קרב בורנאו
.jpg) | ||||||||||||||||||
| חיילי קומנדו אוסטרלים על רכס טראקאן | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 1 במאי 1945 – 1 באוגוסט 1945 (13 שבועות ויומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בורנאו | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 מפה המראה את התקדמות הקרב | ||||||||||||||||||
קרב בורנאו היה הקרב האחרון במערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט שבמלחמת העולם השנייה. קרב זה היה למעשה סדרה של התקפות אמפיביות על עמדות יפניות שערך הקורפוס האוסטרלי הראשון, תחת פיקודו של גנרל לסלי מורסהד, בין ה-1 במאי ל-21 ביולי 1945. כוחות בעלות הברית, שבמרכזם עמדו הצי האמריקאי השביעי תחת פיקודו של אדמירל תומאס קינקייד, הכוח האווירי הטקטי האוסטרלי הראשון והכוח האווירי השלוש-עשרה האמריקאי. מולם עמדו כוחות הצי הקיסרי היפני והצבא הקיסרי היפני, שבמזרח ובדרום מזרח בורנאו היו תחת פיקודו של תת-אדמירל מיצ'יקאי קמאדה, ובצפון מערב הייתה הארמייה ה-37 תחת פיקודו של לוטננט גנרל באבא מסאו.
הקרב ספג ביקורת באוסטרליה בעת התרחשותו, ובשנים שלאחר מכן משום שנתפס כבזבוז חיי חיילים ומשאבים ללא מטרה מוצדקת. עם זאת, הקרב סייע בבידוד מספר כיסי התנגדות ברחבי איי הודו המזרחית (כיום אינדונזיה), הביא לכיבוש מצבורי נפט ולשחרור שבויי מלחמה.
קרב בורנאו קיבל בפיקוד בעלות הברית את שם הקוד "אבוב" (Oboe), והיה לחלק ממבצע גדול יותר בשם "מונטקלייר," שיעדיו היו כיבוש מחדש של איי הודו המזרחית, של דרום הפיליפינים ושל צפון בורנאו. התוכנית המקורית התחלקה לשישה חלקים: "אבוב 1" קרא למתקפה בטראקאן; "אבוב 2" למתקפה בבאליקפאפאן; "אבוב 3" למתקפה בבנג'רמסין; "אבוב 4" למתקה בסורבאיה או בבטאוויה (ג'קרטה); "אבוב 5" למתקפה במזרח איי הודו המזרחית; ו"אבוב 6" למתקפה בבורנאו הבריטית. בסופו של דבר נערכו רק מבצעי אבוב 1, 2 ו-6. הקרב נפתח במתקפה על טראקאן, אי קטן לחופיו הצפון-מזרחיים של בורנאו ב-1 במאי 1945. עשרה ימים לאחר מכן, ב-10 במאי, נפתחה מתקפה משולבת על האי לבואן ועל חופי ברוניי בצפון בורנאו. שבוע לאחר מכן תקפו האוסטרלים את העיירה וסטון השוכנת בצפון מזרח מפרץ ברוניי. ב-1 ביולי פתחו האוסטרלים במבצע "אבוב 2" עם מתקפה על באליקפאפאן שבמרכז החוף המזרחי. הייתה זו המתקפה האמפיבית האחרונה במלחמת העולם השנייה, ולמעשה קרב בורנאו הייתה הפעולה האחרונה של הכוחות האוסטרלים במלחמה.
קרב טראקאן
רקע
היפנים כבשו את האי טראקאן בינואר 1942, לאחר שהביסו חיל מצב הולנדי קטן, והשתלטו על שדות נפט של האי. עם זאת, ערכו האסטרטגי של האי ירד עם התקדמות בעלות הברית באזור, וב-1944 השמידו מטוסי בעלות הברית את מתקני הנפט באי. במסגרת הירידה בחשיבותו, הצטמצם גם גודלו של חיל המצב היפני באי בראשית 1945 לסדר גודל של גדוד אחד שמנה 2,200 חיילים, עליו פיקד מייג'ור טדאי טוקוי. בחודשים שלפני הקרב עמלו החיילים היפנים, בסיוע פועלים מקומיים, על בניית מערכת ביצורים והנחת מוקשים, דבר שהקשה על חיילי בעלות הברית להתקדם בקרב שהתרחש מאוחר יותר.
