כאשר הצדדים היריבים נאבקו על השגת עליונות אווירית בשמים מעל שדה הקרב. בנוסף להענקת סיוע אווירי לכוחות הקרקע, מילאו כוחות האוויר של שני הצדדים תפקיד חיוני בהעברת דלק ותחמושת לכוחות הקרקע שלהם במהלך הקרב. הפשרת השלגים המוקדמת ותשתית הדרכים הדלה באזור בו התנהלה המערכה, הקשו מאוד על העברת אספקה לכוחות החלוץ של הצדדים היריבים, ולעיתים קרובות ניתן היה לתספק אותם רק בדרך האוויר. בצד הגרמני נדרש הלופטוואפה גם להשקיע כוחות ומשאבים ניכרים בהעברת אספקה בדרך האוויר לכוחות הציר, שכותרו בכיס קורסון, כדי לאפשר להם להחזיק מעמד עד להגעת כוחות החילוץ של מאנשטיין. מערך התובלה של הלופטוואפה ריכז שלוש כנפות של מטוסי תובלה לצורך מבצע הרכבת האווירית לכיס.
ב-29 בינואר 1944, יום בלבד לאחר השלמת כיתור הכוחות הגרמניים במבלט קורסון-צ'רקאסי, החל חיל האוויר הגרמני בהפעלת רכבת אווירית לתספוק הכוחות המכותרים, והיא המשיכה לפעול עד לתום המערכה סביב כיס קורסון. במסגרת הרכבת האווירית ביצעו מטוסי קורפוס האוויר השמיני למעלה מ-1,500 גיחות, מתוכם 832 גיחות של מטוסי תובלה, ו-478 גיחות של מפציצים, שהוסבו להצנחת חבילות אספקה. הם העבירו למעלה מ-2,000 טון של דלק, תחמושת ומזון ל"כוח שטמרמן", וחילצו יותר מ-4,000 פצועים מהכיס המכותר.[29] בחמשת הימים הראשונים ספגו מטוסי התובלה שהשתתפו ברכבת האווירית אבדות ניכרות מתקיפות מטוסי קרב סובייטיים. מסלולי הנחיתה בתוך שטח הכיס הגרמני ספגו תקיפות בלתי פוסקות של מטוסי תקיפה סובייטיים. ב-1 בפברואר בלבד אבדו הגרמנים 16 מטוסי תובלה, שהופלו או התרסקו בנחיתות חירום, וכ-150 פצועים שהיו על סיפונם נהרגו. כתוצאה מכך, הם נאלצו לעבור לטוס בגובה גבוה ובעיקר בשעות החשיכה וקיבלו ליווי של מטוסי קרב. למרות הקשיים, עד 3 בפברואר סיפקה הרכבת האווירית 120–140 טון אספקה ליום לכוחות המכותרים ופינתה כ-2,800 פצועים מהכיס. המרחק הקצר בין קורסון לבין שדות התעופה הגרמניים באזור אומן, אפשר למטוסים שהשתתפו ברכבת האווירית לבצע מספר גיחות ביום. המעבר לטיסה בליווי מטוסי קרב גרם להפחתה ניכרת באבדות שספגו מטוסי התובלה הגרמניים, אך מטוסי הקרב המלווים, שנאלצו לטוס במהירות נמוכה, כדי לספק הגנה צמודה למטוסי התובלה האיטיים, ספגו אבדות ניכרות ממטוסי הקרב הסובייטיים, שתקפו את מבני המטוסים הגרמניים.[30]
כתוצאה מהפשרת השלגים, החל מ-4 בפברואר הפך מסלול הנחיתה המרכזי בתוך כיס קורסון לבלתי שמיש, וניתן היה להמשיך לתספק את הכיס רק באמצעות הטלת חבילות אספקה מגובה נמוך. נחיתת מטוסים בשטח הכיס, ופינוי הפצועים באמצעותם, התחדשה רק ב-9 בחודש, לאחר שהגרמנים אלתרו שני מסלולי נחיתה חלופיים סמוך לעיר קורסון. במהלך הימים הבאים (14-9 בפברואר) הועברו ל״כוח שטמרמן״ בדרך האוויר 100–185 טון אספקה ליום. אובדן מסלולי הנחיתה באזור קורסון, אילץ את הגרמנים לחזור להסתמך, החל מ-13 בפברואר, על הטלת חבילות אספקה מהאוויר, אך הרכבת האווירית המשיכה לפעול עד לרגע האחרון לפני הפריצה החוצה של הכוח הגרמני המכותר (16 בפברואר בלילה).
הצבא הסובייטי הפעיל במהלך מבצע קורסון-שבצ'נקובסקי שתי ארמיות אוויר (השנייה והחמישית), שכללו ערב פתיחת המבצע למעלה מאלף מטוסים מבצעיים. בשלבי הפתיחה של המתקפה הסובייטית, הם נהנו מעדיפות מספרית גדולה על כוחות האוויר שעמדו לרשות הצד הגרמני. במהלך הקרב ביצעו המטוסים הסובייטיים למעלה מ-9,000 גיחות, תוך שהם מנצלים כל רגע שתנאי מזג האוויר אפשרו פעילות אווירית, ושלטו בדרך כלל בשמים מעל שדה הקרב. אולם קורפוס האוויר השמיני, שקיבל תגבורות ניכרות במהלך הקרב, הצליח לעיתים להשיג עליונות אווירית מקומית באמצעות ריכוז מאמץ בגזרות מוגבלות - למשל בשלב הפתיחה של המתקפה השנייה של קורפוס הפאנצר ה-3 (12-11 בפברואר) - ולהעניק סיוע אווירי יעיל לכוחות הקרקע הגרמניים.