המטרה העיקרית בפלישת בעלות הברית הייתה כיבוש שדה התעופה של האי, שישמש לאחר כיבושו לסיוע לפלישות לברוניי, ללבואן ולבליקפאפאן. המטרה המשנית הייתה אבטחת שדות הנפט של האי והפעלתם מחדש לטובת המשך פעילות בעלות הברית בזירה. כוחות בעלות הברית שנשלחו לכבוש את האי היו בעיקר חיילי החטיבה האוסטרלית ה-26, על 12,000 חייליה. חיילי החטיבה השתתפו בלחימה בצפון אפריקה ובגינאה החדשה והיו בעלי ניסיון קרבי עשיר. החטיבה הסתייעה בכוחות ארטילריה, שריון ואוויר אמריקאים ואוסטרלים, וכמו כן גם בכוחות הצי האמריקאי והצי המלכותי האוסטרלי.
הכנות לקרב
בשבועות שקדמו לנחיתה הפציצו מטוסים אמריקאים ואוסטרלים את בורנאו ואת טראקאן והשמידו את כל הכוח האווירי היפני ששהה באזור. חמישה ימים לפני הנחיתה עלתה תכיפות ההפצצות והן התרכזו בחופי הנחיתה ובטיהורם מעמדות יפניות. בשל הצורך בפינוי מוקשים ימיים מסביבות האי לא הייתה הנחיתה התקפת פתע. מספר שולות מוקשים ומשחתות הגיעו לטראקאן ב-27 באפריל והחלו בפינויים, שהסתיים ב-1 במאי. ב-28 באפריל הגיעו לאי גם ספינות טורפדו שהאירו את חופי הנחיתה וירו על היפנים שניסו לתקן את עמדות החוף שלהם.
הקרב
נחיתות
כוח הפלישה העיקרי הפליג מול חופי טראקאן בשעות הבוקר המוקדמות ב-1 במאי, והגדודים ה-23 וה-24 נחתו על החוף בערך בשעה 08:00, תחת חיפוי ארטילרי. על החוף לא נתקלו הגדודים בהתנגדות ובמהרה טיהרו את הגנות החוף היפניות. עד רדת החשיכה באותו יום השתרע ראש החוף האוסטרלי לאורך רצועת חוף באורך 2.5 קילומטרים והגיע עד 1.8 קילומטר לפנים האי.[1]לאחר שאבטחו את ראש החוף המשיכו כוחות החטיבה ה-26 להתקדם מזרחה לכיוון העיירה טראקאן וצפונה לעבר שדה התעופה של האי. ככל שהתקדמו החיילים האוסטרלים לפנים האי כך נתקלו בהתנגדות יפנית קשוחה יותר.
משימת כיבוש שדה התעופה הוטלה על הגדוד ה-24. מתקפתו הראשונה של הגדוד על שדה התעופה בליל ה-2 במאי נהדפה לאחר שהיפנים פוצצו מספר מטעני חבלה בסביבות השדה ומנעו את התקדמות הגדוד, והשדה עצמו נכבש רק ב-5 במאי. עם כיבוש שדה התעופה השיגו בעלות הברית את המטרה העיקרית שלהם בקרב, אך היפנים עדיין שלטו ברוב שטחי האי.
לחימה בפנים האי
במטרה לאבטח את האי ולמנוע מתקפת-נגד על שדה התעופה הייתה חייבת החטיבה ה-26 לטהר את האי לגמרי מהכוחות היפנים. כ-1,700 יפנים התבצרו בעמדותיהם בגבעות המיוערות של צפון ומרכז האי, אותן הקיפו במטעני חבלה ומוקשים. מכיוון שתוואי השטח של האי הכיל ג'ונגל עבות וביצות לא יכלו הטנקים האוסטרלים להוביל את מתקפות הרגלים, והאחרונים הסתמכו בעיקר על סיוע ארטילרי ואווירי.
משימת אבטחת דרום מזרח האי הוטלה על הגדוד השלישי ועל פלוגה הולנדית אחת. הגדוד השלישי החל להתקדם מזרחה ב-7 במאי, אך נתקל בהתנגדות עזה, והחל ב-10 במאי נעצר במתחם "הלן", עליו הגנו כ-200 יפנים. ב-12 במאי נהרג קורפורל ג'ון מקי לאחר שהשתלט בכוחות עצמו על שלוש עמדות מקלע יפניות. על פעולתו זו הוענק לו עיטור צלב ויקטוריה לאחר מותו. ב-14 במאי נסוגו היפנים ממתחם הלן לאחר שספגו 100 אבידות - כמחצית מחיילי הכוח.[2]
עם התקדמות הכוח האוסטרלי הידרדר מצבו של חיל המצב היפני, והחיילים החלו נוטשים את עמדותיהם ונסוגו לצפון האי ב-14 ביוני, שם התכוננו ללחימה. האוסטרלים המשיכו בהתקדמותם וב-21 ביוני הוכרז האי כמאובטח.
לאחר חיסול ההתנגדות המאורגנת התפצלו השורדים היפנים לקבוצות קטנות ונעו לצפון ולמזרח האי. חלקם אף ניסו לחצות את המצר שהפריד בין טראקאן לבורנאו, אך נעצרו על ידי כלי שיט של בעלות הברית. המחסור במזון גרם לחיילים יפנים להיכנע מדי יום, אך מעל ל-300 חיילים שהחזיקו מעמד נכנעו רק בסוף המלחמה.[3]
תוצאות הקרב
החטיבה ה-26 נותרה בטראקאן עד ה-27 בדצמבר 1945, שבה לאוסטרליה והתפרקה בינואר 1946.
שדות הנפט בטראקאן עברו תיקונים וחזרו לפעילות ב-27 ביוני. עד מהרה עלה הספק הפקת הנפט ל-8,000 חביות ביום והשדות סיפקו עבודה לתושבים המקומיים. עם זאת חשיבות האי פחתה לאחר שהתברר ששיקום שדה התעופה יארך זמן רב ולא ניתן יהיה להשתמש בו בפלישה לבאליקפאפאן.
קרב צפון בורנאו
רקע
מבצע זה היה השלב השני בתוכנית בעלות הברית לכיבוש בורנאו, ונערך בין ה-10 ביוני ל-15 באוגוסט 1945. לקרב זה הקצו בעלות הברית כ-30,000 חיילים, רובם מהדיוויזיה התשיעית האוסטרלית תחת פיקודו של מייג'ור-גנרל ג'ורג' ווטן. את הסיוע לפלישה סיפקו כוחות הצי והאוויר האוסטרליים והאמריקאים. המטרות העיקריות של בעלות הברית בקרב זה הייתה הקמת בסיס צי קדמי שיתמוך בהמשך הפעילות באזור, כיבוש מצבורי הנפט והגומי באזור ולשקם את השלטון הבריטי באי.
לפי המודיעין שהגיע לבעלות הברית שהה בבורנאו חיל מצב יפני שמנה 31,000 חיילים, ממנו כ-8,000 חיילים שהו בצפון.[4] הכוח היפני היה מורכב משישה גדודים שהשתייכו לחטיבה ה-56.