כדי להתמודד עם האתגר של הרכבת האווירית הגרמנית, הטיל הפיקוד הסובייטי על ארמיית האוויר ה-2 את המשימה למנוע את המשך התיספוק מהאוויר של כיס קורסון-צ'רקאסי, כולל תקיפת שדות התעופה באזור אומן וויניצה, מהם פעלה הרכבת האווירית, בעוד ארמיית האוויר ה-5 נועדה להתרכז בהענקת סיוע אווירי לפעילות כוחות הקרקע הסובייטיים במרחב קורסון. יחידה מיוחדת של מטוסי קרב, שהורכבה מטייסים מנוסים, שכל אחד מהם הפיל מספר מטוסי אויב, הועברה לאזור קורסון, כדי לסייע בהתמודדות מול הרכבת האווירית הגרמנית.
לפי מקורות גרמניים, אבדות הלופטוואפה במהלך הפעלת הרכבת האווירית הסתכמו ב-50 מטוסים שהושמדו, כולל 32 מטוסי תובלה, ו-150 מטוסים נוספים שניזוקו. אולם אין נתונים לגבי סך האבדות של חיל האוויר הגרמני במהלך המערכה סביב מבלט קורסון-צ'רקאסי[31] לפי מקורות סובייטיים, במהלך מבצע קורסון-שבצ'נקובסקי כולו, הפיל חיל האוויר הסובייטי 257 מטוסים גרמניים, במחיר 123 מטוסים סובייטיים שאבדו. הם העריכו, שלמעלה מ-200 מטוסים נוספים, רובם מטוסי תובלה, הושמדו על הקרקע בסדרת תקיפות מהאוויר על שדות תעופה ומסלולי נחיתה גרמניים בתוך הכיס ומחוץ לו.[32]
אם להסתמך על המקורות הגרמניים, מבצע הרכבת האווירית לכיס קורסון-צ'רקאסי היה הצלחה גדולה של הלופטוואפה. במהלך המבצע הועברו לכוח הגרמני המכותר בדרך האוויר כמאה טון אספקה בממוצע ליום (כמות שנפלה אך במעט מהכמות שסיפקה הרכבת האווירית לסטלינגרד לארמייה השישית המכותרת), שאפשרו ל"כוח שטמרמן" להמשיך לתפקד ולהילחם ביעילות במשך כמעט שלושה שבועות, עד ל"פריצה החוצה" מטבעת הכיתור הסובייטית. גם המקורות הסובייטיים מודים בחצי פה, שכוחות האוויר שלהם לא הצליחו למנוע לחלוטין את מבצע התיספוק מהאוויר של הכוח הגרמני המכותר, אם כי הם טוענים, שהסבו אבדות כבדות למטוסים שהשתתפו ברכבת האווירית הגרמנית.
הפריצה החוצה של "כוח שטמרמן"
לקראת אמצע פברואר נעשה מצבו של "כוח שטמרמן" (Gruppe Stemmermann) נואש יותר ויותר. פחות מ-10 ק"מ הפרידו בינו לבין העמדות הקדמיות של קורפוס הפאנצר ה-3, אך כל הניסיונות של הקורפוס לכבוש את ז'ורז'ינצי ו"גבעה 239" ולחבור אל הכוח המכותר, נכשלו, והתקפות נגד סובייטיות עזות אילצו אותו לעבור למגננה. גודל הכיס שהוחזק על ידי "כוח שטמרמן" לא עלה עתה על 6 על 8 קילומטר, ובתוך שטח זה הצטופפו כ-50 אלף חיילים ואלפי כלי רכב. כל שטח הכיס הגרמני נמצא תחת הרעשה עזה של תותחים ומשגרי רקטות סובייטיים, שגרמו אבדות כבדות לכוחות המכותרים בתוכו. שטחו הקטן של הכיס ואובדן מסלול הנחיתה הגרמני האחרון, היקשו מאוד את המשך התיספוק מהאוויר של הכוח המכותר. איבן קונייב ריכז סביבו 3 ארמיות משולבות וקורפוס פרשים, בסיוע כוחות שריון מארמיית המשמר המשוריינת ה-5 ומארמיית הטנקים ה-6, והמתקפה הסופית לחיסול הכוחות המכותרים נועדה להיפתח ב-17 בפברואר.
ב-16 בפברואר החליט מאנשטיין, מבלי להמתין לקבלת אישור מהיטלר, להורות לכוח שטמרמן לפרוץ החוצה מטבעת הכיתור באותו לילה (16/17 בחודש) ולחבור עם כוח החילוץ בראש הגשר סמוך לליסיאנקה. תאובלד לאב, מפקד הקורפוס ה-42, קיבל פיקוד על הכוחות, שנועדו לבצע את הפריצה החוצה. הכוח בפיקודו כלל את שלוש הדיוויזיות החזקות ביותר של "כוח שטמרמן". הן נועדו לתקוף מקו חילקי-קומארובקה, ולהבקיע את טבעת הכיתור בחזית צרה ברוחב כ-4.5 ק"מ, בין הכפרים ז'ורז'ינצי בצפון ופוחאפינצי (Pochapintsy (אוק')) בדרום. דיוויזיית האס אס "ויקינג" (שכללה גם את בריגדת האס אס "ואלוניה"), שנועדה להתקדם באגף הדרומי של כוח הפריצה, הייתה הגדולה והחזקה ביותר מבין היחידות בכיס הגרמני. ערב הפריצה החוצה היא כללה למעלה מ-11 אלף חיילים, 13 טנקים ותותחי סער מבצעיים, 9 תותחים מתנייעים וכמה עשרות קני ארטילריה נגררים. כל אחת מהדיוויזיות בכוח הפריצה נועדה להתקדם במבנה של שדרת מסע עמוקה, ואורגנה בחמישה דרגים שינועו זה אחר זה. שלושה הדרגים הראשונים כללו כמעט את כל היחידות הקרביות של הדיוויזיה (כולל יחידות הארטילריה), ואילו הפצועים (מלווים בגדוד חי"ר), אנשי המפקדה, דרגי האספקה והשירותים העורפיים רוכזו בזנב הטור. גנרל שטמרמן קיבל את הפיקוד על משמר המאסף, שכלל את השרידים של שתי דיוויזיות נוספות. משימתו הייתה להגן על עורפם של כוחותיו של לאב במהלך הפריצה החוצה, ולסגת באופן מדורג בעקבותיהם. כ-1,500 פצועים קשה הושארו מאחור בכפר שנדרובקה, בהשגחת רופאים ואחים מתנדבים, לחסדי הצבא האדום.[33] יחידות הוואפן אס אס לקחו עמן גם את הפצועים קשה שלהן, משום שידעו שהם יוצאו להורג במקום על ידי הסובייטים[34]
הפריצה החוצה של "כוח שטמרמן" החלה ב-16 בפברואר בשעה 23:00. בשלב הראשון הצליחה המתקפה הגרמנית, שנערכה בלילה חשוך וסוער במיוחד, בעיצומה של סופת שלג, ללא הרעשה ארטילרית מקדימה, להפתיע לחלוטין את הכוחות הסובייטיים בטבעת הכיתור הפנימית. ריכוז הכוחות הגרמניים לקראת הפריצה התבצע בחשאי, וכוחות החלוץ של הדיוויזיות, שנכללו בכוח הפריצה, קיבלו הוראה להשתמש בנשק קר (סכינים וכידוני רובה) במהלך ההשתלטות על העמדות הסובייטיות, כדי לשמור על אלמנט ההפתעה עד כמה שניתן. הרגימנטים הגרמניים המובילים לא התקשו להבקיע דרך הקווים של שתי הדיוויזיות הסובייטיות שעמדו בדרכם. שני גדודים מהרגימנט המוביל של "פלגת הקורפוס B" והרגימנט המוביל של הדיוויזיה ה-72, שכללו יחדיו פחות מאלף חיילים, הצליחו להסתנן בין ז'ורז'ינצי לבין "גבעה 239", שהוחזקו על ידי כוחות סובייטיים חזקים, והגיעו לפני הזריחה לקווים הגרמניים סמוך לליסיאנקה כמעט ללא פגע. אולם בשלב זה החלה תוכנית הפריצה החוצה להשתבש.
הרעש מההיתקלויות עם כוחות החלוץ הגרמניים הכניס לכוננות את הכוחות הסובייטיים בטבעת הכיתור החיצונית. כוחות אלו, שכללו יחידות מקורפוס הטנקים ה-18 ומקורפוס המשמר המשוריין ה-5 באזור ז'ורז'ינצי, ואת דיוויזיית המשמר ה-41, שהחזיקה ברכס שתחילתו ב"גבעה 239", יצרו מחסום שהורכב מעשרות טנקים ואלפי חיילים, בין ז'ורז'יצי לבין השטח המיוער מדרום ל"גבעה 239". הדרג השני של שלוש הדיוויזיות בכוח הפריצה, שנע בעקבות כוחות החלוץ, נתקל באש טנקים, ארטילריה ונשק קל מהכוחות הסובייטיים באזור זה, ומפקדיו העדיפו לעקוף אותו מדרום, במקום לנסות להבקיע דרכם. מספר יחידות גרמניות תקפו את הכוחות הסובייטיים, שהחזיקו בשטח המיוער מדרום ל"גבעה 239", והצליחו להבקיע דרכם ולהגיע לראש הגשר בליסיאנקה. אולם רוב הכוחות הגרמניים שינו את מסלול התנועה המתוכנן, כדי לעקוף מדרום את "גבעה 239", ונדחקו אל תוך מסדרון צר בין העמדות הסובייטיות שעל הגבעה לבין פוחאפינצי. שינוי מסלול התנועה גרם לאובדן זמן יקר, הרחיק את "כוח שטמרמן" מראש הגשר הגרמני מצפון לנהר גנילוי טיקיץ', ואילץ אותו לחצות את הנהר כדי להגיע לקווים הגרמניים.[35]
כשעלה השחר עדיין נמצאו הכוחות העיקריים של "כוח שטמרמן" בדרכם לנהר גנילוי טיקיץ', ולפחות מחציתם עדיין לא יצאו כלל מתחומי הכיס הגרמני המקורי (האזור סביב שנדרובקה). הקרקע בנתיב הנסיגה הגרמני הייתה מבותרת במספר רב של ערוצי נחלים יבשים ועמוקים מלאים בשלג, שהיקשו מאוד על התנועה, ופקקי תנועה קשים, שנוצרו כתוצאה מריכוז של אלפי כלי רכב ועגלות נגררות, סתמו את צירי התנועה המועטים מהכיס מערבה. בצד הסובייטי, תנאי מזג האוויר הקשים וערפל הקרב גרמו לכך, שרק בשעות הבוקר המאוחרות הבין הפיקוד הסובייטי את חומרת המצב, והחל להזרים כוחות לאזור, כדי למנוע מהכוח הגרמני לחמוק מטבעת הכיתור ברגע האחרון. קונייב גיבש תוכנית להשמדת הכוחות הגרמניים הנסוגים, במסגרתה נועדו קורפוס הטנקים ה-18 והדיוויזיה ה-206 לתקוף אותם מכיוון צפון מערב, בעוד קורפוס משמר הפרשים ה-5 ודיוויזיית המשמר המוטסת ה-5 תוקפים מכיוון דרום מזרח. שני הכוחות נועדו לחסום את ציר הנסיגה העיקרי של "כוח שטמרמן", לבתר את הכוחות הנסוגים למספר חלקים, ולהשמיד אותם בזה אחר זה. במקביל נועד קורפוס הטנקים ה-29 בסיוע קורפוס הרובאים ה-73 לתקוף את הכיס הגרמני מכיוון מזרח, לכבוש את שנדרובקה, קומארובקה וחילקי, ולתקוף מהעורף את השדרות הגרמניות הנסוגות. דיוויזיית המשמר ה-41 בסיוע יחידות טנקים משלושה הקורפוסים של ארמיית המשמר המשוריינת ה-5 נועדה לשמש ככוח חסימה בקו ז'ורז'ינצי-גבעה 239-פוצ'פינצי. הייתה זו תוכנית טובה על הנייר, אך בפועל חסרו לקונייב כוחות ליישומה. קורפוס משמר הפרשים ה-5, למשל, נמצא במרחק של כ-40 ק"מ מיעדיו, וכוחותיו העיקריים הגיעו לזירת הלחימה רק בשעות הערב של 17 בפברואר. בנוסף, שלוש דיוויזיות החי"ר (הדיוויזיות ה-180 וה-206 ודיוויזיית המשמר המוטסת ה-5), שהיו הקרובות ביותר לאזור הפריצה החוצה, ספגו אבדות כבדות במהלכה, ולכן לא יכלו למלא תפקיד משמעותי בתוכניתו של קונייב. מצב הדרכים הקשה ומחסור באמצעי תובלה, מנעו מהפיקוד הסובייטי לנייד במהירות יחידות חי"ר נוספות כדי לסתום את הפירצה שנוצרה בטבעת הכיתור. ללא סיוע חיל רגלים, למעט דיוויזיית המשמר ה-41, התקשו הטנקים והפרשים הסובייטיים למנוע את הפריצה החוצה של עשרות אלפי חיילים גרמניים נואשים.[36]