הקרב
הנחיתה הראשונה באי נערכה ב-10 ביוני, כששני גדודים מהחטיבה ה-24 נחתו באי לבואן בסיוע פלוגת טנקים, ושני גדודים נוספים מהחטיבה ה-20 נחתו באי מוארה ובצפון בורנאו, גם הם בסיוע פלוגת טנקים. בשל התקפות ארטילריות ואוויריות שקדמו לנחיתות נסוגו היפנים מעמדותיהם באזורים אלה והאוסטרלים לא נתקלו בהתנגדות בחופי הנחיתה. הכוחות שנחתו בצפון האי התקדמו וכבשו את ברוניי ב-13 ביוני. אל שני הגדודים מהחטיבה ה-20 הצטרף גדוד נוסף ואלה נעו דרומה לאורך החוף המערבי של בורנאו בדרכם לעיר קוצ'ינג. בדרכם נתקלו הגדודים ב-37 בארות נפט שהציתו היפנים, אותם לקח שלושה חודשים לכבות בסופו של דבר. לאחר שהשלימה את יעדיה בקרב, החלה החטיבה ה-20 לבצע סיורים באזור הדרומי ולטהר אותו.
בניגוד לדרום האי, הלחימה בלבואן החמירה לאחר שהמגינים היפנים נסוגו לפנים האי והתבצרו במערכת ביצורים שנודעה בשם "הכיס," שנמצא באזור ג'ונגל סבוך וביצתי. שם ניסו היפנים לעצור את התקדמות האוסטרלים. לאחר שהתקפה של הגדוד ה-28 נהדפה ב-14 ביוני אף על פי שקיבלה סיוע ארטילרי, החלה הפגזה ימית ואווירית מסיבית על האזור בתקווה לרכך את ההגנות היפניות, לפני שהתקפה אוסטרלית נוספת נערכה ב-21 ביוני.
יחידת קומנדו נשלחה לטהר את האזורים שמסביב לכיס בעוד ששתי פלוגות מהגדוד ה-28 תקפו את העמדות היפניות בסיוע אווירי וימי ותוך שימוש בטנקים ובלהביורים. האוסטרלים התגברו על ההתנגדות היפנית וטיהרו את לבואן. בקרב נהרגו 180 חיילים יפנים, ובכך הגיע מניין ההרוגים היפנים בלבואן ל-389, כנגד 34 הרוגים אוסטרלים ו-93 פצועים.[5]
הנחיתה השנייה נערכה ב-16 ביוני על ידי הגדוד ה-32 בסמוך לעיירה וסטון שלחופיו הצפון-מזרחיים של מפרץ ברוניי. לאחר שכבשו את העיירה נשלחו מספר סיורים לעיירה הסמוכה בופורט, כ-23 קילומטרים לפנים האי. האוסטרלים הגיעו לעיירה ב-27 ביוני ותקפו אותה. הגדוד ה-43 ערך את ההתקפה העיקרית בעוד שהגדוד ה-32 הגן על אגפו. פלוגה אחת מהגדוד ה-43 נשלח לכבוש את העיירה בעוד גדוד אחר נשלח להקים מארב בנתיב הנסיגה המשוער של המגינים. בשל בעיות תקשורת וחסר ארגון בקרב המגינים נפלה העיר עד רדת החשיכה באותו היום, אך במהלך הלילה ערכו היפנים שש התקפות-נגד, במהלכן נלכדה אחת הפלוגות האוסטרליות. ביום המחרת נשלחה פלוגה אחרת לחלץ אותה, ולאחר לחימה ממושכת שנמשכה עד הערב השיגה הפלוגה את יעדה תוך שהיא מסבה ליפנים כמאה הרוגים.