לקראת שעות הבוקר המאוחרות החלו ההתקפות הסובייטיות על האגפים של הטורים הגרמניים הנסוגים להתגבר, והפכו כבדות ומרוכזות יותר. מרבית אמצעי הנ"ט וכלי הרכב המשוריינים של "כוח שטמרמן" הושמדו, או ננטשו מסיבות שונות, בימים שקדמו לפריצה החוצה, ובמהלך הפריצה עצמה. לכן שדרות המסע הגרמניות נותרו כמעט ללא הגנה מפני הטנקים הסובייטיים. טנקים ופרשים סובייטיים התרכזו בעיקר בתקיפת הדרגים העורפיים של שדרות המסע, שם רוכזו הפצועים, ואנשי המנהלה והשירותים, ערכו טבח בחיילים הנסוגים, וגרמו לכאוס ולפאניקה המונית בקרבם. חלק מהחיילים ניסו להימלט ולמצוא מחסה בגאיות העמוקים בסביבה, שם צדו אותם הפרשים הסובייטיים בימים הבאים.[37]
המאמצים הסובייטיים לחסום את נתיבי הנסיגה הגרמניים, ולהשמיד את הכוחות הנסוגים לא היו מתואמים. הסבר אפשרי אחד לכך היא העובדה, שהיחידות הסובייטיות שהיו מעורבות בהן השתייכו הן לטבעת הכיתור הפנימית והן לטבעת הכיתור החיצונית, ולכן לא נמצאו תחת פיקוד אחיד. לדעת החוקר האמריקאי דאגלס נאש, ייתכן שהיריבות האישית המרה בין ז'וקוב וקונייב, שפיקדו על שתי טבעות הכיתור, תרמה להחרפת בעיה זו. בנוסף לכך, לפי דיווחים גרמניים, הכוחות הסובייטיים לא הפגינו נחישות מספקת למנוע את הפריצה החוצה של ״כוח שטמרמן״, ויחידות טנקים סובייטיות העדיפו במקרים רבים לירות על הטורים הנסוגים ממרחק בטוח, ולא ניסו לתקוף אותם ישירות. הסבר אפשרי אחד לזהירות אותה הפגינו הטנקיסטים הסובייטיים, הוא החשש מפני מטולי הנ"ט היעילים (פאנצרפאוסט ופאנצרשרייק), בהם צוידו החיילים הגרמניים, שאכן הצליחו להשמיד מספר טנקים סובייטיים במהלך הפריצה החוצה.
אש הארטילריה הסובייטית, גם היא לא הייתה מתואמת ומרוכזת דיה. במקום לחסום את צירי הפריצה החוצה של "כוח שטמרמן" באמצעות ריכוזים מאסיביים של אש ארטילרית, ולרכז מספר רב של קני ארטילריה להפגזת האתרים בהם חצו הטורים הגרמניים את הגנילוי טיקיץ', יחידות הארטילריה הסובייטיות התרכזו בעיקר בירי מטווח קצר על הטורים הגרמניים, ולעיתים אף על קבוצות קטנות של חיילים. הם גרמו אמנם אבדות כבדות לשדרות המסע הגרמניות, אך לא ניצלו את כוח האש שלהן באופן מיטבי. ירי הארטילריה בוצע לעיתים בטווחים קצרים כל כך, עד שבמספר מקרים סוללות ארטילריה סובייטיות נשטפו על ידי התקפות נגד של חיילים גרמניים נואשים.
לקראת שעות הצהריים הגיעו לבסוף שרידי שלוש הדיוויזיות הגרמניות שנכללו בכוח הפריצה, שיחידותיהן התערבבו זו בזו עקב הכאוס הכללי, לנהר גנילוי טיקיץ', ומצאו עצמם לכודים בצד הלא נכון של הנהר. הם הגיעו לגדות הנהר במרחק של כ-3 ק"מ מדרום לליסיאנקה ולראש הגשר שהוחזק על ידי דיוויזיית הפאנצר הראשונה, ונוכחו לדעת שאין להם דרך לחצות את הנהר, שרוחבו תפח לכדי 15 מטר עקב הפשרת השלגים. הפיקוד הגרמני לא חזה את האפשרות הזאת, ולכן לא נעשה ניסיון להקים גשרים נוספים במורד הנהר. חיילים רבים, שנתקפו בפאניקה מפחד הטנקים הסובייטיים הקרבים, ניסו לשחות לעברו השני של הנהר במים הקפואים, בעוד אחרים ניסו לצלוח אותו באמצעי ציפה מאולתרים. מספר מפקדים ניסו לבנות גשרים על הנהר תוך שימוש באמצעים מאולתרים למיניהם, או לאלתר שרשרות אנושיות, שיאפשרו צליחה שלו בצורה מסודרת יותר. כל מאמצי הצליחה התנהלו תחת אש בלתי פוסקת של ארטילריה וטנקים סובייטיים, שהמשיכו לתקוף את השדרות הגרמניות בדרכן לנהר. למזלם של הגרמנים, הפיקוד הסובייטי לא עשה מאמצים רציניים להשתלט על אתרי הצליחה המרכזיים, או להנחית התקפות בקנה מידה גדול על הכוחות הגרמניים שהתרכזו בקרבתם. לפי הדיווחים הגרמניים, הכוחות הסובייטיים שנמצאו בקרבת אתרי הצליחה, הסתפקו בדרך כלל בירי מטנקים עליהם מטווח כמה מאות מטרים, או בתקיפות פגע וברח, שבוצעו על ידי קבוצות טנקים קטנות.
במקביל ללחימה של הדיוויזיות הגרמניות, שנכללו בכוח הפריצה החוצה, ניהלו שתי הדיוויזיות (ה-57 וה-88) של משמר המאסף בפיקוד גנרל שטמרמן, קרבות עזים נגד כוחות סובייטיים חזקים, שתקפו אותם מכיוון מזרח. בסיוע שארית כלי הרכב המשוריינים של דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-5 ומספר יחידות ארטילריה, הצליחו כוחות המאסף הגרמניים להדוף שורת התקפות מצד קורפוס הטנקים ה-29 בסיוע יחידות חי"ר, ולמנוע מהם לזנב בכוחות הנסוגים, תוך שהם מנהלים קרב נסיגה מסודר, ונסוגים מקו עצירה אחד למשנהו. לפי מקורות גרמניים, כ-80 אחוז מהחיילים של משמר המאסף הצליחו להיחלץ מטבעת הכיתור הסובייטית ולהגיע בשלום לקווים הגרמניים. אולם אלפי חיילים אחרים, רובם המכריע פצועים או חיילים מיחידות בלתי קרביות, שאיבדו את דרכם או נשרכו מאחור מסיבות שונות, נהרגו או נלכדו על ידי הכוחות הסובייטיים במהלך 17 בפברואר ובפעולות טיהור שנערכו בימים הבאים.[38]
קורפוס הפאנצר ה-3, שיחידותיו היו מתוחות עד קצה גבול היכולת, לא יכול היה לספק סיוע משמעותי לפריצה החוצה של "כוח שטמרמן". בשעות הצהריים פתחו הטנקים, שנותרו ל"רגימנט הפאנצר הכבד באקה", בהתקפה על "גבעה 239" במטרה לרתק את הכוחות הסובייטיים באזור, ולפתוח מסדרון חילוץ לכוחות הגרמניים הנמלטים מהכיס. ההתקפה לא נתקלה כמעט בהתנגדות, מכיוון שכל הכוחות הסובייטיים בגזרה היו מרוכזים במאמצים למנוע את הפריצה החוצה של "כוח שטמרמן", והכוח הגרמני כבש את פסגת הגבעה והחזיק בה במשך מספר שעות. מספר רב של קבוצות קטנות של חיילים גרמניים, ניצלו את ההזדמנות כדי לעבור דרך הכוח שהחזיק בגבעה, ולחבור לכוחות בראש הגשר בליסיאנקה. אולם הכוחות העיקריים של "כוח שטמרמן" כבר נמצאו בשלב זה מדרום ל"גבעה 239", ולא היו מודעים לפירצה בטבעת הכיתור הסובייטית החיצונית.
צליחת נהר גנילוי טיקיץ' נמשכה גם לאחר רדת החשיכה, ובשלבי הסיום שלה הקימו פלסים גרמניים מספר גשרים במורד הנהר, ובכך אפשרו לשרידי משמר המאסף של "כוח שטמרמן" לצלוח את הנהר בצורה מסודרת. במהלך הצליחה מתו מאות חיילים גרמניים, אם לא יותר, מטביעה או מהיפותרמיה, ורוב החיילים שהצליחו להגיע לגדה המערבית של הנהר איבדו את כל ציודם הצבאי. למרות התנאים הקשים ביותר בהם התנהלה צליחת הנהר, וההתקפות הבלתי פוסקות של כוחות סובייטיים על השדרות הגרמניות הנסוגות במהלך 17 בפברואר, המקורות הגרמניים טוענים, שמתוך כ-48 אלף חיילים שהשתתפו במבצע הפריצה החוצה, כ-36 אלף איש, כולל כ-7,500 פצועים, הצליחו להגיע לקווים הגרמניים. כלומר, האבדות שספג "כוח שטמרמן" במהלך הפריצה החוצה הסתכמו בכ-12 אלף הרוגים ושבויים, לא כולל הפצועים קשה שהושארו מאחור בשנדרובקה. התמונה המצטיירת מהמקורות הסובייטיים שונה לחלוטין. קונייב[39] וז'וקוב[40] טענו שניהם, שרק מספר קטן של כלי רכב משוריינים, ובתוכם בעיקר קצינים גרמניים בכירים, הצליחו לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית, וכמעט כל החיילים שהשתתפו בניסיון הפריצה החוצה של "כוח שטמרמן" נהרגו (כולל גנרל שטמרמן עצמו), או נפלו בשבי. טענה זו אומצה על ידי ההיסטוריוגרפיה הסובייטית הרשמית והמחקרים הסובייטיים שעסקו במבצע קורסון-שבצ'נקובסקי.