ב-29 ביוני החלו היפנים לסגת מבופורט בקבוצות קטנות ולאחר שהמתינו לתגבורת המשיכה ההתקדמות האוסטרלית ב-6 ביולי. בשל תנאי השטח הקשים והזדמנויות המארב שסיפקו החליטו בעלות הברית על התקדמות איטית וזהירה, תוך שימוש בארטילריה להפחתת כמות הנפגעים. ב-12 ביולי כבש הגדוד ה-32 את העיירה פפאר, משם נשלחו סיורים לסביבה עד תום הלחימה.
תוצאות הקרב
לאחר כיבוש פפאר הפסיקו האוסטרלים את כל הפעילות המבצעית עד הפסקת האש באמצע אוגוסט. במהלך הלחימה בצפון בורנאו נהרגו 114 אוסטרלים ו-221 נפצעו. לעומתם נהרגו לפחות 1,234 יפנים ו-130 נשבו. לוחמי הגרילה המקומיים הרגו ככל הנראה מעל ל-1,800 יפנים.[6]
קרב באליקפאפאן
קרב זה היה שלב הסיום בתוכנית לכיבוש בורנאו, ונערך בעיר הנמל באליקפאפאן שבמזרח בורנאו מה-1 ביולי עד ה-21 ביולי. לביצוע שלב זה נשלחה הדיוויזיה ה-7 האוסטרלית, על 17,000 חייליה, בסיוע כוחות אוויר וצי אוסטרלים ואמריקאים. באליקפאפאן הייתה הנמל השלישי בגודלו באיי הודו המזרחית ושער חשוב לייצוא נפט, מה שהפך אותו למטרה בעיני בעלות הברית. היפנים הציבו על האי חיל מצב שמנה ביוני כ-3,900 חיילים שהסתייעו בתותחי חוף ובנשק נ"מ.
הנחיתות החלו ב-1 ביולי, אך בשל טעות בניווט סטו כל הנחתות מיעדן והנחיתו את החיילים כמה מאות מטרים מחוץ לחופי המטרה. מיד לאחר הנחיתה נתקלו החיילים האוסטרלים בהתנגדות יפנית, אך התגברו עליה והחלו להתקדם לפנים האי. תוך שהם מתגברים על התנגדות עזה מצד יפנים מבוצרים כבשו האוסטרלים את שני שדות התעופה באי עד ה-9 ביולי, ובכך השיגה הדיוויזיה השביעית את יעדה העיקרי. מה-9 ביולי הפכה הלחימה ללוחמת ג'ונגל, אך ההתקדמות האוסטרלית נמשכה בזכות סיוע קרוב של מטוסים ואוניות שחיפו על הכוחות המתקדמים. ב-21 ביולי הוכרז האי כאזור מאובטח ושאר הפעילות הייתה סיורי טיהור שנמשכו עד סוף המלחמה.
בקרב זה נהרגו 249 אוסטרלים ו-643 נפצעו, בעוד שהצד היפני איבד 1,783 חיילים ו-63 חיילים יפנים נשבו.[7]
תוצאות הקרב
קרב באליקפאפאן היה אחד הקרבות האחרונים במלחמת העולם השנייה וההתקפה האמפיבית האחרונה בה. מספר שבועות לאחר מכן, בעוד האוסטרלים מסיירים בג'ונגלים במטרה לטהר אותם, הטילה ארצות הברית שתי פצצות אטום על הירושימה ועל נגסאקי ובכך הביאה קץ למלחמת העולם השנייה.
לאחר כניעת יפן פנתה הדיוויזיה השביעית להשבת השלטון באי, תפקיד אותו מילאה עד פברואר 1946. החטיבה ה-21 מדיוויזיה זו נשלחה לאיי סולאווסי במטרה לקבל את כניעת הכוחות היפנים שם ולשחרר את שבויי המלחמה.
לקריאה נוספת
- Dennis, Peter. The Oxford Companion to Australian Military History. Oxford University Press, 2008. מסת"ב 9780195517842.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרב בורנאו |
- גאווין לונג, Volume VII – The Final Campaigns, אתר מורשת המלחמה האוסטרלי.
הערות שוליים