סיכום והשלכות הקרב
אין מחלוקת על כך שקרב קורסון-צ'רקאסי הסתיים בניצחון סובייטי, אם כי השגתו עלתה לצבא האדום במחיר יקר. אף על פי שהצבא הסובייטי נכשל בהשמדת כל הכוחות שכותרו בכיס קורסון, הוא גרם אבדות כבדות לקבוצת ארמיות דרום. היחידות שנלכדו בתוך הכיס, חדלו להתקיים ככוח לוחם. הן איבדו לפחות 50 אחוז ממצבתן, וכמעט את כל הציוד הכבד וכלי הרכב שלהן, ושרידיהן נשלחו לעורף לצורך מנוחה וארגון מחדש. הקרב שאב לתוכו חלק גדול מהעתודות הניידות של קבוצת ארמיות דרום, שנדרשו בגזרות אחרות של החזית, והיחידות שהשתתפו במאמצי החילוץ של "כוח שטמרמן" מקורפוס הפאנצר ה-47 ומקורפוס הפאנצר ה-3, ספגו אף הן אבדות ניכרות בכוח אדם ובמיוחד בציוד כבד. שני הקורפוסים - שכללו 8 דיוויזיות פאנצר, 2 גדודי פאנצר כבדים, שני גדודי פנתר וכמה גדודים של תותחי סער - נותרו בראשית מרץ 1944 עם מספר עשרות כלי רכב משוריינים מבצעיים בלבד. על חומרת המצב תעיד העובדה, ש-171 מתוך 187 הטנקים מדגם פנתר, שנותרו לארמיית הפאנצר הראשונה, ניזוקו בדרגות חומרה שונות ונמצאו בתיקונים.
מבצע קורסון-שבצ'נקובסקי סימן שינוי באסטרטגיה של הצבא האדום במלחמתו נגד גרמניה הנאצית ומדינות הציר. הייתה זו הפעם הראשונה, שהצבא הסובייטי הצליח לכתר ולהשמיד כוחות גדולים של הוורמאכט מאז קרב סטלינגרד. עד ראשית 1944 היעד העיקרי של מבצעי הצבא האדום היה שחרור שטחי ברית המועצות מידי הכובשים הנאצים, ואילו לאחר מכן הסטאבקה שמה דגש על כיתור והשמדת כוחות האויב ולא רק על כיבוש שטחים. במהלך השנים 1944–1945 ניהלו כוחות הצבא האדום שורה ארוכה של מערכות כיתור והשמדה, במסגרתם כותרו כוחות גדולים של צבאות הציר, ומאות אלפי חיילים נפלו בשבי הסובייטי. הצבא האדום צבר ביטחון עצמי ומיומנות מקצועית, וארמיות הטנקים שלו ניהלו מבצעים עמוק בשטחי העורף של האויב, תוך שימוש באותן טקטיקות אותן הפעיל הצבא הגרמני בהצלחה כה רבה בשנים הראשונות של המלחמה.
בראשית מרץ 1944, זמן קצר לאחר סיום קרב קורסון-צ'רקאסי, פתחו החזיתות האוקראיניות הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית בשורת מתקפות גדולות חדשות, במהלכן הם אילצו את כוחות קבוצת ארמיות דרום לסגת שוב ושוב, כדי להינצל מכיתור והשמדה. הדיוויזיות הניידות של מאנשטיין, נשחקו כל כך במהלך הלחימה בחודשיים הראשונים של 1944, עד שלא יכלו להציג התנגדות משמעותית לכוחות המשוריינים הסובייטיים, שנהנו מעדיפות מספרית גדולה. עד אמצע אפריל שחררו הכוחות הסובייטיים כמעט את כל שטח אוקראינה המערבית, הגיעו לגבולות ברית המועצות ערב מבצע ברברוסה, ואף חדרו לשטח רומניה, תוך שהם גורמים אבדות כבדות לקבוצת ארמיות דרום, ומפצלים את כוחותיה.
אבדות הצדדים היריבים והמחלוקת ההיסטוריוגרפית סביב הקרב
קיימת מחלוקת חריפה בין המקורות הסובייטיים והמקורות המערביים ביחס להערכת קרב קורסון-צ'רקאסי. בברית המועצות נתפס הקרב כניצחון סובייטי גדול, "סטלינגרד על הדנייפר", במסגרתו כותרו והושמדו כוחות נאציים גדולים, לאחר שסוכלו כל ניסיונות קבוצת ארמיות דרום לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית. בגרמניה הנאצית, לעומת זאת, הציגה התעמולה הנאצית את הקרב כניצחון גרמני, תוך שימת דגש על הצלחת "כוח שטמרמן" להיחלץ מהכיתור הסובייטי בסיוע כוח החילוץ של מאנשטיין ועל גבורת החיילים הגרמנים בתוך הכיס ומחוץ לו. נראטיב זה אומץ במידה מסוימת על ידי מספר חוקרים מערביים, שכתבו מחקרים העוסקים בקרב.[41]
המחלוקת העיקרית בין המקורות הסובייטיים והמערביים מתמקדת בשתי נקודות - מספר החיילים הגרמניים שהצליחו להיחלץ מכיס קורסון, ומספר האבדות שספג הצד הגרמני במהלך קרב קורסון-צ'רקאסי. המקורות הסובייטיים טענו, שכמעט כל הכוחות הגרמניים שכותרו בכיס קורסון הושמדו, ושבמהלך הקרב ספגו הגרמנים לפחות 73 אלף אבדות, מתוכם כ-18 אלף שבויים. בנוסף לכך איבדו הגרמנים כמויות גדולות של ציוד כבד, כולל כ-600 טנקים וכ-500 מטוסים.[42] לפי מחקר של הצבא הסובייטי על הקרב, אבדות הצד הגרמני היו כבדות אף יותר, והסתכמו ב-83 אלף הרוגים, פצועים ונעדרים, מתוכם כ-20 אלף נפגעים לכוחות שהשתתפו במאמצי החילוץ של הכוחות שכותרו בכיס קורסון.[43] על פי המקורות הגרמניים, הכוחות שכותרו בתוך כיס קורסון ספגו בסך הכל כ-31 אלף אבדות, מתוכם כ-19 אלף הרוגים, נעדרים ושבויים, וכ-12 אלף פצועים (שחולצו מהכיס בדרך האוויר, או בפריצה החוצה של "כוח שטמרמן"). בנוסף לכך, ארמיית הפאנצר הראשונה והארמייה השמינית ספגו למעלה מ-9,000 נפגעים בין 20 בינואר ל-20 בפברואר 1944, שרובם נפגעו במסגרת מאמצי החילוץ של כיס קורסון. האבדות הגרמניות בציוד כבד הסתכמו ב-156 טנקים ו-50 מטוסים בלבד, אולם נתונים אלו מתייחסים רק לרק״מ ולכלי טיס שהושמדו לחלוטין, ולא לציוד לחימה כבד שנפגע או ניזוק בדרגות חומרה שונות, אך חולץ משדה הקרב. לפי מחקר מערבי אחר, המסתמך אף הוא על נתונים גרמניים, הצבא הגרמני איבד במהלך הקרב כ-300 כלי רכב משוריינים שהושמדו או ננטשו מסיבות שונות, 240 מתוכם אבדו במהלך ניסיונות החילוץ של ״כוח שטמרמן״ על ידי קורפוסי הפאנצר ה-3 וה-47.[44]
לפי מחקר עדכני של החוקר הרוסי גרגורי קריוושייב, אבדות שתי החזיתות הסובייטיות שהשתתפו במבצע קורסון-שבצ'נקובסקי בין 24 בינואר ל-17 בפברואר 1944 הסתכמו בכ-80 אלף חיילים, מתוכם 24,300 הרוגים ונעדרים וכ-56 אלף פצועים[45] אולם חלק מהאבדות, במיוחד של החזית האוקראינית הראשונה, היו של כוחות שלא היו מעורבים בלחימה סביב כיס קורסון. הגרמנים טענו שהשמידו למעלה מ-700 טנקים סובייטיים במהלך הקרב,[46] וטענות אלו אומצו על ידי מחקרים מערביים עדכניים העוסקים בקרב, שהעריכו את אבדות הצד הסובייטי ב-606 עד 850 כלי רכב משוריינים. [א]
מורשת הקרב
הקרב הונצח במספר סרטים וספרים שיצאו לאור בברית המועצות. הסרט התיעודי "הניצחון באוקראינה המערבית" הוצג לראשונה כבר בשנת 1945. הסרט העלילתי "אם האויב לא נכנע" בבימויו של טימופיי לווצ'וק עלה לאקרנים בשנת 1982.
בנוסף, בשנת 1945 הוחלט להקים מוזיאון המוקדש לקרב. המוזיאון הוקם בארמון נסיכי לופוכין, משפחת אצולה שעלתה לגדולה בסוף המאה ה-18 ונותרה בעלת השפעה באזור קורסון עד מהפכת אוקטובר. התצוגה הראשונה נפתחה לקהל בשנת 1947 והתמקמה בשלושה אולמות בארמון. בשנת 1952 עבר המוזיאון עיצוב מחודש, והתצוגה הורחבה לכדי 12 אולמות. לאחר התפרקות ברית המועצות עבר המוזיאון לידי ממשלת אוקראינה העצמאית. האוקראינים המשיכו את המורשת הסובייטית וכללו את המוזיאון במסגרת פארק לאומי גדול המוקדש להיסטוריה של העיר קורסון.[47] המוזיאון כולל, בין השאר, תצוגה של כלי נשק וציוד צבאי כבד (טנקים, תותחים וכו') של הצדדים היריבים, שנטלו חלק בקרב, ומספר רב של מסמכים ארכיונים הקשורים למערכה סביב מבלט קורסון-צ'רקאסי.
בשנת 2014 טבעה ממשלת אוקראינה מטבע זיכרון לציון 70 שנים לפרוץ הקרב.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Фогель Г. Потерпевшие победу. Немцы в Корсуньском «котле» = (перевод издания: Niklas Zetterling, Anders Frankson Korsun Pocket: The Encirclement and Breakout of a German Army in the East 1944. Havertown, PA, 2008). — М, 2010. הלמוט פוגל, ניצחון הקורבנות - הגרמנים ב"כיס" קורסון (2010). תרגום לרוסית של ספרם של החוקרים צטרלינג ופרנקסון על המערכה סביב מבלט קורסון-צ'רקאסי.
- C. Bergstrom & M. Pegg, Jagdwaffe - War in the East 1944-1945, 2005 (Luftwaffe Colours, Vol 5 Sec 2)
- Martin Pegg, Transporter Vol II - Luftwaffe Transport Units 1943-1945
- David Glantz & Harold Orenstein, The Battle for the Ukraine - The Red Army Korsun-Shevchenkovskii Operation, 1944 (2003) (תרגום לאנגלית של מחקר סובייטי משנת 1944 על קרב קורסון-צ'רקאסי, בעריכת שני המחברים)
- Douglas E. Nash, Hell's Gate: The Battle of the Cherkassy Pocket, January–February 1944, RZM Publishing, 2002
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה
|
---|
- סרטון המציג רק"ם המוצג בכניסה למוזיאון המוקדש לקרב, סרטון באתר יוטיוב
- דף אתר המוזיאון באתר המוקש לפארק הלאומי בקורסון צ'רקסי (באוקראינית)
- Terrain view of the Korsun Pocket area
ביאורים
- ^ צטרלינג ופרנקסון מעריכים, שבסך הכל הושמדו במהלך הקרב כ-850 טנקים ותותחים מתנייעים סובייטיים, מתוכם כ-600 השתייכו לחזית האוקראינית הראשונה. יש לזכור, שכוחות החזית כללו 210 כלי רק"מ בלבד בשלב הפתיחה של המתקפה הסובייטית, ותוגברו במהלך הקרב על ידי ארמיית הטנקים השנייה, שכללה פחות מ-200 טנקים. לאור הנתונים הנ"ל, ההערכה של צטרלינג ופנקסון ביחס לאבדות בשריון שספגה החזית במהלך המערכה סביב כיס קורסון, נראית מוגזמת
הערות שוליים
- ^ במהלך קרב סטלינגרד כיתרו כוחות הצבא האדום את הארמייה השישית הגרמנית, והביאו להשמדתה במה שהייתה אחת התבוסות הקשות ביותר שספג הוורמאכט במלחמת העולם השנייה.
- ^ גאורגי ק. ז'וקוב, זכרונות המרשל ז'וקוב, הוצאת מערכות, 1982, עמ' 388-369
- ^ David Glantz & Harold Orenstein, The Battle for the Ukraine - The Red Army Korsun-Shevchenkovskii Operation, 1944 (2003), pp. 4-6
- ^ David Glantz & Harold Orenstein (2003),Ibid, pp.1-3,146-147
- ^ Glantz & Orenstein, עמ' 143-142
- ^ Glantz & Orenstein, עמ' 145-143
- ^ N. Zetterling & A. Frankson, The Korsun Pocket - The Encirclemment and Breakout of a German Army in the East, 1944 (2011), pp. 52-54
- ^ Historical Study Operations of Encircled Forces German Experiences in Russia, p.18 : גאורגי ז'וקוב, שם, עמ' 369-370
- ^ ז'וקוב, שם, 370-371
- ^ Douglas E. Nash, Hell's Gate: The Battle of the Cherkassy Pocket, January–February 1944, RZM Publishing, 2002, pp.121-128
- ^ Nash, Ibid, pp.130-132
- ^ בראשית שנת 1944 רק כ-40 אחוז מכלי הרכב המשוריינים של הצבא הגרמני בחזית המזרחית היו במצב כשירות מבצעית. כלומר, כ-60 אחוז בממוצע מהכוח המשוריין של דיוויזיות הפאנצר הגרמניות נמצאו בתיקונים בסדנאות השדה או במרכזי שיפוץ בעורף בכל זמן נתון. כתוצאה מכך, מספר הטנקים המבצעיים במרביתן היה נמוך ביותר
- ^ Glantz & Orenstine, Ibid, p. 27, 30 : Nash, Ibid, pp. 167-170
- ^ E.F.Ziemke, Stalingrad to Berlin : The German defeat in the east, Washington.d.c,1987, pp. 224-225 : Zetterling & Frankson, Ibid, pp. 22, 29-30
- ^ ז'וקוב, שם, עמ' 371
- ^ Nash, Hell's gate, pp. 158-167
- ^ Nash, Ibid, pp. 173-175
- ^ Nash, Ibid, pp. 229-231
- ^ Nash, Ibid, pp. 231-236
- ^ Nash, Ibid, pp. 200-214
- ^ ז'וקוב, שם, 373-374 : Nash, Ibid, pp. 216-218
- ^ Nash, Ibid, pp. 237-243
- ^ Nash, No Stalingrad, p. 128
- ^ על התקפות הנגד הסובייטיות על האגפים של קורפוס הפאנצר ה-3, ראו, Nash, Hell's Gate, pp. 263-266
- ^ Nash, Ibid, pp. 266-272
- ^ Glantz & Orenstein, Ibid, pp. 146-147
- ^ ז'וקוב, שם, עמ' 370
- ^ Glantz & Orenstein, Ibid, p. 38
- ^ Nash, Douglas E. No Stalingrad on the Dnieper, Paper written for the Command and General Staff College of the U.S. Army, Fort Leavenworth: 1995. p.112
- ^ C. Bergstrom & M. Pegg, Jagdwaffe - War in the East 1944-1945, 2005 (Luftwaffe Colours, Vol 5 Sec 2), p. 107
- ^ Nash, Hell's Gate, pp. 119-120
- ^ Glantz & Orenstine, IBID, P. 83
- ^ מעניין לציין, שבפקודת המבצע שהוציא גנרל שטמרמן לקראת הפריצה החוצה, נכלל סעיף מיוחד בו נדרשו החיילים בכוח הפריצה להקפיד על שמירת כללי החוק הבינלאומי במהלכה, כדי לא לסכן את חיי הפצועים שהושארו מאחור. סעיף זה הוא בבחינת היוצא מהכלל המעיד על הכלל. הצבא הנאצי בכלל ויחידות האס אס בפרט, התעלמו מכללי החוק הבינלאומי במהלך המערכה בחזית המזרחית, וביצעו אין ספור פשעי מלחמה נגד אזרחים וחיילים סובייטיים
- ^ Nash,Hell's Gate, pp. 280-291,396-397
- ^ Nash, Ibid, pp. 294-306
- ^ Nash, Hell's Gate, pp. 307-308
- ^ Nash, Ibid, pp. 308-310, 317-319
- ^ לתיאור מפורט של לחימת שתי הדיוויזיות של כוח המאסף ראו : Nash, Hell's Gate, pp. 311-314, 330-338
- ^ העיתונאי המערבי אלכסנדר ורט ביקר באזור הקרב זמן קצר לאחר סיומו, וכלל בספרו ריאיון עם מיור קמפוב, קצין במטה של קונייב, בו נתן לו האחרון תיאור דרמטי ביותר (ובלתי מדויק, בלשון המעטה) של הקרב, ושל ניסיון הפריצה החוצה של "כוח שטמרמן". לדברי קמפוב, כל הכוחות שהשתתפו בפריצה החוצה הושמדו, ובמהלכה נהרגו 20 אלף חיילים גרמנים ו-8,000 חיילים נוספים נפלו בשבי. ראו, אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1945-1941 (הוצאת מערכות, 1968) כרך ב', עמ' 529-526.
- ^ ז'וקוב, שם, עמ' 374
- ^ דוגמה בולטת לכך הוא ספרו של החוקר האמריקני דגלאס נאש על הקרב, Hell's Gate, המסתמך באופן כמעט בלעדי על מקורות גרמניים ועדויות חיילים וקצינים גרמניים, ומביא את נקודת המבט הגרמנית על הקרב
- ^ Nash, NO Stalingrad on the Dnieper, p. 133
- ^ Glantz & Orenstein, Ibid, p. 45
- ^ Фогель Г. Потерпевшие победу. Немцы в Корсуньском «котле», 352
- ^ Glantz & Orenstein, p. 148
- ^ Nash, p.133
- ^ על פי אתר המוזיאון
36050875קרב קורסון-צ'רקאסי